החלונות הגבוהים

שלישיית "החלונות הגבוהים" – שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין – הוציאו את אלבומם היחיד ב-1967 ותפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. הלחנים המופתיים של קראוס עם ההגשה המוקפדת והחיננית יצרו יופי מזוכך וקסם שהצליח ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם.

האלבום משלב שירי משוררים כמו "זמר נוגה" של רחל המשוררת ושיר הילדים "בובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס עם שיר המחאה של חנוך לוין "חייל שוקולד" ולצדם שירים חמודים ("הורוסקופ"), שירי פרחחות תל-אביביים ("אז מה") ושירי אהבה יפהפיים ("ילדה קטנה"). חינם השובבי עדיין נשמע צעיר (למרות הסלנג שהתיישן ב"הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא").

עד היום משמש האלבום בית ספר למוזיקה ומקור השפעה והשראה למוזיקאים, בזכות הרף הגבוה של האיכות בעיבודים (קראוס בעיבוד הקולי וזיגי סקרנביק בעיבוד התזמורתי), בנגינה המצוינת של מיטב נגני התקופה ובהרמוניה הנפלאה של הקולות. כיף ללכת לכל אורכו של ה"לה-לה-לה" היפהפה של גוז'י כץ בשיר "אינך יכולה", ולהגיע איתו לממלכה חלומית, מנותקת מחוקי ההתיישנות.

תערובת אסקוט

1991. תור הזהב של הרוק הישראלי. "תערובת אסקוט" – ירמי קפלן, אסף אמדורסקי וג'נגו – הוציאו את אלבומם היחיד ששמו כשמם, ונעים לחזור אליו דווקא בתקופה זו, כשבלהיטם "החדר האינטימי שלי" מתגלה משמעות חדשה, אקטואלית-רלוונטית.

רעננותם הטרייה לא דהתה, וכך גם הרוק שלהם שכתוב, מולחן ומעובד היטב ומושר מצוין. לא כל השירים זכורים, וגם בזמן אמת רובם לא היו להיטים. ודווקא בגלל זה, כיף להיזכר בהם, או אפילו להתוודע לחלקם בפעם הראשונה. מה תגידו על שיר כמו "אני לא מוכנה לצאת מכאן"? ולא, הכוונה אינה להסגר אלא דווקא לעוברית שמסרבת להיוולד.

כן, יש ברוק הזה גם חיוך, גם בזכות השיר "ואולי תבוא איזו נחמה". אפילו שההמשך שלו הוא: "ואולי לא".

הבנות נחמה

ואם כבר נחמה, אז ברור ש"הבנות נחמה" – קרולינה, דנה עדיני ויעל דקלבאום. "נשיות מהולה בשמחה וטבעיות", הן שרות על עצמן, ואכן אלבומן הנושא את שמן שיצא ב-2007 הוא מסיבת צלילים נשיים בקצב רגאיי, פאנק וסול, בעברית ובאנגלית – לפעמים שתי השפות בשיר אחד כמו בלהיט "So Far" .
הטקסטים שלהן פשוטים, אבל לצד העליזות, האופטימיות וההומור פועמים גם נואשות, עצב וכמיהות. העיבודים שחיברו לשירים ביחד עם יונתן לוי ("איזבו") שהפיק אותן מוזיקלית, הם עדינים ומעניקים את תשומת הלב לקולן, שהוא כלי הנגינה העיקרי באלבום הזה.

האהבה של הבנות נחמה שופעת ומשפיעה, והן בהחלט מקיימות את ההבטחה הגלומה בשמן עד היום.

התפרסם בגלובס ב-17.4.2020

אין טעם לאחוז במתפוגג או לשחזר את שחלף. הסוד של "החלונות הגבוהים" מתגלם בחד פעמיותם. לפני 40 שנה הם הוציאו את אלבומם היחיד, ובקלילות חסרת מודעות תפסו את מקומם ההיסטורי בקלאסיקה הישראלית כחלוצי הפופ-רוק העברי. לשלישייה שכללה את שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין היו צליל משלהם, שהופק מלחניו המופתיים של קראוס והגשה מוקפדת, אבל חיננית, שיצרה יופי מזוכך. ובעיקר הם הולידו קסם שבלתי אפשרי לשחזר, משום שהצליחו ללכוד את רוח תקופתם בתוך כמוסת קולם.
 
הם הותירו כ-15 שירים בלבד שצבעם לא דהה, והחמצן שהם עדיין מזרימים לתיבת הנגינה הישראלית צלול. אפשר להיווכח בכך במהדורה הכפולה שהוציאה בימים אלה חברת "הד ארצי" במלאת 40 שנה לצאת התקליט המקורי. יש שם שירי משוררים כמו "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של רחל המשוררת, ושיר הילדים "בובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס, שבו הם שרים במתיקות עדינה. לצד הרכות מתקיימים גם שיר מחאה שקט של חנוך לוין – "חייל שוקולד", שירים חמודים כמו "הורוסקופ" ושירי אהבה שאחד מהם, "ילדה קטנה", הוא מהיפים ביותר מסוגו.
 
החן השובבי שלהם עדיין נשמע צעיר, למרות שמוזר לשמוע כיום את "הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא" (מסקנה לפזמונאים: להימנע משימוש בסלנג, שכן הוא מתיישן במהירות ולא מומלץ לסמוך על רטרו). מצד שני, יש משהו נעים בהפיכת דמות מהתנ"ך לנגישה ובניטרולה מכובד הראש. השיר "יחזקאל" ואיתו "איפה הם כל אבותינו" חיים בשלום עם שירי פרחחות תל-אביביים, חילוניים מובהקים כמו "אז מה" שכתב איינשטיין, ובו הכניס עקיצות של מודעות עצמית, שתוקעות סיכה בבלון היהירות ("הלכתם עם האף בעננים, אז מה, אז מה").  
 
האלבום הציב רף גבוה של איכות בעיבודים (שמוליק קראוס – עיבוד קולי, זיגי סקרנביק – עיבוד תזמורתי), בנגינה המצוינת של מיטב נגני התקופה ובהרמוניה הנפלאה של הקולות האנושיים. ככזה הוא משמש עד היום בית ספר למוזיקה ומקור השפעה והשראה למוזיקאים, וכך ראוי שיהיה.
 
דיסק הבונוס המצורף לאלבום המקורי הופך אותו לאטרקטיבי עוד יותר, בזכות שירים שטרם ראו אור וכוללים הופעות חיות, גרסאות באנגלית ובצרפתית ואת שיר הילדים "אלישבע מה נחמדת", שבו מחליף אלי מגן את אריק איינשטיין. ויש גם תיעוד של האווירה במלחמת ששת הימים ("פגישה במילואים") ולאחר הניצחון ("בואו ונרים כוסית"). החוברת המצורפת כוללת מאמר מרתק (מאת ערן ליטוין, שגם ערך והפיק), הסוקר את תולדות הלהקה, ותמונות ארכיון נדירות המנציחות את השלישייה במלוא יופיה הוויזואלי. 
 
האם יש מקום בימינו להרכב קליל-מוקפד שכזה? לכאורה – בוודאי. עם זאת, גם אם תקום להקה מסוגם, שתצליח בכישרון ובחן לשקף את תקופתנו, לא בטוח שיהיה נעים להיווכח דרכה בהשתקפות הזאת. אז עד שייפתחו, אם בכלל, חלונות מוצלחים חדשים, אפשר ללכת לכל אורכו של ה"לה-לה-לה" היפהפה של גוז'י כץ בשיר "אינך יכולה", ועדיין להגיע איתו לממלכה חלומית, מנותקת מחוקי ההתיישנות.
 
"החלונות הגבוהים", "הד ארצי"  

5.7.07, ynet