החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף?

ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם כאחד. "חייל אמריקאי במיטה" (או בשמו הרשמי, "עדינה") נשמע לי פרובוקטיבי לנפש החינוך הדתי שלי כי טרם הקשבתי באמת למילים הפגיעות. "ונדמה שישוב" הימם אותי במסתוריות הלא מתפענחת שלו (עד היום!) ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" נדבק לי כמו פופ קייצי נעים שחשבתי שיחלוף. וטעיתי.

ג. מי שחלפו היו השנים. פונץ' התפרקו, ושני ראשיה – בבליקי ושלום גד – הוציאו אלבומי סולו, והתחילו לטוות ולהתוות מוזיקה שאין דומה לה, לצד משפחה מוזיקלית שלמה שצמחה לצדם, שוזרת איתם שפה אינדיווידואלית ומשותפת, מסתעפת, משפיעה זה על זה ונפרדת, שכוללת אלבומי מופת (של אביב גדג', אח של שלום גד – עם להקת אלג'יר, ולחוד, וגבריאל בלחסן ז"ל – עם להקת אלג'יר ולחוד, ועוד).

אחר כך (תחילת שנות האלפיים) פונץ' התאחדה, והמשיכה להוציא אלבומים והופעות ששקעו גם הם  בנשמתי על מנת להיות חלק ממני. בשלב זה, כבר זכיתי להכיר את יוסי בבליקי אישית – והעמקתי בהיכרות המקצועית עם יצירתו, כולל ראיון חזק איתו שאני חוזרת אליו לפעמים במהלך השנים (מצורף בסוף הפוסט).

וההופעות שלו – הוי, ההופעות שלו. כל אחת מהן נחווית אצלי תמיד ביחד עם שאריות של הופעות קודמות, כולל הופעות שהחמצתי, ושגם החמצתן נוכחת. ובכל הופעה אני יודעת שאפגוש אנשים שכבר הפכו לחברים – שגם להם מערכת יחסים שלמה וחיה עם השירים של יוסי בבליקי והשבט המוזיקלי שלו על הסתעפויותיו. והדינמיקה הזו מפעפעת, בוערת, מתחדשת וגם מצרפת אליה בשמחה את אלה שגילו אותה זה עתה – אולי זו את או אתה?

ד. גם הפעם, השירים באלבום "חלומות פרק א'" הם הרבה יותר משירים, אבל גם בתור שירים נטו ממשיך להתקיים בהם השילוב הכה-בבליקי של אמת ויופי – בלחנים, במילים ובהגשה.

היצירה "חלומות חלק א'" היא צעירה ומיועדת לצעירים – כאלה שהצעירוּת היא בגילם וכאלה שההיזכרות בצעירותם מחיה אותה ואף משפיעה עליה, כמו ששר בבליקי ב"אהבה ושמה סוד": "כל הדברים שעשו אותי צעיר עושים אותי זקן".

יש באלבום שירים שלופתים את הנפש, כמו "הדרבי הגדול" – אפוס מרהיב שנמתח על פני כמעט 8 דקות, שכל אחת מהן מוצדקת ומוצלחת. אל תתנו לשם שלו להטעות. זה על כדורגל, אבל גם על הרבה יותר מזה. יש בו הרואיות, יהירות, נסיקות והתרסקות בעוצמות שרק ילדים יודעים לחוות, וכמובן גם ילדים לשעבר.

"כל הדברים שאמרנו פעם בהומור, היום אנחנו מתכוונים ברצינות, מה שהופך אותנו כל כך פגיעים" – שר בבליקי בשיר "המזל הטוב". והפגיעות הזו, כדרכם של פרדוקסים מוצלחים, יוצרת שלמות.

שלומי רוזנבלום – המתופף הראשון של פונץ', שגם העניק את תיפופיו בהופעה על הלבבות ולא רק על התופים – הפיק את האלבום. אלי שאולי הגיטריסט של פונץ' מאז ולתמיד צייר את המנגינות בגיטרה שלו. אמיר פרי הוסיף – באלבום ובהופעה – את החצוצרה שלו שהעניקה ממד רוחני ומיתי לשירים. דנה בקר ושרון בייטס העצימו עם מגע נשי-אגדי בקולותיהן. בועז כהן הנהיג את הקלידים בהופעה.

והשירים – יש להם כוח גם מעבר ליוצרים ולשרים אותם. גלגלו לרגע בנפשכם את המשפט "למה הגשר מפיל את שני הצדדים" (מהשיר "איך זה יכול להיות"). תנו לו רגע להיספג בהוויה גם מבלי להבין. הביטו בשבילים שבתוכו שסוחפים אליו וממנו הרהורים וערעורים, אחדויות ופיצולים, והעיקר – לא לפחד כלל.

ה. משהו עקרוני בשבח ההתלהבות לעומת הקוּליות. משום מה, מקובל במחוזותינו להעריץ את הקוליות – אותה הוויה נונשלנטית שכשהיא במיטבה, קורנת ממנה אלגנטיות מושכת. אבל הגיע הזמן לגלות שהאיפוק הצונן שעליו היא מתבססת, הוא שטחי לעיתים, כמו מישור חלק שחסר את כל מה שמסקרן ונעים לדרוך עליו ולחוש את מגעו – מהמורות, גבשושיות, שכבות של מצבי שבירה. ההתלהבות, לעומת זאת, מתקבלת בציניות. מתנשאים על ישירותה ועל חוסר ריסונה. מחשידים אותה בנאיביות (כי תמימות, בימינו, נחשבת כטיפשות) בזים לה.

יוסי בבליקי הוא אדם מתלהב, ששר בהתלהבות את שיריו. כל כך הרבה פעמים הוא שר את הישנים שבהם, ובכל זאת, כמו אבא טוב, מעניק להם בכל פעם את התלהבותו ואת התחושה שזאת הפעם הראשונה שהוא מאפשר להם לפרוץ. שהם חדשים. הוא לא רק שר אותם, אלא גם חי אותם. ואני לא מתכוונת רק לשינוי האגבי, הטבעי, המצחיק והמדויק שהוא הכניס בהופעה ל"אני מאוהב בבחורה מבת ים" (את "להזמין אותה לסרט" הפך ל"להזמין אותה לנטפליקס"). אני בעיקר מתרגשת ומקרינה לעצמי שוב ושוב מחדש את הרגע הזה שבו הוא שר בהופעה את המשפט "עדינה הולכת הביתה" בזעם ובתסכול כה עוצמתיים שאפשר היה להרגיש שהעוול שנעשה לגיבורת השיר שלו ממשיך לקומם אותו עדיין, אחרי כל השנים.

והזעם, והתסכול, והכאב, והאמפתיה, והחמלה, והשמחה, והחיוכים – והם רבים – מחוללים בהתלהבות אמיתית, מבורכת, את השירים ואת החלומות של יוסי בבליקי ומלהיבים אותי לכתוב עליהם ולאחל לכם לפגוש אותם.

timoralessinger.com/הסימן-הראשון-לאמת-הוא-יופי-ראיון-עם

כשלהקת פונץ' התאחדה בתחילת העשור הנוכחי, היא נשמעה שונה. בפעם הראשונה בתולדותיה נוסף לה קול נשי – של דנה בקר. השתלבותה היתה מוצלחת. נראה כאילו מאז ומתמיד כיכבה בחורה בלהקה הזו. במהרה היא הפכה שותפה מלאה ובאה לידי ביטוי לא רק בביצועים של השירים, אלא גם בעיבודים שלהם.

בקר שייכת לזן שכמעט ונכחד ממחוזותנו – נשים בעלות קול יפה קלאסי, שלא מבליטות אותו באמצעות צעקות או מחוות דרמטיות. ככל שבקר תרמה לפונץ' את איכויות קולה החם והאלגנטי, כך התבקש לחוות אותה סולו. בקרוב המשאלה הזו תתגשם. בקר, כך מתברר, אינה רק זמרת, אלא גם יוצרת, ובקרוב יצא אלבום הבכורה שלה, "זכרונות שקורים עכשיו". בינתיים היא לא התרחקה לגמרי מפונץ', שמשתתפים באלבום, אבל הפעם היצירה היא שלה באופן מובהק. בחודשים האחרונים בקר החלה להופיע, הפעם לא כמלווה אלא בתפקיד הראשי, וכך אפשר להיחשף אליה נטו ולקבל טעימות מאלבומה המתקרב.

אדיר אוחיון – כוכב נולד מחדש

בעונה החמישית של "כוכב נולד" בלט לטובה אדיר אוחיון. הוא אומנם לא הגיע לשלבי הגמר, אבל עורר עניין בקולו ששילב ביטחון ופגיעות ובגישתו הרוקיסטית המרגשת. במיוחד הוא  הרשים כיוצר כאשר שר את שירו המקורי "לצלול".

הזיהוי עם "כוכב נולד" הוא מבחינת אוחיון ברכה, אבל גם קללה. המסלול שהקפיץ אותו לתודעה ומהווה הוכחה להצלחה אצל קהל מסוים, עלול להיחשב כחיסרון בקרב קבוצות אחרות, חלקן, למרבה הצער, נוטות לזלזל באופן אוטומטי בבוגרי התוכנית. אולי כדי שיקשיבו לו באופן נקי, אוחיון הוא עכשיו "אדיר והילדות", ותחת ההרכב הזה (שבדומה ל"נערות ריינס", אין אף בת בלהקה הזו), הם התחילו להופיע. השנה ייצא אלבום הבכורה, ולפי השירים שהשתחררו ממנו בינתיים, יש למה לצפות.

פורסם ב-ynet ב-23.12.09

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07 

תיאטרון "תמונע" אמש. יוסי בבליקי הסולן מתרגש נורא. "הלב שלי דופק חזק", הוא מספר לעיניים המביטות בו בחושך, "ואני שואל אותו למה אתה כל כך רוצה להיכנס כשאתה כבר בפנים"? אווירה של מיסתורין דרוך. צריך להקשיב למילים. חלקן חדשות לקהל. ממוקמות באלבום החדש, "פינוקיו", שיצא ממש השבוע. ואם לא מקשיבים למילים? גם אז זה בסדר. סופגים את הקיום המתערער שמבטאות המנגינות, ואז פורקים בתנועות גוף ובצעקות את ההתפרצות שנבנתה היטב בתוך השירים. הערב הראשון של הפסטיבל – "אלכוהול" – היה חשמלי, רוקיסטי. הלילה (יום רביעי) יתרחש "הנג אובר" – כלומר ערב אקוסטי, שייתן מקום לשיריהם השקטים, וגם יהפוך את הרועשים למהורהרים יותר. הם יארחו בו את מיכה שטרית, שותף הולם למשימה. ומחר (יום חמישי) יתקיים "עד הלקוח האחרון" – שירים שנקבעו לפי בקשת רוכשי הכרטיסים, ויתארחו בו חברי הלהקה בעבר שלום גד ושלומי רוזנבלום, גיל פדידה מלהקת "אלג'יר", וגם המוזיקאים הבאר-שבעים דויד פרץ ונדב אזולאי, שבאולפנם הוקלט "פינוקיו".

באמצע ההמולה האפוקליפטית של ההופעה, הזמין בבליקי את "מורנו ורבנו". ואז רמי פורטיס עלה על הבמה, מבטו ממשש בפליאה את האנרגיות שסביבו, שעד לאותו רגע איש לא מצא דופי בחוזקן האפקטיבי. פורטיס קלט אותן, ומיהר לשלוף את אלו שלו, והבמה נחרכה. האש שהבעירה אותה היתה מחויכת, כי חברי הלהקה הביטו בו, תוך כדי נגינה ושירה, בחיבה מהולה בהערצה, אבל כזו שתובעת וגם מקבלת עוצמות מוגברות. פורטיס השתתף בהתלהבות בלהיט הפונצ'אי "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"). אחר כך פונץ' ביצעו איתו את "רד מעל מסך הטלוויזיה" ואת "המוות אינו מחוסר עבודה" (שניהם מתוך "פלונטר", אלבום הבכורה שלו). ופתאום הביצוע המשותף גילה קשר בין השירים שנכתבו בזמנים שונים ועל ידי אנשים שונים, אבל חושפים זעם כואב מהמציאות המתנוונת. אמש נתווספה להם מתיקות שמקורה בעונג הגלוי של הנוכחים על הבמה לשיר ביחד את השירים האלה.

בכלל, הערב יצר תערובת נעימה לנפש ולגוף בין יוצרים לקהל, שחלקוּ אהבה הדדית; בין שמחת המפגש החגיגי למטען של הטקסטים הלא קלים, אם כי קומוניקטיביים בכל זאת; ובין דקירות החשמל העזות לריכוך החודרני של השירים הרכים יותר, שהצליחו איכשהו להסתנן בכל זאת לערב הרוקנרולי, ובראשם השיר המכווץ "יש לך מקום" שבבליקי שר בסוף כל ההדרנים.

והיו השירים החדשים מ"פינוקיו", וגם חלק מהשירים הישנים, שאצל פונץ' תמיד נשמעים טריים, כי הם נחווים על הבמה במלוא אמיתותם, מזכירים שאלכוהול משכר, אבל לא משקר. "שיטוט ברחובות", "הקומוניסט", "הוא מסתכל בה כל הזמן", "מה אתה עושה עם לב שבור ילד" ושיר הצופן הגנטי שלהם "ונדמה שישוב". אין ספק שפונץ' שבו אמש, והם כאן, מתמזגים עם השירים בביצועים מלאי כוונות שמתקשרות: יוסי בבליקי הסולן ואיתו דנה בקר, שמשדרגת את הלהקה בקולה הנהדר, אלי שאולי בגיטרה, שימי בן לולו בתופים, בועז כהן בקלידים ואיתי מאור בבס. האם יצליחו לשמר את נוכחותם במציאות מורכבת שמורגלת להיחוות בשטחיות, ויתמידו בכך? יותר משהדבר תלוי בהם, הוא יוכרע ביכולת של פונץ' להתגלות כמשקה שמרווה אנשים שלא יודעים שהם צמאים.

ערב ראשון של "פסטיבל פונץ'", 23.1.07, תיאטרון תמונע, תל אביב

פורסם ב-ynet ב-24.1.07

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8