הציפייה הייתה חממה נהדרת להנבטת יצירה – רומנים של מכתבים, ושירים.

אז בואו נצלול לשירי מכתבים. שולחת במעטפת המסך שירים-מכתבים, וחותמת אותם בתקווה שתמיד תקבלו – לא משנה באיזו מעטפה – בשורות משמחות.

ואיזה מכתבים נוספים עם מנגינה מהדהדים עכשיו בראשך?

עוד ניפגש / אריק איינשטיין (מילים: אריק איינשטיין, לחן: שם טוב לוי)

 "מה לספר לך וזה רק מכתב", מתנצל איינשטיין במילים שכואבות את הקושי שלו להתנסח בהן. אבל בעצם, הוא מצליח ליצור איתן את ההתנסחות המושלמת של הגעגוע: "יש כאן הכל, אבל אין אותך".

עד עולם אחכה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יונתן גפן, לחן: יצחק קלפטר)

"אני כותב מכתב, הדף נגמר לי, אני רוצה אותך, רע לי ומר לי".  יותר מהכל, זה דואט על חוסר תקשורת. גם הוא וגם היא כמהים זה לזו וזו לזה ומבטיחים לחכות לנצח. אבל מדוע נדרשים כאן עינויי הציפייה כששניכם אוהבים בו זמנית? למה אתם לא נפגשים כבר?

מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי  (מילים ולחן: דני רובס)

"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן, ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן: שנינו מחייכים למצלמה, לפני שהוא הלך למלחמה". מכתב שהוא מזכרת מאהוב מת, עם אחד מהמשפטים הכי מצמיתים בזמר הישראלי: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל?". למה?

אוהבת אותך, עוזבת אותך / דפנה ארמוני (מילים ולחן: שלום חנוך)

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל" – כך נפתח מכתב האהבה האמביוולנטי הזה. היא עוזבת אותו, אפילו שהיא אוהבת אותו, כי היא רוצה – בטרם יהיה מאוחר מדי – לאהוב גם את עצמה.

קראתי את מכתבך / איפה הילד (מילים ולחן: חמי רודנר)

"קראתי את מכתבך. כמעט והצלחתי לשנוא אותך. לרגע הבנתי איך, איך איבדתי אותך לעוד נצח". והפעם, נקודת המבט של קורא המכתב, ובמקרה הזה – של האוהב הננטש.

מהרי נא / אהוד בנאי (מילים ולחן: אהוד בנאי)

"כשאמא באה ואומרת: 'יש לך מכתב', הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו. הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב ומביא את אהבת חייו". כאן המכתב הוא בשורה טובה, תרופה לחידלון של הילד החולה בן השלושים. ומי שמביאה אותו היא האמא, שכבר איננה, והשיר הזה מתגעגע אליה, חוזר אליה ומנציח אותה: "את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי. אני קורא בשמך לביתי".

האיש עם המכתב / פונץ' (מילים ולחן: יוסי בבליקי, שלום גד, אלי שאולי ושלמה רוזנבלום

כדרכה היפהפייה והמיסתורית של הלהקה החמקמקה הזו, הם מנסים לפענח אמת שבה דווקא השליח הוא המושא והאמצעי הוא המטרה.

המכתב /  נועה שמר (מילים: מרים ארן, לחן: נועה שמר)

השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה.

נשמטו על רצפת חדר העריכה: "חלון לים התיכון", "כמו צמח בר", "הדוור/עומר קורן, מעיל הגשם הכחול/שרון ליפשיץ (תרגום של צרויה להב ללאונרד כהן).

אגף המילים מצטיין אף הוא – כמו בשאר אלבומיו, שבהם היטיב לפרגן לעצמו טקסטים ההולמים את מידותיו. הפעם אלו הטקסטים של דני רובס (מלבד שניים – של יענקלה רוטבליט ושל יהונתן גפן), שמיטיב ליצוק סיפור לתבנית שיר ומשתעשע במילים באופן שמעמיק אותן (כמו במפגש בין "בחירה" ל"בריחה" בשיר "איש בלי הגנות"). הסך הכול הוא שירים יפים בנימה "קלאסית" – עשירה ורגועה, הולמת את קילומטרז' השנים שנצברו, עם הברקות של צבע כמו בשיר "דבקה בת זמנינו", שכולל פתיח ממושך של כלי ההקשה מרימבה ודג’מבה, קולות של האחיות A-WA וסיומת ממזרית שמשעתקת ברגע טקסיות שבטית עתיקה אל צ'אט בין זמננו. אבל מלבד ריצודים מעקצצים, שורה על האלבום מונוכרומטיות נינוחה.

אבל רק לכאורה, כי כספי, כאמור מתעתע. כבר בשיר הפותח גולשות ממנו נימות אחרות. "וכל השירים בי לא רגועים", הוא שר ("אין אף אחת כמוה"). התמונה שמעורפלת בהתחלה כמו שלווה עצלה, מצטללת ומתמקדת ככל שנפרסת מניפת האלבום. "בוהה באנשים, איך הם לא מרגישים, את הסופה שבתוכך, את רטט החושים", שר כספי, ובהמשך מגיע השיר "זמנים מודרניים" עם הרוק התזזיתי והתחושה הקלסטרופובית והלכודה, שמתבטאת גם במילים ("אתה בסרט נע בתוך המכונה, רואה את התמונה, רואה ולא מסוגל לזוז") וגם בעיבוד החשמלי שמתחמק ממנוחה.

"יש להם אמון בשגרה", מתאר כספי זוג אוהבים, ונראה שהוא גם מכוון אל עצמו ואל קהלו, אך אז, בסוף השיר הרומנטי, על זוגיות ששרדה את כובד הצטברות השנים, יש "צל על הרצפה לאט מתארך"; ואל תוך הביטחון מסתננים ספקות, פקפוקים וסדקים, ששיאם הוא שיר הנושא, "כמו בריקוד", המשיק לסיום האלבום. הוא משרטט זוגיות טובה וארוכה, שמשלימה עם ההתכלות המסתמנת: "הצמרות נעות והשעה קרבה. עיניי נעצמות ומסביב שלווה", וזו מובילה לרצועה האחרונה באלבום – "נעימת ערש", שכספי מפזם בלי מילים עם גיטרה בלבד.

וכך, לבסוף, משתררת עצבות, וכל השירים נקשרים זה לזה, ומתחברים בהרמוניה, אבל גם בערעור לנוכח התובנה המטרידה שיש באלבום טעם של סוף.

פורסם בגלובס ב- 14.12.2017

אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. בזמן האחרון, גיליתי שיש כמה להיטים ברדיו, שדווקא מוצאים חן בעיניי. "דווקא" – כי תמיד הייתי חשדנית לגבי להיטים, שזכו במעמדם אך ורק בגלל היותם קליטים. העניין הוא שבחלק מהמקרים תכיפות השמעתם היא-היא שהפכה אותם קליטים. ואחר כך מאוסים, בדרך כלל, לפחות באוזניי.
לא הפעם. ברשימה הזו שירים חדשים שמצאתי את עצמי מסתקרנת מהם. חלקם יפים להפליא. בפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה חדשה, זו הייתה הקשבה מקצועית, מתוקף עבודתי. וכעת, ההנאה שלי חסרת מחויבות, דבר שלא מדכא בהכרח את יצריי המיסיונריים. הנה ההוכחות:

"אני לא מפסיק להתרגש ממך". דני רובס: מילים, לחן וביצוע

דני רובס תמיד ידע לכתוב שירים יפים. יש לו כישרון לנסח מצבים, לספר סיפורים ולאפיין אנשים וגם חוש קצב והגשה ידידותית שמתעתעת. אין בה דרמות או קולות חרוכים, ודווקא ככה אפשר למצוא במוזיקה שלו פגיעות ואנושיות, שמתקיימות בה בפשטות בלי לצעוק "תסתכלו עלי". עכשיו יש לו שיר אהבה מדויק עם לחן יפה ועיבוד שנזהר באלגנטיות לא להיכנס למלכודות הפאתוס והקיטש.

דגימה מילולית: "בחוץ יום עולה, מתגלה, וגם ביתנו מתמלא קרן של אור בשיפולי צחור שמלתך".

"צל עץ תמר". מילים: שלמה פיינטוך אפרת. לחן: עממי. ביצוע: קרולינה

קרולינה הגרובית מבצעת את השיר הנודע של זוהר ארגוב, ואני מאוהבת בשיר. בשני הביצועים. המילים – של שיר הנטישה הזה – פשוטות מאוד ("מנגינותיך ישכיחו את סבלי") ואף נאיביות ("על מה ולמה אל יודע, על מה עולם אכזר ורע"), אך שוזרות בתוכן פיוטיות שמופיעה כבר בפתיחה: "צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה בצליל רועד, בוקע / ממיתרים נשפך כאב". המנגינה הזו (הלחן באמת "עממי"?) אכן מקסימה את ליבי בימים אלה. איכשהו, החמצתי אותה בעבר, ועכשיו אני מפצה את עצמי בצריכתה המוגברת.

דגימה מילולית: "כינור ישמיע שי זיכרונות כה נעימים".

"יין חם". מילים ולחן במקור: לי הייזלווד. תרגם לעברית: קובי רכט. ביצוע: קובי רכט, קובי אושרת ותום רהב

במקור זה היה הדואט "Summer Wine" של לי הייזלווד עם ננסי סינטרה. כעת זהו קאוור יפה מתוך אלבום חדש של שני הקוביים ֹ- רכט ואושרת – בשם "דברים השתנו", שכולו ביצועים דו-לשוניים לקלאסיקות רוק באנגלית. לא שמעתי את האלבום, אבל אם השיר הזה משקף אותו, אז הוא נשמע כמו משהו שבלי יומרה אומנותית, פשוט כיף להאזין לו.

דגימה מילולית: "עם דורבני הכסף שוב חולף בעיר. מצלצלים בשיר חוצה את האוויר".

"המכתב של רבקה לנעמי". אריאל הורוביץ: מילים, לחן וביצוע

כשאריאל הורוביץ ואחותו, ללי שמר, פינו את בית הוריהם זכרם לברכה, נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, הם מצאו מכתבים ישנים. אחד מהם הפך לשיר באלבומו החדש של הורוביץ, שנקרא "הגיבורים שלי". זהו מכתב של רבקה ספיר – סבתו, לנעמי בתה – אמו. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב. הצעד הזה היה לא פחות מסנסציוני באותה תקופה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ורבים מהקיבוצניקים, אנשי עמל קולקטיבי, התנגדו להגשמה העצמית המחוצפת הזו של הפרט. כשסוף-סוף הגיעה נעמי לתל אביב, התברר לה שהחיים בעיר הגדולה מזמנים גם בדידות. אמה כתבה לה מכתב מרגש, שבו ציידה אותה במטען עם כלים להתמודדות, מלאים ערכיות ויופי. מומלץ להקשיב למילים. אגב, באלבום הקונספט הזה שירים מרגשים נוספים. חפשו את השיר "פרומן" על הרב פרומן שנפטר לאחרונה.

דגימה מילולית: "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור דרך כל הפוגות של באך".

"איך אפשר". מילים: יהודה פוליקר. לחן: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס. ביצוע: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס

קודם כל תפס אותי הפזמון. אווירה המנונית, אבל בניגוד לחגיגיות הטקסית שיש במושג המנון, כאן נשמעת גם קינה. פצע שפורץ החוצה כדי "לקלקל" את החגיגה, אבל הוא רק מעצים אותה מכוח אנושיותו. והחגיגה הזו היא הצבעוניות המשלבת את הרוק היווני של פוליקר והבלקניות הקירקסית של בלקן ביט בוקס. והצבעוניות הזו היא במה שעליה ניצבת מראה. ובמראה משתקפת ישראל 2013, פסח תשע"ג, שאחד משמותיו, חג החירות, הוא לעג לרש הנינגש.

דגימה מילולית: "זה הלב שמתקומם, זה העם שלא חולם / בכיכרות, במפעלים, כל הרחוב כולו זועם".

הקול של דני רובס נשמע חם – גם במובן של הלהט הממיס המוּכר, וגם במובן הטרי בהגשתו, השמח ומתענג לשיר. 12  שנים אחרי שהוציא את אלבומו הקודם, שומעים בקולו את ההתלהבות לחזור ולבצע שירים חדשים באלבום הסולו השביעי שלו, "משהו חדש מתחיל".

ועם זאת, הקול הנעים והסימפטי, שגם מהדהד ידידות ישנה בינו לבין הקהל, הוא אומנם נתון חשוב, אבל לא מכריע את טיב היצירה. השגרירים של כל אלבום הם השירים, ורובס כשהוא במיטבו, יודע לכתוב אותם. דוגמאות בולטות מתיק העבודות שלו הן: "איך הוא שר", "אני בא הביתה מהלילה", "רכבות 68-60-88" ו"פנים ושמות". למעשה, בכישרון הכתיבה-הלחנה-הגשה שלו, הוא ממש יכול "לעשות בית ספר" למוזיקאים. העניין הוא שלפי האלבום החדש, מומלץ גם לרובס עצמו לקחת כמה שיעורים בבית הספר הזה.

את קנה המידה הקפדן במיוחד שרובס נבחן לפיו, הוא עצמו יצר. במילים אחרות: רוב השירים באלבום הזה הם כמו תעודה שעליה נכתב: התלמיד מסוגל ליותר. חלק גדול מדי מהשירים "בסדר" – כלומר רכים, נעימים וחמימים, אבל בסדר זה גרוע בבית הספר של רובס, שמחנך למצוינות שירית, עם מומחיות ל"שירי סיפור". וכשהוא עצמו מיישם את הסטנדרטים הגבוהים שלו, התוצאה היא שירים מעולים: "כמה" – על משורר זקן שמגיע לעיר מקלט ומחפש קהל, "גילי" – פופ מתוק על בקשת עזרה טלפונית מהחברה הכי טובה של האהבה הנכזבת, "את תכשפי אותי" – שאומנם מילותיו קיטשיות ובנאליות, אך יש בהן מתיקות קטנה ושקטה שמכשפת גם את המאזין ו"אדון טוקטאלי" – שמעובד באופן רוקיסטי בחשמליותו ומביע דרך סיפור אישי מצוקה חברתית של אזור שלם ("בדרום בעצם אין חדש"). ארבעת השירים האלה, רק שליש מהאלבום כולו, הם קליטים, מתהדרים במנגינות יפות ובמילים מקוריות ועשויים להוות תזונה ממשית לנשמה. אבל אורם מצל על שאר השירים, וההפקה במקום להשתמש בפוטנציאל השמש הזו כדי לקחת אותם למקומות גדולים של זוהר ואפילו שריפה מזככת, בחרה להשאיר אותם במגרש המשחקים הביתי הנינוח.

אורי זך, שניהל אומנותית, הפיק מוזיקלית ועיבד את רוב השירים (את השאר עיבד רובס) התאים לאלבום צליל נקי מדי, שכביכול עושה איתו חסד בהתאמתו למידותיו של רובס, אבל למעשה עושה לו עוול, כי ההתאמה הזו דווקא מגבילה אותו. האלבום – כמו קולו ואישיותו המוזיקליים של רובס הוא ידידותי ומעורר אמפתיה, כל גיטרה – תומכת, כל כינור וצ'לו – מייפה, אבל התפקיד של ידיד הוא לא רק לספק סביבה תומכת, אלא גם לאתגר ולהפרות, ובמובן הזה האלבום ממשיך אצל רובס את הקיים, ולא מרומם אותו לגבהים חדשים.

ועדיין, גם בשירים הפחות טובים רובס עולה על מוזיקאים אחרים ביכולות ההלחנה שמעסות את הנפש ועם משפטים כמו "את מתמלאת דברים שמרוקנים אותך" ("אני רואה אותך"). זאת לא התחכמות, אלא דיוק. ודווקא בגלל יכולת הדיוק המוכחת הזאת האלבום מאכזב וחוטא לשמו. משהו חדש באמת עדיין לא התחיל. לא הפעם.

דני רובס, "משהו חדש מתחיל", הד ארצי-עננה

פורסם ב-ynet ב-06.03.08

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8