האפוקליפטי, ההיפ־הופי והקליידוסקופי • שלוש המלצות מוזיקליות חדשות למתבודדים, למפוחדים ולמעוּדדים

תומר יוסף / "כמה נורמלי"

"כמה נורמלי" – אלבום הסולו הרביעי של תומר יוסף, שאותו הוא מוציא שמונה שנים אחרי אלבומו הקודם, הוא אלבום ששולל הישארות במקום ומעודד תזוזה – טקסטואלית, צלילית וקצבית.
מהלהקות המוצלחות שבהן יוסף חבר – "בלקן ביט בוקס" ו"החצר האחורית" – הוא הביא לאלבומו הפרטי רוח עדכנית מושפעת מהעולם ומהישראליות, עם חופש היפ הופי לחיבורים קהילתיים לצד התכנסות פנימית אל תוך הנפש. שיריו ביקורתיים ועתירי כנות, והוא לא מייפייף את המציאות – הפוליטית, הזוגית והמשפחתית, אך מזריק לתוכה טונות של אהבה ושמחת חיים.
משפט לקחת: "כשאני מנסה להבין את מקומי / בין העיר למדבר שבתוכי / אני שמח שהלכתי לאיבוד".

עדי שרון ודנה ברגר / "DNA"

האלבום DNA של דנה ברגר ובן זוגה עדי שרון הוא לא אלבום שעושה נעים, ודווקא משום כך מתבקש, נחוץ והולם את רוח התקופה.
כבר בשיר הפותח, "מקלט ציבורי" (מילים: מאיר גולדברג), שהוא אקטואלי בתיאורים של סימני הקטסטרופה המתקרבת, מסתמנים הצלילים של האלבום כולו: צורמניים וטורדניים, אפוקליפטיים בצבעם. "סליחה, אבל אין בי כוח לשמוח", שרה ברגר את הפזמון הנואש בשיר השני, "סליחה" (גם את מילותיו כתב גולדברג), וגם השירים הבאים מתארים לצד עמידה סיוטית במקום, גם נדודים וגלות (בשיר "שורשים" – סמירה סרייה מוסיפה ערבית למילים העבריות של ברגר) נוראיים לא פחות במקביל לקריסה זוגית.
אין בו כמעט רחמים וחמלה, בקושי תקווה. זה לא אלבום מלטף. הוא הד למצב ומחצין את הכאב בחוזק רוקנרולי מרהיב, שמאפשר אותו – וזוהי נחיצותו.
משפט לקחת: "שלושתנו בקניון / אני, אתה, הדיכאון / בין פוקס לרולדין / אני רוצה לישון".

תומר ישעיהו / "מומנט", "מנואלה"

הגיע הזמן שתכירו את תומר ישעיהו – מוזיקאי מוכשר ויצירתי להפליא "מומנט" (מ-2019) ו"מנואלה" (מהשנה) הם כבר אלבומיו הרביעי והחמישי – והוא רק בן 30, ומאחוריו (בין השאר) גם הפקת אלבום הבכורה של ג'ן בורדו.
בעוד ש"מומנט" היפהפה היה אלבום רוק מתקדם ונגיש, ששיחק בין פשטות למורכבות ובין פולקלור לחדשנות – "מנואלה" כבר מתקדם לעבר המופשט. כמעט מחצית משיריו הם אינסטרומנטליים, כולל השיר הפותח "עמליה" עם סימפולים של אריס סאן.
זה אלבום עדכני שהוא קלידוסקופ של צלילים – חובקי עולם, עם העדפה לאזורים הים תיכוניים – ולחנים מלאי דמיון (כולם מלבד אחד של ישעיהו) שסוחפים לרקוד וגם לעמוד במקום ולהקשיב. למשל – לשיר "Elklab Yurani" ששרה מגי היקרי (שגם חיברה את המילים) בסגנון אלקטרו-ערב (שילוב בין מוזיקה ערבית למוזיקה אלקטרונית). עוד שיר מקסים במיוחד הוא Nos Avons Trouve letoile"" שכתבה ושרה בצרפתית יעל שושנה כהן, סולנית להקת האינדי-פופ "לולה מארש". אבל די עם דוגמאות. כל שיר ושיר כאן ראויים לתשומת לב בזכות יופיים.
למעשה, עיקר טביעת אצבעותיו של ישעיהו היא בהלחנה, בעיבודים ובהפקה. השיר היחידי שקולו נשמע בו הוא הדואט שלו עם דניאלה ספקטור החותם את האלבום.
משפט לקחת: "ניסע למצרים, אחרי זה אתיופיה / סירה קטנה, אוכל חם / קצה של הקשת ושיר במרפסת".

פורסם בגלובס ב-20.3.20

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

"תבלו, זה לא ערב נוסטלגיה. זאת מסיבה", אמר שלום חנוך לקהל. ההבהרה העקרונית הזו פתחה סדרה בת ארבעה מופעים, הסוקרים לפי הסדר את הקריירה המוזיקלית של חנוך. "יש לי המון שירים, ועם חלקם לא הופעתי אף פעם", הוא סיפר אמש (חמישי) בהאנגר 11 בנמל תל אביב כשנדד בין הגיטרה החשמלית לגיטרה האקוסטית.

קולו – מוכרחים לומר זאת מייד כדי לפרוק את המועקה הזו – אינו במיטבו. הצרידות שמוסווית חלקית כחספוס רוקיסטי, משתלטת וכך גם המאמץ בצלילים הגבוהים. אבל הנוכחות המאסיבית והשמחה של חנוך, פיצתה על כך כמעט באופן מלא, וגם להקתו האיכותית: רוני פיטרסון בגיטרה חשמלית, וגם בשירה בשיר "Peaceful Love", זיו הרפז בבס, אשר פדי בתופים, טל אבירם בקלידים ובסמפלר ומשה לוי, שהפיק מוזיקלית את המופע, בפסנתר ובהמונד. גם לוי כיכב אתמול, כשהתלהב תוך כדי נגינה, ואפילו רקד בישיבה, והשיא:  בשיר "שחק אותה" הוא ניגן על הפסנתר עם כף רגלו. בכלל, לא היה רגע מת אחד בכל ההופעה. "היות ואנחנו מכירים לא מהיום – אתם ואני", אמר חנוך לקהל, "אז בואו נעשה את הקטע הזה, שאתם שורקים ואני רוכב לי, גבר-גבר, קאובוי". הקהל נענה בשמחה והתחיל לשרוק את הפתיחה של "קח לך אישה", וחנוך הפציר: "אבל שירגישו את הבדידות במרחבים". וכאן "התערב" משה לוי ואיזן בנאום ציני: "אני רוצה להמליץ לכם, לפני שאתם לוקחים אישה, קחו עורך דין". חנוך חזר אל השיר, והפעם הפך אותו ללשון נקבה: "קחי לך איש ובני לך בית". "זה לא פשוט" – הוא הדגיש את המילים מתוך השיר בתנועות ידיים רחבות.

אריק איינשטיין היה חסר אתמול. כמעט מחצית מהשירים בהופעה, שכיסתה את אלבומיו הראשונים של חנוך – "שבלול", "פלסטלינה" ו "Shalom"הוא שר במקור. בדואט שלהם, "למה לי לקחת ללב", הוקרנו על המסך דמויותיהם הצעירות של השניים. הביצוע הנוכחי היה רק הד לעבר ועורר געגעועים עזים. לעומת זאת, אורח שבהחלט נכח פיזית, היה אביב גפן. מצויד בגיטרה אקוסטית, הוא שר את "כתבו עליו בעיתון" כשחנוך מצביע עליו בחיוך ושניהם משועשעים. האורחת הבאה היתה מפתיעה – רומי, בתו הצעירה של חנוך. מלווה בוויולה הנהדרת של גליה חי, היא שרה את Never Kissed The Sun" " – שיר מתוך האלבום באנגלית, "Shalom" שחנוך הקליט באנגליה בשנת 1971 ("לא ידעתי אז אנגלית, וזה אומר הכל").  רומי, מול הקהל הרב שמילא את השולחנות, שרה בביטחון מרשים ובמקצוענות שהבליטה את קולה הנעים. אביה, שהסתפק בתפקיד הגיטריסט, חייך באהבה ובגאווה. האורחת האחרונה היתה דנה ברגר, ששרה איתו ברגשנות יתרה, את "מה איתי" בזמן שהוא התפרע בקולות מצחיקים.

במקביל לשירים – שיופיים אומנם ידוע, אבל אתמול סחרר בזכות הצטברותו – הוקרנו קטעי וידיאו ססגוניים ההולמים אותם, למשל בשיר "אמא שלי" – בו נראו עקרות בית מצוירות בסגנון שמרני, ששפם מצחיק עיטר את פניהן.

"איזה ערב הזוי, חילוני כזה", אמר חנוך לפתע, ולבש הבעה דתית. "אבשלום" כבר התנגן, ובמקום לשיר אל הקהל, הוא פנה הצידה ושר לדמות נסתרת. הקהל שר איתו בכמיהה את הפזמון – "למה לא? למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא רק מחר", וחנוך עודד בחיוך כשהדגיש את המילה "בטח". אחרי אבשלום הגיעה "מאיה", כרגיל בהופעות – אחרונה,  ואביה שר אותה ברכות שהשנים לא הקשיחו. "איזה כיף ובלי נוסטלגיה", הוא סיכם את ההופעה, ולפני שעזב את הבמה, הוסיף: "המשך יבוא". הוא אומנם כיוון להופעה הבאה, אבל הקהל דרש הדרן עכשיו. "במידה מסוימת קלקלתם לי את התוכניות", הוא הודיע כשחזר, וריגש עם השיר הראשון של ההופעה הבאה – "אדם בתוך עצמו". תוך כדי שהשליך אל הקהל את המילים, על מנת שישירו איתו, הוא האיר אותן בתובנות, כמו: "'אדם גם לעצמו הוא זר' זה משפט כל כך טבעי ומובן מאליו, אבל כשכתבתי אותו חשבתי מי יודע מה".

וכך, מלגלג על היהירות של חנוך הצעיר, חנוך המבוגר חייך חיוך צנוע. "אדם קרוב אצל עצמו", ואתמול הוא הצליח להתקרב גם לאחרים.

פורסם ב-ynet ב-29.1.10

על הבמה גיטרות ופסנתר שמישהו מנגן עליו "ארץ קטנה עם שפם" ואחר כך נכנס בשירה לטריטוריה שסימנו האצבעות שלו. קוראים לו אורי מיילס, והוא הפסנתרן של הערב. קורין אלאל מצטרפת אליו, מאירה את הבמה בחיוכה ואחר כך שרה איתו ועם דנה ברגר "הטבעת נפלה". פסטיבל הפסנתר אירח אמש מסיבת יום הולדת חמישים למאיר גולדברג – האיש שנתן מילים לשירים האלה, ולעוד יותר ממאה שירים, חלק קטן מהם הושמע הערב.

בזה אחר זה התווספו אליהם דודי לוי, דן תורן ואיתי פרל ואיתם להיטים (כמו "בוא הביתה", ששר במקור רמי קליינשטיין), שירים פחות מוכרים (כמו "טיפות של שיש" שהלחין תורן) ושירים חדשים (כמו "אבני שפה" שהלחין פרל), חלקם בהשמעת בכורה. כשדודי לוי, חבוש בכובע, שר את השיר "מושיקו", המספר על נהג מונית, מאיר גולדברג התייצב על הבמה, שהפכה לרגע למונית, ושיחק נוסע, דן תורן הצטרף בסולו מפוחית ואלאל וברגר עשו קולות.

השירים במופע, שנמשך כשעתיים קצרות, התהדקו בטבעיות זה לזה – חדשים אל ישנים. וכך, ליד שיר בשם "ספינה", שביצעו תורן, לוי ומיילס – התייצב השיר הידוע "התעשייה האבירית", שגם הוא מספר על ספינה, ואל השיר "ללא כנפיים", שדודי לוי, המבצע, סיפר ש"הוא רק בן חודש, ממש יונק" – נצמד "מלאך" המוכר ("מתנה כמו כוכב היה חייב לשמור אצלו"), גם הוא של לוי. הפעם הביצוע כלל גם את תורן, מיילס ואלאל, ששרה סולו את הבית הראשון והעניקה לו מתיקות (דמיינו את השיר בקולה), במיוחד כשגם חתמה אותו לבדה במילה ("מאיפה הוא יביא עכשיו עולם) משלו". ללא ספק זה היה הביצוע הטוב ביותר של המופע. שיאים נוספים היו בשיר "פירמידות של כאב" שהקבוצתיות תגברה אותו בעוצמה, וכך גם השתדרג "כל הזמן שבעולם" הדודי-לוי, כשגולדברג הצטרף אל הנוכחים בשירה משועשעת רגע לפני ההתפרעות (במקור עם אהוד בנאי) הנהוגה בסיומו, כשהפעם היא קיבלה צבעים הרבה יותר שובבים.

בהמשך הבליחו לרגע נתן סלור עם הפסנתרן הווירטואוז שאול בסר בשיר "ילד עם קוף" ויסמין אבן שאיישה את הפסנתר ואת המילים עם השיר "אגדות ילדים", שהלחינה.

המקצועיות והרעוּת בין המשתתפים הוכיחו את עצמם כאשר התגלתה תקלה בגיטרות של תורן ושל לוי בדיוק כשהתחילו לשיר את "אימפריות נופלות". "זה פסטיבל הפסנתר, אז הגיטרות נבהלו ממנו", חייכו הנוכחים על הבמה. "למה בעצם אין גיטרת כנף, כמו שיש פסנתר כנף"? תהתה אלאל, ובזמן שארגנו מחדש את הגיטרות הסוררות היא וברגר אלתרו שיר יום הולדת למאיר גולדברג, כשפרל תורם להן כמה מכות על הקלידים. האימפריות ניצלו ברגע האחרון, לרווחת הקהל, שנחלץ גם הוא לעזרה, הפעם כאשר הסתבכו הזמרים במילים של שיר ההעצמה הנשי "מה שאת אוהבת" (במקור עם גלי עטרי).

ביקום של מאיר גולדברג ההימנון הוא "זן נדיר", וכך, בסוף כל ההדרנים, שרו אותו האנשים שעל הבמה וגם אלה שממול, שכנראה לא ממש היו מודעים למילותיו החוששות ("לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים"), אבל כבר ידעו מי כתב אותן, והצדיעו לו.

יום הולדת 50 למאיר גולדברג, "פסטיבל הפסנתר מארח", סוזן דלל, 31.10.07 

פורסם ב-ynet ב-1.11.07