יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"

"את רואה כמה שריטות יש על הגוף שלי?", צוחקת ליאת יצחקי. המקום: "צוללת" – אולפן הקלטות בתל אביב. בחוץ – סערה: הדרת נשים על רקע הקצנה דתית מתגברת. אבל במקביל, זרמים תת-קרקעיים נשיים-דתיים עולים על פני השטח ויש להם ריח של מהפכה. ודווקא במוזיקה. קול באישה ערווה? תשאלו את נרקיס – זמרת מגוש קטיף שהוציאה עכשיו אלבום בכורה מוערך ואיישה את במת פסטיבל הפסנתר האחרון על רקע פליילסט מפרגן. וגם את נעמי חשמונאי, מכוסת ראש כמוה, שגם היא הוציאה אלבום ומופיעה במועדונים נחשבים. והן לא היחידות. מצטרפות אליהן בתדירות מתגברת, זמרות דתיות נוספות, במיקומים משתנים על הרצף האמוני.

ויצחקי? היא כבר בשטח מתחילת שנות האלפיים, והצלקות המטאפוריות שעל גופה מייצגות את הדרך שפילסה כשהייתה לבדה. "אין שום דף הוראות", היא אומרת, "את לא יודעת לאן להגיע".

עם תואר שני במשפטים, פרס אקו"ם לאלבום הבכורה שלה לצד פרסים נוספים, וגם 5 ילדים ובעל, יצחקי מופיעה בקביעות, לבד ועם תזמורות יוקרתיות כמו האנדלוסית ("כששרתי איתם בהתחלה, זה היה פעמיים להיות ראשונה: אישה ששרה פיוטים, ואישה ששרה"), מנחה את "אשת חיל" – תוכנית טלוויזיה שבועית בערוץ עשר, ויוצרת את אלבומה השלישי.

נחזור לאולפן. עם יצחקי יושבות ריקה רזאל ויפעת נטוביץ. כל אחת משלושתן ממוקמת באזור אחר על הסקאלה (ראו מסגרת). יצחקי החלוצה; לרזאל הייתה בילדותה להקה עם האחים שלה – יונתן ואהרון – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי; ונטוביץ מוציאה החודש אלבום בכורה. זוהי פגישתן הראשונה, והקליק מיידי. שעתיים אחר כך הן יאלתרו בשירה ובנגינה את "אשת חיל" בהרמוניה מושלמת ובסנכרון מדויק, סופר-גרופ של אמונה, כאילו חודשים של חזרות מאחוריהן. יצחקי מתנדבת למפות את שדה המוקשים מתוך ניסיונה. בהתחלה, היא מספרת, לא ידעו איך לאכול אותה גם בציבור שלה. "זמרת דתית" זה כמעט אוקסימורון. "היו מקומות דתיים שהפריע להם שאני מופיעה מול קהל מעורב ולא רצו שאופיע אצלם כי זה 'לא תואם את ערכינו החינוכיים'".

רזאל: "זה הפחד שלי".

יצחקי: "את צריכה לתת דין וחשבון רק לעצמך, ולמי שמעל (הקב"ה). החשש ממה שיגידו הוא שיקול זר".

רזאל: "אני מפחדת יותר מהחברה מאשר מאלוהים".

יצחקי: "בעדות המזרח יש הרבה היתרים. נשים מזרחיות תמיד שרו – באירועים שמחים כמו חינות ובאבלות כמקוננות. בכל מקום, אבל בצנעה. ההלכה היא לא חד-גונית, היא מגוונת, וכל אחת צריכה להיות במקום השלם שלה".

רזאל: "הייתי בת 19 כשהתחתנתי, בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. כשרציתי לשלוח את הבת הראשונה למסגרת, נדרשתי להחליט באיזה מקום לשים את עצמי. החלטתי שהיא תלמד במסגרת חרד"לית וקיבלתי על עצמי לכסות את הראש. ויש דיסוננס. רציתי לחנך את הילדים, אבל איפה אני?!".

יצחקי: "אמנות זה דיוק. כל הזמן לדייק את עצמנו מול עצמנו. בעלי חזר בשאלה. אני הייתי בהתחלה עם כיסוי ראש. לאן אני אמורה לסחוב? ואז אני נדרשת עוד יותר לדייק, כי אין מי שיסחוב איתי את העגלה. כנשים, אנחנו מֵרצות מטבעינו. אני לא רואה גבר שמדבר כמוך, ריקה".

רזאל: "אני מעריכה את החברה הדתית-לאומית בזכות הערכים שלה ורוצה להשתייך אליה. מצד שני, אני רוצה לשיר ולא רוצה שיגבילו אותי. לשיר בלי הגדרות".

יצחקי: "מרוב גדרות אנחנו לא יודעות איפה נמצא הסוס. יכול להיות שהוא ברח מזמן. אבל למה קוראים להלכה – הלכה? כי היא הולכת. היא נמצאת בתנועה והולכת איתנו".

רזאל: "עדיין לא דיברתי עם האחים שלי על כל ההתלבטות שלי אם לשיר גם בפני גברים. לאהרן דווקא בכיתי בטלפון. גם הוא היה מסכן. שאלתי אותו מה אתה היית עושה במקומי? והוא ענה: 'ברוך ה' אני לא במקומך'. הוא דווקא נתן לי את החופש".

למה לדעתכן המהפכה מתרחשת דווקא עכשיו? זה קשור להתעוררות הפמיניסטית הדתית או שאולי דווקא לסגירות ולהקצנה הדתית?

יצחקי: "העולם הוא מטוטלת. ברגע שיש משהו שישבור ימינה, אז יש משהו שישבור שמאלה. הקצוות הרבה יותר רועשים מפעם, והפערים בין הקצוות גדולים. היום גם יש את ההתעוררות הנשית, ובתוכה ההתעוררות הנשית הדתית".

נטוביץ: "למדתי במדרשת נשמת ( מדרשה קהילתית לנשים ללימודים תורניים גבוהים, שגם מכשירה יועצות הלכה, ת' ל'). שם קורה תהליך איטי. שאלתי את הרבנית שם אם מותר לי להופיע גם בפני גברים. בהתחלה היא אמרה לי 'לא, לא, לא. ממש לא'. עם הזמן, היא ובעלה הרב חקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להגיד לא, וגם לא יכולים להגיד כן, והם נתקעו".

יצחקי: "זה מעצבן אותי, הישיבה על הגדר. תדעו לכן שיש היתרים הלכתיים לנשים להופיע בפני גברים, רק שהם נורא מושתקים. למשל, ההיתר של הרב ביגמן מישיבת הקיבוץ הדתי".

רזאל: "הוא כתב פסק הלכה שמותר לנשים לשיר מול גברים, אבל יש סייגים, זה צריך להיות בצניעות, באווירה מסוימת. אחי אהרן אומר שלא 'קול באישה ערווה', אלא 'הכול באישה ערווה' – מהבחינה הזו שכל דבר אתה יכול להפוך למיני או למשהו פרוץ. אז אם הצד הזה הולך על הדברים הפסיכיים, שאני חושבת שכולנו פה בחדר מסכימות שזה לא משהו שאנחנו רוצות שהעולם יגיע אליו, אז הם הולכים על קיצוניות ומסקינג-טייפ".

כולנו צוחקות. כמה ימים לפני פגישתנו, התקשורת סערה כשאחיה יונתן, הדביק בהופעה שלו מסקינג-טייפ על עיניו כשנשים רקדו מולו. בדיוק מושלם, ריקה הוציאה למחרת את הסינגל הראשון שלה שנקרא "בדיוק מושלם". בקליפ היא נוהגת במכונית אדומה ומתריסה שמחה וחופש.

יצחקי: "אני מאמינה ליונתן. אני לא הייתי בוחרת לשים את זה על העיניים, אבל אני מאמינה לנפש שלו, שלו זה היה קשה (לראות את הנשים רוקדות), אבל הוא רצה לאפשר להן. הייתי עושה את זה אחרת".

רזאל: "אתן צריכות להבין שזה היה בחצי הומור. צחוקים".

נטוביץ: "זה משגע שכל דבר שקורה, מנסים לפרש בצורה אחרת. צריך להבין שכל אחד חי את החיים שלו, וזה בסדר. אין לכם זכות להתערב".

רזאל: "אין כאן חיה ותן לחיות".

יצחקי: "כשיש פלורליזם, הוא צריך להיות דו צדדי. הפלורליזם צריך להיות בעד דעה חופשית, ולא רק בעד הדעה החופשית שלך".

הקול שמעבר לפיזיות

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" מרחף בחלל ויצחקי מפתיעה: "זה לא כבוֹדה, אלא כבוּדה. צריך לדייק. זה נאמר בספר תהילים, וזאת משמעות אחרת לגמרי! 'כל כבודה' מתקשר בכלל לנכסים של האישה. שגיאה היסטורית אחת שינתה לנו את המשמעות ואף אחד לא מתייחס למשמעות המקורית. מדהים כמה לפעמים שגיאה של ניקוד משנה הכול".

נטוביץ: "זה דווקא משפט יפה, וצריך להבין שהוא נכתב בתקופה אחרת בעולם. אז הוא היה מתאים. חז"ל הגנו על הנשים שהסתכלו עליהן כאובייקט מיני. היום זה שונה".

רזאל: "איפה ה'פנימה'? בסופו של דבר, יצא שהיום הנשים החרדיות בחוץ. עובדות".

יצחקי: "ונושאות בכל הנטל".

רזאל: "ובסוף הבעל שלהן יותר בבית מהן. מוציא את הילדים בבוקר, מחזיר אותן מהגנים בצהריים, והרבה פעמים גם משכיב אותם לישון".

יצחקי: "ושוב: ההלכה הולכת. הרי פעם לא היה מותר לאישה בכלל לצאת מהבית. עברנו כל-כך הרבה דרך, ופתאום, דווקא במקום של שירת הנשים, החליטו להשאיר את זה בקופסה שמורה ולא לגעת בזה".

ומה לגבי קול באישה ערווה?

רזאל: "גם על זה יהיו קיצוניים שיכולים להגיד לך 'טוב, מדובר גם על לא לדבר בכלל עם האישה. הכול באישה ערווה'. זה עיוות של ההלכה. אג'נדה של להפריד בין העולמות. של בואו נעשה עולם נשי שהוא בבית – ויש את עולם העסקים, שזה העולם הגברי. אבל היום זה נורא השתנה, אז אתה לא יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. אצלנו במגזר הדתי-לאומי, כולם שומעים נשים שרות. הגברים שומעים, אבל הנשים שלהם לא ילכו לשיר".

נטוביץ: "יש לי חברים שלא יבואו להופעות שלי. וזה בסדר, כי זו בחירה שלהם, ואני שמחה עם מה שהם בוחרים לעצמם. אני אעשה את הבחירה שלי".

יצחקי: "מי שבאמת קשה לו, אז שלא יבוא. זה נראה לי פתרון הולם. ובקשר לקול באישה ערווה – עצם המשפט מביע את ההיפך מצניעות. אתה מדבר נגד הפורנוגרפיה בצורה הכי פורנוגרפית שיכולה להיות. נו באמת. וזה נאמר במשנה בהקשר של סוגיה כל-כך שולית, שאיכשהו הצליחו להפוך אותה למשהו מאוד עיקרי. חבל שלא לקחו את כל הסוגיות השוליות על ברוריה שהייתה תלמידת חכמים, ועל הבנות של רש"י שהניחו תפילין. מעניין שאת זה הצניעו. ספר יהודית לא נכנס לתנ"ך".

רזאל: "שמעתן על חנה-יהודית המכבית? הייתה גזירה שכל אישה לפני שהתחתנה, נתנו אותה להגמון בליל הכלולות. וחנה התחילה את המרד. היא התפשטה לפני כולם באמצע החתונה שלה, וכולם היו המומים. היא אמרה: 'עכשיו אכפת לכם מהצניעות שלי?! אתם יודעים מה הולך להיות איתי בלילה, איפה אתם?! אני רוצה שתילחמו בשבילי כמו האחים של דינה'. וזה מה שקרה. כך התחיל מרד חנוכה. זה סיפור שהשתיקו".

אפרופו צניעות, המעבר בין החינוך הדתי לצניעות, לבין להחצין את עצמכן כפרפורמריות – טבעי לכן? 

נטוביץ: "כשלמדתי בבית ספר מזמור (בית ספר דתי למוזיקה, ראו מסגרת, ת' ל') הייתי בשיעורי אינטרפרטציה עם דין-דין אביב, ונדהמנו מזה שהיא זזה על הבמה. רוקדת. הבנות הדתיות לא יודעות לזוז! אנחנו באמת כל כבודנו. לא יכולות. וזו אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי. למדתי לא להתבייש לזוז. מצחיק שאתה חי בגוף שלך ואתה לא מכיר אותו מספיק".

יצחקי: "אנחנו מחונכות מגיל אפס להצניע את עצמנו, ולא לשאת קולנו בשיר, ולוקח זמן להשתחרר ולקחת את הצניעות למקום נכון, גם על הבמה. להביא פרפורמנס".

רזאל: "את עושה שינוי בין הופעה לגברים ובין הופעה לנשים?".

יצחקי: "זה קורה לי אוטומטית. קודם כול, במופעים לנשים יש תדר משוחרר יותר – מאוד נעים, חמים ומחבק. כאילו שכולן מבינות אותך. כמו שכאן – אנחנו פה ארבע נשים פלוס נגה הצלמת החמודה, שמכירות פחות משעה, וכבר נוצר בינינו משהו יפה. בעיניי, ההבדלים בין גברים לנשים יותר גדולים מההבדלים בין דתיים לחילוניים לבין ערבים ויהודים. יש תדר אחר כשאני מופיעה מול גברים או מול נשים. זה כמו שאני מופיעה בחו"ל – אני אחרת. אתה כאילו עושה אג'סטמנט למקום שאתה נמצא. אתה עדיין מביא את המוזיקה שלך, אבל מגיש אותה אחרת".

רזאל: "אומרים לי לפעמים שיש חיבור אינטימי ביני לבין הגברים שאני מופיעה מולם. שזה מפריד ביניהם לבין הנשים שלהם. מה את אומרת על זה, ליאת?".

יצחקי: "למה אני צריכה לקחת את האחריות על מה שמישהו מרגיש עם עצמו? אנחנו לא יכולות להרחיב את האחריות שלנו לכל-כך הרבה מעלות. יש לך את האחריות על איך שאת נראית, מתלבשת, מביאה את עצמך מול קהל כזה או אחר. אני מניחה שאם את מדברת בפני גברים – לא רק שרה – תתלבשי אחרת ותגידי מילים מסוימות בצורה אחרת. פה האחריות שלך. אני ארחיק ואקצין: זה כמו שאומרים לאישה אל תתלבשי ככה, כי אם תתלבשי ככה, יאנסו אותך. אני לוקחת את זה בכוונה למקום הזה, כי זו החשיבה המחלישה, שבעצם אומרת לנו שאנחנו צריכות להיות אחראיות על הכול. ואני אומרת – לא, אני לא אחראית על הכול! מצטערת. אני יכולה להכריע רק על עצמי ועל איך שאני משנה את המקום שלי. את מבינה?".

רזאל: "מבינה, אבל את לא יכולה להתעלם מנושאים כמו בגידות וגירושין. מהעובדה שבחברות מסוימות יש את זה יותר ובחברות מסוימות פחות. והשאלה היא אם יש משהו שמוביל את זה לשם".

יצחקי: "זו שאלה טובה, שתמיד צריכה להישאל מהבדיקה העצמית שלנו. אני מניחה שאת מתאימה את עצמך לקהל ומופיעה אחרת בכל מקום".

רזאל: "אם אופיע מול גברים, אופיע אחרת".

באיזה אופן? 

"אני אוהבת נורא לרקוד על הבמה ולהשתולל, מול גברים לא ארקוד כמו שאני אוהבת".

נטוביץ: "להופיע רק מול נשים מגביל אותי כזמרת. אני לא יכולה ככה לדבר ולהביע את עמדתי. מצד שני, יש לי חברות שאומרות שזה בסדר להן להופיע רק מול נשים כי נוח להן ככה והן מרגישות הכי אמיתיות בעולם".

יצחקי: "בשיר השירים נכתב 'יונתי בחגבי הסלע, השמיעיני את קולך, הראיני את מראייך'. יש קול בעולם. הקול שלך, שלא נשמע. זה מה שאת כותבת. זאת היצירה שלך. איך המוזיקה שלנו הייתה נשמעת אם רק גברים היו כותבים אותה או שרים אותה? קחי את אותו שיר, ואת תשירי אותו ויפעת תשיר אותו ומישהו אחר ישיר אותו – וזה יישמע אחרת. אז זה הקול שמדובר עליו. הקול שמעבר לפיזיות. משהו הרבה יותר עמוק".

נטוביץ: "הזוי שיש חצי מהעולם שהדת רוצה להשתיק. מטריף אותי שאנחנו צריכות להילחם בכלל על דבר כזה".

יצחקי: "אני כבר לא מרגישה במלחמה. לפני עשור הרגשתי באמת שהכול על כתפיי. היום אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשותו – הלכתית, רוחנית וחברתית. ובגלל שאני פחות מרגישה במלחמה, אז נעים לי להופיע במופעי נשים מכל סוג ומכל מגזר, וגם להיות בקונצרט עם התזמורת הסימפונית או האנדלוסית".

נטוביץ: "ואת מרגישה חלק מהדת ומהקהילה בצורה מלאה?".

יצחקי: "למה שאני ארגיש שלא?".

נטוביץ: "כי אני חוויתי רגעים של 'אני לא מרגישה חלק'. אנשים שאמרו לי 'את עושה מעשים נוראים בזה שאת שרה בפני גברים. זה לא משהו שאנשים דתיים עושים. זה גילוי עריות'".

יצחקי: "לא להאמין! איך אפשר להגיד דברים כאלה למישהי כזו מתוקה? אני חושבת שאת התחלת עכשיו את הצעדים הראשונים. חכי עוד שנה-שנתיים, אחרי שתופיעי יותר. עכשיו את כמו רבי עקיבא שנכנס בגיל 40 לעולם של הלימוד, והימים הראשונים היו קשים לו. היה לו קשה ללמוד עם ילדי כיתה א'".

רזאל: "אני מרגישה אחריות – מה אני מלמדת את הילדים שלי ומה ההשלכות. יש פסוק 'כחצים ביד גיבור'. אתה זורק חץ, אבל לא יודע איפה הוא יפגע. אני עכשיו יורה חץ. מסתכלים עליי, שואלים אותי מיליון שאלות, במיוחד כשהאנשים שקבעו דברים הם חכמים וגדולים".

יצחקי: "והם באמת הקדישו לזה מחשבה? לשירת נשים ומעמד האישה והמקום שלה בטקסים הדתיים – אין באמת התייחסות, מתוך רצון לשמר הגמוניה מסוימת, רוח שהייתה נכונה לשעתה, ופחות נכונה להיום. לא רוצים לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה ולהתעסק איתו".

נטוביץ: "אומרים 'תנו לזה זמן. לאט-לאט. צריך להכיל את זה'. ואני מסכימה. כל מהפכה שקורית בדוך – לא קורית טוב. רק דברים שקורים לאט, בתהליך. אבל אני, כיפעת הפרטית, לא יכולה לחיות בעולם כזה איטי. אין לי מספיק זמן לחיות. יש לי – מאה שנה לחיות?".

יצחקי: "פִרגנת…".

רזאל: "אני לא רוצה לפספס את החלום שלי, אבל יודעת שעם הבנות שלי זה כבר יהיה הרבה יותר מקובל".

נטוביץ: "ואז את תקנאי בהן".

רזאל: "ואגיד 'איך ויתרתי על זה', אבל מצד שני, לפי הדת, אין דבר כזה מה שבא לי ומה שאני רוצה".

יצחקי: "אבל קול באישה ערווה זה סוג של הערת שוליים באחת מהמשניות, וההקשר הוא רק 'האם גבר שקורא קריאת שמע יכול לשמוע ברקע את אשתו'. זה כמו השיבוש של הפסוק 'כבודה בת מלך פנימה' ואף אחד לא פוצה פה. כשכולם עושים את אותו דבר, זה לא אומר שהוא נכון".

רזאל: "גם הרבה רבנים אמרו לא לעזוב את אירופה לפני השואה…".

יצחקי: "עושים דברים בלי לדעת שזו בכלל לא ההלכה. אז בבקשה התכבדו נא הנשים, ותבדקו. ואחרי זה תוכלי לדייק את עצמך, ולא רק מול עצמך. אני לא על אי בודד. ברור שאני מתחשבת במשפחה, ובחברים שלי, ובסביבה, וביישוב שאני גרה בו. ובהלכה. אבל מתוך המקום שלי. רק שמרוב שמתאהבים בפוזיציה, לא רואים את הרציונל ואת רוח הדברים. איבדנו את רוח היהדות".

נטוביץ: "אנחנו עדיין קצת במצב גלותי. אפילו שאנחנו בארץ, ואנחנו עצמאים ויכולים לפרוח מבחינה רוחנית ויהודית. אנחנו לא קולטים את זה. וההלכה לא יכולה לטפל בזה כי אין לנו את הסנהדרין שיעשה לנו את השינויים בהלכה ושיגיד לנו מה אפשר ומה לא".

יצחקי: "אבל המון דברים קרו. הרי יכולנו לקחת את 'אל תרבה שיחה עם האישה', ולמסגר את זה. ואז לא הייתה אפשרות לנשים חרדיות – שהן כוח העבודה העיקרי במגזר החרדי – לרכוש השכלה. כל-כך הרבה שינויים, ודווקא פה פתאום נעצרתם ויש קיפאון וקיבעון? כי פה נוח לגבר – שילמד תורה ושאשתו תצא לעבוד. איפה שהיה נוח לגברים – היו שינויים".

רזאל: "וחוץ מזה, אם כבר, אז ההלכה היא על הגבר. ובעצם, אם יש למישהו בעיה שאני מופיעה, אז שלא יבוא. למה זה משליך עליי שאני לא יכולה לעשות הופעה?!".

ואז היא מנגנת על הפסנתר את השיר שלה, "יום אחד זה  יקרה". סוערת על הקלידים ושרה  בביטחון: "יום אחד תאמיני בעצמך". ומה שהתלבט כשדיברה, נהיה ברור ושלם כששרה.

עוד זמרת בדרך לאלבום בכורה היא מור ברנשטיין, שלאחרונה הוציאה סינגל בשם "שיר הכבוד" – תשובה פמיניסטית לפיוט "אנעים זמירות" המושר בשבתות בבתי כנסת אשכנזים. "ורק אני ללא תווים, ורק אני ללא פנים… למה לא נתתם לי לשיר", היא שרה, ומתריסה: "עכשיו אני על הבמות, עכשיו אני אנעים בזמירות".

בניגוד לשלושרות מאולפן ההקלטות, ברנשטיין, שגדלה כדתייה, שרה כדתל"שית. "גדלתי בפתח תקווה, עיר מאוד שמרנית", היא מספרת, "מכיתה א' עד י"ב למדתי עם בנות בלבד, אותן בנות, באותו בית ספר עם שלט גדול 'כל כבודה בת מלך פנימה'. הרבה בנות הזדהו עם השלט. אבל אני, לא רציתי להיות נניח מורה לאמנות – אלא לעשות אמנות בעצמי. לגלות מה הייעוד שלי חוץ מלהיות אמא. מה הקול שלי. לכן למדתי ציור בבצלאל, ועבדתי בעיתון הארץ כצלמת. וכל הזמן הלב שלי משך למוזיקה, עד שנולד בני הבכור והבנתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה. הרגע שבו הבאתי חיים לעולם היה הרגע שבו הבנתי שהחיים בסוף ייגמרו, ומה אשאיר לעולם?".

עזבת את הדת כי לא יכולת לממש בה את עצמך כמוזיקאית?

"לא. כבר בהפסקות בבית ספר, קראתי ספרים, כתבתי רשימות, ועלו בי שאלות: שרתי כל בוקר עם כולן 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'. רגע. סטופ! ואם אני לא מאמינה? מה זה בכלל אמונה? מי כתב את התורה ואת התנ"ך? הגעתי למסקנה שהכול נכתב בידי אדם. רבנים רוצים לשלוט בהמונים באמצעות הדת ואומרים 'אני אסביר לך הכול'. לא, אתה לא תסביר לי, כי גם אתה לא יודע. אי אפשר לתפוס את העולם. אני מנסה להיטיב, ומוזיקה ושירים נראים לי מיטיבים ומשפיעים. אני שרה על הדרת נשים ואקולוגיה. שירים, מה הם עושים? בדרך מאוד נעימה גורמים לאנשים להחליף רעיונות בראש".

מה דעתך על נשים שבתור דתיות מממשות את עצמן כיוצרות, וגם מופיעות מול גברים?

"תמשיכו לשיר! לא כל אחת ששרה צריכה להיות ליידי גאגא או ביונסה או ריהנא שמשפריצות סקס, אבל אם מישהי רוצה להוציא את המיניות שלה – זה גם כן בסדר".

בסדר, הוא גם האופן שבו הוריה קיבלו בסוף את חזרתה בשאלה: "זה לא היה פשוט, אבל הם הבינו שלא עשיתי את זה בגלל שחיפשתי הקלות בדרך. להיפך. אני מחפשת את הדרך הנכונה – לי".

וזהו החוט הסמוי שמקשר בין ארבעתן. מעבר למהפכה ולסוגיות האוניברסליות, הן קודם כול יוצרות. וכל אחת, באופן הכי פרטי, מזקקת את קולה.

ואיך משתלב הקול של המהפכה הזו על הסקאלה של הזמר העברי? ומה סיכויי הצלחתה?

יואב קוטנר, אוטוריטת המוזיקה, מסכם באופטימיות את התופעה:  "במוזיקה קורה תהליך הפוך למה שקורה בחברה הישראלית. זה מאוד משונה, כי בניגוד למה שנראה, יש דווקא פתיחות לכל הצבעים והשבטים השונים – מזרחי, ערבי ודתי. כל מיני מקומות שהיו בשוליים, מגיעים למרכז, ואני לא מדבר על הפופ המזרחי המצליח אלא על מוזיקה של השורשים, הארד-קור. המיינסטרים מקבל אותם וברדיו משמיעים אותם. אז בעוד שבחברה יש הקצנה – במוזיקה יש פתיחות, וזה נהדר. נוצר חיבור טבעי בין העולמות וכל הצדדים מרווחים.

"ספציפית, למוזיקאים דתיים – לא רק נשים – יש בעיה מובנית. מצד אחד, עצם העמידה על הבמה היא הפגנת אגו ו'שופוני', ומצד שני, הכתיבה וההתייחסות הדתית היא 'קטונתי' למול הכוחות הגדולים. אז ההתמודדות היצירתית שלהם ושלהן עם כל זה היא מבורכת".

מסגרת 1

ליאת אבל בטוח

ליאת יצחקי, אזור מודיעין, נשואה + 5. תואר שני במשפטים, מוזיקאית, זמרת, מנחה בטלוויזיה, מלמדת פיתוח קול סטודנטיות ותלמידות יהודיות וערביות ומעבירה סדנאות לזהות ישראלית ויהודית לקהלים מעורבים.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"כשהייתי ילדה – רציתי להיות זמרת. כשהגעתי לאולפנה, בבת אחת החלום נחבט ברצפה ובתקרה. רשמית לא אמרו לי לא, אבל היה ברור שזה חלום של ילדות קטנות ואין לזה מקום. לא חונכנו לזה. להיפך, חונכנו לא לזה. כל דבר שעשיתי, לא ידעתי אם הוא נכון. לא היה את מי לשאול. התקדמתי 'ליאת אבל בטוח'. נקודת המפנה הייתה כשהתחלתי להופיע עם התזמורת האנדלוסית. אז התחיל המעבר בין מישהי שמנגנת ושרה לחברים עם הגיטרה והמפוחית למישהי שעוסקת במוזיקה באופן מקצועי. באותה תקופה גם הראל מויאל לקח את השיר שלי 'אין לי דבר' לאלבום הבכורה שלו, ומשם זה כבר המשיך".

משהו לסיום: "במפגש דיברנו על שירת נשים ועל מעמד האישה ביהדות בהקשר הפחות 'מחמיא'. חשוב לי שיוזכרו גם הצדדים היפים בדת ובמסורת: נתינה, אהבה, ערכי משפחה וצניעות  – בריאה ולא מחביאה. הרצון שלי לצעידה קדימה בא ממקום אוהב – אחרת, במה אנחנו שונות מכל המבקרים הרבים?".

שיר מזוהה: "אור מן המזרח" מאלבום הבכורה שלה משנת 2012 הנושא את שמה. השיר נכנס לאלבום "בת המקום 2" והטקסט שלו נלמד באקדמיה כמניפסט נשי.

מסגרת 2

"בהגבלה יש שלווה"

ריקה רזאל ון-לואן, ירושלים, נשואה + 8

כשריקה הייתה ילדה, היא הקימה להקה עם אחיה יונתן ואהרן רזאל – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי,  ויהודה, שכיום רב. הם התארחו בתוכנית "סיבה למסיבה" והוציאו שני אלבומים, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית". רזאל: "היה לנו מגניב וכיף בלהקה. לא חשבנו יותר מדי על העתיד. פשוט עשינו מוזיקה. כשיונתן הלך לצבא והחליט לפרק את הלהקה, היה לי מאוד עצוב".

אביהם, הפסיכולוג ד"ר מיכה רזאל העניק להם חינוך מוזיקלי קפדני, וגם חינוך לעסקים. "כל מוצ"ש היינו עוקבים אחרי הבורסה. דיברנו על נדל"ן".

ריקה, שהתחתנה בגיל 19, לקחה את הצד הזה לחייה הבוגרים, וכיום יש לה עסק לנדל"ן. "הייתי המפרנסת", היא מספרת, "בעלי הלך ללמוד. כבר בגיל 20 היה לי עסק ראשון של קייטרינג". במקביל לעסקיה, גידלה את שמונת ילדיה, וצפתה מהצד באהרן וביונתן מופיעים על במות עם המוזיקה שלהם. בשנים האחרונות חשה שהמוזיקה מתרחבת בתוכה ותיכף תגיח החוצה בפיצוץ. "כעסתי על עצמי שהזנחתי את העניין".

אז היא פועלת. לאחרונה שחררה את הסינגל "בדיוק מושלם" והשיקה מימון המונים לאלבום הבכורה שלה.

משהו לסיום: "אין לי תשובות כרגע. אני מתחבטת מה נכון ומה לא נכון ואיך יקבלו אותי בחברה הדתית שלי, שהיא חברה שאני מאוד מעריכה. אני לא כועסת על ההגבלות. בהגבלה יש שלווה".

שיר מזוהה: "בדיוק מושלם"

מסגרת 3

"אם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון" 

יפעת נטוביץ, ירושלים

נטוביץ למדה בבית הספר למוזיקה מזמור וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וביולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית. השבוע יצא הסינגל השני שלה "אגם קפוא" מתוך אלבום הבכורה "עד לאן" שייצא החודש.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"הייתי בסביבה מוזיקלית, עם ארבע-חמש בנות בגיל 17-16 שידענו שאנחנו רוצות להיות מוזיקאיות. הסביבה עודדה אותנו, וגם ידעתי שאם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון. אני זוכרת רגע בסדנת מוזיקה, שבו המורה אמרה: 'כל היצירות שלי עכשיו במגירה'. זה הציק לי. הבנתי שאין מצב שאשאיר את המוזיקה שלי במקום הזה".

שיר מזוהה: "אגם קפוא"

מסגרת 4

בית ספר מזמור: "אין סלקטור בכניסה"

אחד מסימני המהפכה המוזיקלית בציבור הדתי הוא בתי הספר לאמנויות בכלל ולמוזיקה בפרט, שמוקמים מטעם הישיבות והאולפנות. בית הספר מזמור בקמפוס גבעת וושינגטון, שהוקם ב-2011, הוא צעד נוסף קדימה, בהיותו מיועד לאנשים בוגרים. איציק וייס, המנהל, מאמין שלמזמור יש חלק בהתעוררות הקול הנשי-דתי-מוזיקלי. "אני לא יודע אם זה בגלל מזמור או ביחד עם מזמור, אם אנחנו הביצה או התרנגולת", הוא אומר, "אבל ברור שיש עדנה בציבור הדתי בהסתכלות על המוזיקה. תמיד היינו טובים בלהגיד דברים, אבל פחות בביצוע שלהם. עכשיו יש מודעות לעטיפה, שלא פחות חשובה מאשר התוכן. אנחנו עוזרים לשכלל את הכלים ולממש את המהות של כל יוצר. הפרנסה תגיע אם אתה טוב בזה".

מה עמדתכם בנוגע ל"קול באישה ערווה"?

"זה בית ספר דתי, ומתוקף זה הוא מאפשר  ללומדים בו ללמוד בלי להתפשר על הערכים שלהם ועל ההלכה, ולכן לא תהיה אצלנו שירת נשים מול קהל גברי באופן יזום. מצד שני, אנחנו לא שמים סלקטור בכניסה. השיעורים נפרדים (לגברים ולנשים) כשיש שירת נשים, אבל אנחנו לא אוסרים על אף אחד להופיע מחוץ לבית הספר כרצונו. ואם תלמידה רוצה להתאמן עם גברים במסגרת בית הספר – נדאג להם לחדרים. על כל אחת לעשות את מה שהיא מאמינה בו ושום דבר לא צריך להגביל אותה. אם היא רוצה לשיר רק מול נשים, נעזור לה, גם מול מקומות שלא מאפשרים הפרדה מגדרית"

ואם היא רוצה להופיע גם מול גברים?

"אז בשביל זה היא לא צריכה אותנו".

פורסם בגלובס ב-6.1.18

2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

חצות וחצי אמש (מוצ"ש) בנמל ת"א. רגע לפני שלהקת "תמוז" (מינוס שלום חנוך, פלוס משה לוי) ביצעו את "אני הולך לבית שאן", יהודה עדר מהלהקה פנה לגרי אקשטיין: "גרי, תגיד לי אם אני מנגן טוב את התפקיד שלך".

מאקשטיין, אוטוריטת רוק ישראלית בכלל, וקוסם אצבעות בפרט, נבצר לנגן בעצמו את קטעי הגיטרה המפורסמים שלו. אירוע מוחי שעבר היה הסיבה למופע מחווה בן ארבע שעות בהאנגר 11, שהכנסותיו קודש לשיקומו.

אקשטיין, כתשובה מעשית לבקשתו של עדר, עלה במפתיע על הבמה. מחייך, שמח, מתווה באוויר תנועות נגינה על הגיטרה שלא היתה בידו, הוא ריגש את הקהל כשהצטרף לפזמון: "אני הולך, אני הולך, אני הולך לבית שאן".

זאת לא היתה הפעם הראשונה שאקשטיין בחר לעלות לבמה במהלך המופע המרגש, לציון 40 שנות פעילותו המוזיקלית, שיואב קוטנר ערך והנחה. גם כאשר "תסלם" שרו את "פרצופה של המדינה" אקשטיין הפתיע ושר איתם את סוף השיר. רוב הזמן הוא פשוט ישב והקשיב נפעם למוזיקאים שהופיעו בהתנדבות והצדיעו לו בשירתם. היו שם נגנים מתקופות שונות בחייו, למשל להקת "סתיו" שפתחה את הערב ועוזי פוקס עם גרסה של "עוזי והסגנונות" שחתמו את הערב, לצד מוזיקאים שהושפעו ממנו כמו דודו טסה, רונית רולנד וריטה. לנגנים שנבחרו להופיע, מנוסים ככל שהיו, היה אתגר גדול, שאותו ניסח פיטר רוט (שהופיע עם להקתו "מוניקה סקס" וגם לחוד): "זה מאוד לא פשוט לנגן על גיטרה כשגיבור הגיטרה שלך יושב בקהל".

גיבור הגיטרה הזה גם הוקרן על המסכים מבצע בצעירותו את להיטיו: "רוח סתיו", "קפטיין ג'ק" ועוד. באחד מהקטעים נראה שלמה ארצי של שנות ה-70 מציג בהופעה את אקשטיין ושניהם מבצעים ביחד שיר שארצי כתב על פגישתם הראשונה. אקשטיין היה הגיטריסט של השיר "צוותא" ושותפו של ארצי לדואט "פתאום כשלא באת". עם השיר הזה ארצי פתח אתמול את רצף שיריו, אחרי שניגש לאקשטיין והודה לו. בשלב מסוים, כשירד מהבמה כדי לבצע את "ירח" בין השולחנות, ארצי שוב ניגש לאקשטיין ושר לו. אקשטיין בתגובה הצטרף אליו בקול מעט חלוש: "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".

עוד אחד מהזמרים שאקשטיין ניגן איתם בעבר היה צביקה פיק בתקופת הסטאריות הענקית שלו בשנות ה-80. גם הוא הופיע אתמול, וסחף את הקהל בלהיטיו שלא השתנו מאז כמו "מעלה מעלה", "שיר הפריחה" והשיר "לגור איתו", שאותו הוא ביצע נטול זמרות הליווי שלו, לאחר שאחת מהן קרסה תוך כדי ההופעה לעיני הקהל ההמום. "איזה עולם אכזר", אמר אחר כך קוטנר, "שגרי אקשטיין היה צריך לחטוף שבץ מוחי כדי שעל אותה במה יהיו שלמה ארצי, מוניקה סקס, צביקה פיק וזמרת שתתמוטט". מאוחר יותר הוא הוסיף שלא רק במקרים קיצוניים של מחלה ראוי לתמוך במוזיקאים ישראליים, אלא גם ביומיום, שחלקם מתקשים לשרוד מבחינה כלכלית. השיר "עם קצת עזרה מידידיי" ("With A Little Help From My (Friends"  שעוזי פוקס ביצע במלוא העוצמה הפיזית והרגשית, היה המחשה הולמת לרוח הדברים.

בניגוד למילים של גרי אקשטיין ב"רוח סתיו", חשוון עדיין לא דחק אתמול את חומו של הקיץ, אבל האהבה שעלתה מהמופע "הביאה הבטחות של ימים טובים עומדים בפתח".

פורסם ב-ynet ב-25.10.09 

בקשת מחילה מהאחים אריאל, הבנים של מאיר, שהקסימו באנרגטיות עם "קוצים א'", שילבו במנגינה את "אדון הסליחות" וסיכמו אותו ב"חטאנו לפניך"; מאהוד בנאי, שזכה בכבוד מוצדק לשיר שלושה שירים רצופים – "לילה שקט עבר על כוחותינו", "שיר תת מודע זמני" ו"בלוז כנעני" שכתב על אריאל.

סליחה גם מתרצה אריאל, שהזכירה בנאומה את גלעד שליט ואת הרצח במוצ"ש. "לא ייתכן שתעבור על זה לסדר היום", היא פנתה לשמיים. ואפילו מנינט טייב, שביצעה בזעם תמוה את "שלל שרב".

סליחה מהם, ומכל שאר המוצלחים, עם כל אהבתם ויצירתם, על כך שהשיא הגדול, היחיד בעוצמתו, היה שייך ללהקה שכבר לא קיימת, ולקראת סוף המופע, נוכחותה החלה להסתמן. האחים אריאל שרו את "מודה אני". המילים כבר הסתיימו, אבל אהוד אריאל המשיך את המנגינה, הגיטרה שלו מתוגברת בגיטרה של יהודה עדר, המנהל האומנותי של המופע. שחר כבר עזב את הבמה, אהוד עמד לעזוב, שלום חנוך עלה, נישק אותו, והמשיך במקומו את השיר שטרם הסתיים – תחילה בנגינה ואז בשירה: "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד"! – הוא נשמע כל כך משכנע.

בינתיים על הבמה, התארגנות תזזיתית. חנוך התבקש למשוך זמן. קטע וידיאו הוקרן ובו מאיר אריאל הצעיר שר "שיר כאב". חנוך המבוגר ליווה אותו על הבמה. בסרט הישן נראה גם אריאל זילבר הצעיר מנגן בקלידים. ופתאום אריאל זילבר המבוגר הגיע וכמו השתקפות מראָה פלאית התיישב ליד הקלידים הנוכחיים והצטרף לחנוך, לעדר, למאיר ישראל ולאיתן גדרון, שכבר איישו את הבמה. הקהל קם על רגליו ולא חזר יותר לשבת. כך התחיל האיחוד של להקת "תמוז".

הם פתחו ב"הולך בטל" והקהל השתולל. ב"פנס הרחוב" האזור הפך לתחנת כוח. "מישהו הפסיק, מישהו הפסיק, מישהו הפסיק את הזרם – בסניף המרכזי", והדליק אותו מחדש בקיסריה, שם הוא פרץ מבין האצבעות של חמשת פורצי הדרך משנות השבעים, אבות הרוק'נרול הישראלי, שחידשו את מעמדם. בשיר "סוף עונת התפוזים" שיא האושר הגיע למפלס העליון. "רק זריקה קטנה וזה חולף"? לא, אל תתנו לזה לחלוף. אבל הזרם נחלש בכל זאת. חנוך ניגש לזילבר וחיבק אותו והלהקה התחילה לרדת מהבמה.

יואב קוטנר, המנחה הנכון בזמן הנכון, הפציר: "רוצים עוד. רוצים עוד קצת", אבל זה לא עזר. חצות וחצי. רוח באה מהים ולא הצליחה לצנן את הכמיהה. קוטנר הכריז בעצב על סיום המופע: "זה נגמר. לילה טוב. תודה. גם אני רציתי עוד".

האנשים סירבו לעזוב את השטח. זה לא היה חלק ממשחקי ההדרן הידועים. המופע באמת הסתיים רשמית, אבל עדיין נקלטו תזוזות מאחורי הקלעים. קוטנר עדכן: "יש אופצייה לארבע-חמישיות תמוז", ועודד את עדר ואת גידרון, שנותרו על הבמה, לנגן. "נראה מה יהיה". הקהל תמרן אותם לשיר "ככה את רצית אותי". פתאום הגיע זילבר והסביר במבוכה את הקושי האמיתי שלהם לחזור ולהופיע הפעם. "יש בלבול בין 'תמוז' למאיר אריאל. זה אמור להיות הערב שלו. אני רוצה להופיע", הוא גילה, "אבל זה לא מתאים עכשיו. עובדה – מאיר (ישראל) איננו, וגם שלום לא כאן. תקראו לשלום".

הקהל קרא וחנוך התייצב. "ככה את רצית אותי" התנגן וחנוך הוסיף את הגיטרה ואת קולו. במופע הזיכרון בשנה שעברה הוא ומאיר ישראל סירבו לאפשר את האיחוד השלם של תמוז, אבל הפעם הם התמסרו. חנוך אלתר בצרחות ג'יבריש שהתמזגו בשירה של זילבר. שניהם הצליחו להישמע מובדלים ומאוחדים בו זמנית, מצייתים לכוחה של המוזיקה לחבר בין אנשים. חבל שהיא לא מחיה מתים, אבל לפחות היא מכבדת אותם. בזכות מאיר אריאל, ובזכות אוהביו, "תמוז" נעתרה להמשיך. חנוך הגביר הילוך, זילבר התאים אליו את קלידיו. הם ביצעו שוב את "סוף עונת התפוזים" וחנוך אמר: "שלא תחשבו שלא אכפת לנו. זה רק בגללכם"!

"סוף עונת האהבה"? ההתרגשות טענה את ההיפך. פתאום הם התקשו לעזוב את הבמה. האם זהו רמז לעתיד שצופן איחוד ממשי של "תמוז"? חנוך נגע לרגע בכובע של זילבר ואז נישק את פניו. הם עזבו את הבמה, אבל הותירו משאלה עם סיכויים להתממש.

פורסם ב-ynet ב-4.8.09

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08

אוניברסיטת ת"א, ינואר השנה. ערן צור ויובל מסנר שרים ומנגנים עם הפייטנים הירושלמים הרב דוד מנחם ואלעד גבאי. הרפרטואר: שירי רוק של צור ופיוטים עתיקים. על הבמה גיטרות וצ'לו לצד קאנון, דרבוקה ו(חליל) נאי. "למולדת שובי רני צהלי בת יפהפיה", שר צור בטבעיות מוחלטת פיוט יהודי טוניסאי שחיבר אשר מזרחי ללחן ערבי. דוד מנחם מתמוגג: "כל כך יפה איך שערן התל-אביבי הזה שר ככה פיוט צפון-אפריקאי".
הקהל נרגש מהחיבורים האלה ומגיב במחיאות כפיים חפלאיות ובצעקות רוקיות.

כל זה התרחש במסגרת "דיאלוג בין שירה לפיוט" – עוד אחד מהערבים של פרויקט "ידידי השכחת" של "בית הלל" וקרן אבי חי, שמשגשג כשלוש שנים באוניברסיטאות בארץ. בין האומנים שהופיעו בו עד כה: שלמה בר, יאיר דלאל, אתי אנקרי, מיכה שטרית, ליאור אלמליח, נקמת הטרקטור, קורין אלאל, כנסיית השכל, ערן צור, אביתר בנאי ואהוד בנאי.

במקביל פעילים הצלחות מתמשכות כמו התזמורת האנדלוסית ו"אנסמבל היונה" שמחייה את המוזיקה היהודית המזרחית ומרבה להופיע עם ברי סחרוף.

מהצד המזרח האירופאי ישנן להקות כמו "אוי דיויז'ן" שעושות ג'אז יהודי ו"א גרויסע מציאע" ו"טריו קרפיון",שמופיעות בין השאר במרתונים של מוזיקה יהודית שנערכים במועדון הרוק התל אביבי לבונטין 7.

לכך אפשר להוסיף אתרי אינטרנט משגשגים כ"הזמנה לפיוט", ואת הצלחת "אנא בכוח" – שיר התפילה של עובדיה חממה בפלייליסט של גלגל"צ. ויש דוגמאות נוספות, שהושמטו מחשש שהכתבה תיראה כניימ-דרופינג ארוך.

אז למה זה קורה? למה דווקא עכשיו? והאם יש קשר בין פיוטים לרוק'נרול?

"על הקודש מונח ענן של ספק"

ערן צור: "בבית שלי נחשפתי לשירת ספרד – אבן גבירול, יהודה הלוי, וגם ביאליק, אבל זמירות שבת לא היו. הוריי ניצולי שואה, וכל הרקע הדתי המזרח אירופאי שלנו נמחק. לכן קל לי יותר להתחבר למוזיקה היהודית דרך המסורת המזרחית, שחדשה לי, ואני שמח שהגעתי אליה דרך דודי ואלעד שמופיעים איתי".
איך אתה מתחבר למוזיקה הזו?
"כל אומן ישראלי שעובד עם הטקסט מחפש את הצורה הנכונה לשיר בעברית. ומהבחינה הזו, הפיוט הוא שיעור חשוב כי היו אנשים שהצליחו להגיע לזה לפני אלפי שנים, וזה מוכיח שהדבר אפשרי. יש בפיוטים שכבות של אינפורמציה שלא גלויות ברגע הראשון, ואני אוהב את הירידה לעומקן. אני מרגיש שהלחן התמים שאנשים שרים בארוחות שבת, טומן בתוכו הרבה יותר".
מה לגבי הפן הדתי?
"בניגוד לאנשים מזרחיים שמגיעים אל החומר הזה ממקומות אחרים, אני רואה בפיוטים האלה חומר אמנותי ותו לא. על הקודש מונח ענן של ספק. מצד שני, אולי הדברים האלה נותנים כוח מבחינה נפשית".
אתה משתמש בחומרים האלה ביצירה שלך?      
"קשה לשים אצבע על השפעות ישירות, אבל הדברים עושים את פעולתם. לקחת אותם ולהטמיע אותם בשפה שלך, זאת החוכמה. השפה העברית מחברת אותי לזמן ולמקום דרך הקודים שבהם הפיוטים משתמשים. אני מחפש את החיבור לשפה ורוצה להכיר אותו. זה מאפשר לי להציץ ליסודות שלי. בשיר שלי 'ערב ב' כסליו' שבו ציטטתי את אבן גבירול, הצלחתי לכתוב במשפט 'עיוור בלב ים מי אותו יציל' מילים מתקופות שונות, ואני רואה בכך הישג. לזה אני שואף".

אלעד גבאי, נגן בהרכבים של מוזיקה אתנית (להקות "קדם", "שחרית" ועוד) ומורה למוזיקה מזרחית באוניברסיטת בר-אילן ובאקדמיה למוזיקה מזרחית קלאסית בירושלים, מספר על ההשפעה ההדדית בין הפייטנים לצור: "אנחנו, הפייטנים הירושלמים, יותר זורמים עם השיר, בניגוד לז'אנר של המוזיקה הישראלית עם ההתחלה, אמצע וסוף. הם הרבה יותר מסודרים מאיתנו ואנחנו למדנו מהם להיות יותר מאורגנים. ערן, לעומת זאת, למד את ההיפך – לתפוס תו ולראות מה יקרה איתו. לקחנו את ערן למקום הזה של יאללה, ננגן, נתגלגל"…

הפייטן דוד מנחם מחדד את הדברים: "כשהציעו לי להופיע עם ערן חשבתי שכל אחד מאיתנו ישיר לחוד את השירים שלו, אבל ערן למד את הפיוטים ובהופעות הוא גם שר אותם לבד ואני 'רק' מנגן, ואני אוהב את זה. זה ממש 'אם תרצו אין זו אגדה'. בדרך כלל כשאני מופיע עם מוזיקאים מתחומים אחרים, אני מתאים את הפיוטים לפי המהות של המוזיקאים ששרים אותם. אני בוחן אותם בהתחלה עם פיוטים 'פושטים' ואז מגלה את היכולות שלהם. הופעתי עם שלומי שבת והבנתי שהכיוון שלו הוא חאפלה, אז התאמתי לו פיוטים כאלה. לערן צור אני מתאים פיוטים מהורהרים. מבין כל המוזיקאים שהופעתי איתם, ערן היחידי שממש הכנסתי להיכלות".
יש נקודות מפגש בין מוזיקה יהודית לרוק'נרול?
"מה זאת מוזיקה יהודית? הרי היא קיימת בכל העולם ותמיד היתה דינמית והתאימה את עצמה למקום שלה ולתקופה שלה. אז אם הרוק דורש את זה, היא יכולה להתאים את עצמה אליו".

זה בדיוק מה שחושב הפייטן ליאור אלמליח, שהתפרסם כסולן של התזמורת האנדלוסית: "אף אחד לא יודע איך באמת שרו את הפיוטים לפני מאות שנים. הטקסטים עברו מאב לבן, אבל כל פייטן שר אותם באופן אישי. אני מאמין שהפיוט לא תלוי בטרנדים, אבל הלבוש שהוא לובש מזמן לזמן מתאים לרוח התקופה, וזאת הדרך שלו להעביר את עצמו הלאה. כיום זה קורה באמצעות הרוק, אבל בזמנים אחרים הוא יכול להישמע אחרת, הכל בהתאם לזמנו".

"ידע נשגב"

גם אהוד בנאי רואה קשר בין רוק'נרול ליהדות, והוא מסביר את העיתוי של התופעה: "זה תהליך טבעי ומתבקש. מוזיקאים רגישים הם קצת כמו מרכזי קליטה שקולטים עם האנטנות שלהם את כיוון הרוח. יש כאן תהליך של עם שהתפזר לארבע רוחות השמיים ועכשיו חוזר לאדמתו העתיקה, למקום בו היתה מורשת מוזיקלית עמוקה של נגינת ושירת הלויים. מדובר בידע נשגב שאבד עם כל הגלויות, ועכשיו חוזר לכאן קרוע ושבור מאתיופיה, אוקראינה, פרס, אירופה ואמריקה. ומכל השברים האלה, לאט לאט, מתרקמת כאן זהות יהודית ישראלית".
ואיך זה מתקשר לרוק?
"מוזיקאי הרוק, וסליחה על חוסר הצניעות, הם בדרך כלל ה'רציניים' שבחבורה, שבאו למוזיקה מתוך עניין אמיתי ולא כדי להיות כוכבים לשעה-שעתיים. אני רואה את העניין שלנו בזה כמשהו מתבקש, ברירה טבעית. כמו שדילן וניל יאנג וספרינגסטין מחפשים שורשים בפולק אמריקאי, אנחנו הולכים למקורות שלנו".

יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ המוזיקה 24, מסכים עם בנאי: "יש רצון לחזור לשורשים. יהודה פוליקר, למשל, גילה את המוזיקה היוונית ואת נושא השואה אחרי שעשה תקליטי רוק, וכך יוצרים נוספים, שאחרי שהם קיימים בשוק כמה שנים, מחפשים את האמת שלהם. אגב, מוזיקה יהודית זה גם ברי סחרוף או רמי פורטיס ושלום חנוך, ש'סתם' שרים בעברית".
 
לערן צור יש הסבר יותר מפוכח למהלך: "אנחנו, האמנים הישראלים, לא מלקקים דבש כיום, וזאת ממש מלחמת הישרדות קשה. לכן, כשנוצרת הזדמנות כזו בתחום הראוי הזה, אז התמיכה והמימון של קרן אבי חי שמעורבת בפרויקטים האלה, מאוד עוזרת, מכובדת ולגיטימית".
 
יהודה הלוי זה טרנד?
 
האם מדובר בתופעה חדשה? קוטנר סבור שלא: "תמיד היתה כמיהה של אנשים לחזור למקורותיהם. חברת התקליטים 'מי'ם' – מוזיקה יהודית מקורית  שהקים ניצן זעירא קיימת כבר יותר מעשר שנים והם עושים דברים מאוד יפים בתחום. אני חושב שזה קשור למצב המדינה יותר מאשר למצב המוזיקה. אנחנו בתקופה של משבר בערכים ובזהות שלנו ושואלים שאלות כמו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה. ובמקורות יש כנראה תשובות לאנשים שמחפשים".

מיכה שטרית מרחיב: "תמיד עסקו בכך. גם ביאליק וטשרניחובסקי הכירו את המקורות, והיה גם הגל של הכנענים, ואצל עמוס קינן יש התייחסות לשפה העברית. כל מי שרוצה להעמיק בתרבות שלו מגיע לזה. התרבות היהודית יותר עתיקה מהתרבות הישראלית. מי שמתעסק בכתיבה הולך באופן טבעי לארון הספרים היהודי, העמוק והמדהים, בעיקר כשהשפה השלטת היא של התקשורת הדלה מילולית. וכשיש לך כל כך הרבה להביע, במיוחד במדינה כמו שלנו, צריך הרבה יותר מילים. אנשים מחפשים תיבת תהודה ומוצאים אותה בטקסטים העתיקים האלה. אבל בפיוטים יש משהו יותר עמוק, מעבר לשפה – שורשים, ואפשר להסתכל עליהם כעל שירה. אם אתה קצת יותר מאמין – זה עוד יותר חזק, ואם אתה דתי – זה משהו אחר".
איך זה אצלך?
"אני רוצה להעשיר את השפה ולעבוד עם כל מה שיש בה. יש בי אופטימיות כשאני נפגש עם חומר מלפני אלף שנה. לבצע את 'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' – זה מאוד חזק".
אתה חושב שמדובר בטרנד?
"לא נראה לי שזה קשור לטרנד. קשה לי לדבר על יהודה הלוי כטרנד".

ומוסיף הפייטן אלעד גבאי: "הממסד תמיד העדיף לחלק בין החילוני לדתי ובין הלבן לשחור. הוא לא ידע איך לאכול את מי שבאמצע, ויש הרבה באמצע. הרי אפשר להאמין באלוהים ולא לשמור שבת. אפשר לשמוע גלגלצ בדרך לבית הכנסת בשבת. היום מי שבאמצע מרגיש בשל להתבטא. וכשיש מופע של ערן צור עם פייטנים באוניברסיטה, הרבה סטודנטים מתלהבים, כי זה טבעי להם. הם לא נמצאים בצד של לובשי השחורים שלא הולכים לצבא או של אוכלי הקלאמרי ביום כיפור במסעדות יוקרה בתל אביב. בשבילם ערן צור ופיוטים ביחד זה נפלא, והמהלך הזה רק ילך ויגדל".

גם מיכה שטרית מאמין שהתופעה תתפשט: "מערכת החינוך לא מתעסקת ביהודה לוי, ומהבחינה הזו אנחנו, מוזיקאים ששרים אותו, נותנים שירות. אני מאמין שכל השירה העברית תתרחב. היום בני נוער מכירים את 'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן בזכות ברי סחרוף, ששר אותו. ואולי כל העוסקים בדבר עושים עבודת ארכיון ובעצם אנחנו סוכנים של החומר הזה כדי להביא אותו לעתיד. גם זה משהו".

"גפילטע פיש עם חילבה"

בשבועות הקרובים יוציאו מיכה שטרית וליאור אלמליח אלבום ובו ניגונים מסורתיים בעיבודים חדשים ופיוטים שהולחנו במיוחד. "ליאור ביקש ממני שאעזור לו בתקליט פופ שהוא עושה", מספר שטרית על המפגש ביניהם. "אז אמרתי לו: זמרי פופ יש בשפע, אבל אתה עוסק בתחום מדהים בעיניי – פיוטים. אם תרצה, אני מוכן לצאת איתך לדרך עם זה. אין לי כוח לעשות 'עוד תקליט'. ומאז, כבר שנה שלישית שאנחנו עוסקים בכך, משפיעים זה על זה ומלמדים אחד את השני. הוא לימד אותי מקאמים, סולמות מזרחיים וניגונים עתיקים ומסורתיים. אני הצעתי לו זווית שונה על הטקסטים, ועכשיו הוא שר אותם אחרת".

ליאור אלמליח מאשר: "למדתי ממיכה התייחסות נכונה לטקסט. הוא איש של טקסטים, ולכן פניתי אליו. תמיד כיניתי אותו 'הפייטן' כי השירים שלו הם בעצם פיוטים. מיכה נפתח לעולם הפיוטים שהוא לא הכיר והתחבר אליו מתוך הנשמה שלו".

גם אהוד בנאי עובד בימים אלה על אלבום פיוטים משלו. "מדובר במיקס של פיוטים שאני חי באופן יומיומי או שבועי", הוא מפרט. "דברים פשוטים ששרים בבית הכנסת או סביב שולחן שבת. מיקס פרסי-אשכנזי-תימני, כי אלה החיים שלי – גפילטע פיש עם חילבה. אין בו פיוטי ימי הביניים של רבי יהודה הלוי ואבן גבירול, סלסולים אקרובטיים בסגנון פייטני המזרח או המערב ושום דבר חדש שהלחנתי. רק הגישה האישית שלי וההפקה המוזיקלית".
הוא חלק מתופעה מוזיקלית ורעיונית שמתרחשת עכשיו?
"קשה לי  לדבר על אלבום שלי כ'חלק מתופעה', אבל בדיעבד הוא בהחלט כזה. למרות שאני עושה אותו מתוך החיים שלי כאיש בודד שלא שייך בהכרח למגמה מסוימת או לזרם זה או אחר, נושא הזהות היהודית שלי מעסיק אותי מאוד, והאלבום הוא ללא ספק חלק מזה".

בעוד שבעבר, בנאי חשש מכך שחלק מהקהל שלו יירתע מפני אלבום פיוטים שכזה, כיום הוא מביע ביטחון: "עכשיו אני שלם לגמרי עם האלבום הזה ומאמין שהוא יתקבל בברכה".

למיכה שטרית לא אכפת גם אם האלבום שלו ושל אלמליח לא יתקבל בטווח הקרוב. "אני לא חושב שהשיר מחפש קהל, אני חושב שהקהל מחפש שיר", הוא מבהיר. "חשוב לי לא רק מה שאני אומר, אלא מי מקשיב. לחפש מה הקהל אוהב זה כמו לרדוף אחרי הקשת ואני לא מוכן לקבל כל אחד כקהל. אם החומר יעשה סלקציה – זה גם טוב. חוץ מזה, לדברים שלא אוהבים היום יהיה קהל בעתיד. גם אני, כשלמדתי את יהודה הלוי בתיכון – רציתי לירות בזה. אבל אני אופטימי ומאמין שהקהל ילך ויגדל. הרי עדיין מדפיסים את ביאליק ויש לו ביקוש. אני מאמין בחומר הזה, למרות שהוא לא יככב בגלגלצ. האיכות ההישרדותית של היצירות קובעת את האיכות התרבותית. זה כבר עבר אלף שנה, ויעבור עוד אלף".
– סוף –
(פורסם ב"גלובס", ימים ד-ה, 30-31.5.07

ביום חמישי הקרוב (8.3) יתקיים טקס פרסי עמ"י (ערוץ מוזיקה ישראלי) בגני התערוכה בתל אביב, ובו יוכרזו הזוכים בקטגוריות זמר/ת השנה, שיר השנה, אלבום השנה, תגלית השנה ועוד. אז הנה הזדמנות מצוינת לבדוק את הדופק למוזיקה הישראלית, מפי אחד ממוקיריה הבכירים, שהחל לשדר ברדיו כבר ב-75'.

במשרדי הערוץ, בחדרו הקטן עמוס הדיסקים, הכרזות הצבעוניות והסטיקרים, המחשב מקבל מיילים ללא הרף והטלוויזיה מקרינה תמידית את הקליפים שהוא אחראי להם. "יש שירים שעשויים מצוין ומוקלטים טוב עם קליפ על הכיפק, ואני משדר אותם, אבל הם לא עושים לי כלום", מודה קוטנר. "אני מתרגש מדברים אמיתיים, ופחות נופל בפח של הפקות מתוחכמות. לא אוהב בומבסטיוּת ודיוות גדולות מהחיים. אני הרבה יותר אוהב את ניל יאנג, בוב דילן, שלום חנוך ואהוד בנאי. הדבר הראשון שעובד עלי זאת המוזיקה עצמה, ולפעמים גם המילים. המוזיקה שאני הכי אוהב בכל הזמנים היא ריתם אנד בלוז, וכל הנגזרות שלו".   

אם מתעקשים לדרוש ממנו הגדרות ספציפיות יותר לטוב ורע, הוא מספר את הסיפור הבא: "פעם נשלחתי מטעם 'ידיעות' לכתוב ביקורת על הופעה של ריצ'רד קליידרמן בהיכל התרבות, ומאחוריי ישבה משפחה נרגשת לבושה במיטב המחלצות. ריצ'רד ניגן כשלידו מאוורר שנופף את השיער הבלונדיני שלו, ובא לי להקיא. הסתובבתי וראיתי שלמשפחה יש דמעות בעיניים. הם עברו חוויה אומנותית! אז חשבתי: למה לקטול אותו? בשבילי זה חרא, אבל בשבילם זה טוב. מאותו רגע החלטתי להיות פחות מבקר שכותב את הדברים הרעים ויותר להמליץ על דברים שאני אוהב".

"נכשלתי במיזוג גלויות"

את הדברים שהוא אוהב ("בזמן האחרון אני מקשיב הרבה לבוב דילן"), וגם מוזיקה חדשה, קוטנר שומע בין השאר באייפוד שלו, כשהוא מדווש על אופניו לעבודה וממנה הביתה. "באוטו, לעומת זאת, אני נמצא בדרר כלל עם הילדים, ואז אני שומע מה שהם רוצים, או שאני יענו מלמד אותם. אורי בן 13 וחצי מנגן באס וכלי הקשה ונורא אוהב רד הוט צ'ילי פפר וארקטיק מאנקיז, וגם להקות ישראליות צעירות כמו שייגעץ. טליה בת 8 וחצי רוצה לשמוע את רוני, ואני רוצה שתשמע גזוז וכוורת, אבל אני דווקא שמח שהיא מתעקשת ועומדת על דעתה. יהונתן בן ה-25, שכבר לא נוסע איתנו באוטו, טורח לעדכן אותי במוזיקה האלטרנטיבית".
על איזו תחנה הרדיו שלך פתוח?
"בעיקר 88 אף אם שעושים אחלה מוזיקה מגוונת, ופה ושם 106 שמשמיעים מוזיקה יותר קיצונית מהשוליים. אני חושב שהכי טוב זה שבמקום רדיו לפי מקומות, יהיה רדיו לפי סגנונות – רדיו רוק, רדיו ג'ז, רדיו מוזיקה מזרחית ועוד. כשהקמנו את ערוץ המוזיקה, האידיאולוגיה שלי היתה שאצלינו אין גיטאות. היתה לי תוכנית, 'הבמה המרכזית', שבה הופיעו באותו יום זמר מזרחי, היפ הופ, אביב גפן ואלג'יר. האמנתי שערבוב זה טוב, כי מי שאוהב רוק ייפתח ככה גם למוזיקה מזרחית ולהיפך. אבל אני חושב שאחרי שלוש שנים שהערוץ הזה משדר – נכשלתי במיזוג גלויות הזה. עכשיו נראה לי שלא רע לאפיין שעות. יש לנו תוכנית בשם מזרח תיכון חדש, ושם יש רייטינג מאוד טוב, כי הקהל יודע בדיוק מה הוא מקבל".
יש אנשים שמאוכזבים מהערוץ וטוענים שהוא לא מקדם מספיק מוזיקה איכותית.      
"כדי שהערוץ ישרוד, עליו להגיע לכמה שיותר קהל, והקהל אוהב לראות דברים שהוא מכיר. ובכל זאת, מי שיבדוק בהגינות, באיזה יום שירצה, מה משודר בערוץ במשך 24 שעות, יגלה לפחות 50 אחוז דברים מאוד איכותיים שאני שלם איתם לגמרי, עם מינון יפה של חדשים מול ישנים".
אז אתה מרוצה מהערוץ?                 
"אם היית שואלת אותי לפני שלוש שנים מה יהיה היום, הייתי בטוח שהמהפכה כבר תהיה יותר גדולה ושאוכל להכניס הרבה יותר דברים אלטרנטיביים. מהבחינה הזאת אני לא מרוצה. אני חושב שהדרך עוד ארוכה. זה מין שילוב של קצת מרוצה וקצת מרגיש שעוד יש מה לעשות".
אגב, מה קורה עם המו"מ עם רשות השידור על ארכיון הקליפים שלהם? 
"אחרי הרבה שנים, כשרוב החומרים שם נרקבים, סוף סוף יש התקדמות, ואני מניח שבקרוב יקרה עם זה משהו טוב".
כמה קליפים יש לכם עכשיו?
"בסביבות 3,500 קליפים, ועוד 1,500 קטעים בהופעות. לפני שקם הערוץ היו עושים כ-50 קליפים בשנה, ועכשיו עושים בערך 50 קליפים בשבוע. אבל אני יכול לגלות לך סוד: ככל שחולף הזמן ברור לי עד כמה אני מעדיף מוזיקה בלי קליפים, כי בשבילי המוזיקה זה הדבר האמיתי, והקליפים הם רק אחד מדרכי השיווק שלו. תודי שבתור אחד שמנהל ערוץ קליפים זה קצת חתרני"…

גם בעניין תחרות עמ"י קוטנר חורג מהפוליטקלי קורקט. "הנה וידוי אישי קורע לב: אני שונא תחרויות, ולדרג אומנות ומוזיקה זה דבר נוראי. מצד שני, כולם עושים את זה. נגמרת שנה, ומסכמים אותה. אומרים לי: מה הבעיה? היו שתי זמרות טובות השנה. אבל אני יודע שהיו עשרים זמרות טובות, וברגע שאבחר חמש, יהיו חמש עשרה שיעלבו וישנאו אותי אישית ויגידו שזה חרא של ערוץ, ואולי הן צודקות, כי להן יותר מגיע. בכל מקרה, אני אומר ליוצרים שלא חשוב להיות מועמד או לזכות. חשוב להמשיך לעשות דברים טובים. אני לא רוצה שזה ירפה את ידיו של מישהו. זה כולה להגיד תודה לתעשייה על השנה הזאת ולהמשיך הלאה".

"אני פאסה"

במשך שנים קוטנר הולך באותו מסלול ומעמיק אותו ותוך כדי כך נהיה אוטוריטה רבת כוח, אך עדיין הליכתו צנועה. "את לא יודעת שאני פאסה?", הוא שואל, "הצעירים זה העניין". עיניו הכחולות עדיין מבריקות כשהוא מדבר על מוזיקה בהתלהבות של מישהו שגילה אותה זה עתה.
אם היה לך יותר זמן או כסף, מה היית רוצה לעשות?          
"להיות שדרן מוזיקה ברדיו".
אתה בעצם מוזיקאי מתוסכל?                         
"אני לא מוזיקאי לא ממומש, אלא אוהב מוזיקה שמתממש בהתעסקות עם מוזיקה של אחרים".

המוזיקה הזאת כוללת גם תופעות כמו "כוכב נולד", ולפני שהוא מתעצבן עליה, יש לו בכל זאת כמה מילים טובות: "החיובי הוא עצם העיסוק במוזיקה, ועוד ישראלית. בסך הכל התוכנית מעניינת וברמה גבוהה, והם מצליחים למצוא זמרים שלא בטוח שהיו מצליחים בלעדיה".
וחוץ מזה?
"הכל שם רע, בעיקר ההשפעה העצומה על מצב המוזיקה הישראלית. הם חיזקו את תופעת הקאוורים והשפיעו על אופי הביצוע של שירים. היום כמעט כל הזמרים החדשים בכל מיני תחרויות מנסים להיות 'גדולים מהחיים' וצורחים בקול בומבסטי. והנזק הכי גדול הוא התופעה של האדרת הכוכבות על פני האדרת היצירתיות. להיות מוזיקאי זה לבטא את עצמך, לשיר, לנגן, לכתוב. זאת דרך חיים. שי גבסו בעיניי הוא דווקא אומן אמיתי שמתפתח, אבל נינט שהיא בטח זמרת אמיתית, מרגע שפרצה היא הפכה להיות כוכבת טלנובלות. הזוכים הם זמרים מצוינים, אבל הם יותר עסוקים בלהיות כוכבים מאשר בלהיות מוזיקאים".

את "תופעת רימון" (המכונה גם "המסיקות") קוטנר מגדיר כ"צורך של התקשורת לתייג ולמתג כל דבר. הרי הרבה מרימון לא בסטייל של מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם ואריק ברמן, וגם הם בעצמם לא אותו דבר. את קרן פלס ראיתי פעמיים בתחרויות 'רוקרימון' והיא היתה בין הבולטים שם, אבל היו לצידה מ-Pאנק ועד ל-Fאנק. העובדה שמחתימים דווקא אותם היא לא בגללם, אלא בגלל המיינסטרים בגלגל"צ, שלא משדרים מישהו שטיפה יותר בועט. הביקורת שלי אל החבר'ה האלה באופן ספציפי היא שעם כל הכישרון שלהם, הייתי מצפה שלא יחשבו רק על ההצלחה המסחרית, אלא יהיו קצת יותר בועטים, נועזים וקצת יותר צעירים! בטקס של עמ"י תופיע להקה של ילדים בני 14 בשם ביט 69. המוזיקה שלהם לא מי יודע מה מתוחכמת, אבל הם חמודים ואמיתיים. אם אתה צעיר – תהיה צעיר. תצרח, תשתולל, תצעק מ-ה-פ-כה, ולא תחשוב שאת זה לא ישמיעו".

על האחראים לגישה הזאת, גלגל"צ, הוא אומר: "בהתחלה היה הבלוף שלהם על מהפכה ישראלית, כשבפועל הם ניגנו גג – שליש ישראלי. וכמובן שיטת הפלייליסט המצומצם הזה, שאם אתה לא באם טי וי ואתה לא מיינסטרים – אין לך צ'אנס. מאז שדלית עופר היא המנהלת, הרגשתי שינוי קטן, אבל לא מספיק. ובכל זאת אני נותן להם צ'אנס".

לאירוויזיון המתקרב קוטנר מסרב לתת צ'אנס: "כבר 15 שנה אני חושב שהוא מיותר. זאת תחרות דבילית. הרעיון המקורי שארצות שונות יביאו את הטעמים שלהן כבר נעלם, ובמקומו כותבים שירים שמיועדים לנצח באירוויזיון. זה לא היה מפריע לי אם זו היתה תחרות נחמדה. כולה משחק טלוויזיה לא חשוב במיוחד, אבל זה הפך להיות הדבר הכי חשוב בעולם ואם נפסיד אז אוי ואבוי ומה יהיה".
ומה אתה חושב על טיפקס שמייצגת אותנו?
"בתור מהלך קריירה זה אולי נכון מבחינתם, לקבל במה עצומה עם מילייארד איש שרואים אותם, או כמה שזה יוצא היום. לדנה אינטרנשיונל זה השתלם, היא פרצה".

 
הופעה חיה במעלית

 בשלב זה קוטנר כמעט פורץ בריצה, כי הוא חייב כבר להיות בבית. לפני שאנחנו מגיעים למעלית הוא מדבר על עתיד המוזיקה הישראלית: "אחד הדברים היפים שתמיד קורים, זה חדירת השוליים לתוך המרכז ויצירת מיינסטרים חדש. פעם רמי פורטיס, ברי סחרוף, ואפילו אהוד בנאי, היו שוליים. חוץ מזה, השילוב של מזרח ומערב במובן העמוק, מיוחד לנו. אני לא מתכוון לזמר מזרחי שלוקח קטע ישראלי קלאסי ומסלסל אותו, אלא למשל למה שברי סחרוף ואהוד בנאי עושים, כששומעים במוזיקה שלהם אלמנטים מזרחיים או ים תיכוניים. אנחנו קיימים כבר כמעט שישים שנה, אבל עדיין מחפשים את הזהות שלנו ואת הדרך שלנו. אני מקווה שניצור כור היתוך יפה".

אנחנו מחכים למעלית. קוטנר אוחז בידיו צמד תופים בשביל הבן שלו, וממשיך בהתנהלותו הפרדוקסלית – שילוב של תזזיתיות ונינוחות עם רצינות שנשברת כשהוא מעוות את קולו בהדגמות משעשעות. פתאום הוא אומר בשקט: "זה לא קל להיות מי שמחליט מה טוב ומה רע במוזיקה". ואז המעלית מגיעה, וקוטנר, לשמחת האנשים שבפנים, מאלתר הופעה בעזרת תופיו בעלי הייחוס: ב-87' הוא תופף עליהם במסגרת סיבוב ההופעות "מסע הבחירות של מאיר אריאל". עכשיו, בין קומה לקו
מה הוא שר את "האיש הקטן מהרדיו", כולל הצעקה הרשומה על שמו: "מ-ה-פ-כה", מוכיח שגם הופעה בת חצי דקה, יכולה להיות מושלמת.