יש משהו אירוני בלהקה שמהותה מתבססת על בעיטה בקונצנזוס, בעוד שהקונצנזוס – התקשורתי, התרבותי והפוליטי – מחבק אותה במקרה הטוב או מתעלם ממנה במקרה הרע. להקת "הבילויים", כבר שני אלבומים רצופים, מתריסה נגד לאומנות, פשיזם, מיליטריזם ופומפוזיות ממסדית. הם עושים את זה בהמון כישרון מוזיקלי ומילולי, בחן קומוניקטיבי, בתיאטרליות ליצנית ובטכניקה אומנותית/גימיקית של טקסטים סרקסטיים במנגינות קלילות. בעבר חנוך לוין זיעזע את הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ במחזות כמו "את, אני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה". הכנסת רעשה, מבקרי התרבות […]