הכול התחיל בכיסלו-דצמבר האחרון, כאשר ביקשתי מדויד פרץ שיעניק את גרסתו האישית לשיר בלדה לנאיבית באתר סך הקול. זה קרה במלאת שבוע למותו של יצחק קלפטר, מלחין השיר, שאובדנו הלם בפתאומיות מכאיבה.

דויד נעתר, אך תוך כדי הסכמתו גם הִרהר בקול את התהייה שעדיין לא שיערנו את עוצמתה הגורלית: "למה בעצם שיר אחד? למה לא אלבום שלם?". ולפני שהבנתי מה קורה, כבר מצאתי את עצמי לצדו כשותפה להפקה, כשבעצם – הוא זה שדוהר קדימה, ובכישרון מעורר השתאות ובאפס זמן, גם מנווט ומנצח על נבחרת מובחרת של מוזיקאים, שהוא היה גם חלק ממנה, בתור המבצע של "בלדה לנאיבית", וגם ניצח על העיבודים ועל שלל עניינים נוספים. את טיבה של התוצאה – האלבום "אל הקצב אל הצלילים" – תשפטו אתן ואתם, כי אני מנועה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, שבין שאר האלבומים והסינגלים שהגיעו אליי, כמדי שבוע, במסגרת השגרה שלי כמבקרת מוזיקה – קיבלתי לביקורת יצירה שבין הקרדיטים שלה מופיע גם זה שלי.

כאן אפשר ורצוי להאזין לאלבום המחווה שלנו ליצחק קלפטר:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/-

בערך שלושה חודשים אחר כך, התפרצו אל הווטסאפ שלי מילים מסתוריות. "תצילי אותי", ביקש דויד בנימה שנחוותה לי אובדנית, אם כי בעצם הייתה היתולית. התקשרתי אליו בבהילות שהפכה להתלהבות כשהתברר לי ששוב הוא מזמן אותי להרפתקה.
והפעם: מחווה לדקלון – הלוא הוא יוסף לוי, מהשבוע: חתן פרס ישראל לזמר העברי.
16 ימים אחר כך, כבר היה אלבום.
בכוונה לא עיטרתי את סופו של המשפט הקודם בסימן קריאה. הרי הוא מספיק חזק גם ככה: אלבום – שלם. עם 12 שירים של יוצרים מעולים – נודעים וכאלה שבתחילת דרכם, ומפיקים מוכשרים ממכללת BPM שעיבדו והפיקו את השירים, וכל זה – בתוך שבועיים וחצי.

כמו בכל ההפקות של דויד ושלי, היה חשוב לנו שהשירים יישמעו אחרת לגמרי מהמקור ויחשפו איכויות נוספות שעד כה נחבאו בשירים הידועים. כמו במשחק מחפשים את המטמון, משתתפי האלבום, בחדוות יצירה, שלפו את האוצרות ומיהרו לחלוק אותם איתנו – המאזינים – בנדיבות לא תשוער. הם אימצו את השירים אל ליבם, ואז הגיחו איתם מחדש, כשהשירים צבועים בנשמתם.

כאן אפשר ורצוי לשמוע את כל השירים ביחד:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/–2

האלבום נפתח בשלושה שירים מאת אביהו מדינה, שבשמותיהם מופיעה המילה שיר בווריאציות שונות: "לשיר בקול ערב", "שירי נהדרת" ו"כואב ושר".
שיר – המהות הבסיסית הזאת, שהכול בשבילה, והיא בשבילינו, ועליה הכול.

לשיר בקול ערב / יוסי פיין

[מילים ולחן: אביהו מדינה. תופים ודרבוקות: פאדל קנדיל, קולות רקע: דור שמר, שירה, גיטרות וקלידים: יוסי פיין. מוקסס והוקלט בעליית הגג]

"כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו כאב" – כך, בעליצות כה-נחוצה, מסתלסל לו הפזמון הידוע, ויוסי פיין בעליזות שוחרת טוב מתמסר לאומנות הזאת כמו הילר: מחלץ מהמוזיקה את כוחות הריפוי שלה.

שירי נהדרת / לבנת בן חמו

[מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה ועיבוד: לבנת בן חמו, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
כמה זה נשמע שונה, במובן המרענן והמתבקש, כשסוף-סוף אישה היא זו ששרה על עצמה, ולא גבר עליה, ומעודדת את עצמה להתבטא ביצירה: "שירי נהדרת, פצחי קולך בשיר".

כואב ושר / שי נחייסי

]מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה: שי נחייסי, הפקה, גיטרות, גיטרה בס, סינתים, קלידים, תכנותים ומיקס: רון עשת, שירה הוקלטה במכללת BPM]
שי נחייסי אומנם שר על כאב, אבל קולו והאופן שבו הוא שר מעלים אותו למעלות הגבוהות של היופי.

חנה'לה התבלבלה / ערן צור

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: עממי, ערן צור: גיטרה בס ושירה, שקד בנג'ו: גיטרות חשמליות, אורגן, תכנותים, טכנאי הקלטות, הפקה ומיקס]
חנה'לה התבלבלה ועוד איך – וההשיר העממי שכתב נתן אלתרמן הפך לרוקנרול, בניצוחו של ערן צור, שגם מדגיש בשירתו את האבסורד הקורע מצחוק שבסיטואציה המתוארת שם.

חופשי ומאושר / יהוא ירון

[מילים: דודו ברק, לחן: בועז שרעבי, עיבוד והפקה מוזיקלית: עדי ורד ויהוא ירון, שירה, תכנותים, בס וקלידים: יהוא ירון, גיטרות: עדי ורד, תופים: אביב ברק, הקלטות: יהוא ירון ועדי ורד, הקלטת תופים: אביב ברק, מיקס: עדי ורד]
יהוא ירון מכהה עד למאוד את גוני השיר הזה, ומדגיש בשירתו את היסוד של התפילה שטמון בו. וגם: המילה "מאושר" מעולם לא נשמעה כל כך עצובה.

באו הצלילים / נדב אזולאי

[מילים: יובב כץ, לחן: אריס סאן, דודו חמד: חשמלית סלייד, בס וטמבורין, גיל נמט: כינור, חצוצרה, טרומבון וכלי הקשה, ים בכר וחנוך טיאר: קולות, נדב אזולאי: שירה, חשמלית, קלידים ותכנותים, הפקה: נדב אזולאי ודודו חמד, מיקס: נדב אזולאי הוקלט באולפני קקטוס באר שבע]
"גם לדממות ניגון ושיר" – ועל זה השיר היפהפה הזה, שנדב אזולאי מעמיק בו את הקסם ואת אפלוליות הצללים, שהרי השיר הזה יכול היה להשיל משמו י' אחת ולהיקרא גם "באו הצללים".

גדליה רבע איש / יוסי בבליקי

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי, יוסי בבליקי: שירה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, קלידים, כלי הקשה, עיבוד ומיקס, רועי אורבך: מנדולינה, דויד פרץ: גיטרה פאדו, הקלטת שירה: יותם רוזנטל, אולפני טל]
יוסי בבליקי, במתיקותו המקסימה, מספר ברהיטות ממזרית את הסיפור של גדליה שהוא אומנם צנוע, אך סקרנותו רחבת אופקים. בשירה שלו בבליקי מדגיש את הכיסופים למרחקים באמצעות השתהות יפהפייה על מילים כמו אונייה ואוסטרליה.

סורו מני / קורין אלאל

[מילים – למעשה, תעלומה. אלכסנדר פן חתום עליהן, אך אין שום סימוכין לכך שכתב את השיר, לחן: עממי רוסי, שירה: קורין אלאל, הקלטת שירה: ברק ויינר,עיבוד והפקה מוזיקלית: אבו סטיבי]
הנה עוד שיר שעוסק בהפלגה ("גלים גלים, הן זהו ים. חֶבל, כֶּבל, זוהי ספינה"). שיר אהבה לים, שבביצוע של קורין אלאל מקבל פתאום משמעות מיוחדת ונהפך לשיר אהבה לאישה – מאישה (שימו לב לאינטונציה החדשה של הרכּוּת שבה היא מבטאת את המילה "יפתי"). הגשה כה מגוונת ועם זאת לא עמוסה. עשירה וצנועה גם יחד.

הכוכב / נועה שמר

[מילים ולחן: עממי, שירה, קלידים, מיקס והפקה מוזיקלית: נועה שמר]
ככל שמרחיבים את טווח ההיפתחות של הפרח, מתגלים חידושים רבים יותר ביופיו. ובמקרה הזה – בזוהרו של הכוכב, שנועה שמר מוסיפה לו ניצוצות מהורהרים וכהים של תפילה.

חסידה צחורה / דור שמר

[מילים: אלכסנדר פן, לחן: עממי, שירה: דור שמר, גיטרה: דויד פרץ, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
עוד עצב נשי וחסד שעוטף את השיר כאשר אישה שרה אותו. דור שמר מעלה אותו לרקיעים, ההולמים את ציפוריותו (בנוסף לחסידה המככבת בו, מתעופפים בו גם זמיר ודרור).

ישמח חתני / עדי צברי

[מילים ולחן: עממי, עדי צברי: שירה ופח, דויד פרץ: גיטרה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, בס ומיקס]
את חטיבת הרצף-קצב של ארבעה ביצועים נשיים חותמת עדי צברי, עם "ישמח חתני". אבל – האם הוא אכן שמח? ספוילר: לא כל כך. הכי לא חאפלה. ועם זאת, רק באופן הזה, דרך העיניים, הקול והלב של עדי צברי, אפשר להקשיב פעם אחת לשיר המוכר הזה – ולשמוע אותו באמת.

איילת חן / סגול 59 מארח את הילה זהרור

[מילים: ר׳ שלום שבזי, סגול 59, הילה זהרור 'לחן: עממי, ראפ: סגול 59, שירה: הילה זהרור, גיטרה חשמלית: עדיאל אלגי הפקה מוזיקלית: שירוטו, הקלטה ומיקס: דושי שיין]
איזה שילוב מוזיקלי חינני ועכשווי בין ישן וחדש ובין גברי לנשי. הצבעים השולטים: מוזיקליות, נשמה יתרה ואהבה.

וכאן שומעים את דויד פרץ ואותי – שעות ספורות אחרי יציאת האלבום, שמחים ומשוחחים עליו:

https://www.google.com/search?q=%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%97+%D7%97%D7%AA%D7%A0%D7%A0%D7%95&oq=&aqs=chrome.3.35i39i362l8.160460293j0j15&sourceid=chrome&ie=UTF-8#fpstate=ive&vld=cid:3170135f,vid:XTyg_-oy-9w

המשך יבוא.

וחיכיתי לראות איך העולם לומד

העולם לא ילמד משירים יפים

מי בכלל מקשיב למילים"

[מילים ולחן: יהוא ירון]

כשהוא עמד השבוע על הבמה, בהיכל התרבות בת"א, עם המוזיקאים העוצמתיים שהוא התברך בהם, בהופעת ההשקה של האלבום החדש – הקשיבו למילים, ועוד איך, וגם מִלמלו אותן ביחד איתו. יש ליהוא ירון קהל משלו – שמבין ומזדהה ואוהב. אבל העולם הזה? כלומר שאר העולם? מה יהיה איתו? הוא באמת לא לומד משירים יפים.

וחבל.

אבל אם הוא ירצה, העולם, אז שייקח לתשומת ליבו שהאלבום הכפול "יהוא ירון נגד השטן: כך בעולם / כך בארץ הזו" נמצא כאן. יצירה שאפתנית שרוצה להגיד משהו טוטאלי, רחב-היקף – על העולם בכלל, ועל ישראל בפרט, ועלינו שחיים כאן, בנות ובני האדם, כולל אלה שעדיין לא נולדו.

והעולם בטח יתפלא. זאת הרי יומרה חוצפנית להגיד בימינו משהו ארוך (21 שירים, שקלילות איננה אחד ממאפייניהם – לא מוזיקלית ולא טקסטואלית) – כי למי יש סבלנות, וזמן, מה עוד שכבר קיץ עכשיו. וזאת חוצפה יומרנית להעז לדבר פוליטיקה, ומחאה – כי זה מעכיר, וגם ככה אנחנו עכורים. אבל כוונותיו של יהוא – צלחו, וכשאני מנסה להרחיב קצת בעניין, כדי להסביר, משתרר בי שקט. כי כשהתבוננתי ברשימותיי על האלבום ועל ההופעה, גיליתי שבמקום מילים, השארתי לעצמי ליד שמות השירים סימני קריאה גדולים.

כששירים הם סימני קריאה – הם לא שירים אלא פלקטים, אבל במקרה הזה סימני הקריאה הם לא שלו אלא שלי. סימני קריאה פשוטו כמשמעו – שמסמנים קריאה: השקיעו ביצירה הזו את זמנכם ואת נשמתכם.

הפוליטיקה של המחאה של יהוא ירון, אגב, איננה קשורה בהכרח לימין או לשמאל במובן הפוליטי שבארץ. היא צורחת את הכזב האוניברסלי שבשקרים וברמאות. היא צועקת את העוולות ואת הפשעים נגד החלשים. היא שואפת לתקן.

ויש אהבה באלבום ו(קצת) תקווה. וקִִרבה ובעיקר חסד. במילים רגישות ומקוריות. "יש קול שבור, יש קול שלם, אבל הקול שביניהם – רק הוא חשוב", הוא שר. ומה שהיה חשוב בהופעה השבוע זה האפשרות וההזדמנות לא רק לשמוע את המוזיקה אלא גם לראות אותה, בתנועות גוף ונשמה שהפיחו הנגנים – כל אחד בכלי שלו, כולל אלה רונן הזמרת שכלי הנגינה שלה היה קולה: עדי רנרט בקלידים, אביב ברק בתופים, גיא שמי, ניר שלמה וגלעד לוין בגיטרות ועונגי ציזלינג בסקסופון. יהוא ירון הקונטרבסיסט נעדר, אבל במקומו זהר יהוא ירון הזמר – ששר את השירים שלו בעולם שבתוך האולם – בחלל עבה ממוזיקה עשירה ובו-זמנית דקיק כצינור שמזרים כוונות ומשמעויות החוצה ופנימה.

ומה לגבי העולם שמחוץ לאולם? הלוואי שיהוא ירון טועה, ולפחות הפעם, הוא דווקא ילמד משהו – מהשירים.

יוני רכטר / "סביבנו"

אפשר להתרווח בכורסה הנוחה. 14 שנים אחרי אלבומו האחרון, ליוני רכטר יש אלבום חדש בשם "סביבנו" (שהפיק עם אלון לוטרינגר), וחוויית ההאזנה היא של כובד נעים, כמו אחרי לגימת יין ישן משובח. ריחוף מדוד ויציב מעל קרקע עשירה ואסתטית. גם החדש מוכר, וכצפוי הכול מוקפד – לחנים, מילים ושירה, ומתוזמר למופת. אלבום שירי משוררים ההולמים את מידותיו האמנותיות (המרשימות) של רכטר – יהודה עמיחי, נתן זך, אמיר גלבוע, לצד פזמונאים-משוררים כמו יעקב רוטבליט ועלי מוהר, שממשיך להפרות את רכטר גם לאחר מותו, וההפתעה: דניאלה לונדון-דקל בשיר "אולי" החתולי, ככל הנראה בהופעת בכורה פזמונאית (תמשיכי!).

כן, אין כאן שריטות, וגם הפגיעות ("מה זה יש בי שחושש ושר?") משומנת בכלי נגינה מצוחצחים, אבל בין כל ההיצע המוזיקלי המחוספס (כולל בהמלצות אלה), נעים לחוש גם את המלוטש, במלוא הודו האלגנטי והאינטליגנטי. ויש אורחים מוצלחים כמו רונה קינן וגידי גוב, והאורח הכי משמח בחתרנותו השקטה הוא ההומור העדין (חפשו את "למה לא אמרת" המשעשע בגרוב ברזילאי, שכתב עלי מוהר).

משפט לקחת: "כל היופי הזה, מאיפה הוא בא" (יעקב רוטבליט).

ג'ירפות / "מי שלא חולם, כועס"

זהירות. מתחת לרחבת הריקודים פעורים בורות. באלבומם החמישי של ג'ירפות, "מי שלא חולם, כועס", אתם תגלשו לתוכם תוך כדי ריקוד, מחויכים וצוחקים בקול מהמילים השנונות של גלעד כהנא, נסחפים בלחנים היפים שלו ושל חבריו ללהקה: אסי ששון, יאיר קז וארז רוסו, נחתכים ומתאחים.

הג'ירפות תמיד היטיבו לומר משהו מקורי על החיים ולעורר מחשבה. המוזיקה שלהם, שמשתבחת, מניפה את הרעיונות לגובה ולעומק. המילה הדומיננטית באלבום הזה היא שברים. "שבור זה גם חותך" – הוא השיר הפותח, ובשיר הנושא נאמר: "מי שלא עוצר שובר, ומי ששובר יישבר". בהתאם, הציניות מתערבלת – יותר מביצירותיהם הקודמות – בכנות: פשוטה, חשופה ומעוררת אמפתיה. סערות הרוק – ויש כאן רבות מאלה – מחובקות בעדינות. אלבום מזכך.

משפט לקחת: "אם אני לא עולה באש היום, איך אאיר הלילה?".

אניה בוקשטיין / "רוקדת"

עכשיו כבר ברור, גם למי שפקפק, כי המוזיקה אינה אפיזודה חולפת בחיי היצירה של אניה בוקשטיין, המוכרת יותר כשחקנית. "רוקדת" הוא אלבומה השני, וכשמו, מתעד את החיים מהזווית ומהקצב הריקודיים. ההקשבה היא דרך הרגליים, אבל תוך כדי הריקודים, מגלים שגם המילים שלה רהוטות וצלולות לא פחות מהמוזיקה האפקטיבית והקומוניקטיבית, ויש גם מסרים פמיניסטיים קליטים (למשל בלהיט "איך שלא תסובב את זה"). אפשר להגדיר את האלבום שלה כדנס אינטליגנטי, ובסופו יש שיר שקט ומרגש בשם "חברה", שמזכיר שבין כל החושים מתקיים גם החוש האישי.

משפט לקחת: "המתח בין האולי לבטח לא עוזב אותי".

יהוא ירון / "אם לא נרקוד לא נבין כלום"

"יש עצב שנראה מצוין", שר יהוא ירון באלבומו השלישי "אם לא נרקוד לא נבין כלום". הגדרה מושלמת לרוקנרול אישי וחושפני עם שירים על זוגיות – בשיאיה ובשפליה, בגיאוגרפיה שהיא של זמן ולא רק של מקום ("אולי מיטה תהיה מכונת הזמן שתוריד עלינו גשם ישן").

צבעוניות ובתוכה בית עולה באש – זוהי גם העטיפה היפה של האלבום שאיירה מירב שחם בת זוגו, וממחישה את השירים, ההרמוניים גם כשהם מערערים. "אני כולי כן. אני כן כן. אני מלא בכן", שר ירון את יונה וולך (בשיר היחיד שאינו במילים שלו), והטוטליות האנרגטית הזאת מבעבעת, מתפוצצת ומפוצצת, דולה מתוך האלבום רעיונות עמוקים, מרגשים (כמו השיר "יאהו" על השם שלו, יהוא – הפורץ מתוך פצצות חשמליות מתקתקות), מסויטים ("ציפורים נודדות"), נשגבים ופשוטים – אבל לא פשוטים בכלל.

משפט לקחת: "כשמדברים על זה, הקול שלך נשמע כמו ליפול פתאום באמצע הרחוב".

פורסם בגלובס ב-14.09.2017

לכאורה, אין משותף בין יונתן שפירא ואביגדור גביש, שהוציאו לאחרונה אלבומי בכורה. האחד – פעיל שמאל מ"מכתב הטייסים" ומהשיר של איה כורם, השני שכל את משפחתו בפיגוע טירור באלון מורה. אבל לשניהם אלבומים מגובשים ויפים, שהפיק יהוא ירון, ושניהם קצוות שונים של אותו דבר. תאומים-הפכים. צל שיש בו אור, אור שיש בו צל

יונתן שפירא / "נומו נומו"

קשה לגשת טבולה ראסה ל"נומו נומו", אלבום הבכורה של יונתן שפירא. זכורים הלהיט של איה כורם הנושא את שמו, ומכתב הטייסים שהוא מיוזמיו. בהתאם, אלבומו הוא שילוב של אישי ופוליטי – באופן ישיר, אבל לא פלקטי, אלא עמוק, רגיש וציורי. כבר בשיר הפותח משתררת המועקה הלופתת את היצירה, לא כהלם מסרס אלא יותר כקריאת השכמה. "נומו נומו" הוא שיר ארס, שיר אשכבה במסווה של שיר השכבה. סרקסטי-ציורי בנוסח חנוך לוין ושנים מאוחר יותר להקת "הבילויים". פחות "נומו-נומו" ויותר – "תתעוררו".

להתעורר אל מציאות נטולת שלום, וכתוצאה מכך גם רבת סבל – ששפירא מתאר באופן קר ואנליטי, כמעט אדיש. מקריין אותו לא פחות מאשר שר. שר בשקט, "רק לא לצרוח" – כשם אחד משיריו – אבל מעטפת השירים הדקה והשברירית לא מכסה את הצעקות שמבפנים. בשירים כמו "חריק", שבו הוא שר ביידיש שמתחלפת לערבית את "אחים בעיירת שריפה"; ב"פינגווינים" המרתק, שבו: "ריח הבשר החרוך מסביב/ פינגווינים תוקפים את רחובות תל אביב" – והפזמון של לאה גולדברג: "עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה".

יהוא ירון – יוצר מוערך בזכות עצמו – עיבד את השירים, הפיק אותם ברגישות ותחם אותם בחותם של איכות עם צליל מגובש ובשל, שאינו אופייני לאלבום בכורה. השירים הוקלטו בשלושה ימים רצופים, בביצוע חי עם כל הנגנים והמקהלה, ובהתאם לכך נשמעים טריים. "אולי נתחבק על הספסל בגינה, אבל חסד של אמת כבר לא מוצאים בכל פינה", שר שפירא. אבל האלבום הזה, עם כל המחאה והציניות, דווקא מפזר חסדים של תקווה ונורמליות. "רציתי לצעוק להם את הבשורה/ לשאוג שהכול יהיה בסדר ואין מה לדאוג", הוא עולץ בשיר "חלום", ובשיר החותם "לא הכול אבוד", הוא הולך בגדולות, אך בפועל מתעד את המתנה הנכספת מכול – שגרה שפויה: "רוצה לפצח את הקוד האתי… ולהספיק לקחת בארבע את אלה מהגן".

אביגדור גביש / "יום חדש"

גם את היוצר אביגדור גביש לא ניתן להפריד מהביוגרפיה שלו. באינתיפאדה השנייה, במוצאי ליל הסדר שנת 2002, מחבל רצח את הוריו, את אחיו ואת סבו בביתם שבאלון מורה. הטרגדיה חילחלה לתוך אלבום הבכורה שלו, "יום חדש", אבל לא צבעה אותו בקדרות. זוהי יצירה אופטימית, שאינה מכחישה את הכאב, אבל מאפשרת נוכחות חזקה יותר דווקא לשמחה, לתקווה, לאמונה ולכיסופים: ערגה לאהבה, לבית ולמימוש הייעוד. "אין אדם ללא חלום, והחלום מחלימו", הוא שר, ומתוך מקורות יהודיים יוצא אל האוניברסלי וגם אל האישי, כמו בשיר "לך לך" שקורא לצאת ממחסומים פנימיים.

אלבום בכורה שהוא בשורה – בתום, ברגש (אל תאמינו לשם אחד מהשירים – "אדישות") ובמקוריות של השירים, עם לחנים יפים ומילים שבפשטותן משרטטות מורכבות. יצירה עם אור, על אף נוכחות האפלה. גם את האלבום הזה הפיק ועיבד יהוא ירון, וגם עליו הוא פיזר זהב של השראה עם נגנים מצוינים ודיאלוגים יפהפיים בין כלי הנגינה שממש מנשקים את השירים, למשל ב"יום חדש" – שיר תקווה עם עיבוד ג'אזי-רוקנרולי מתוק; וב"שבת" – עם הפזמון בארומה ארמית, שכובש גם כאלה שלא יזדהו עם המבט הדתי, אבל יתחברו למבטים נוספים. "מספיק דיבור של אמת אחד, ואני כמו אבן טוב להאיר", שר גביש, ומאיר כמו אבן טובה, כי ניכרים דברי אמת.

פורסם בגלובס ב-8.6.17

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

הנסיעות האלה – מהנמל למלון (ישרוטל ים סוף), היו בשבילי מסעירות לא פחות מאשר ההופעות ב"פסטיבל הג'אז בים האדום". בתוך רכבים קטנים הצטופפו, שניות אחרי ההופעה שלהם, המוזיקאים הבינלאומיים שהופיעו בפסטיבל. מותשים, אך קופצניים מרוב אדרנלין, שמחים ופטפטניים, בדרכם ל… ובכן, לג'אם שהתקיים כל לילה, עד הבוקר, על הדשא במלון.

האנרגיות המוזיקליות הטהורות האלה המחישו עד כמה המוזיקה אינה מתוחמת אצל מוזיקאים גדולים, אלא פשוט הולכת איתם לכל מקום. הנה, למשל, שלשום, בלילה האחרון של הפסטיבל. שישיית צ'אנו דומינגז הספרדית התמקמה באוטו כשאדי ההופעה שלהם עדיין באוויר. הם משלבים בין ג'אז מסורתי לפלמנקו. צ'אנו על הפסנתר – מוציא ממנו צלילים שהדומיננטיות הווירטואוזיות שלהם מעוררת רצון להשתחוות מרוב התפעמות, אבל איך אפשר להשתחוות כשאותם צלילים מושכים בעצם לרקוד?

רק יוצר מסדר גודל שכזה, מאפשר בקלות ללהקה שלו לבלוט כל אחד בתחומו באופן שעלול היה להאפיל עליו – אלמלא השלים אותו. בלאס קורדובה, הזמר כהה השיער ומראה האינדיאני, הוציא רגש כה עז בשירה הפראית והעצובה שלו, עד שנדרש איזון שמח, שבא בדמות תומס מורנו רמרו ("תומסיטו") הרקדן. מדי פעם הוא צץ עם תנועות פלמנקו מורכבות ומסחררות, שהוא העתיר בקלילות ובחיוך. עכשיו הוא יושב ברכב, עם כולם, הנסיעה עוד לא התחילה, והנהג ספק מקניט אותו ספק מעריץ אותו בתנועות ידיים – אז תומיסטו מתקרב אליו, בשטח הצר שבין המושבים, ותוך כדי הליכה מעניק לו ריקוד קצרצר, פרטי. כשהאוטו נוסע הנוסעים העליזים לא מפסיקים לשיר בספונטניות ולפטפט בספרדית הגם ככה מוזיקלית שלהם.

11 הופעות מלאות ראיתי בפרק זמן אינטנסיבי של ארבעה ימים. רק לשם פרופורציות: בזמנים כתיקונם הנפש קשת העיכול שלי מתקוממת אם אני מציפה אותה ביותר משתי הופעות (טובות) בשבוע. הפעם החלטתי – נותנים לך? קחי. ובלסתי בלי בושה. לא האמנתי שבאמת אהנה מהמוזיקה עצמה – ג'אז הוא הרי לא הטריטוריה הטבעית שלי. אבל הפסטיבל השנה, בניהולו האומנותי של אבישי כהן, התאפיין במתיחה יצירתית של מושג הג'אז עד שנשק גם לרוק, פאנק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית, כולל מקצבים אקזוטיים נוספים וכמובן הבלוז-נשמה המתבקשים.
* * *

הייתם פעם לבד בחדר עם קונטרבס? אני הייתי, בארבע לפנות בוקר באחד הימים. הקופסה הגדולה, עטורת המדבקות והחותמות מכל העולם,  מילאה בנוכחותה את חדר התקשורת המאולתר. האם הקונטרבס של אבישי כהן שוהה בה עכשיו? טל ויהודית מהמשרד של ניבה נבון, מייחצנת האירוע, שעד אותו רגע עבדו ואירחו לי חברה בזמן שכתבתי, עזבו ולקחו מהחדר את עליצותן. עוד שעתיים אסתבך עם בעיות טכניות קשות, וגם ככה זו הכתבה הגרועה ביותר שהוצאתי מימיי (בבקשה אל תעשו חיפוש), אבל כרגע, תוך כדי כתיבה, אני בוהה בקופסה הענקית ותוהה על בעליה – שעם כל פתיחותו הייצוגית, חשף במשך השבוע, או אולי הסתיר, אישיות מורכבת ולא באמת נגישה, מה שהוסיף למיסתוריותה. בכלל, הפסטיבל הזה היה בשבילי לא רק מוזיקה, אלא גם אנשים, וזכיתי להכיר כמה מהם, גדולים בתחומם וכנים בידידותם.

אתמול בצהריים עוד המראתי באילת, ובערב כבר נחתתי על אדמת הבארבי, והמראתי שוב – הרבה יותר גבוה. כל ההופעות מהפסטיבל על צד אחד של המאזניים, וההופעה של אביב גדג' הכריעה אותן מהצד השני. חששתי מכך שאגיע שחוקה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה – נפשי אותחלה מחדש לקלוט אותו בהתחדשות גמורה. "תפילה ליחיד" היא יצירה שבה כל תו – של צליל, של אות ושל רווח – הוא בעל משמעות. ולאביב אישיות של יוצר שנשארת צנועה גם במטמורפוזת הכוכב הכריזמטית שלו שהוא עובר על הבמה. שוב ושוב הוא פוער פצעי שירים בנפש מאזיניו, ובו זמנית מאחה אותם בחיוכו. השירים שלו נפלאים במימדים ממש מיתיים, וכך גם המוזיקאים הגדולים שמהווים את הלהקה שלו – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון ואביב ברק בתופים. הם התגלו בכל שיר לא רק כנגנים מעולים, אלא גם כשופעי אהבה. הנה רגע יפה אחד: אביב גדג' שר וניגן על הפסנתר את "השחר החדש". יהוא ירון ליווה אותו בקונטרבס. "סדק, סדק אחד בכל יום. הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו" – שר אביב בכאב. השיר הסתיים ויהוא ניגש אליו וחיבק אותו.

בסוף ההופעה, בשיר "הסוד", שקרוב לוודאי נכתב עליו, גבריאל בלחסן פילס דרך לעצמו. גדג' לבד על הבמה, עם הפסנתר. הקהל הרב הצטופף בכל מקום, אבל גבריאל היה נחוש.  אנשים עצרו אותו, עיכבו אותו לדיבור, חיבוק או לחיצת יד, והוא השתהה בנימוס והמשיך בדרכו. "אלג'יר" – להקתם המפורקת, נכחה אתמול בשירים, בזיכרונות, בתחושות. גבריאל התמיד בצעדתו האיטית. בסוף הגיע אל הבמה, ממש בסוף השיר, ועלה עליה. הוא ניגש לאביב בדיוק כשעמד לרדת מהבמה, וחיבק אותו חיבוק עז ומלא הבעה. אחר כך הם עזבו את הבמה ביחד ונעלמו אל המקום שאליו מתנקזים זרמי היצירה שלעולם לא מתפוגגים.

על "תפילה ליחיד" – האלבום של אביב גדג':

אביב גדג', "תפילה ליחיד"

פורסם ב-ynet ב-17.9.08