יוצר האלבום שר לי את כולו בטלפון. שיר אחרי שיר, ותוך כדי כך ליווה את עצמו בגיטרה. באופן הזה, אומנם לא נחשפתי לעושר הצלילי היפהפה, העורקים שדרכם הוזרם החמצן של המהות – העדיין מתפענחת, כדרכה של יצירה טובה. גם לא חוויתי אז את מלוא צלילי האלבום. נבצר ממני לשער את היקפם של מרחבי האווירה המשורטטת במכחולים דקים כנימים ועבים כצמרי פלדה, המקרצפים את הנפש ומוציאים מקרבה את תוצריה ואת תוצאותיה, לכלוך וזיכוך, מזוקקים. אבל היטב חוויתי אווירה אחרת, מתומצתת בעירומה.

ככה חשתי לראשונה את האלבום בלובנד של להקת בלובנד, לא כאלבום אלא כהופעה באופן שככל הנראה הוא ההתגשמות האידיאלית של האינטראקציה הפרטית, האישית, הלוא היא האינטימיות שבין יוצר לקהלו. מהולה אז באיכויות נוספות שיישארו כמוסות.

אחר כך כבר רכשתי את האלבום והקשבתי לו, מופתעת לגלות את הדומה ואת השונה מאותה האזנה ראשונית.

עשרים שנה אחר כך. סוף דצמבר 2024, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, נוה צדק, תל אביב. נר שני של חנוכה תשפ"ה. החג משתייף השנה על מציאות שנושאת תמידית כאבי נפשות נרצחות ללא הפוגה.

האירוע: הופעת המחול "ענבל", שמבוססת על האלבום ההוא. רשות הדיבור לקומוניקט המדייק:

30 שנה מאז יצירתו הראשונה לבמה ו-25 שנה לצאת אלבום המופת "בלובנד", חוברים הכוריאוגרף הישראלי-צרפתי עמנואל גת והמוזיקאי דויד פרץ ליצירה חוצת מקום וזמן.

הכוריאוגרף עמנואל גת ביצירתו השלישית בטרילוגיה ללהקת המחול ענבל בחר בפס הקול של האלבום "בלובנד" של המוזיקאי דויד פרץ.

עמנואל, אשר האלבום נחרט בזיכרונו, מצא לנכון לחבר זאת עם יצירתו ללהקת ענבל. באופן מפתיע, בדיוק בימים אלה האלבום יוצא שוב בגרסת ויניל.

הייתי שם אמש כקהל ביחד עם מחוללי המוזיקה.

התחושה הראשונה, שהתברר לי שכללה גם אותם, הייתה הלם של הידהמות מעצם הצפייה בתרגום הכה ויזואלי-גופני לצלילים המופשטים. לרגעים התגלם בנו, הצופים, חוסר אוריינטציה, ואז חווינו – כל אחד בזמן שלו, התחברות מסתורית ולא נהירה לפלא היפהפה של אומנות במיטבה ובהטבתה.

הייתי במקום שבו שפות מסתנכרנות. חוויתי ממדים שונים של מציאות שנפגשו והשלימו זה את זה. עדה למה שמתחולל (התחלה ומחול) כאשר ה"פגיע" מתרחב לכדי "נואש" והנואשות מתגלמת לבהלה, ומתארגנת לבהילות – וזאת העלילה וההתעלות, שאליה נצמדים וממנה נפרדים חולי וריפוי.

זכיתי לגעת בהתחברות של זמנים. ליטפה אותי התוצאה של סבלנות שכפה מהלך החיים.

ראיתי רקדנים שעדינות וכבירות תנועותיהם האישיות והלהקתיות עוררו את מוקדי ההתפלאות וההתפעלות שחשבתי שנפשי המוכה כבר ניוונה בכאביה.

הרמתי ראשי והוארתי מזוהר המבטים הנוצצים שסביבי, מתלכדים עם מבטיי.

הופעה נוספת ביום חמישי 2.1.25 25 בשעה 20:30. פרטים כאן:

https://inbal.smarticket.co.il/%D7%A2%D7%A0%D7%91%D7%9C_%D7%9E%D7%90%D7%AA_%D7%A2%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%92%D7%AA?id=2139

בלובנד

דויד פרץ – שירה גיטרות, מפוחית, קלידים, בס ותופים
אלעד שופן – בס, גיטרות, פסנתר
יוחנן קרסל – גיטרות
יאיר שליידר – קלידים
עדי הילל – גיטרה
פלוריאן – צ'לו
כל המילים והלחנים – דויד פרץ
עיבוד והפקה – אלעד שופן ודויד פרץ

ענבל

כוריאוגרפיה ועיצוב תאורה – עמנואל גת

מוזיקה – דויד פרץ, בלובנד.

רקדנים ושותפים ליצירה – נועם דויטש, איתי מאיר, נעם סרוקה, רומי כהן, רוני פייגלר, אורי מבזבז, יובל בר לב.

ניהול להקה וחזרות – תמר ברלב

עיצוב תלבושות – עומרי אלבו

ניהול טכני והצגה – ליאור לוין

סאונד – ליאור תקו

ניהול הפקה – חן לשר

הכול התחיל בכיסלו-דצמבר האחרון, כאשר ביקשתי מדויד פרץ שיעניק את גרסתו האישית לשיר בלדה לנאיבית באתר סך הקול. זה קרה במלאת שבוע למותו של יצחק קלפטר, מלחין השיר, שאובדנו הלם בפתאומיות מכאיבה.

דויד נעתר, אך תוך כדי הסכמתו גם הִרהר בקול את התהייה שעדיין לא שיערנו את עוצמתה הגורלית: "למה בעצם שיר אחד? למה לא אלבום שלם?". ולפני שהבנתי מה קורה, כבר מצאתי את עצמי לצדו כשותפה להפקה, כשבעצם – הוא זה שדוהר קדימה, ובכישרון מעורר השתאות ובאפס זמן, גם מנווט ומנצח על נבחרת מובחרת של מוזיקאים, שהוא היה גם חלק ממנה, בתור המבצע של "בלדה לנאיבית", וגם ניצח על העיבודים ועל שלל עניינים נוספים. את טיבה של התוצאה – האלבום "אל הקצב אל הצלילים" – תשפטו אתן ואתם, כי אני מנועה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, שבין שאר האלבומים והסינגלים שהגיעו אליי, כמדי שבוע, במסגרת השגרה שלי כמבקרת מוזיקה – קיבלתי לביקורת יצירה שבין הקרדיטים שלה מופיע גם זה שלי.

כאן אפשר ורצוי להאזין לאלבום המחווה שלנו ליצחק קלפטר:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/-

בערך שלושה חודשים אחר כך, התפרצו אל הווטסאפ שלי מילים מסתוריות. "תצילי אותי", ביקש דויד בנימה שנחוותה לי אובדנית, אם כי בעצם הייתה היתולית. התקשרתי אליו בבהילות שהפכה להתלהבות כשהתברר לי ששוב הוא מזמן אותי להרפתקה.
והפעם: מחווה לדקלון – הלוא הוא יוסף לוי, מהשבוע: חתן פרס ישראל לזמר העברי.
16 ימים אחר כך, כבר היה אלבום.
בכוונה לא עיטרתי את סופו של המשפט הקודם בסימן קריאה. הרי הוא מספיק חזק גם ככה: אלבום – שלם. עם 12 שירים של יוצרים מעולים – נודעים וכאלה שבתחילת דרכם, ומפיקים מוכשרים ממכללת BPM שעיבדו והפיקו את השירים, וכל זה – בתוך שבועיים וחצי.

כמו בכל ההפקות של דויד ושלי, היה חשוב לנו שהשירים יישמעו אחרת לגמרי מהמקור ויחשפו איכויות נוספות שעד כה נחבאו בשירים הידועים. כמו במשחק מחפשים את המטמון, משתתפי האלבום, בחדוות יצירה, שלפו את האוצרות ומיהרו לחלוק אותם איתנו – המאזינים – בנדיבות לא תשוער. הם אימצו את השירים אל ליבם, ואז הגיחו איתם מחדש, כשהשירים צבועים בנשמתם.

כאן אפשר ורצוי לשמוע את כל השירים ביחד:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/–2

האלבום נפתח בשלושה שירים מאת אביהו מדינה, שבשמותיהם מופיעה המילה שיר בווריאציות שונות: "לשיר בקול ערב", "שירי נהדרת" ו"כואב ושר".
שיר – המהות הבסיסית הזאת, שהכול בשבילה, והיא בשבילינו, ועליה הכול.

לשיר בקול ערב / יוסי פיין

[מילים ולחן: אביהו מדינה. תופים ודרבוקות: פאדל קנדיל, קולות רקע: דור שמר, שירה, גיטרות וקלידים: יוסי פיין. מוקסס והוקלט בעליית הגג]

"כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו כאב" – כך, בעליצות כה-נחוצה, מסתלסל לו הפזמון הידוע, ויוסי פיין בעליזות שוחרת טוב מתמסר לאומנות הזאת כמו הילר: מחלץ מהמוזיקה את כוחות הריפוי שלה.

שירי נהדרת / לבנת בן חמו

[מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה ועיבוד: לבנת בן חמו, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
כמה זה נשמע שונה, במובן המרענן והמתבקש, כשסוף-סוף אישה היא זו ששרה על עצמה, ולא גבר עליה, ומעודדת את עצמה להתבטא ביצירה: "שירי נהדרת, פצחי קולך בשיר".

כואב ושר / שי נחייסי

]מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה: שי נחייסי, הפקה, גיטרות, גיטרה בס, סינתים, קלידים, תכנותים ומיקס: רון עשת, שירה הוקלטה במכללת BPM]
שי נחייסי אומנם שר על כאב, אבל קולו והאופן שבו הוא שר מעלים אותו למעלות הגבוהות של היופי.

חנה'לה התבלבלה / ערן צור

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: עממי, ערן צור: גיטרה בס ושירה, שקד בנג'ו: גיטרות חשמליות, אורגן, תכנותים, טכנאי הקלטות, הפקה ומיקס]
חנה'לה התבלבלה ועוד איך – וההשיר העממי שכתב נתן אלתרמן הפך לרוקנרול, בניצוחו של ערן צור, שגם מדגיש בשירתו את האבסורד הקורע מצחוק שבסיטואציה המתוארת שם.

חופשי ומאושר / יהוא ירון

[מילים: דודו ברק, לחן: בועז שרעבי, עיבוד והפקה מוזיקלית: עדי ורד ויהוא ירון, שירה, תכנותים, בס וקלידים: יהוא ירון, גיטרות: עדי ורד, תופים: אביב ברק, הקלטות: יהוא ירון ועדי ורד, הקלטת תופים: אביב ברק, מיקס: עדי ורד]
יהוא ירון מכהה עד למאוד את גוני השיר הזה, ומדגיש בשירתו את היסוד של התפילה שטמון בו. וגם: המילה "מאושר" מעולם לא נשמעה כל כך עצובה.

באו הצלילים / נדב אזולאי

[מילים: יובב כץ, לחן: אריס סאן, דודו חמד: חשמלית סלייד, בס וטמבורין, גיל נמט: כינור, חצוצרה, טרומבון וכלי הקשה, ים בכר וחנוך טיאר: קולות, נדב אזולאי: שירה, חשמלית, קלידים ותכנותים, הפקה: נדב אזולאי ודודו חמד, מיקס: נדב אזולאי הוקלט באולפני קקטוס באר שבע]
"גם לדממות ניגון ושיר" – ועל זה השיר היפהפה הזה, שנדב אזולאי מעמיק בו את הקסם ואת אפלוליות הצללים, שהרי השיר הזה יכול היה להשיל משמו י' אחת ולהיקרא גם "באו הצללים".

גדליה רבע איש / יוסי בבליקי

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי, יוסי בבליקי: שירה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, קלידים, כלי הקשה, עיבוד ומיקס, רועי אורבך: מנדולינה, דויד פרץ: גיטרה פאדו, הקלטת שירה: יותם רוזנטל, אולפני טל]
יוסי בבליקי, במתיקותו המקסימה, מספר ברהיטות ממזרית את הסיפור של גדליה שהוא אומנם צנוע, אך סקרנותו רחבת אופקים. בשירה שלו בבליקי מדגיש את הכיסופים למרחקים באמצעות השתהות יפהפייה על מילים כמו אונייה ואוסטרליה.

סורו מני / קורין אלאל

[מילים – למעשה, תעלומה. אלכסנדר פן חתום עליהן, אך אין שום סימוכין לכך שכתב את השיר, לחן: עממי רוסי, שירה: קורין אלאל, הקלטת שירה: ברק ויינר,עיבוד והפקה מוזיקלית: אבו סטיבי]
הנה עוד שיר שעוסק בהפלגה ("גלים גלים, הן זהו ים. חֶבל, כֶּבל, זוהי ספינה"). שיר אהבה לים, שבביצוע של קורין אלאל מקבל פתאום משמעות מיוחדת ונהפך לשיר אהבה לאישה – מאישה (שימו לב לאינטונציה החדשה של הרכּוּת שבה היא מבטאת את המילה "יפתי"). הגשה כה מגוונת ועם זאת לא עמוסה. עשירה וצנועה גם יחד.

הכוכב / נועה שמר

[מילים ולחן: עממי, שירה, קלידים, מיקס והפקה מוזיקלית: נועה שמר]
ככל שמרחיבים את טווח ההיפתחות של הפרח, מתגלים חידושים רבים יותר ביופיו. ובמקרה הזה – בזוהרו של הכוכב, שנועה שמר מוסיפה לו ניצוצות מהורהרים וכהים של תפילה.

חסידה צחורה / דור שמר

[מילים: אלכסנדר פן, לחן: עממי, שירה: דור שמר, גיטרה: דויד פרץ, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
עוד עצב נשי וחסד שעוטף את השיר כאשר אישה שרה אותו. דור שמר מעלה אותו לרקיעים, ההולמים את ציפוריותו (בנוסף לחסידה המככבת בו, מתעופפים בו גם זמיר ודרור).

ישמח חתני / עדי צברי

[מילים ולחן: עממי, עדי צברי: שירה ופח, דויד פרץ: גיטרה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, בס ומיקס]
את חטיבת הרצף-קצב של ארבעה ביצועים נשיים חותמת עדי צברי, עם "ישמח חתני". אבל – האם הוא אכן שמח? ספוילר: לא כל כך. הכי לא חאפלה. ועם זאת, רק באופן הזה, דרך העיניים, הקול והלב של עדי צברי, אפשר להקשיב פעם אחת לשיר המוכר הזה – ולשמוע אותו באמת.

איילת חן / סגול 59 מארח את הילה זהרור

[מילים: ר׳ שלום שבזי, סגול 59, הילה זהרור 'לחן: עממי, ראפ: סגול 59, שירה: הילה זהרור, גיטרה חשמלית: עדיאל אלגי הפקה מוזיקלית: שירוטו, הקלטה ומיקס: דושי שיין]
איזה שילוב מוזיקלי חינני ועכשווי בין ישן וחדש ובין גברי לנשי. הצבעים השולטים: מוזיקליות, נשמה יתרה ואהבה.

וכאן שומעים את דויד פרץ ואותי – שעות ספורות אחרי יציאת האלבום, שמחים ומשוחחים עליו:

https://www.google.com/search?q=%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%97+%D7%97%D7%AA%D7%A0%D7%A0%D7%95&oq=&aqs=chrome.3.35i39i362l8.160460293j0j15&sourceid=chrome&ie=UTF-8#fpstate=ive&vld=cid:3170135f,vid:XTyg_-oy-9w

המשך יבוא.

השבוע מלאו 30 למותו של יצחק קלפטר – מוזיקאי, מלחין, זמר, נגן גיטרה וירטואוז וכותב שירים. קבלו אלבום מחווה שדויד פרץ ואני יזמנו לכבודו, עם ביצועים חדשים למיטב מהשירים שקלפטר יצר. היה לנו חשוב לחשוף בשירים המוכרים צדדים חדשים, וזה בדיוק מה שעשו כאן היוצרים שלפניכם. האזנה מהנה.

בואי נישאר / מילים: יעקב גלעד, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: שלום גד

שלום גד, צילום: ריקי אלקיים

איזה שיר ממזרי וחמוד. גבר מפציר באישה להישאר – ויש לו נימוקים! לכאורה, למה להתפרץ לגרסה המקורית החיננית של גידי גוב? כי שלום גד מוסיף עוד נופך שובבי ואנדרסטייטמני, ועוד איזה טוויסט עדכני.

שלום גד: "יום לפני שדויד דיבר איתי, בדיוק שרתי לאשתי את השורה: "הקפה רותח כבר שעה, אם תלכי תהיי צמאה". אז כשההצעה הגיעה, הבחירה הייתה טבעית ואינסטינקטיבית.

זה גם שיר שחקוק לי חזק בנעורים, והוא מראה כמה הסגנון של קלפטר מגוון ובאותו זמן גם מובחן מאוד.

החלטתי להישאר קרוב לעיבוד המקורי כי קלפטר הרי אחראי גם עליו, ואני רואה בזה מחווה יותר מאשר קאבר.

בהאזנה חדשה הופתעתי מרמת הדיוק שהייתה שם, מתשומת הלב לפרטים,
וכמה רגש וכישרון היה באולפן בסשן ההוא".

האהבה שלי היא לא האהבה שלו / מילים: יהונתן גפן, ביצוע: ניר מהלמן

ניר מהלמן, צילום: גילה אזולאי

השירה של ניר מהלמן נעה במשעול שקלפטר הִתווה. עקבותיו של קלפטר חקוקים שם, אבל מהלמן נע בחופשיות, בדרך אישית שלו, שמכבדת את המקור, ולעיתים אפילו מרצינה את הקלילות בכובד ראש שלא מונע ממנה לנצור את החיוך.

ניר מהלמן: "שיר שנשמע פשוט וקליל, אבל כאשר ניגשתי לנגן אותו ראיתי כמה מהלך האקורדים מעניין, איזו תנועה יפה יש במהלך הזה, וגם שאין בעצם פזמון, השיר מתנקז למשפט 'אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו', ואני אוהב שירים כאלה".

עד עולם אחכה / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נובלס היל ושני דלאל

נובלס היל

שני דלאל, צילום: איל טל

איזו אוריינטליות מרהיבה הוסיפו רונן סופר (נובלס היל) ושני דלאל לשיר הזה, שפתאום נשמע תנ"כי במובן של זמן ומקום. והעוּד של סופר משמיע את האפשרויות האינסופיות שיש במוזיקה על-זמנית. כמו של יצחק קלפטר.

רונן סופר: "כשדויד פרץ שאל 'איזה שיר של קלפטר היית עושה עם נובלס היל?', חשבתי מיד על 'עד עולם אחכה'. אבל רק כשניסיתי את התווים הראשונים על העוּד הבנתי, דרך האצבעות והאוזן, עד כמה הלחן הזה 'מכאן'. עד כמה קלפטר הצליח להביא את השיבולים הגבוהות של יהונתן גפן אל צפון הנגב, ואת שמלת היסמין הלבן למורדות הר מירון. משם יצאה לדרך איזו פרשנות לשיר היפה הזה, אבל היא לא הייתה שלמה עד ששני דלאל הוסיפה את קולה – שגם בו שלובים הגליל והמדבר. מקווים שתאהבו.

שני דלאל: "השיר בעיניי רומנטי מאוד ובו זמנית מאוד פשוט, והלחן מתאים בפשטותו היפה למילים".

שיר אהבה בדואי / מילים: איציק ויינגרטן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: תום הררי ונועה גלבוע

תום הררי, צילום: עידו אסולין. נועה גלבוע, צילום: צביקה יניר

במקור, השיר הזה הוא דואט נעים. כן, נעים זאת המילה שליוותה עד כה את הסיפור הנורא שכתב איציק ויינגרטיין על אנוכיות גברית, החטא ועונשו, רצונות מתנגשים עד כדי הימחצות. תום הררי ונועה גלבוע מוחצים אותנו ברוק חדש עם נוכחות נעדרת והעדר נוכח של אישה שנחווית כמו רוח רפאים.

תום הררי: "למדתי על השיר שהוא אומר 'בחוטים ובצבעים מילים רקמה' (כלומר, בשווא נע בכל אחת מה-ב' ולא בקמץ), אבל למדתי את זה מאוחר מדי, אחרי שכבר היה לי טייק שירה שמאוד אהבתי. למדתי על השיר גם שבחלק מהבתים כשהוא אומר 'חולות' אז האקורד המוזיקלי הוא מז'ורי ולא מינורי כמו שאמור להיות בסולם, ושרק בפזמון הוא מחליף את האקורד הזה למינורי – אבל גם את זה ידעתי רק אחרי שכבר הקלטתי טייק גיטרה שמאוד אהבתי. אז בעצם למדתי שני דברים בדיעבד, אבל ככה זה בחיים – אתה לומד דברים בדיעבד".

נועה גלבוע: "מה גיליתי על השיר שלא ידעתי? שזוגיות זה דבר מאתגר"!

מחזיק מעמד / מילים ולחן: יצחק קלפטר, ביצוע: בנימין אסתרליס מארח את אורי דביר

בנימין אסתרליס. צילום: אפרת גרינשפן

בנימין אסתרליס ממחיש את הגבר שעול גבריותו מוטל על כתפיו עם גזירת ההימחצות שבהישרדות. הוא עושה את זה באופן כה לא מתקרבן וכה מעורר אמפתיה עד שמי שמאזין מושיט אליו כמעצמו ידיים לחיבוק.

בנימין אסתרליס: "לקח לי זמן לבחור את 'מחזיק מעמד', בהתחלה בכלל פנטזתי על גרסת דרים-פופ עברית ל'דמיון חופשי' – אבל משהו בטקסט והזעקה של קלפטר ב'מחזיק מעמד' התחברו לזמן ולמקום הנוכחיים בחיי: להיות אבא עם בית ומשכנתא וכל הקלישאה הישראלית שנטחנה כבר עד דק.

רציתי לבצע את השיר בעוצמה שחוויתי בטקסט, משהו שירגיש כמו זעקה, כמו סכנה.

זה שיר של אדם טובע הזקוק לסירת הצלה וכל מה שנותר לו זו העוצמה הדטרמיניסטית להמשיך ולחיות".

דויד פרץ / הבלדה לנאיבית / מילים: יהונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר

דויד פרץ

פתאום גבר שר את השיר הזה, ובבת אחת הוא מקבל נקודת מבט שונה. ההתמסרות הנשית מוארת הפעם במבט אמפתי וחומל – שגם מפנה מראה אל גיבורת השיר, שתיראה כמה שהיא שברירית.

דויד פרץ: "בפעם הראשונה ששמעתי את כוורת – לא התחברתי. זה קרה אי שם בשלהי שנות השבעים ובמקום הכי פחות נכון. חייתי אז בדרום אמריקה, לשם נשלחו הוריי לשליחות חינוכית. מישהו הגיע מישראל עם שירי כוורת ומכל המקומות בעולם, קרה שהשירים נוגנו בבית נופש חלומי אל מול מפרץ ים טרופיקלי. זה לא הסתדר, הכל נשמע לי כמו שירי בדיחות של מילואימניקים. גם כשלא היה לי מושג מה זה בדיחות של מילואימניקים.

אבל קלפטר היה אחרת. קצת אחרת. בעצם, הרבה אחרת. הוא היה צליל מכוון מהצד האחר של הישראליות. רך כמו נעלי קיפי משומשות, מין נינוחות רומנטית של שישי ישראלי חצי חורפי שכזה, מוזיקת בין השמשות, גם בשרב וגם כשהירח מאיר מעל.

פגשתי את קלפטר פעם אחת, בסיטואציה הזויה מדי. לא הכל צריך לספר, אבל מה שחשוב היה שלא יכולתי לספר לו כמה אהבה עשיתי עם צליל מכוון, וכמה לילות העברתי אי שם מעבר להרים ובמדבר כשברדיו שירים שסוגרים את הלילה. קלפטר עבד עם הרבה כותבים, אבל המנגינות שלו מצאו את הצבע הנאיבי והבלוזי של כל שעות היום. זה היה חלק מהקסם שלו, מוזיקה כה נגישה מצד אחד, ומצד שני מורכבת מבלי לעשות עניין ממורכבותה.

כשתימורה שאלה אותי איזה שיר של קלפטר הייתי רוצה לבצע, עלתה לי בראש תמונה. אי שם לקראת עלות השחר באיזה חור והבלדה לנאיבית מתנגן ברקע. בחרתי בשיר הזה, אבל רק כשאתה מבצע שיר בעצמך, נדמה שאתה באמת מבין אותו לעומקו ולמהותו. וזו הייתה דוגמה מובהקת. הבנתי שיש דרך שונה לקרוא את הדמות הזו. פתאום הבנתי שזו בלדה, וגם אם לכאורה הגיבור לא מת בסוף, הגיבורה כנראה שכן, גם אם לא רואים את זה מיד.

אבל זה הלחן של קלפטר שהטעים והטעין את המילים הקשות בדבר כה נדיר בעולמנו – בחסד ובחמלה. וזה הפלא במוזיקה של קלפטר בפרט, ובכללותה. ולכן היה כל כך עצוב כשעזב את עולמנו ומצד שני, איזו ירושה של חסד ויופי הוא השאיר לנו".

סוף העונה / מילים: רוני ערן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: יוחנן קרסל

יוחנן קרסל, צילום: עוזי כץ

יש הבדל כששיר על נשים, שמורגל במבט נשי, מושר מנקודת מבט גברית אמפתית. וכשקורה דבר כזה – במקרה הזה אצל יוחנן קרסל – גבולות מוסטים, נפתחים לרווחה, ויש סיכוי שהכוכב שמצפים בשיר לנפילתו – באמת ייפול.

יוחנן קרסל: "תמיד אהבתי את השיר עם המנגינה הקסומה והמכושפת שלו, מאז שנחשפתי אליו לראשונה בגיל 13. איכשהו, טקסטואלית הוא תמיד נתפס אצלי כשיר סתיו 'סטנדרטי', חילופי העונות, 'עוד מעט הגשם' וכל זה. אולי בגלל אווירת הוואלס שלו, שיש בה משהו כמעט עליז ומאוד רומנטי. אתה ישר מדמיין זוג מבוגר רוקד ואלס בסלון. רק עכשיו, כשקראתי בפעם הראשונה את המילים, ירדתי לעומק המלנכוליה שלו, לעצב העמוק שלו, לבדידות, לתסכול, לכמיהה לאהבה – שנשארת לא מושגת. אני חושב שבגלל זה ניסיתי בביצוע שלי קצת לברוח מהוואלס הזה, לעמעם אותו. קצת לתת ממד של דרמה למילים ולהוציא אותן קצת יותר החוצה. מקווה שהצלחתי".

מבלי להפריע / מילים: נתן אלתרמן, לחן: יצחק קלפטר, ביצוע: נועה שמר

נועה שמר, צילום: אביבה גולדברג בן-חיים

אין עוררין על כך שהשיר הזה בביצוע של אריק איינשטיין הוא קלאסי-מופתי. אז למה לגעת בו?
כי אלתרמן כתב שיר על האנשים השקופים, שיותר ממה שהם עניים הם בודדים. איינשטיין הביט בזקנה במבט חומל, בעצב שמשלים עם המצב.
אבל אסור להשלים עם המצב. וצריך לזעוק את השיר הזה. להפוך אותו לשיר מחאה. נועה שמר הפריעה את שלום הציבור. וזה בדיוק מה שקיוויתי לו בשיר הזה.

נועה שמר: "מסגרת זמן של 24 שעות שלחה אותי להקליט ביצוע מחודש לשיר שהכרתי רק ברמת השלום-שלום. כנראה שהייתה לכך השפעה על התוצאה, במיוחד אם משקללים גם את הענקים שמסתובבים בו: לחן של קלפטר, מלים של אלתרמן, ביצוע של אריק איינשטיין. בעצם, לא הייתה לי ברירה אלא לעצום עיניים, להיצמד חזק למנגינה, ולקוות שאצא בשלום בצד השני. במילים אחרות: ניטרלתי רעשי רקע, ונתתי לשיטוט המטריד ברחובות העיר האלתרמנית להוביל אותי אל העיבוד.

את קלפטר הכרתי לפני כמה שנים, והיה לנו שיתוף פעולה אחד. מאז, היינו מדברים פה ושם, שיחות קטנות כאלה. הוא היה מתעניין בשלום המשפחה שלי ונעתר לשאלות שלי על המוזיקה שלו. לשיחה האחרונה ממנו לא יכולתי לענות, רציתי לחזור אליו אבל לא הספקתי ולא הספקתי, וזמן קצר אחרי כן הוא נפטר. באופן מוזר, למרות שהקשר שלנו לא היה עמוק במיוחד, לקחו לי כמה ימים להתאושש. הביצוע הזה הוא לזכרו.

תודה לדויד פרץ, שמצליח תמיד להוציא ממני דברים לא צפויים, ולמורפלקסיס על ההפקה שניסחה כל כך קולע את מה שניסיתי להגיד".

תמונה / לחן: יצחק קלפטר, נגינה: רועי חן

רועי חן. צילום: ליאורה שילמן

כמה שתקשיבו למנגינה הזאת, תמיד תמצאו בה עוד יופי. ורועי חן מדגיש אותו ואת הקלפטריות שעדיין לא נחשפה בו.

רועי חן: "נזכרתי שפעם שמעתי ברדיו שהלחן הידוע של קלפטר נכתב כתרגיל בקונטרפונקט (סגנון כתיבה. ידוע בעיקר אצל באך ובני דורו, שבו מנגינה אחת משתלבת ומונגדת למנגינה אחרת שונה ממנה). קצת אחרי אמצע הקטע, כשחוזר ה-דבה-דה, אפשר לשמוע את המנגינה הזאת מנוגנת בפסנתר מול שירתה של יעל לוי. זו כנראה המנגינה שיצחק קלפטר קיבל מהמורה כנושא התרגיל!

נסו לשיר את הדבה-בה יחד עם זה. זה עובד יפה"!

האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל בתפקידו, המדחום היטיב  לבטא את גובה הבאסה גם בטמפרטורותיו הנוסקות.

זה היה מבאס במיוחד, משום שכמה שעות אחר כך, בערבו של היום, הייתי  אמורה להגיע לאינדינגב כדי להנחות פאנל בהשתתפות רוני שויקה והמוזיקאים הנפלאים יוסי  בבליקי ודויד פרץ. הסיבה לאירוע היא ספר מומלץ שרוני כתב, ושיצא לאור לאחרונה  בהוצאת כרמל. "שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות". נשאלות השאלות מה לדוקטור לתלמוד ולרוק ישראלי? ואיך בדיוק אפשר לחבר, בספר של 450 עמודים (!) בין  עולמות המדרש היהודי העתיק לבין טקסטים ישראליים חדשים ששרים אותם עם גיטרות  חשמליות? התשובות היו אמורות להשתרטט באותו ערב, אבל כמה שעות קודם לכן, בכלל לא  היה ברור שאצליח להגיע לשם, עודי נחלשת מרגע לרגע מחוסר שינה ומצום שגופי כפה עלי.

אינדינגב – אירוע מלבב, שמתקיים בימים אלה ממש, בפעם החמישית. כשמו כן  הוא: מוזיקת אינדי, קיצור של  Independent , עצמאית – במובן של חוסר תלות  המוזיקאים בחסדיהן של חברות תקליטים גדולות ומסחריות. אין כאן שום הצהרה על טיב  המוזיקה או על האידיאולוגיה שלה. היא לא בהכרח "אלטרנטיבית" וגם לא בהכרח "איכותית". יש מוזיקת אינדי קומוניקטיבית ומיינסטרימית לחלוטין,  ויש גם מוזיקת אינדי גרועה (לא באינדינגב, שם היא נבחרת בקפידה). אבל תמיד נושבת  ממנה רוח חופש משיבת נפש.

ולמה נגב? כי שם מתרחש הפסטיבל הזה. במקום בשם "מצפה גבולות".  פסטיבל עם ארומה חלוצית, עתיר התרחשויות יצירתיות וקהל מגוון ונאמן, שמוכן לנסוע  עד לקצה העולם בכבישים נידחים ובדרכי עפר (כלומר ברי המזל שהזדרזו לרכוש מראש כרטיסים, שתמיד אוזלים לפני מועד הפתיחה).

אבל למה להכביר מילים, יש אתר מסודר. תבלו:

http://indnegev.co.il/

כמה שעות מאוחר יותר, אני, האקמול והאיש שלי – שבנדיבותו הציע לוותר  על עולמות הרוח הקוונטיים שלו ולרדת לתחתיות העולם הארצי בתפקיד נהג ונושא כלים –  נכנסנו בשעריו של האינדינגב.

דַמיינו התרגשות של לפני הופעה. לא סתם הופעה, הופעת השקה. עכשיו,  תכפילו את זה, כי לא מדובר בהופעה אחת, אלא בכמה הופעות. שמתרחשות בשטח אחד. בו זמנית. עזבו את ההתרגשות. דמיינו את הרעש. רעש מחשמל של רוק מובחר ושל משתתפיו וקהליו, המסתובבים בשמחה בין הזירות השונות, נפערים בכל ישותם כדי לבלוע ולספוג כמה שיותר מהכול.

עכשיו תדמיינו שבתוך כל זה ממוקם אוהל של חנות ספרים. "עשן  הזמן" שמה, מבאר שבע. שהיא לא רק חנות לספרים, אלא גם לדיסקים, ומקום הופעות והרצאות בפני עצמו. ואת זה בדיוק היא מתיימרת ליצור באינדינגב – מתחם של ספרים,  הופעות והרצאות. אבל איך אפשר?

איך אפשר כשסביבנו מוזיקה דומיננטית, שבולעת ומבליעה את כל שסביבה? מה לאירוע אינטלקטואלי שכזה בלב פסטיבל רוק? ובאמת, זוהי הפעם הראשונה שהוא מתקיים כאן – ניסוי מוזר שנועד לכישלון? כי איך אפשר בכלל לדבר בלב כל הרוק על עניינים שברוח? ולהקריא קטעים יפים מספר חדש ומפעים, אך תובע ריכוז? ולשוחח בפומבי עם שני מוזיקאים, שהפעם נעדרים שירים וכלי נגינה, ושמכווננים את המילים שלהם לגבהים ולמעמקים? איך אפשר לעשות את כל זה כשבינתיים מתאסף לו קהל סקרן – אבל מה הוא ישמע כשמכל הכיוונים נשמעת מוזיקה חזקה הרבה יותר?

יוסי בבליקי אמר לי במבט מתכונן להשלמה: "אם ככה, אולי זה יתבטל בכלל".

דויד פרץ, כששאלתי אותו איך אפשר בכלל לעשות את זה, ענה לי:  "בעדינות".

ורוני שויקה הסביר לי שבאירוע כזה אנשים לא נשארים במקום. עוברים מהתרחשות להתרחשות, טועמים קצת, וממשיכים הלאה. שלא אקח את זה אישית.

ופתאום זה קרה. הפלא הגדול. האקמול שבלעתי התחיל סוף-סוף להשפיע, המיקרופונים פעלו בעוצמה ובדרך כלל יכלו להמולה, והקהל? הקהל היה הכי מרגש. ישב  בשקט על החול באוהל הפתוח, הִתמיד בהישארותו, והקשיב. האזין בהתכוונות מקסימה – לא למוזיקה שהיא מטרת הפסטיבל, אלא למילים. היוצרים שאת קולם הוא מכיר כשהם שרים, דיברו הפעם, עם הסופר, על חיבורים מפתיעים, אך שלמים, בין עולמות לכאורה מנוגדים.  על השראה – יצירתית ודתית. על "ירח במזל עקרב" (שיר של להקת "אלג'יר", שמככבת בספר) ועל הציפור של דניאלה ספקטור ושל טוני מוריסון. וגם פתרו משהו מהמסתוריות של השיר "ונדמה שישוב" (של להקת "פונץ'" של יוסי בבליקי) – פיתרונות שכמובן הגבירו את המסתוריות, וטוב שכך.

והיה באוויר חסד של הופעה טובה. בפעם הראשונה חוויתי אותו מהצד של הבמה. הבהובי אורות של התבהרות מרצדים. מולקולות של רעוּת מהקהל ומהבמה שהתערבבו  על מנת לרקוד יחד באוויר הנסער. ואפילו מחלה שהשתעממה ממני ועזבה אותי.

נועה בביוף, זמרת אינדי-פולק מוערכת, הצטרפה ברגע האחרון. דויד פרץ ומתן נויפלד המארגנים (בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר) הזמינו רק אומנים ששרים בעברית, ובביוף שרה בעיקר באנגלית. "לפני כמה שנים הלחנתי פסוקים מספר קוהלת", היא מספרת תוך כדי הנסיעה. "זה היה בתקופה קשה שנהרגו חיילים בעזה". כמה שעות אחר כך, באולם של קיבוץ דורות, היא תשיר בקולה הזך: "אין כל חדש תחת השמש… כל הדברים יגעים". לפני כמה שנים, מישהו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, גרם לה להבין שהיא בעצם מוזיקאית.

ברבע לשמונה, עם כניסתם של המוזיקאים מתל אביב, האולם הרחב אך הצחיח מתמלא בהדרגה כמעט לגמרי. נסים קלדרון המנחה מזמין את דן תורן. הוא מנגן ושר בהתלהבות, שמלובה בהתלהבות הקהל. לבסוף הוא שר את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, שמספר על ילדה קטנה מהגליל. "גליל, דרום, מה זה משנה"? תוהה תורן. "רק בעינינו יש הבדל. אצל אלה שרוצים להרוג אותנו זה אותו דבר".

שלומי שבן והפסנתר משמיעים להיטים משני אלבומיו, ואחריו נעם רותם, שחותם בשיר הנושא המתבקש של אלבומו החדש, "עזרה בדרך". וכך מוזיקאי אחרי מוזיקאי. מעוטי ציוד ומרובים בכל הדרוש להם בתמציתיות – אהבה קשובה. משלבים מקצוענות ואכפתיות מול קהל רעב למוזיקה שלהם.

שרון מולדאבי אומר שזאת "זכות להיות כאן היום". הוא היה אמור להופיע במכללת ספיר הקרובה בשבוע שבו נהרג בה הסטודנט רוני יחיא. אחרי ששר "אנחנו בשיא כשאנחנו נופלים", הוא מזמין את דויד פרץ, שמצטרף אליו בגיטרה ובמפוחית ללהיט מימי להקת "גן חיות", "ירח כחול". במקום "ישמור על כל האנשים – החזקים, החלשים" הוא שר: "היהודים והשכנים". ואז הם מבצעים את "כנפיים" באופן שמדגיש את החיבוק שבשיר. "אני מקווה", הוא אומר אחרי ששר את "בבית", "שכל אחד ירגיש ביטחון בבית שלו".

הראפ של "סגול 59" מרקיד את הקהל למרגלות הבמה עם המילים מהשיר "יום יפה" – "הפלסטינים הכריזו על שלום כולל".

דויד פרץ ולהקתו: נדב אזולאי, כוכב בפני עצמו, שכאן הוא על תקן גיטריסט ואקורדיוניסט, דויד חמד הבסיסט וגיל נמט המתופף, שרים שירים עם שמות כמו "באר שבע", "בדרך לירוחם" ו"ארץ הקסאם". אחר כך רונה קינן, שמתקבלת בחום המנוגד לשם השיר שלה "בתוך אגם קפוא". "איזה כיף להיות כאן", היא אומרת, מזמינה גם היא את פרץ, והגיטרות שלהם מצמררות זו את זו בשיר "מיהו המיילל ברוח". "אני שמחה שיצא לי להצטרף למיזם הצנוע והנעים הזה", היא אומרת. בשיר הבא, "מבול", ערן צור מפתיע ומצטרף, ואיתו נמט המתופף, פרץ ואיתי בלטר – מוזיקאי תל אביבי שהקליט את אלבומו החדש באולפן של פרץ ואזולאי בבאר שבע. בלטר מלווה בפסנתר את החבורה האנרגטית ששרה "הוא והיא". משם ממשיך צור לשיר "על קו העימות" שהלחין למילים של ענבל פרלמוטר: "על קו העימות, לאורכו של התפר, בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר… נלחמים שוב ושוב, אדמה זה חשוב"…  נמט ובלטר מגויסים מחדש כדי ללוות באופן מרעיד את "חייל של שוקולד" של חנוך לוין.  ואחר כך: "קרבות תרנגולים" ו"לילות של ירח מלא" עם השיא האנרגטי: "יש לנו אהבה היית מאמינה".

מוזיקה במיטבה. שיאים מחשמלים כאלה הם ההצדקה לקיומה. על הבמה ולמרגלותיה אנשים נוכחים ברגעים נשגבים. עוד מעט יצאו משם המוזיקאים מתנשפים ומחייכים. מזינים וניזונים. חווים את התודות כמעניקים וכמקבלים.

להקת פונץ' מפעימה עם "אל תפחד" של אהוד בנאי ועוברת ל"הקומוניסט" הרוקנרולי. "לי אין דרך ליסוג עכשיו ולי אין שום פיתרון עכשיו", הם שרים את השיר שמסתיים בשאלה "מה נשאר לך פה"?. אמש, קרוב לחצות, לחבורה שעל הבמה לא היו תשובות, והם התנחמו בספקות שב"נשל הנחש" של מאיר אריאל בביצוע משותף. פינו מקום זה לזה לקטעי סולו והתאחדו עם עצמם ועם הקהל, שקיבל מהם מוזיקה מזוקקת, משודרגת בדאגה לשלומם.

פורסם ב"גלובס" ב-10.3.08   

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, לנסז – ג'ואן ספדי, יאפים עם ג'יפים, עומרי לוי (שהתקליט שלו יוצא בקרוב) וכפיר שתיוי.

אה, כן, הוא גם שותף לניהול הפורום השכן – מוזיקה אלטרנטיבית, ומבקר מוזיקה במקומון ירושלמי נחשב – עניינים שמחזירים אותי למילים שלו. כשאני קוראת את אלה שהוא מעתיר על הפורומים, יש לי תחושה של לונה פארק, כולל סחרחורת מהשפע שהוא מתאר – משרטט את הים, וצולל. איך הוא לא נופל מגלגל הענק? האם הוא נחלש מהתהוות האינסוף? מסתנוור מהבזקי האור המרצדים?

לא! מבחינתו אין טבעי מזה: "אני רואה את העולם דרך הצלילים שבו. למשל, אני מסתכל עכשיו על הפארק שאנחנו יושבים בו, על האגם הזה. וכל מה שעולה לי בראש זה שירים. אני צריך מוזיקה כל הזמן. אני שומע את הציפור הזו שמצייצת, את הרעש של האוטובוס, את הרוח. יש רחש אקראי, שמשתנה כל הזמן, עם אותם אלמנטים, וזה יפה בעיני".

כל המוזיקה שאתה שומע, לא מפריעה לך ליצור את המוזיקה שלך? אתה לא פוחד מהשפעות?

"קליף ריצ'ארד אמר פעם שמוזיקאי מושפע מכל דבר שהוא שמע אי פעם, החל מהנחירות של אבא שלו וכלה בתקליט שהוא ממש לא סובל ומנגנים ברדיו. מצד שני, אני חושב שגם מי שלא אוהב את המוזיקה שלי יסכים שהיא לא נשמעת כמו דברים אחרים. אין שום בעיה בעובדה שאני נחשף לכל כך הרבה דברים כי הגעתי לעשיית המוזיקה מתוך זה שאמרתי: אם אני הייתי עושה את זה, הייתי עושה את זה אחרת. לפעמים אומרים לי: 'שמעתי מישהו שמזכיר אותך', ואני ישר הולך לראות מה המשותף בינינו, ואפילו מתרגש מזה. בסך הכל עוד לא נתקלתי במשהו שבאמת דומה לגמרי למה שאני עושה. הרבה פעמים גם שמעתי במוזיקה של אחרים דברים שעשיתי. אז מה זה אומר? שהם הושפעו ממני? לא. ברור שיש איזשהו מספר מוגבל של תווים וצירופים שאתה יכול להגיע איתו, וסביר שאנשים יעשו דברים דומים… אבל אצלי, ככל שאני מכיר יותר, אני רק חש כמה שיותר קל לי ליצור".

תסביר.

"כשאני יוצר, המוזיקה מתהווה. אני לא יוצר אותה. אני לא חושב: אוקיי, עכשיו אני צריך לכתוב שיר. אני לא מסתובב עם מחברת וגיטרה או אומר: רגע, שקט, לכו מפה, אני צריך לכתוב שיר. זה לא קורה אף פעם".

אז איך זה קורה?

"זה מתהווה".

איך?

"למשל, אני עובד עכשיו על פסקול לסרט באורך מלא. אז אני צופה בסרט. הולך, עושה משהו אחר, מדבר בטלפון, משחק במחשב. חוזר, צופה בסרט, הולך, מסתובב בבית, עושה דברים אחרים, צופה בו שוב, ואז – זה כבר קיים שם. משהו יוצא לי מתוך התמונה. וזה בדיוק אותו דבר בשירים. לא צריך ליצור אותם. כל השירים שכתבתי כשאמרתי 'אני אכתוב שיר', היו זוועתונים. אז הבנתי שאין טעם להתאמץ. אם יש לך חוויות, והן עמוקות, זה כבר יצוץ לבד".

יש לך ביטחון שכל הזמן יהיו לך חוויות?

"כן".

אתה אף פעם לא מנסה לגרום לזה לבוא?

"בשביל מה"?

כי אם פתאום לא יהיו לך חוויות?

"אז לא יהיו שירים. אז מה"?

מה זאת אומרת אז מה??!

"לא חייבים ליצור! אין חוק כזה שאתה חייב ליצור. תעשה את מה שנכון לך. כל העניין בשבילי הוא לא להיתפס להלך מחשבה שאומר: אני כזה, ולכן אני עושה ככה. אני כלום! אני לא יודע מה אני. אני פשוט עובר דרך החיים, ואם דברים קורים, ומייצרים בי דברים החוצה – יופי. ואם לא – לא. אז או שאשפר את החיים שלי, או שאעשה משהו אחר, אבל אני גם לא חושב על דברים כאלה. אני פשוט חי".

א. "גם שקט זה מוזיקה"

הרגשת פעם צורך לנוח ולא לשמוע מוזיקה? פשוט להרגיש את השקט?

"גם שקט זה מוזיקה. אני מקשיב הרבה להקלטות שטח – אנשים שהולכים עם מיקרופון למקום מסוים, נניח אמצע הקניון הגדול בארצות הברית, ומקליטים את האווירה של המקום".

בארץ יש מה להקליט?

"בטח. יש לי אולפן בבית, שמבודד לחלוטין כשאני רוצה, אבל בתקליט האחרון שלי, 'העברה – אופקים' , רציתי ששיר מסוים – 'בנות הים יפלרטטו איתי' – יבוצע יחד עם הרחוב. אז פשוט פתחתי את החלון ונתתי לכל הרחשים של הרחוב להיכנס פנימה ולהתהוות עם השיר, כי הרגשתי שלשיר הזה לא נכונים סטריליות ובידוד. אז אני אוהב רעשים, אני גם לא מגדיר רחש כמשהו מנותק ממוזיקה או מוזיקה כמשהו מנותק מהרעש. וכשאת שואלת אם אני רוצה לנוח, ממה אני יכול לנוח? כשהייתי בצבא, יצא לי להיות בתא ואקום, שזה תא קטן ומאוד מבודד, אטום לגמרי. והשקט שם היה יוצא דופן".

איך הרגשת?

"כמעט מבועת. הרגשתי שהמוח שלי נשאב החוצה".

ב. "אני רוצה להיות מוזיקאי"

מתוך "הלהקה הכי טובה בשביל החלב" (טקסט מקוצר של דויד, הפורום למוזיקה אלטרנטיבית 30/9/03)

"תמיד היתה לי בעיה עם הקיץ. הורי שהיו אנשי חינוך החליטו לטפל בי כיאות ותכננו שאוולד בחופש הגדול. המשמעות של זה היתה שאף פעם לא חגגו לי ימי הולדת בכיתה או בגן, ותמיד הייתי חוטף מחלות בקיץ. באחד מימי השישי של איזה קיץ בתחילת שנות ה-80 החל לעלות לי החום והתחלתי להזות. מאחר והורי היו בהכנות לשבת המתקרבת הושארתי תחת חסות הטלוויזיה החינוכית. עד היום צרוב בזכרוני הרגע שהמסך השחיר… פתאום הופיעו תמונות של אמת מים עתיקה על רקע שמיים כחולים מאוד, שני אנשים הולכים עם גונג ענק באמצע קולוסאום ריק… ואחר כך הפציעה כמו קרן שמש מאוחרת הכתובת: "פינק פלויד בפומפיי".
לא ידעתי מי אלו פלויד הוורודים ומה הם עושים בפומפיי, אבל ידעתי שיש כאן משהו שונה לחלוטין. הצליל המרוחק, כמו אבן קטנה שנופלת לבריכה ריקה במערה ענקית, חזר על עצמו והדהד, התמונה נפתחה אל עבר קולוסאום שעליו הונחו חומות של מגברים שחורים וציוד שנראה מרחוק כמו הכנה לטקס פאגאני. באיטיות בלתי אפשרית החלה המצלמה לנוע פנימה לעבר אנשים שעמדו שקועים בעצמם עם הכלים שלהם והחלו ליצור מוזיקה מהשקט המהדהד הזה… הצליל היה קדמוני ועתיק ברגע אחד וחללי ומהפנט במשנהו, נינוחות איטית שבבת אחת הפכה לרעש פראי. אבל יותר מהכל הרשימה אותי התובנה: האנשים האלו מנגנים רק בשביל עצמם! ללא קהל, ללא מחיאות כפיים, ללא מבטים למצלמה, ללא דיבורים, ללא איפור או בדיחות, רק מוזיקה טהורה.
שכבתי מסטול, קודח מחום ונפעם לגמרי מול הטלוויזיה ובפעם הראשונה בחיי אמרתי לעצמי זהו! זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. אני רוצה להיות מוזיקאי. להיות מסוגל לאחוז בקרניה של החיה הזו ולאלף את הדרקון הזה כך שהאש הזאת תצא ממני כמו שהיא יוצאת מהם"…

ככה זה התחיל? לא היו סימנים לפני כן?

"מאז שהייתי קטן, תקשרתי עם המוזיקה – שנראתה לי כמו יצורים קטנים שממלאים את האוויר. אני אספר לך עוד דבר: דוד שלי שנפטר בגיל מוקדם, היה גיטריסט במרוקו. והגיטרה שבנה לעצמו היתה מעל הארון בבית של סבתא שלי. כילד בן חמש–שש כל הזמן ניסיתי להגיע לארון למעלה, לגיטרה, לשמוע את הצלילים. ובסוף הורידו לי אותה, וישבתי מהופנט. פשוט ניגנתי תו אחד, והקשבתי והקשבתי. היה בזה משהו כל כך יפה. עד היום כשאני מגיע לחנות כלי נגינה ורואה פסנתר, אני מתחיל לנגן תו אחד, ומקשיב מהופנט. אין מה לעשות, אני פשוט אוהב צליל. אני כל כך אוהב את זה".

יש הבדל בין לאהוב משהו לבין לבחור לעסוק בו.

"כשראיתי את ההופעה ההיא, הכי התרשמתי מהאנרגיה המדהימה שלהם. והיה במוזיקה שלהם משהו כמעט מיסטי, ובתור אחד שמגיל צעיר לא מאמין במיסטיקה, זה ריתק אותי. והוקסמתי מכך שהם לא ניגנו לאף אחד, אלא רק לעצמם. הם עמדו באמצע האיצטדיון הענק, וניגנו רק בשביל הצליל. עכשיו, גם הייתי מסטול באותו רגע, כי הייתי חולה, אבל הסוטול הזה גם כן גרם להתרשמות גדולה מהמוזיקה, ונורא רציתי לעשות את זה, רציתי שתהיה לי אנרגיה עצומה בידיים ורציתי בעיקר לנגן לעצמי".

לא לאחרים.

"אני עושה את הדברים האלה בשביל לשמוע את עצמי… אגב, לא מזמן נכנסתי לחנות תקליטים וקניתי תקליט של בלובנד כי לא היה לי אותו".

איך זה ייתכן?

"כי אנשים לקחו לי, נתתי לאנשים אחרים, לא משנה".

אתה משאיל דיסקים לאחרים?

"כן. אני נורא אוהב לתת לאנשים לשמוע מוזיקה".

אתה לא רכושני? אתה לא פוחד שלא יחזירו לך? הרי בדרך כלל לא מחזירים.

"אני לא כל כך רכושני ביחס למוזיקה, כי אני חושב שהדיסקים זה רק הקפסולה שבתוכה שמורה המוזיקה. לא מזמן מישהו התחלחל מהעובדה שכשלא היה לי מקום, שמתי שני דיסקים בתוך עטיפה אחת. הוא אמר: 'מה, אתה לא נותן כבוד לתקליטים שלך? למוזיקה'? אז עניתי: 'אני לא נותן כבוד לייצוג הפלסטיק המתכתי שלו. זה לא מעניין אותי בכלל'. נחמד שיש לי הרבה תקליטים, אבל אותי מעניין מה שיוצא מהרמקולים, הדבר הלא מוגדר הזה. כל השאר זה התעסקות בטפל. כן, אז נתתי הרבה פעמים תקליטים לאנשים, כולל דיסקים שלי, ובאמת אף אחד לא החזיר לי תקליט שלי עד היום. אז קניתי את התקליט הזה"…

אמרת למוכר שזה אתה?

"לא, אבל נכנסתי לפני כן לחנות אחרת ושאלתי: יש לכם את התקליט של בלובנד?, ואמרו לי שאין. אז אמרתי: חבל. הם שאלו למה? ומי שהיה איתי אמר: זה תקליט שלו. אז אמרו לי: אה, באת בשביל לבדוק אותנו? עניתי: לא, באתי בשביל לקנות אותו. אז אמרו לי: למה אתה צריך לקנות אותו? שב בבית ותשמע את עצמך. אז אמרתי: אבל זה לא אותו דבר. אני לא יכול לשמוע את עצמי היום כמו שהייתי אז. מי שאני היום ומי שהייתי פעם הם שני אנשים אחרים לחלוטין. למזלי אני לא רוצח או משהו כזה, אז אני לא צריך להיענש על מה שעשיתי באותו רגע. אני רק עשיתי מוזיקה".

אתה חוזר בשאלה. זה רלוונטי לראיון הזה?

"הרלוונטיות העיקרית היא שמעולם לא הרגשתי שייך לשום מקום. הרגשתי זרות כפולה ומכופלת כשגדלתי בתור בן של שליחים במדינות שלא ידעתי בהן את השפה ולא הכרתי את התרבות. אגב, בגלל שבתקופת הגדילה שלי הייתי בפנמה ובפלורידה, לא שמעתי מוזיקה ישראלית עד גיל יחסית מבוגר. השמיעו לי אז בעיקר את כוורת וחשבתי שכל המוזיקה הישראלית זה בדיחות מטורללות כאלה. רק הרבה יותר מאוחר גיליתי את הדברים האחרים. ובקשר לזרות: רק בשנים האחרונות קצת נעלמה ממני החוויה הזאת. אני מתחיל להרגיש שמצאתי את העולם שלי".

השאלה היא אם הזרות הזו נמצאת בך, בלי קשר לסביבה שלך.

"אני מניח שכן. אני הדפוק, לא הם. אבל אין לי ספק שכל העניין של לחיות בתוך עולם שאתה לא מחובר לכלום שבתוכו, והתחושה שאתה בעצם רק מעמיד פנים, זה גרם לכך שלא יכולתי להתחבר לסצינה של אנשים שעושים דברים ביחד. תמיד הרגשתי מבודד והייתי צריך לספק לעצמי את כל העניין. אני מניח שזה קשור לכך שהתחלתי ליצור".

אז בעצם זה מאוד רלוונטי.

"ברור שבאיזשהו מקום היתה לזה השפעה. הרגשתי שאין לי עם מי לתקשר, והמוזיקה היתה דרך. זה היתרון של המוזיקה. זו דרך לתקשר בלי מילים או שאתה יכול לעקוף את המילים. אפשר בצליל אחד לגרום למילה לאבד את המשמעות האמיתית שלה ולהעביר לה משמעות אחרת. אני לא מתעסק עם דת בשירים שלי, היא אף פעם לא היתה מהותית בחיים שלי. אני לא האמנתי באלוהים, והוא לא האמין בי בחזרה. החוויה הזו עשתה אותי נטע זר, והבחירות שעשיתי בחיים נבעו פעמים רבות מהעובדה הזו. התקשתי מאוד, למשל, לעבוד לפני שנתיים כמורה בתיכון בדימונה. לא היה לי קשה עם התלמידים כמו שהיה לי קשה עם העובדה שנמצאתי במסגרת שבה הרגשתי מנוכר לכל מה שקורה סביבי. אני לא זוכר מסגרת שבה הרגשתי שייך. גם ביום העצמאות אני מסתובב עם אנשים, אבל לא מרגיש שייך לשמחה הזאת. נחמד לי ששמח להם, אבל"…

אתה מרגיש שייך למדינה?

"תרבותית יותר מאשר לאומית. אני שייך בגלל שעברתי פה דרך השפה הזאת והתרבות הזאת, אבל באופן עקרוני, המקום היחידי שאני מרגיש בו שייך זה המוזיקה. כי שם אין משמעות לגבולות ולמגבלות פיזיות או גיאוגרפיות. זה רחם".

ובאיזשהו מקום, הפורומים למשל, הם ניסיון שלך למצוא קהילה אלטרנטיבית – תרתי משמע?

"הגעתי לפורומים אחרי הרבה שנים באינטרנט, אבל תמיד בפורומים לא דוברי עברית, בעיקר של אנשי מקצוע מקבילים. וכשהגעתי לפורום של מוזיקה אלטרנטיבית, אני מודה ומתוודה שבהתחלה קראתי אותו המון זמן לפני שהעזתי לפצות פה. שוב לא הרגשתי שייך. התווכחתי איתם בראש ואמרתי להם יופי בראש. ולאט לאט אזרתי אומץ וכתבתי קצת. ולא ידעתי אם מין הראוי שמישהו שעושה מוזיקה יכתוב את דעתו על מוזיקה של אחרים, זה נראה לי לא נכון, אבל בסוף הבנתי שזו טעות, כי מה זה משנה אם אתה עושה מוזיקה או לא עושה מוזיקה? יש לך חוות דעת ואתה אוהב מוזיקה? תשתף. ואז כתבתי, ולאט–לאט התחלתי לכתוב יותר ויותר, ולקבל פידבקים. וכן, יש איזו תחושה שהפורום התחיל להוות איזושהי מסגרת"…

ג. "כשהעיניים הופכות לפחות יעילות"

איך אתה מקשיב למוזיקה?

"בנמנום. הקסם הגדול במוזיקה זה שהיא נכנסת לך פנימה, גם אם אתה מסנן אותה או מציב לעצמך מחסומים. אבל כשאתה מנמנם, במצב של חצי ער חצי ישן, אתה מסיר את כל המחסומים. אתה כבר לא חושב האם ההפקה פה נכונה או מדויקת. אתה פשוט נותן למוזיקה להיכנס לתוכך, וזהו. יש נקודה לפני שאתה נרדם, שכשאתה מקשיב למוזיקה והעיניים בחושך הופכות לפחות יעילות והאוזניים מתחדדות, אתה מסוגל לשמוע דברים בצורה שלא שמעת מעולם. וזאת חוויה שאני תמיד מחפש, לשמוע את המוזיקה כשיש לה מהות משל עצמה, ולתקשר איתה. כשאתה ילד זה קורה יותר, אבל כמבוגר אתה פשוט נרדם, אתה כל כך טרוד במחשבות".

יש לך דפוסים קבועים של עבודה?

"כשאני יוצר משהו, אז בדרך כלל אני מקשיב לו המון, ומנסה להבין האם יש צורך בעוד משהו בין הצלילים. העבודה בשבילי זה להקשיב לשיר אלף פעם או לנגן בגיטרה עד שאני מרגיש שצריך להוסיף עוד משהו, אבל אין לי טקסים ותבניות של עשייה. אני חושב ששירים זה הדבר שהכי מכתיב לך את מה שהוא רוצה. לפעמים שיר הוא כמו בן אדם – הוא רוצה יותר מדי. ואתה מעמיס עליו ומעמיס עליו כי אתה מרגיש שיש בו עוד אוויר. אבל המון פעמים אני גם מעיף דברים החוצה. ובסוף אני שומע תקליט שלי, ולא מאמין שזה אני. זה נראה לי מישהו אחר לגמרי".

ואתה אוהב את זה?

"אני לא אומר שאני לא אוהב את מה שאני עושה. בגלל שהתהליך שלי נעשה בחצי ערפול, אני לא כל כך יודע מה אני עושה. אין לי שום זיכרון מהעשייה של התקליט של בלובנד, למשל. אני יודע שאני מוקלט, שניגנתי שם את הכל, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני עשיתי אותו".

אבל אתה שר את זה! זה אתה!

"באותו רגע".

ואין שום קשר בין זה ששר – אליך?

"לפעמים אנחנו מתחברים, לפעמים לא. אני לא מאמין בהוויה מתמשכת. אני מאמין שכל רגע זה משהו אחר, וכל רגע אתה מישהו אחר, ובאותו רגע הייתי בנאדם אחר".

ומה היחס שלך לאדם ההוא ששר?

"לפעמים אני לועג לו, לפעמים אני"…

אתה אוהב אותו?

"כן, בטח. זה תלוי. לפעמים אני גם חושב שהוא אידיוט".

מה אתה עושה בימים אלה?

"כאמור אני מכין פסקול לסרט. חוץ מזה, אני עובד על תקליט סולו, סוף סוף תחת השם דויד פרץ, שיקרא 'הייקו בלוז'. בנוסף, אני מתכנן לעשות עוד העברה: אופקים, שיעסוק במה זה להיות זמר ויכיל גרסאות קאברים לז'אק ברל, רודריגז, מלאני ספקה וג'קסון סי פראנק. מתישהו גם יצא בלובנד 2'. אני מפיק–מנגן עכשיו בתקליט של איתן פישר, שכמעט גמור, ושל יוחנן קרסל, שגם כן קרוב לסיום, וגם אצל רות דולורס וייס. יש גם את 'הלהקה שלא היתה' – הרכב של קיבוצניקים, שבסוף שנות ה-80 הקליטו את השירים שלהם בעצמם, והקסטה התגלגלה אלי, והיום אנחנו בשלבים מתקדמים של הדיסק".

ד. "צליל לא מנסה להגיד לך איך זה כואב. הוא כואב בעצמו"

אתה מעוניין להרחיב את הקהל שלך?

"אני חושב שבסוף הדברים מגיעים לאן שהם צריכים להגיע".

אתה באמת מאמין בזה?

"כן. כמו שאני מגיע למוזיקה מסוימת באיחור, אבל מגיע".

לא כולם מגיעים.

"בהתחלה הרגשתי שהכי נכון למוזיקה של בלובנד זה שאנשים יגלו אותה לבד, בזמן שלהם. אבל בזמן האחרון, כשגיליתי שקשה להשיג את התקליט, ושיותר אנשים יודעים עלי ושמעו על המוזיקה, ולא את המוזיקה עצמה – עשיתי מעשה והוצאתי את התקליט הזה, ואפשר להוריד אותו. אז עכשיו אני קצת מיסיונר של הדברים שלי, כי עברתי תהליך – פעם התקשיתי להודות בזה שאני מוזיקאי. בסך הכל קשה להיות מיסיונר של עצמך".

יש כאלה שעושים את זה בקלות.

"אני לא כזה. אם מישהו ירצה לשמוע את הדיסק שלי, אתן לו בשמחה, אבל אני לא אומר לאנשים: תקשיבו, יש לי משהו חשוב להגיד. כי אין לי משהו חשוב להגיד. יש – חוויות. אתם רוצים לחוות אותן"?

אתה לא רוצה לחלק אותן?

"כן, אבל זה כמו שאתה מתאהב במישהי. אז אתה לא אומר לכולם: הי, רוצים? תיראו, התאהבתי בה"…

לא במובן של רוצים, אבל במובן של תיראו מה יש לי.

"אבל זה לא שלי! הרכושנות הזאת של יחסים מטורפת בעיני. אדם אחר לא יכול להיות שלך אף פעם. יש לנו קשר משותף במקרה הטוב. אותו דבר במוזיקה. היא לא שלי. יש לנו קשר משותף ברמות מסוימות, וזהו".

היא לא שלך, המוזיקה?

"היא לא שלי, אמרתי לך. היא מתהווה בי, אבל היא לא שלי".

מה זאת אומרת? היא עברה במקומות הכי סודיים שלך, ברגעים הכי אינטימיים, והיא לא שלך? היא יודעת עליך דברים שאפילו אתה לא יודע, אבל זה אתה, לא?

"שוב אנחנו חוזרים לפרדוקס הבסיסי: זה אני ולא אני".

מה לא אתה בזה?!

"הרגשות שחוויתי כשיצרתי את התקליט של בלובנד הם עכשיו שונים. התקליט הזה נכתב על חוויה שהטריגר שלה היתה מישהי ספציפית. אבל היום אני לא חש כלפיה ככה. אז מה השתנה? היא? אני? התחושות? אבל התחושות שלי היו אמיתיות אז, והן אמיתיות גם עכשיו. אז למה להגיד שזה אמיתי וזה לא אמיתי? אני שניהם! והמוזיקה הזאת היא חלק ממני, אבל היא גם לא אני. אין לנו שייכות מתמשכת, כי החוויות שלנו משתנות".

אבל זה כמו שהיית ילד קטן, ועכשיו אתה גדול. אבל זה עדיין אתה.

"אבל זה לא אותו אדם. אנשים חושבים בשלושה מימדים – גובה, אורך ורוחב, אבל שוכחים שיש מימד רביעי – הזמן, וזה מימד קריטי. האדם שהייתי כשעשיתי את התקליטים, הוא לא אותו אדם שאת מדברת איתו עכשיו. יש בינינו קשרים מדי פעם, גשרים בין היום לאתמול – אני נשמע כמו שלמה ארצי… טוב, שפה זה כמו כלא. היא מכריחה לחשוב על הדברים במובן אחד ומילים הן רק הצעות בערך לדבר עצמו. זה מה שאני כל כך אוהב במוזיקה, שאין בה שום דבר שהוא בערך. זה הדבר עצמו. צליל לא מנסה להגיד לך איך זה כואב. הוא כואב בעצמו. הוא לא מנסה להסביר לך מה זה שמחת חיים. הוא שמח".

ו. "העולם שמעבר לעור"

אם מבחינתך מילים הן מגבלה, היית רוצה לחיות בחו"ל וליצור שם? אתה זקוק לשפה, לעברית?

"במובן מסוים אני בחו"ל. אני חי בבאר שבע, ולא בתל אביב – מרכז ההתהוות וההתרחשות המוזיקלית בישראל, וזה מבחירה מודעת. אני מסתכל על הבתים בתל אביב, שנראים כמו קופסאות קלסטרופוביות, שבהן אנשים בוחרים לחיות"…

טוב, גם אתה בבאר שבע חי מן הסתם בקופסה קלסטרופובית.

"בערך, הבית שלי הוא כמעט יחידה מבודדת: אין לי רדיו, הטלוויזיה שלי לא קולטת כלום, עיתונים אני לא קורא. הקשר היחידי שאיכשהו מחבר אותי למקום הזה, הוא האינטרנט. ולפעמים אני מרגיש שאני חי באי משלי. שמדי פעם במים יש שפל, ונוצר איזשהו קשר אל היבשה, ומדי פעם יש גאות, ואני לא מרגיש שום קרבה ליבשה. אז יכולתי לנסוע, למשל, לאנגליה. כשהייתי שם, זה עשה לי המון שאיפות להישאר. אבל כרגע אני עדיין באמצע תקליטים, ואני מאמין שכשהם ייגמרו – אשקול שוב איפה אני רוצה לחיות. מה שחשוב לי באמת, זה קשר ישיר אל הטבע. מדי פעם אני מגיע למדבר, אבל אני רוצה משהו טוטאלי".

כמו מה?

"למשל להצטרף למנזר זן ביפן".

באמת?

"כן, בזן מנסים להשתחרר מכבלי העבר, וכשאתה נמצא בישראל, תרצה או לא, יש לך המון שורשים שהנביטו לך מהרגליים לרצפה. הם יכולים להיות התחושה של יום שישי בצהריים, עם כל ההכנות לשבת. ולפעמים אתה רוצה להתנתק או לבחון את זה מרחוק. את יודעת, כל הזמן הייתי מפוקס בלנסוע רחוק בתוך המוזיקה, וכשהשתחררתי מהצבא, במקום לטייל בעולם, טיילתי בתוך עצמי במשך שנים, וגם נקשרתי לדברים במקום הזה. בדיוק כמו שאני לא תמיד מרגיש שייכות למדינה הזו, אני גם אוהב את שלמה ארצי. לפחות בהתחלה הוא ידע לתעד הוויה ישראלית במדויק. נגיד הברושים שבחמש ושלושים. זו שעה ישראלית כל כך, וזה עץ ישראלי כל כך. הרבה שנים קינאתי בו ובלהקות שהן חלק מהחוויה הישראלית, כמו טיפקס. את התקליט שלי אני לא חושב שאפשר למקם במרחב או בזמן מסוים. אין לו שום שייכות לעולם שמעבר לעור".

ז. "למה שלא תעשה משהו משלך"?

פעם כתבת מאמר על סוגים של מפיקים. השאלה המתבקשת היא איזה מפיק אתה, או לפחות מה הכי דומיננטי אצלך?

"כל תקליט שאני מפיק הוא משהו אחר לחלוטין. ברוב המקרים לוקחים אותי כי אני מנסה לעזור לבנאדם להגיע לאן שהוא רוצה להגיע. אני אומר לו: תשמע, אולי השיר הזה מיותר, אולי כדאי להוסיף לשיר הזה, אולי נחליף את הדברים האלה באלה. ולפעמים אני שומע את השיר, אומר אחלה, תורידו תיבה אחת, וגמרנו. לרוב כשאני שומע מוזיקה אני פשוט רואה: זה יופי של דבר או לא יופי של דבר. אם זה לא יופי של דבר, לא אפיק את זה. קרה ששמעתי ואמרתי: זה נשמע כל כך שלם, או כל כך לא מדבר אלי, שאין לי מה לעשות עם זה".

ואם מישהו מתעקש שתעזור לו, כי הוא אוהב את מה שאתה עושה?

"את יודעת למה הפסקתי ללמד אנשים לנגן על גיטרה? כי אמרו לי: תלמד אותי לנגן כמוך. אבל אני לא יכול ללמד לנגן כמוני, כי אני לא למדתי לנגן אצל אף אחד. את מה שיש לי השגתי לבד. אני יכול לעזור לך לחקות אותי, אני גם יכול לחקות את עצמי בקלות, אבל מה זה ייתן? למה שלא תעשה משהו משלך? אני אוהב את המוזיקה של ג'ואן בגלל שהיא כל כך שונה מהמוזיקה שלי. ואני יכול לתרום לו, להציע לו. אני אף פעם לא כופה כמו מפיקים מסוימים. מבחינתי הדבר הכי חשוב לאמן זה השלמות שלו עם מה שהוא עושה. התפקיד שלי הוא קודם כל לתת לו ביטחון. למשל אריאל קליינר, שכמפיק כל מה שנדרשתי לעשות איתו זה רק להגיד לו: תשמע, זה אחלה, מעולה. הוא הביא לי רעיון, וחשב שזה סקיצה בכלל, ואמרתי לו: זו לא סקיצה, בוא נוציא את זה. יש כאלה שרוצים שרק תעשה להם סאונד, יש כאלה שרוצים שתיתן להם ביטחון, ויש כאלה שרוצים שיתוף פעולה. למשל, ג'ואן בא עם חומר גלם ורצה ללכת לאנשהו, אבל לא ידע לאן. וגם אני לא ידעתי לאן הוא רוצה ללכת, אז הלכנו ביחד. קוראים לזה הפקה, אבל אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים. כל העניין של ההגדרות במוזיקה, מאוד בעייתי, בעיקר בהגדרה של מפיק. אז לסיכום, אני מפיק בהתאם למה שאני עובד מולו. כשבאים ללואי להב, יודעים שהולכים לחטוף את מה שצריך לחטוף, ולצאת בצד השני משהו אחר לגמרי. אצלי לא. לכן אני מקווה שהתקליטים שעשיתי לאחרים לא נשמעים אותו דבר".

ח. "הפילוסופיה של המיקסים"

המון פעמים אתה עובד עם חברים. אז איך זה קורה? איך חבר יכול להיות אוטוריטה? איך אפשר לעשות את ההפרדה בין חברות למקצועיות? מה קורה כשמשהו שמאוד משמעותי לחבר שלך, גרוע בעיניך?

"קודם כל, לא אתכחש לכך שנוצרות הרבה בעיות בעקבות הדברים האלה. אבל אני מאמין שבבסיס, אם החברות חזקה מספיק, היא תשרוד אפילו את המהומות הכי קשות. ואני לוקח כדוגמה את החברות שלי עם אלעד שופן. אלעד הוא הבסיסט של בלובנד, והוא גם מנגן בלהקה של ג'ואן. היו לנו בשנים האחרונות המון עליות וירידות במערכת היחסים שלנו בגלל העובדה שאנחנו עובדים ביחד על מוזיקה, וזה יכול להיות חומר נפץ אמוציונלי מאוד גדול. אבל בסופו של דבר, למרות כל האמוציות החזקות שהיו, עדיין אנחנו נמצאים בקשר חברי טוב. הוא קדם למוזיקה, ואני חושב שהוא יהיה אחריה. עכשיו לגבי האוטוריטה: מאחר שאני לא מפיק שתלטן"…

אבל יש לך את הטעם שלך…

"נכון, אבל אמרתי לך שכשאני עובד על מוזיקה של אחרים, אני תמיד אומר להם: ההחלטה היא שלכם. בדרך כלל אני נותן להם להתבשל על זה. בחלק מהמקרים הם מסכימים איתי, בחלק מהמקרים לא".

וכשהם לא?

"אז לא, אני מבין. בסך הכל, היום אתה כבר מקבל שיר שהכל כבר קיים בו מבחינת העיבוד, ואתה רק צריך לעשות לזה מיקס ומסטרינג ולהוציא את זה. ומיקס הוא לא רק לסדר את כל הכלים שיהיה להם ווליום סביר. כי מישהו אמר פעם: תשים קופים מספיק זמן ליד שולחן מיקסר, אז הם יעשו מיקסים מושלמים. אבל מיקס הוא לנסות לפענח את רוח השיר מאיזשהו מקום ולהדגיש את האלמנטים החשובים בו – הי, תיראי, זה נראה כאילו שמעון פרס מנשק את יצחק שמיר"…

איפה?

"תסתכלי, הענן הזה הוא פרס, וזה יצחק שמיר. את רואה את פרס? (מחקה אותו) 'מה אתה אומר יצחק? לא!', 'אני חושב, נו טוף'. נו–נו–נו הוא מתקרב אליו. פרס! לך על זה! אתה בן 80. אין לך הרבה זמן… הנה, תיראי! הם ממש מתקרבים! או–טו–טו הם הולכים להתנשק נשיקה צרפתית לוהטת. אני חושב שזה קטע מהקואליציה, מהרוטציה. טוב, אבל שמיר הזה חמקן. טוב, בקיצור, מיקסים תמיד"…

שיהיה לך ברור שזה נכנס לראיון.

"תעשי מה שאת רוצה. בסדר, אבל תגידי שזה עננים. בקיצור, אתה צריך לפענח את רוח השיר, לנסות להבין באיזשהו מקום איך הצלילים אומרים את מה שהטקסט עושה. אתה צריך לתפוס את רוח השיר".

מה זה רוח השיר? אתה יכול להסביר או שאי אפשר מרוב שזה חמקמק?

"מילים הן באיזשהו מקום סורגים, וכשאתה נותן להן את הצליל הנכון, אז מילה יכולה להשתחרר ולעשות את הדבר שהיא באמת מיועדת לו".

למה היא מיועדת?

"תלוי מה המילה עצמה רצתה להגיד, אבל כשאתה רוצה להגיד משהו שמח, המיקס צריך להתכוון לאופי השמח. זה לא מספיק שהדברים יהיו בהרמוניה אחד עם השני, אלא הם צריכים לשדר משהו. לדוגמה: עבדתי על שיר של כפיר שתיוי בשם 'אש בנעליים'. והיה לי ברור שהוא יפה, אבל חסר בו משהו צורמני, מתפרץ כמו אש, למשל. אז הצעתי לו לקחת את הבאס, שבדרך כלל הוא סאונד מאוד עמום, ולעבות אותו בצורה מאוד מאסיבית, שיישמע כמו מתכת שמותכת מתחת לכל העסק, כי אז זה יתן יותר דגש לרוח השיר. או כשהרגשתי שבשיר יש עומק, אז הוספתי כל מיני רעשים מרוחקים מאחורה, שזה יישמע כאילו הוא הולך דרך עולם שעולה באש ויש רחשים מאחורה שמסתתרים לו. לגרום לכלים להיות מרוחקים עמוק יותר בתוך המיקס ולאפשר לזמר ללכת דרך עולם כזה וכזה. ככה מנסים ליצור את רוח השיר שאני מתכוון אליה".

כמה זמן זה לוקח?

"הבעיה הכי קשה במוזיקה, זה שכשעובדים לפי שעות, בדרך כלל נוטים להיתפס לדברים היותר טכניים, ופחות לדברים הפילוסופיים של המוזיקה. כשאתה עושה מיקסים לפי שעות, אתה לא מבזבז שעתיים לחשוב האם הבס הזה צריך ככה או ככה. היום יש לי יותר זמן להשקיע בפילוסופיה של המיקסים… איזה מוזר שהאור נעלם".

כן, באמת מוזר.

"בכלל, תהליכים הדרגתיים זה תמיד דבר מוזר. כי אתה נותן לזמן לעבור והזמן משתנה. ואז פתאום אתה שם לב ש… אופס, אתה במקום אחר. ככה זה גם עבודה על תקליטים מבחינתי. יש לך בעיה מבפנים, הזמן עובר ועובר, ופתאום אופס, יש בתוכך משהו, שיר".

דצמבר 2003, מתוך פרויקט הראיונות שלי לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet