אבל בעצם, זהו שיר מחאה שמתפוצצת לתוך עצמה בכאב, בלי שייראו את הדם. שיר שחלקיו המשמעותיים ביותר נשתקים. שיר מתעתע, שחושף את יהונתן גפן במלוא גדולתו כיוצר דווקא בזכות איפוקו המצמית. כלאחר יד, רגע לפני שתשומת הלב תעבור לדבר הבא, בשפה כמעט דיבורית גפן מסכם את השיר במשפט האחרון: "איך פעם זה היה פשוט" – ואז מגיע הפירוט המוחץ, ובהדרגה, כמו לנסות לדחות את הבלתי נמנע הבלתי נסבל:

לשיר

לחיות

ולא למות   

שיר הוא יצירה מינימליסטית. אומנות הצִמצום. אז מדוע בכלל יש צורך בצמד המילים האחרון, כשכבר נאמרה המילה "לחיות"? הרי ברור שלחיות פירושו לא למות. לשם מה לחזור על הרעיון, והפעם בשלילה: "ולא למות"?

כי על זה השיר. וכמו העדשה באגדה "הנסיכה והעדשה", שמורגשת היטב למרות ערימת המזרנים שנערמת עליה, גם יהונתן גפן כיסה את דקירות המשפט הזה היטב, כולל באמצעות הבית האחרון של השיר, שהוא בעצם הבית הראשון שלו, שחוזר על עצמו וממסגר את השיר. ממסגר את המשפט "ולא למות" כמו מודעת אבל. כי זוהי מודעת אבל. והמוות הזה אינו מוות יחידי. הרי כל השיר הוא חברתי וקבוצתי בלשון רבים: גוף שני רבים נוכח ("אתם זוכרים את השירים"), שעובר במהירות לגוף ראשון, שגם הוא ברבים – "אנחנו" ("היינו לפעמים שרים"). והמוות המשותף התחולל במלחמות. יהונתן גפן לחם בהן, ושב מת-חי, חי-מת, הלום קרב.

השיר "אתם זוכרים את השירים" הוא כעס מאופק וכאב שותקני ואנדרטה שקופה המנוקבת במילים שלמרות העדרותן נשמעות: הכול מתכלה – מלבד המוות, ואת השַמות שהוא מחולל, ההרס, החורבן הנצחי, אי אפשר להמחיש בכלל – ועל זה השיר.

*

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

אתם זוכרים את הטיול
עם המדריך ההוא שאול
ואיך אהרונצ'יק הבריון
היה לוחץ אקורדיון
וגם צועק בקול אדיר:
"עכשיו כולם, כולם לשיר".

ובלילות הכי קרים
היינו סתם מאושרים
עם בדל סיגריה ראשונה,
לוקחים ללב ולריאות
משתעלים ושואלים,
ומחכים להפתעות.

ביום שישי על הגדר
עם הידיים בכיסים
ואליהו השמן
אומר מילים נורא גסים,
אבל בחושך לא ראו
איך שהסמקנו וגם הוא.

עומדים שעות ומביטים
על אריאלה הקטנה
ואיך עסיס אבטיחים
מכתים את לובן חולצתה
ואת ליבנו התמים
אשר רוקד לעומתה.

אתם זוכרים את השדות,
הנרקיסים בשבתות,
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר לחיות ולא למות.

אתם זוכרים את השירים
ששרנו אז, את שמי הפז,
אתם זוכרים בערבים
מתחת גג של כוכבים
עם חברות וחברים
היינו לפעמים שרים.

הוא היה מוזיקאי – גם מבלי לנגן ולשיר, כי המילים שלו ניגנו ושרו, עם חוש קצב מדויק ויכולת לדקק ולעבות צלילים באמצעות אותן מילים שהוא היה אוֹמן (יוצר) ואוּמן (מקצוען מומחה) שלהן.

וישראלי – הוא היה ישראלי בייצריות נשגבת, ואולי גם בשגב ייצרי. הוא הטעין את המילים שלו בלהט האכפתיות והאהבה. מהן היו עשויות אנרגיות הכעס, המחאה והאל-פחד שלו.

ואנחנו, הישראלים, התמגנטנו לשיריו כי זיהינו בהם את האמת של האהבה הזו, אבל בעיקר כי הם כל-כך יפים. וכמו בכל שירים טובים, ניכסנו אותם אלינו, והם של כל אחת ואחד מאיתנו. פרטיים. אישיים. מעורבלים בחוויות קיומינו.

הנה כמה שירים שלו שניכסתי לחיי.

שירים שענת אוהבת במיוחד

כילדה, הייתי משוכנעת שספר השירים של ילדותי "שירים שענת אוהבת במיוחד", נרכש במיוחד עבורי. רק כשהייתי כבר גדולה, גיליתי הקדשה קטנה ויפהפייה של אמי, לאבי, שגילתה לי שזו הייתה מתנת יום הולדת שלה אליו, עוד לפני שנולדתי. ליבי יצא אל ענת בת הארבע ולאחיה הגדול בן ה-21, שכל אחד מהם התמודד עם יתמות טרייה ובלתי נסבלת, והשירים ניסו בכל מאודם לנחם. ולפעמים גם הצליחו. לא ידעתי את הכול בזמן אמת, כמובן, אבל השובבות והחמלה שמטעינות את המילים נשזרו גם בי.

השיר הראשון, בהקראתו של יהונתן גפן:

יהונתן סע הביתה / לחן: נפתלי אלטר, ביצוע: אושיק לוי

כן, אני מספיק עתיקה כדי שזיכרון מטושטש מהינקות שלי הוא נסיעה ברכבת עם אבא שלי בסבנטיז, ואושיק לוי שר שם שוב ושוב, ומצלמים אותו תוך כדי זה. כן, הייתי עדה ליצירת הקליפ, ומאז זה היה שיר שלי ושל אבא שלי, ואחר כך רק שלי, אבל אני שרה גם בשבילו.

יהונתן כתב על עצמו בגוף שלישי וסיפר על ביקור בלונדון, ופגישה עם חבריו שגרו שם באותה תקופה, ביניהם שלום חנוך ("ושלום מדבר אנגלית כמו שבקיבוץ"). הוא תימצת את נפלאות הבריחה שלהם אל טריטוריה תרבותית עדכנית, שמפעפעת בבועות של אלגנטיות אנגלית קרירה. אבל דקירות הגעגועים חוררו את הבית המתחזה, ודרכן ביעבע הבית האמיתי, המיוזע, האהוב, המצפה לשיבה אליו, שבוא תבוא.

גן סגור / לחן: יוני רכטר, ביצוע: הכבש השישה-עשר   

בעיר החלומות השבורים שלי, שכבר לא קיימת, הייתי מרכיבה את אחי-הכי-קטן על האופניים הכתומות שלנו אחר הצהריים, ואיכשהו, כאילו לא בכוונה אבל כן, היינו תמיד מגיעים לגן שלו. והוא היה סגור. אז הייתי שרה לו את "גן סגור", כולל הסיום המתפרע בג'יברישיות ("זה לא כל-כך-נ-נ-נ-עימ-לירותרות-ג-ג-גנסגו-גור") של חבורת הכבש. והוא היה בוכה, כי ההתפרעות הזאת הייתה קצת מערערת אותו, אבל בכל זאת, תמיד כיוון אותי למחרת להמשיך לפדל לשם.

אתם זוכרים את השירים / לחן וביצוע: חנן  יובל

כבר כילדה הייתי נוסטלגית – מתגעגעת לתקופות שלא הייתי בהן. ואהבתי לשיר. ביחד ולבד, עוברת על שירונים (ספרים עם מילים של שירים, מהימים שלא הומצא השירונט) דף-דף ושרה שעות. מאז אני גם זוכרת מילים של שירים. והשיר הזה, "אתם זוכרים את השירים" הוא על הישראליות שעשויה משירים, חברוּת ותמימות שהוכתמה עדיין רק מעסיס אבטיחים.

נד נד / לחן וביצוע: יהודה פוליקר

קפיצה בזמן שנים ארוכות קדימה. זהו יהודה פוליקר הפצוע, דוד שכול טרי, שמחוסר יכולת למצוא מילים לכאבו, מוציא אלבום שכולו מנגינות ("לעיניך הכחולות") ורק שני שירים. אחד מהם הוא "נד-נד" שכתב יהונתן גפן. שיר על החיים המתנדנדים בין חגיגה לבדידות ובין חוזק לחולשה. ומאז ששמעתי אותו לראשונה באדיקות, ועד היום, אני שמה לב לחיוך הקטן, הלא נראה, שבו פוליקר מבטא את המילה "נולד" במשפט "בכל מקום בו משהו מת, משהו אחר נולד".

שמשון בר נוי נחשב לכוכב הזמר הראשון בישראל. בשנות ה-40 וה-50  היו לו להיטים, תהילה ומעריצות.

האלבום "האיש שבקיר" ובו שיריו, הוא עוד יצירה ממפעל חייו הקדוש של נחום (נחצ'ה) היימן, שגואל מהשכחה נכסים קלאסיים  של הזמר הישראלי.

לבר נוי יש קול בס סמכותי – עמוק, ברור ומתמסר. גם לשירים שלו כדאי להתמסר. הם אומנם נשמעים היום איטיים והקצב שלהם שונה מהתזזיתיות שהורגלנו בה, אבל יש עונג מיוחד במפגש עם התמימות העצובה וגם השובבה ההיא. "יש לי כנרת" – שהיום מקבל משמעות כאובה, "האיש שבקיר" – המסתורי גם היום, "קרה זה רק הפעם" – עם יפה ירקוני והקסם של תקליט ישן וחורק, ועוד שירי מולדת, יין ורומנטיקה שהולכים טוב עם חגים.

"השלושרים", אן אם סי"

"השלושרים" היו אחת מהלהקות הכי מקסימות ששרו כאן. מה הפלא? מדובר בשילוב הקולות של בני אמדורסקי, חנן יובל ושלום חנוך. 40 שנה אחרי צאת אלבומם היחיד, הוא יוצא שוב, במהדורה כפולה הכוללת גם ממתקים – DVD עם תשעה קליפים שלהם שצולמו ב-1970 וגם שני שירים מהאיחוד של ההרכב לכבוד מופע המחווה לבני אמדורסקי ב-1993.

כיף להקשיב לצליל המתוק שלהם, שנבנה בקלילות מוקפדת מההרמוניה המושלמת של שלושתם  – הקול הגבוה של חנוך, הנמוך של אמדורסקי והחם של יובל (שגם כתב הקדמה יפה למהדורה הזו). והשירים: חמודים כמו "לו הייתי פירט", "ציף ציף מעל הרציף" ו"צרות טובות", עצובים כמו "איפה נטשה ופייר" ומנציחים נשיות – של אהבת נעורים כמו "לילי שלי" ומתוחכמת כמו "מי מפחד מגברת לוין". מצחיק, מלא חן ועדיין טרי.

"המיטב" גלי עטרי, "אן אם סי"

בגלל שכבר "אמצע ספטמבר" ו"סוף העונה", מתאים מאוד להקשיב לאלבום הכפול הזה עם המיטב של גלי עטרי. להצטרף אליה כשבסוף "דרך ארוכה" היא פוגשת את "נסיך החלומות" ("ולנטינו ולנטינו, מי היה מאמין?"), להסתובב איתה על "גלגל ענק", לשמוע אותה ב"סתיו ישראלי" "בין האש ובין המים", ולקוות שתמשיך לשיר "מה שאת אוהבת". כי לכל אחת ש"ממריאה ברוח" מגיע לשמוע את "השיר שיביא לך אהבה" ולכל אחד ש"מקיץ אל החלום" מגיע שיוציאו למענו "ערמונים מהאש". וגלי עטרי "חזקה מהרוח" כבר יותר משלושים שנה, ולכן מגיע לה "הללויה".

"שעה של אור", עמיר בניון, "נבל עשור"

באלבום הכפול המרתק הזה עמיר בניון מבצע מחדש שירים מכל אלבומיו לצד שירים שרואים אור בפעם הראשונה. בניון ממשיך לרגש בטונים הגבוהים והנמוכים כשהוא שר בעדינות הלוהטת שלו.

חשיפה מרוכזת למאגר השירים האלה, שנפרסים לאורך כל שנות היצירה של בניון, מעמיקה את הקביעה שמדובר ביוצר חשוב ומקורי, איכותי מבלי לוותר על החום. המוזיקליות הברורה שלו משתלבת עם המילים – ביקורתיות כמו בשיר "כוכב נופל": "אתה תהיה כאן אגדה, אבל האגדות מתנפצות בבוקר"; ליריות כמו ב"געגועים לדמיון": "ציורים עוד מקשטים את הדממה שלך. שיהיה אפשר בה להביט אם אי אפשר לשמוע" ומשעשעות-עגומות כמו ב"בחייאת": "אני נשבע לך שבחיים שלי לא צרבתי אף אחד מהדיסקים שלך, אבל את של כולם אני כן צורב".

"יהונתן גפן אומר שירי אהבה", "עם עובד" ו"עוג – רפאל קינן בע"מ"

המוזיקה הפעם היא בעיקר של המילים. יהונתן גפן מקריא בקולו את שיריו, שיושבים על מצע של צלילים יפהפיים. יונתן בר-גיורא הלחין ועיבד אותם עם רפי קינן שניהל אומנותית, והצלילים האלה מנוגנים על ידי שלוש עשרה נגנים ושלוש זמרות רקע. הנושא: אהבה. גפן פונה ברוב השירים אל אישה, שאומנם מתחלפת, אבל לפעמים נשמעת כמו אותה אחת, שמשתנה כמוהו.

הדיסק טמון בתוך ספר שירים, וכשמסיתים אותו, מתגלה מתחתיו שיר, כמו רצועה נסתרת: "אהובתי, תשמעי מה אומר לך / איש זקן, שהשנה חגג שישים: / רוב האנשים טיפשים ולא רגישים / הסיכויים שלהם להבין אותך / ולהרגיש אותך או את עצמם / מאוד קלושים".

ולמרות הקביעה המתסכלת הזו, האלבום מלא רגש נגיש, מחומם בתזמורתיות ג'אזית ובקולות נשיים קלושים אך נוכחים. מדי פעם פוגשים חברים ותיקים, כמו "פחות אבל כואב", "זה היה סיפור של חורף" ו"שיר אהבה בחורף" ("אהבתנו היא תשבץ)" – ובכלל, זהו אלבום חורף אידיאלי. כשהשירים הידועים מנוטרלים ממנגינתם המוכרת ונחשפים למקור שלהם, מתקבלות משמעויות חדשות שנעים לפענח.

 
תזכורת לנבחרת

ולסיום, תזכורת ליוצרים שקיבלו אצלנו השנה ארבעה כוכבים ומעלה. גם מהם אפשר לשאוב רעיון למתנה: אהוד בנאי, יוחנן קרסל, יצחק קלפטר, "יאפים עם ג'יפים", רמי פורטיס, רמי קליינשטיין, עמיר לב, "אלמליח-לרוז-שטרית", דניאל זמיר, נדב אזולאי, אורי מרק, אלי רוזן, רונה קינן, "נערות ריינס", ברי סחרוף ורע מוכיח, "מריונטה סול", אביתר בנאי, גלעד כהנא, תמר אייזנמן, "הקרטל" ואביב גדג'.

פורסם ב-ynet במסגרת המלצות האלבומים לראש השנה תש"ע ב-17.9.09 

פורסם ב-ynet ב-6.8.09

בשביל שירים טובים צריך גנטיקה משובחת. מילים יפות נוטות להימשך למנגינות שיהלמו אותן, ולהיפך. אחר כך צריך קולות גדולים, שימזגו אותן לישות אחת ויפיצו אותה. ואז הם מגיעים אלינו על מנת להישאר. העניין הוא שעם הזמן השירים המעולים נוטים להתפזר ולהיבלע בין שירים פחות מוצלחים. עד שמגיעים החגים, שמספקים הזדמנות הולמת לרכז את העילית ולהגיש.

וכך יצאו בימים אלה אוספים מקיפים של יורם טהרלב, יהונתן גפן ושמרית אור – משוררים-פזמונאים, שחמצן השירים שהזרימו לתרבות הישראלית עדיין כוחו להנשים. שלושתם תרמו לשפה העברית במטבעות לשון שנוצרו משיריהם (דוגמאות בהמשך) וניחנו בכושר התבוננות חד, שמאפשר להם להיכנס גם לראש של ילדים (גפן: "הילדה הכי יפה בגן", אור: "אמת או חובה", טהרלב: "כולם הלכו לג'מבו") או אפילו של בן המין השני (גפן: "אי ירוק בים", טהרלב: "ישנן בנות", אור: "ואולי אותה שתיקה").

חלק מהשירים באלבומים האלה מופיעים בפעם הראשונה על גבי דיסק, אבל מה שעוד יותר הופך אותם למומלצים הוא המגוון, שמשמר את השירים ברלוונטיות מהנה גם לאורך שעות של האזנה. מדובר בתמצית היופי של מיטב הקולות הגבריים והנשיים שצמחו בארץ לאורך מצעדי הפזמונים, הלהקות הצבאיות, שירי הילדים, מופעי הבידור, הפסטיבלים וצמרות האירוויזיונים, ששיאם הוא "הללויה" של שמרית אור.

שמרית אור – "עוד תראי את הדרך" ("הד ארצי")

שני דיסקים, בכל אחד מהם 21 שירים. החוברת עם המילים מפרטת את נסיבות הכתיבה של השירים. וכך, אפשר להתפעל למשל מהמפגש של שמרית אור עם שלום חנוך בבית הספר לתיאטרון בית צבי שבו למדו בגיל 18-17. התוצאה היא שלושה שירים גדושי נעורים וכישרון: "צרות טובות" ("בעירי היו שתי עלמות"), "איזידור" (בביצוע שולה חן)  ו"סתיו" (שמבצעים הצמד חדווה ודוד). השיר "סתיו", ביחד עם שירים כמו "לבד ועוד לבד" (לחן: מישה סגל, ביצוע: עפרה פוקס), או שירי הילדים"יערה" ו"רולי רול", הוא אחד מההצדקות לאוסף הזה, שמחיה את היצירות היפהפיות אך המעט נשכחות האלה. שאר השירים לא זקוקים לתזכורות: "שיר היונה", "אני חוזר הביתה",  "נסיך החלומות" (ולנטינו) ועוד רבים שנשארו כאן בצדק. אפשר לשמוע גם את אור בקולה, בשירים שמבוצעים כאן לראשונה: "בלילה באתי אל הגן" ו"ואולי אותה שתיקה".
מטבע לשון אופייני: "היום כבר לא מתים מאהבה" (מתוך "אצלי הכל בסדר". לחן וביצוע: בועז שרעבי).

יורם טהרלב – "אין כבר דרך חזרה" ("הד ארצי")

ארבעה דיסקים, בכל אחד מהם 23 שירים. השנה מלאו לטהרלב שבעים, ומתוך כאלף מהשירים שהוקלטו בינתיים, מופיעים כאן "רק" 92. דיסק אחד מהם מוקדש לשירי פסטיבלים ("יעלה ויבוא", "נוח", "על כפיו יביא"), פסטיבלי ילדים ("המשפחה שלי", "הדגל שלי", "הדרך אל הכפר", "חלקת אלוהים") ואירוויזיונים ("הורה"). ויש גם דיסק עם שירי להקות צבאיות ("מלאך מסולם יעקב", "גבעת התחמושת", "המלח שלי"), שטהרלב הוא הפזמונאי הפורה ביותר שלהן, עם 132 שירים.
מהחוברת ניתן ללמוד, בין השאר, שהשיר הראשון של טהרלב, "את ואני והרוח", נכתב תוך כדי נסיעה באוטובוס מחיפה לתל אביב, ואפילו לא נועד להלחנה, אלמלא אשתו דאז של טהרלב, נורית זרחי, שבזכות ערנותה נולד פיזמונאי.
מטבע לשון: "אם זה טוב ואם זה רע – אין כבר דרך חזרה" (מתוך "אין כבר דרך חזרה". לחן: יאיר רוזנבלום. ביצוע: להקת חיל הים).

יהונתן גפן – "איש תחת גפנו" ("אן אם סי")

שני דיסקים, בכל אחד מהם 20 שירים, ודיסק נוסף ובו 19 קטעים מתוך מופעים, חלקם מופיעים לראשונה. אביב גפן כתב הקדמה אוהבת. "קצת קשה להישאר אובייקטיבי כשמדובר באבא שלך", הוא מודה, ומגדיר את שיריו כשירים ש"מביטים בנו אל תוך העיניים ולא יעזור כמה ננסה לזוז". יהונתן גפן עצמו מסרב להסביר את שיריו, והנימוקים שלו לכך, בסוף החוברת, הם יצירה בפני עצמה על מהות הכתיבה.
שפתו של גפן גדושה בחן כמו "מחייכת ענבים" בשיר "אחינועם לא יודעת" (לחן: רוב הקסלי, ביצוע: אריק איינשטיין), אבל גם ביגון, מהסוג המתואר ב"דניאלה": "הכאב הזה קבוע ודוקר לילות שחורים". ויש לו יכולת לתאר דקויות של סיטואציות אנושיות ("בלדה לנאיבית", "זה היה סיפור של חורף"), או כמו שהוא מגדיר זאת ב"שיר בין ערביים": "יש הפוחד מהדממה. יש המגלה בה נשמה".
מטבע לשון: "פחות אבל כואב" (מתוך: "פחות אבל כואב. לחן וביצוע: יהודה פוליקר).

פורסם ב-ynet ב-7.6.08', ערב-ערב-שבועות תשס"ח