רבע לשבע בבוקר,4.12.24. גלי צה"ל, תוכנית הבוקר של אפי טריגר.

על הפרק: ניסיון להבין את התופעה של הביקוש העצום למופע האיחוד של "הכבש השישה-עשר".

על קו הטלפון יהודה עדר, אושיית רוקנרול ומנהל בית הספר למוזיקה "רימון", ואני – על תקן עיתונאית תרבות ובעלת האתר "סך הקול".

כשמראיין, מרואיין ומרואיינת, שמאוהבים במוזיקה ישראלית טובה, מנסים לנסח עליה תובנות בפחות מרבע שעה, זה מאתגר וכיף, אבל גם די מתסכל כי אפילו שעות רבות לא יספיקו.

אז הנה הדברים שהצלחתי בכל זאת להגיד בשידור, בתוספת כל מה שלא הספקתי:

הכבש השישה עשר – החזרה לילדות ולתמימות

בתקופות של אסונות, חוסר ודאות וחוסר אונים, כשמרגישים שהאדמה רועדת – יש צורך חזק מאוד, נואש, באיזה מישהו סמכותי ואוהב שיבטיח שהכל יהיה בסדר, ויחבק.

ומאחר שאין שום מבוגר שיכול להבטיח לנו את זה – בטח שלא פוליטיקאים או מנהיגים, כולם הרי הכזיבו, אז פחות או יותר האופציות היחידות שנותרו זה אלוהים – שלא כולם מאמינים בו, והמוזיקה, במקרה שלנו מוזיקה ישראלית, שנותנת נחמה.

פרויקט "הכבש השישה-עשר" – ספר, תקליט ומופע לילדים שכתב יהונתן גפן והלחין יוני רכטר בסוף שנות ה-70 – היה פרץ של יופי מקסים וקליט. יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ודויד ברוזה שרו בהרמוניה כה מוצלחת שירים כה מוצלחים עד שהפכו חלק אהוב  מחייהם של ילדים ומבוגרים רבים באותן שנים.

מתבקש לחזור לאהבה הזו דווקא עכשיו, בנקודת הזמן הנוכחית שלנו, עיצומה של מלחמה קשה וחטופים – אחים שלנו שנמקים במנהרות בעזה. כשנודע ברבים שצוות "הכבש" מתאחד להופעות, הכרטיסים נחטפו תוך שניות. את ההיכספות להיות חלק מהקהל באירוע הזה קל לפתור במילה המעט מזלזלת – נוסטלגיה, אבל יש כאן גם משהו אחר. בתקופה הנוראית הזו מתגלה השתוקקות שלנו – המבוגרים – לחזור לילדות שלנו, לשנים שבהן היינו תמימים, מוגנים ומחובקים.

שירה בציבור – הכמיהה להתכנס ביחד

בשבועות ובחודשים שאחרי השבעה באוקטובר 2023 חזרה תופעת השירה בציבור. זמרים ידועים קשובים לקהלם ערכו הופעות מיוחדות שבהן במקום לשיר לקהל, הם שרו עם הקהל, לפעמים עם שקופיות, את השירים שלהם. זכיתי להיות באחת מהופעות האלה, של יוני רכטר. הייתה התעלות באוויר. אנשים חייכו. העיניים נצצו לא (רק) מדמעות אלא מתוך נחמה שצלחה. התחושה של לחוות את השירים מנקודת מבט חדשה, אקטיבית, הייתה מרגשת. היא גם ענתה להפליא על הצורך שלאו דווקא היה מודע, להתכנס ביחד כישראלים שחווים אסון מתמשך, ולנסות להינצל בכוח האחדות.

שירים חדשים – אמת מגולמת ביופי

שירים רבים נכתבו כתגובה לאסון השבעה באוקטובר. חלקם נוצרו מיד אחר כך כתגובה נחפזת. רבים מהם מלאי קלישאות, מילים שנועדו לשאת חן ולחנים בנאליים, כולל המצליחים שבהם שהפכו ללהיטים. אני מעדיפה לא לבזבז עליהם את הפלטפורמה הזו. הם לא זקוקים לי.

כאן אתייחס לשניים בלבד מתוך סוג אחר של שירים – יצירות יפהפיות ועתירות תוכן ומשמעות. כאשר מאזינים להם ברור שהם לא נוצרו כלאחר יד, ובוודאי שלא לשם חנופה לקהל.

בימים שאחרי השבעה באוקטובר, יצא אלבומו של אביב גדג', "עולם מופלא איפה אתה". הוא נוצר לפני האסון, אבל מי שמאזין לו נותר המום מהשירים, ואין מנוס מלהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת – זהו אלבום נבואי.

זאת לא בהכרח מסקנה מופרכת. יוצרי אמת רגישים ניחנים לעיתים ביכולת לחוש משהו דקיק וטמיר, הלך רוח, תנודות באוויר או באדמה שמבשרות על התרחשות כבירה. לפעמים נשגבת, ולעיתים אסונית.

אביב גדג' נולד בנגב המערבי, במושב תלמי אליהו שבחבל הבשור, וחי שם את רוב חייו. שם גם הקים משפחה במושב עין הבשור, עם נגה אשתו, גם היא ילידת המקום. עין הבשור חווה גם הוא את שמחת תורה הארורה ההיא.

וכך כתב גדג' בשיר "שבעת הגדיים", החותם את אלבומו:

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

לא יאומן. כמעט בלתי מתקבל על הדעת שהמילים האלה נכתבו לפני האסון ולא אחריו.

וישנם באלבום שירים נוספים, גם הם במנגינות, בעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה.

האלבום זמין לרכישה בכל פלטפורמות המוזיקה.

שנה אחר כך יצא האלבום "האור הנכון" של שלום גד, האח הגדול של אביב גדג'. הוא נכתב אחרי האסון, ושונה לחלוטין. השירים מתמסרים יותר, נשמעים יותר ידידותיים, קומוניקטיביים וקלילים. אבל לא לטעות: האמת נמצאת שם במלוא צלילותה הנוקבת והמכאיבה, ושלום גד, בדרכו המקורית, החכמה, היצירתית, השלומגדית, משמיע אותה בלי לוותר על אף צבע וניואנס.

"ספטמבר עבר

אוקטובר נשאר

נובמבר נגמר

נמחק ונשכח

דצמבר העלה את כל השאלות

וינואר ביטל את התשובות".

אז עם מה אנחנו נשארים? עם השירים, ואלה של שלום גד הם בראש ובראשונה נפלאים מכדי להחמיץ אותם.

משום מה, הם לא שוהים ברדיו או במחשב הסמוכים אל רובכם.

אבל הם כאן:

https://li.sten.to/rao6prkc

קאברים – מחלצים משמעות חדשה

ההצדקה היחידה בעיניי לקאברים (גרסאות כיסוי בעברית תקינה)  היא כשהם לוקחים שיר ידוע, ומטלטלים אותו, מחלצים ממנו משמעות שתמיד הייתה בו ולא חשנו בה. לא שיערנו את נוכחותה. כי ביצוע של שיר הוא פרשנות שלו, והביצוע המוכר לנו מדגיש רק משמעות אחת.

בביצוע מחודש שהוא במיטבו, תזהר משמעות אחרת.

מכל הקאברים הידועים לי של התקופה, אני הכי מתפעלת מהקאבר של שני הרפז לשיר "אל תוותרי".

זהו שיר ישן של "הפרברים" (צמד שאביה של שני, אורי הרפז, היה אחד מחצאיו).

המקור נשמע עליז ומלא שמחה גדושת מתיקות שתמיד הרתיעה אותי וגרמה לי להתרחק ממנו. וככה החמצתי אותו.

עד ששני הרפז עשתה חסד עם השיר הזה, שכתב והלחין צבי שרף.

בגרסה איטית, מהורהרת, ועצובה, שמבליטה את המילים ומכבדת אותן, הרפז מצליחה לשקף את הלך הרוח שלנו – אנשים מוכים והמומים אחרי אסון, שמנסים איכשהו לקום מתוך ההריסות, לצעוד בתוך עולם מעורער, ולראות בכל זאת את היופי. אולי אפילו לחוש תקווה כלשהי.

כי השיר מדבר בדיוק על זה – על הרצון להשתקם.

אבל איך? השיר מיטיב לשאול את השאלות הנכונות:

"איך חלום שנשבר נדע להרים?"

"איך אל בוקר חדש נדע להשכים?"

שני הרפז הולכת איתנו יד ביד, צעד אחר צעד, פסיעות כמו של תינוק מהוסס או של חולה מחלים לאיטו, ובעדינות מפצירה בפזמון:

"אל, אל תוותרי על האור הזה

נוכל ביחד עוד פרח לקטוף

קצת לאהוב

לא לעזוב".         

וזה מה שניסיתי להגיד כאן – השירים היפים שלנו, הם לא יעזבו אותנו, וגם אנחנו, שזקוקים להם, לא נעזוב אותם.

והנה ההקלטה של השיחה בגלי צה"ל עם יהודה עדר ואיתי, בהנחיית אפי טריגר.

"היא באה שמש", פתחו תמוז את ההופעה, כשהירח המלא מעליהם. מאיר ישראל על התופים, יהודה עדר בגיטרות ואיתן גדרון בבס וכמובן הכוכבים הסולנים אריאל זילבר בקלידים ושלום חנוך והגיטרה. זה האחרון היה הראשון באותו ערב, כשפתח בהופעת חימום שבה נראה כי הוא בז לזמן. יורק ביהירות נערית את 70 שנותיו ודוהר עם שיריו באנרגיות הרוקנרול.

באמצע "אדם בתוך עצמו" חייך כאילו חש – זה שלי, את זה אני חוללתי. הוא ניווט את הקהל לשיר איתו "אדם בתוך עצמו נסגר", ואז צחק "אוי כמה שאתם צודקים". בשורה המסכמת "אדם בתוך עצמו הוא גר" קרן במבט של "סוף-סוף תפסתם את הנקודה", וסיכם לנוכח ההתלהבות באוויר: "אתם בדיוק הקהל שחיפשתי".

ב"מחכים למשיח" שחתם את הופעתו, הקהל צרח "וסופר את הכסף שאין" בהזדהות שדילגה בקלילות עצובה על יותר משלושים השנים שחלפו מאז שהשיר הזה טלטל לראשונה את הרדיו.

10 דקות אחר כך, הבמה הכפילה את כוחה. זה לא היה האיחוד הראשון של תמוז מאז שהתפרקו בשנת 1976. כבר ב-83' הם התאחדו לשלוש הופעות, ובשנות האלפיים הופיעו בכמה הזדמנויות בשירים בודדים. בשנת 2009, במופע העשור למות מאיר אריאל, הם שוב התקבצו לכמה שירים, ואריאל זילבר הבטיח לקהל: "אני מבטיח שנעשה הופעה של תמוז, ואז נשיר את כל השירים".

ההבטחה קוימה בענק בלייב פארק בראשון לציון. חלוצי הרוק הישראלי העתירו על הקהל את החומרים שלהם – קלאסיקות ישראליות אחת-אחת כמו "פנס הרחוב" ו"מה שיותר עמוק" וכמובן "סוף עונת התפוזים" – שיר הנושא מאלבומם היחידי. חנוך אמר: "היות והיו לנו במקור רק שמונה שירים בערך, אז פה ושם שיבצנו עוד בהופעה הזו" – וזה היה האות לבלדה על יואל משה סלומון, הפעם כשזילבר שר את הבית הראשון, וגם יהודה עדר כובד בבית, וביחד שרו כולם בשני קולות ובאוויר נישאה התעלות.

על הבמה היו חברי תמוז כל מה שלא הצליחו להתמיד ולהיות בשנות ה-70. אז הם שאפו תמידית לסולו – שירה וקריירה, כדרכם של צעירים מוכשרים. הפעם נחשף מותר הגיל, עם התבונה לוותר, להצטנע ולהשתלב. התוצאה: וואו. הניסיון והמקצוענות המצטברת של כל אחד מהתמוזים העלו אותם אל שיאים מוזיקליים ואנרגטיים שלא בטוח שהגיעו אליהם בשנות שיאם.

תמוז מ-76' באלול 2016. ב"אגדה יפנית", המיקרופון של אריאל זילבר נראה בתעתועי התאורה כמו חץ המפלח את נוצות הברבור מהשיר. שלום חנוך הביט בו במבט של מעריץ ושר איתו "לא רשמית", בלי מיקרופון. "אין שלום" שר זילבר ב"בטי בם", והכפיל את השורה הזו שוב ושוב: "אין שלום. אין שלום", ואז פנה לקהל: "מה אתם אומרים על השלום הזה? השלום יבוא? המשיח יבוא".

אבל שלום (חנוך), ששמע "משיח", הגיב במהירות: "אני דווקא חושב שלא". בקהל, לעומת זאת, יכלו להישבע שהמשיח דווקא נוכח כאן, ומתרגש.

פורסם בגלובס ב-22.9.2016

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

בקשת מחילה מהאחים אריאל, הבנים של מאיר, שהקסימו באנרגטיות עם "קוצים א'", שילבו במנגינה את "אדון הסליחות" וסיכמו אותו ב"חטאנו לפניך"; מאהוד בנאי, שזכה בכבוד מוצדק לשיר שלושה שירים רצופים – "לילה שקט עבר על כוחותינו", "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני" שכתב על אריאל.

סליחה גם מתרצה אריאל, שהזכירה בנאומה את גלעד שליט ואת הרצח במוצ"ש. "לא ייתכן שתעבור על זה לסדר היום", היא פנתה לשמיים. ואפילו מנינט טייב, שביצעה בזעם תמוה את "שלל שרב".

סליחה מהם, ומכל שאר המוצלחים, עם כל אהבתם ויצירתם, על כך שהשיא הגדול, היחיד בעוצמתו, היה שייך ללהקה שכבר לא קיימת, ולקראת סוף המופע, נוכחותה החלה להסתמן. האחים אריאל שרו את "מודה אני". המילים כבר הסתיימו, אבל אהוד אריאל המשיך את המנגינה, הגיטרה שלו מתוגברת בגיטרה של יהודה עדר, המנהל האומנותי של המופע. שחר כבר עזב את הבמה, אהוד עמד לעזוב, שלום חנוך עלה, נישק אותו, והמשיך במקומו את השיר שטרם הסתיים – תחילה בנגינה ואז בשירה: "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד"! – הוא נשמע כל כך משכנע.

בינתיים על הבמה, התארגנות תזזיתית. חנוך התבקש למשוך זמן. קטע וידיאו הוקרן ובו מאיר אריאל הצעיר שר "שיר כאב". חנוך המבוגר ליווה אותו על הבמה. בסרט הישן נראה גם אריאל זילבר הצעיר מנגן בקלידים. ופתאום אריאל זילבר המבוגר הגיע וכמו השתקפות מראָה פלאית התיישב ליד הקלידים הנוכחיים והצטרף לחנוך, לעדר, למאיר ישראל ולאיתן גדרון, שכבר איישו את הבמה. הקהל קם על רגליו ולא חזר יותר לשבת. כך התחיל האיחוד של להקת "תמוז".

הם פתחו ב"הולך בטל" והקהל השתולל. ב"פנס הרחוב" האזור הפך לתחנת כוח. "מישהו הפסיק, מישהו הפסיק, מישהו הפסיק את הזרם – בסניף המרכזי", והדליק אותו מחדש בקיסריה, שם הוא פרץ מבין האצבעות של חמשת פורצי הדרך משנות השבעים, אבות הרוק'נרול הישראלי, שחידשו את מעמדם. בשיר "סוף עונת התפוזים" שיא האושר הגיע למפלס העליון. "רק זריקה קטנה וזה חולף"? לא, אל תתנו לזה לחלוף. אבל הזרם נחלש בכל זאת. חנוך ניגש לזילבר וחיבק אותו והלהקה התחילה לרדת מהבמה.

יואב קוטנר, המנחה הנכון בזמן הנכון, הפציר: "רוצים עוד. רוצים עוד קצת", אבל זה לא עזר. חצות וחצי. רוח באה מהים ולא הצליחה לצנן את הכמיהה. קוטנר הכריז בעצב על סיום המופע: "זה נגמר. לילה טוב. תודה. גם אני רציתי עוד".

האנשים סירבו לעזוב את השטח. זה לא היה חלק ממשחקי ההדרן הידועים. המופע באמת הסתיים רשמית, אבל עדיין נקלטו תזוזות מאחורי הקלעים. קוטנר עדכן: "יש אופצייה לארבע-חמישיות תמוז", ועודד את עדר ואת גידרון, שנותרו על הבמה, לנגן. "נראה מה יהיה". הקהל תמרן אותם לשיר "ככה את רצית אותי". פתאום הגיע זילבר והסביר במבוכה את הקושי האמיתי שלהם לחזור ולהופיע הפעם. "יש בלבול בין 'תמוז' למאיר אריאל. זה אמור להיות הערב שלו. אני רוצה להופיע", הוא גילה, "אבל זה לא מתאים עכשיו. עובדה – מאיר (ישראל) איננו, וגם שלום לא כאן. תקראו לשלום".

הקהל קרא וחנוך התייצב. "ככה את רצית אותי" התנגן וחנוך הוסיף את הגיטרה ואת קולו. במופע הזיכרון בשנה שעברה הוא ומאיר ישראל סירבו לאפשר את האיחוד השלם של תמוז, אבל הפעם הם התמסרו. חנוך אלתר בצרחות ג'יבריש שהתמזגו בשירה של זילבר. שניהם הצליחו להישמע מובדלים ומאוחדים בו זמנית, מצייתים לכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים. חבל שהיא לא מחיה מתים, אבל לפחות היא מכבדת אותם. בזכות מאיר אריאל, ובזכות אוהביו, "תמוז" נעתרה להמשיך. חנוך הגביר הילוך, זילבר התאים אליו את קלידיו. הם ביצעו שוב את "סוף עונת התפוזים" וחנוך אמר: "שלא תחשבו שלא אכפת לנו. זה רק בגללכם"!

"סוף עונת האהבה"? ההתרגשות טענה את ההיפך. פתאום הם התקשו לעזוב את הבמה. האם זהו רמז לעתיד שצופן איחוד ממשי של "תמוז"? חנוך נגע לרגע בכובע של זילבר ואז נישק את פניו. הם עזבו את הבמה, אבל הותירו משאלה עם סיכויים להתממש.

פורסם ב-ynet ב-4.8.09

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08