"כשהלב שלי שבור עכשיו לרסיסים, בא לי לרקוד", מתמצתת דיקלה את שני יסודותיה באלבומה השישי, "חופשייה". מאניה-דיפרסיה אמנותית עקרונית ובו-זמנית. תהומות ואופוריה. והעוצמות האלה כובשות, ולעיתים גם מנג'סות, אבל איכשהו, גם במיאוסן הן סוחפות, כי יש בדיקלה נחישות ממוססת התנגדות. זהו אלבום שעוסק בפרידה זוגית, יותר נכון נטישה, וההשלכות השיריות מהסיטואציה רגשניות שלא במפתיע – החל מהשיר הפותח שנקרא "הו ליבי", כשב-8 מתוך 10 השירים מתמידה להופיע המילה "לב" בהטיות שונות, לרוב כבר בבית הראשון. כמו באלבומיה הקודמים כן עתה, […]

"סיפור אופטימי", כך נקרא אלבומה החמישי של דיקלה, אבל מי שהשם מטעין בו ציפיות למהפך שמח ביצירתה הנתפסת כ"כבדה" – יתבדה. השם הוא אירוני, מטעה במתכוון. שיר הנושא, למשל, מספר אמנם על חיים טובים, אבל של אנשים אחרים; ו"איזה כיף" הוא שיר קינה (הכיף התרחש בעבר); אפילו השיר היפהפה הפותח, על מציאת אהבה, נקרא "בדידותי הנהדרת". ושוב דיקלה מעתירה את המוזיקליות הססגונית שלה – ערביות מושפעת מאום כולתום ומפריד אלאטרש וגם משירי פופ מערביים, שרה קינות ומשתוללת בחפלות שלעתים מילותיהן […]

ארבע שנים אחרי אלבומו "אושר אקספרס", מתוודה שלמה ארצי בשיר הפותח את אלבומו, "קצפת": "כמעט נהייתי בוב דילן, סוג גימל, קצת להקה. כמעט שרתי ברומנית, במזרחית ובצעקה". וכך, כמו ההנחתה שאחרי ההרמה, נשאלת השאלה: למה "כמעט"? הרי מודעות עצמית ואפילו הומור עצמי כבר יש לארצי, והוא גם שר בהתכוונות טרייה את כל 14 השירים. בן זוגו של ה"כמעט" באלבום הוא ה"אולי", שמטבעו, גם הוא מסרב להתחייב, ומנקודת המוצא הזו מצביע על דבר והיפוכו: "אולי אנחנו מלכים, אולי עבדים… כך נשארתי אולי […]