"יו, זה מוזר, אותו סיפור מסופר", כך פותחים מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (כהן@מושון) את אלבום המחווה הדיגיטלי לשושנה דמארי, במלאת עשור למותה. אלבום מגלומני בשאפתנותו – לא פחות מ-37 זמרים והרכבים ששרים את שיריה.

אז מה ההצדקה להביא שוב את אותו הסיפור, כלומר אלבום קאוורים, כשהמקור נגיש? אלא שכהן@מושון טריקיים. הם דווקא מחדשים, כשבשיר ישן של דמארי, "זמר כל אחד", הוציאו את הנפטלין והכניסו אדרנלין, וסימפלו את הדיווה לתוך הגרוב שלהם.

גם הרכב "העבריים" מחדש כשהוא רומס ברוקנרוליות את ה"כלניות". לא במובן המבזה, אלא בהוצאת האוויר מבלון החשיבות העצמית. במקומו, הכניסו הומור ("הביטי מה הבאתי לך בסל. מה הבאת? כפרה עלייך"). עוד אמירות מופיעות אצל אלי גורנשטיין ב"האמיני יום יבוא" (שמזוהה יותר עם יפה ירקוני) – שהשיל מהשיר את המיליטנטיות והצעיר אותו במקצב חדש, ודורי בן זאב, שמעדכן את "אני מצפת": "בינתיים התחרדתי… / חזרתי, חבר'ה, בתשובה… / וצפת ההיא, זאת שבשיר / כבר לא אותה העיר". דוד לביא, לעומתם, שר חרישית את "אור" – המוחצן במקור – ובכך מחזיר לשיר את משמעותו המקורית, הקודרת, של נעמי שמר: "הביאו שמש כי שמיי מעוננים".

הבעיה העקרונית באלבום היא שיוצריו רצו לדחוס בו כמה שיותר. קלאסיקה, אתניות, רוק ואופרה. אפשר היה ליצור ממנו כמה אלבומים, כמו: "רוקיסטיות צעירות שרות דמארי" (דניאלה פיק ב"היו לילות", שילה פרבר ב"זה יעבור" ואמה ב"עדיין כאן"), אלבום "אמנותי" (זמר האופרה יותם כהן ואנסמבל קוורסט ב"רחל" ויניב ד'אור ב"יצאנו אט"), פיוטים ("המדרגות" ב"מי יתנני עוף" ורפי ביטון ב"שובי בת ירושלים") ואתניות (שירן אברהם ב"שני שושנים", גולסא ב"אל גינת אגוז", ועוד). וכך, במקום לצמצם כדי לגבש ולחדד, התוצאה היא "תפסת מרובה לא תפסת": מיש-מש סגנוני.

ברוב הביצועים ניכרת בשירה התכוונות כמעט דתית, והם מחזירים לחזית את הזמרה בקול יפה כפי שעשתה דמארי, בניגוד לז'אנר הסינגר-סונגרייטר הנפוץ כיום, שממרכז את הביטוי האישי ולא בהכרח את הקול הערב. אבל דווקא ביצועים קלאסיים שכאלה – כמו מיקי גבריאלוב שקולו מנחם ב"לילה לילה", או מירי אלוני, שבשיר הנשכח "אדם לאדם" מתאחדת עם "שיר לשלום" שלה – בכל אלה ובדומיהם אין צורך בהקשר הנוכחי, משום שאינם מהדהדים את דמארי – שכלל לא חיברה את השירים – באמצעות "טוויסט" משלהם, אלא חוזרים למקור, לשיר עצמו. ועל זה כבר שרה המנוחה: "כן, הדורות באים, חולפים בלי גמר, אך לכל דור יש כלנית וזמר".

פורסם בגלובס ב-17.03.2016

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

"מתחת לכובע" הוא אלבום תמציתי, שנמשך כחצי שעה בלבד, דבר שמהדק אותו ומונע מהיצירתיות המפורסמת של בן זאב להתפזר. כהרגלו, בן זאב מעתיר על היצירה את חוש הקצב שלו, משחקי המילים (למשל, השם של השיר הראשון – "אכזבות באכזיב"), ההתחכמויות הלשוניות ("כל מה שיש לי זה אין לי אותך"), ההומור ("ממלאת לי אמבטיה. הגיעו מים עד נפש") והציטוטים ("צאנה צאנה צאנה הבנות וראנה"). יש באלבום שירי אווירה ושירי-סיפור, רומנטיקה מחויכת כמו בשיר "רצתי אלייך אהובתי" – שאידיאלי כשיר חתונה, שיר מחאה על תרבות החפיף בשם "הסנדל", שאיילה אשרוב הלחינה להפליא, הדהודים תנ"כיים כמו בשיר "הקשת עלתה" ("הקלו המים, סוף המבול. נפתחה התיבה ונשר המנעול"), וגם גרסה עברית בתרגום חמוטל בן זאב, ל- via con me  של פאולו קונטה ("It's wonderful, It's wonderful, It's wonderful, Good luck my babe").

אבל לא פחות מהמילים (שאת חלקן כתבו גם מאיר אריאל, חמוטל בן זאב – אחותו של דורי ואריאל הורוביץ), ומהחלק הוויזואלי המקסים של האלבום (בעיצוב נעם לבקוביץ'), יש באלבום דגש רב על המוזיקה. בן זאב ועובד אפרת – שהפיקו ביחד את האלבום, יצרו תמהיל משובח של פופ, ג'אז, נשמה וקאנטרי, עם חבורת נגנים מובחרת, שבראשה הפסנתר הדומיננטי לטובה של אלונה טוראל (וגם משה לוי באקורדיאון ובס, אבי סינגולדה בגיטרות, פטר ורטהיימר בכלי נשיפה, אהר'לה קמינסקי בתופים, עובד אפרת בבס, תומר הדדי בקלידים, גדי סרי בהקשה, אורן צור בכינור, וקולות הליווי המצוינים של רותי נבון, אלה והדר תדמור, אסי המר וערן כרמלי).

"מתחת לכובע" הוא אלבום נעים להאזנה ולהתנועעות. אפילו לשירים החלשים יותר כמו "ניפרד כידידים" (עם האלמנט הקליט אך המעצבן של ה"דים-דים-דים") יש את החן שלהם.

ובכל זאת, למרות הקסם הבן-זאבי, נראה שחסר בשירי האלבום האלמנט החמקמק של הברק הנצחי, אותו ציפוי שמצפה למשל שירים כמו "סופשבוע בכפר", "לאה גנוב", "גנבים", "ננסי ננסי", "ואתם רוקדים" ואחרים,  שכבר הבטיחו לבן זאב את חשיבותו בפופ-רוק הישראלי. ועדיין, גם כשהרוח מסירה את כובעו של בן זאב, רואים שמתחתיו ממשיכות לנצנץ שפע קריצות של תובנות ושובבות מוזיקלית עמוקה. ועכשיו, כשקיבלנו תזכורת טרייה לכך,  זה לא יהיה נסלח לחכות לאלבום הבא עוד עשרים שנה.

פורסם ב-ynet ב-15.09.10