ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

והיו הפתעות נוספות ששדרגו את האלבום במצב הצבירה הבימתי שלו, למשל האירוח של ריף כהן – שאומנם לא השתתפה באלבום, אבל התגלתה כאדם המושלם לבצע איתם את "שדמתי" ואת "דבקת רפיח" – בקול עמוק ובייצריות של אלה כנענית, וכל שיר הפך בפיה ליצירה שלמה, גם בזכות הבס הדומיננטי של אברי בורוכוב (ב"שדמתי") והאקורדיאון של אסף תלמודי (ב"דבקת רפיח"). שקד פורמן בתופים ורון אלמוג בגיטרה אקוסטית שדרגו את השירים לא פחות.

יהודה פוליקר – כל ישותו רגש – הקסים בשירה ובנגינה של "עץ הרימון" ו"שי". שלומי שבן, שגוריון קרע מצחוק כשהציגו כ"פסנתרן מיתולוגי שגדלתי על ברכיו", שר איתם בהתחלה את "מה למדת בגן היום", עם המילים של חיים חפר שנשמעו אקטואליות כאילו נכתבו השבוע: "כאן כולם שווים חבר, אך יש כאלה ששווים יותר". שבן התמזג עם הקלידים תוך כדי השירה ויצר מערבולת על-זמנית שגרמה לשני הדורות שעל הבמה להפוך לדור אחד, צעיר, והתובנה הזו קיבלה אישור ותוקף בשיר הבא: "סימן שאתה צעיר". הם הקדישו אותו לאריק איינשטיין, שמלאו חמש שנים לפטירתו – ושמזוהה עם השיר כחבר בשלישיית גשר הירקון (שגם בה השתתף אמדורסקי האב, ולזמן-מה גם גוריון, שהחליף את יהורם גאון). בניגוד לאלבום, הפעם שבן ויתר על הקלידים לטובת התמסרות לשירה, ואת מקומו הנגינתי החליף בהצלחה יתרה אסף תלמודי.

"החליל", תבעה פתאום מישהי מהקהל משאלה שירית. "זה לא ערב של בקשות שירים", הדף אותה אמדורסקי,  וגוריון ריכך: "בשביל זה היינו צריכים להיות כאן כבר מהבוקר".

25 שנה אחרי פטירת בני אמדורסקי (הקהל היה המום כשאסף עדכן אותם במספר הזה), בנו ביקש לשיר "שיר שאבא שלי ז"ל שר. נעמי שמר הלחינה את אלתרמן, ואני אהרוס את זה עכשיו". הוא לא הרס את "פגישה לאין קץ". נהפוך הוא, וגוריון שעשע עם השיר "בוטנים", בתוספת חדשה: "עברו מאז הרבה שנים / אני עכשיו כבר בן 80 / תחזירי לי את השנים". אם לדייק, אז בערב ההוא מלאו לגוריון 83, כך שהובאה עוגה, והקהל שר "היום יום הולדת", ועבר לשיר גם את השיר החותם  "אני גיטרה" שנעמי שמר כתבה לאמדורסקי האב: "אני סימן, אני עדות, לידידות, ולבדידות, וגם במשעולי ילדות אצעד לבטח". וכך, תיאטרון גשר התגשם בשם שלו והיווה גשר בין הדורות, שעליו עברו בערב ההוא צעירים מכל הגילאים.

התפרסם בגלובס ב-14.12.2018

בפתח האלבום "שרים הדודאים 2" נראה דיוקנו של בני אמדורסקי ז"ל, שצויר על-ידי ישראל גוריון, חברו לצמד "הדודאים". הראש בפורטרט דומה לכד, וכנראה שזה לא מקרי. אמדורסקי – שהאלבום יצא השבוע, ממש ביום הולדתו ה-87 – הוא כלי הקיבול שממנו נגמעת האנרגיה המוזיקלית הזו. כבר כמעט 10 שנים גוריון ואיתו אסף אמדורסקי – שגם הפיק ועיבד את האלבום – מושקעים יצירתית בחומרים של הדודאים. הופעות מבוקשות ואלבום מצליח כבר מאחוריהם, ובכל זאת, רוב הרפרטואר העצום של הצמד המקורי עדיין משווע למגע המחודש של הצמד הנוכחי בשירים הישנים.

ואיזה מגע מוזהב. הקלאסה הקלאסית ממשיכה להישמר בקנאות, אבל העיבודים רעננים. כמעט בכל אחד מהשירים יש טוויסט עדין וחד כאחד, שמוציא ממנו החוצה ניצוצות ששקעו פנימה ומשייף עוד יותר את הברק. כך היה ב"שרים הדודאים" הקודם, שיצא לפני חמש שנים, וכך באלבום הזה, אבל הפעם יש חידוש נוסף. במילה אחת: אורחים, ובייתר פירוט: מארינה מקסימיליאן, יהודית רביץ עם "רבע לאפריקה", שלומי שבן ויהודה פוליקר. כל אחד מהם מוסיף את הצבע שלו – לא רק בקולו, אלא גם באישיותו – והשירים, שלכאורה כבר לא ניתן לעשות איתם דבר, כי הם כבר מושלמים בביצוע הזוגי – מתעלים עוד יותר. וכך, מקסימיליאן ב"תפוח חינני" מתלכדת עם הצמד לכדי משולש קולות מרהיב וב"שיר התן" הפחות מוכר היא מוסיפה בנומך קולה מסתוריות עגמומית. רביץ ב"דבקה רפיח" היא כמו חזנית בתפילה כשהגברים עונים לה וכולם מתמזגים בפזמון. שבן והפסנתר ב"סימן שאתה צעיר" הוא לוליין של הבעה, ופוליקר ב"שי" של רחל מנגן בבוזוקי, בגלמה וגיטרה פורטוגזית, אבל בעיקר מוסיף לטנא שבשיר את מוצקותו ואת שבריריותו.

אבל גם כשגוריון ואמדורסקי עירומים מתִגבורת הם נשמעים מצוין. גוריון ממשיך לדבוק בצלילים הגבוהים, העליונים, מקיף בהם את השיר, אמדורסקי במישור ומתחתיו – השירים האלה עושים חסד לקולו, וביחד השניים חוגגים כל שיר. העונג שלהם הוא השמחה של המאזינים, שנהנים גם מבחירת השירים המגוונת. לצד שירי הרומנטיקה (כמו "תלבשי לבן", "תפוח חינני" ו"הרכבת") מושרים שירי הרועים/נוקדים של הדודאים עם שירים כמו "אבינועם בחור כארז" – שלכאורה יכלו להיתפס כלא רלוונטיים עקב מעמסת גיל חמורה; אבל בזכות השירה – וגם ההומור – של גוריון & אמדורסקי העתיקוּת לא נחוות כאנכרוניסטית אלא כמיושנוּת ארומטית של יין. כשאמדורסקי מבצע לבדו את "פגישה לאין קץ" האלתרמני בנימה מהורהרת, מתברר פתאום שזהו בעצם העניין – פגישה מתמשכת בינינו לבין השירים וכיוון שכך – העבר דבוק להווה שאוחז בעתיד. אז אפרופו האוגוסט הזה, שבו יוצא האלבום, ו"המצב" – שגם ככה ממשיך להתחמם במובן המדאיג – מי ייתן שאולי בזכות הפיזיקה השירית הזו תתגשם נבואתה של נעמי שמר בשיר הפותח את האלבום: "נצא מן הדעת בקיץ הזה, ואחר כך נדע שלווה. יקרה לנו נס בקיץ הזה".

התפרסם בגלובס ב-17.8.2018

במועדון צוותא לא התקיימה אתמול (חמישי) הופעה של "הדודאים". כבר 15 שנה נעדר מכאן בני אמדורסקי, מחציתו של הצמד, ולכן הכותרת שהגו בפסטיבל ת"א הראשון למוזיקה  היתה: "שרים הדודאים". ישראל גוריון, המחצית השנייה, זכה לממלא המקום הכי קרוב למקור. "אתם בטח תוהים מי מבין שנינו הוא הבן של בני אמדורסקי, אז כדי להסיר ספקות, זה הוא" – הצביע גוריון על אסף אמדורסקי.

כן, ההומור היה נחוץ כדי שהמופע לא יקרוס מרוב רגש שיהפוך לרגשנות. בסיטואציה של הבן הממשיך את אביו אכן טמונים גלונים של דמעות תיאורתיות. המשימה, שעברה בהצלחה, היתה לאפשר להן להציץ מבלי להציף.

זה דווקא היה קל – בזכות המשפחתית הלא פורמלית שמתקיימת בין השניים ("איזה יפה ישראל", אמר אמדורסקי כשגוריון הסיר את הז'קט), וגם ההתענגות הגלויה שלהם לשיר את השירים הכה יפים האלה – קלאסיקות פולק ישראלי ונוכרי מעוּבְרת עם להיטים ותיקים כמו "ערב של שושנים", "החליל", "בשדות בית לחם", "תפוח חינני" וגם "אשכולית" ו"העולם בשחור לבן", שאמדורסקי הצעיר סיפר שהם אהובים עליו במיוחד. אסף, עירום מכלי נגינה, שר עם מחוות גוף משוחררות, לעיתים משועשעות, רחבות ותיאטרליות, שחילצו ממנו, גם בקולו, גבריות אלגנטית, עתירת הדר, שונה לחלוטין מהרוקיסטיות היומיומית המיוזעת. בצלילים הנמוכים הוא דמה לרגעים לאביו, וזה כבר באמת נשמע מפעים. גוריון פשוט היה עצמו – מפיץ חום אנושי עם הומור עצמי ("לא משנה הכישרון, העיקר ההתמדה", הוא סיכם את מוסר ההשכל במפגש שלו עם מעריץ, לפני שעבר עם אסף לשיר את "סימן שאתה צעיר"). וביחד הם תיאמו הרמוניות בדומה לצמד המקורי. מוטיב ההמשכיות קיבל ביטוי מרגש נוסף כשגוריון הכריז: "לא רק אסף הוא 'הבן של', והציג את שני הנגנים הנוספים שאיישו את הבמה – המתופף דניאל דור, שהוא הבן של שלומית אהרון ויובל דור, ונגן הקונטרבס אברי בורוכוב, הבן של ישראל בורוכוב מ"אנסמבל מזרח מערב".

השירים הודבקו זה לזה בקטעי קישור הולמים, כמו סיפור נוגע ללב של גוריון על טנדר, לחמניות וילדים ביום של הכרזת המדינה, שהקדים את השיר "קרב הראל". "עוד תראי, עוד תראי, את הדרך הפתוחה", שרו השניים בלהט. הדרך אכן היתה פתוחה לחלוטין בין הדורות, בין העצב לצחוק ובין הזמרים לקהל ששר איתם ואהב אותם.

מבחינה מוזיקלית ההופעה היתה מרוצפת ברגעים יפים, שבהם התלכדו השירה והנגינה בעיבודים ששמרו על המסורת של רוח המקור, אבל גם חידשו בטוויסטים מרעננים. כך, למשל, בשיר "בוטנים", שלכבודו גוריון שוחרר מהגיטרה, שעברה לאסף באופן חד פעמי, ואילו דור המתופף עבר לחליל.

אחרי "דרך הטבק" המכאיב ו"תלבשי לבן" (שבמהלכו, אמדורסקי ג'וניור הצביע בחיוך על חולצתו הלבנה) הגיע ההדרן האחרון – "אני גיטרה", הכה מזוהה עם אמדורסקי האב. "תודה", הדהד סיום השיר ועל הבמה עמדו שני גברים, כמו פליטים ממכונת זמן משונה שבה אחד נשאר צעיר והשני מכסיף.

פורסם ב-ynet  ב-23.10.09