ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

"יש קונספירציה, יש מחלה", שר חמי רודנר בשיר הפותח את אלבומו "יהומה", וזוהי בעצם תמצית היצירה. המשך עגום לתחושת ה"חטפתי את הישראבלוז" מאלבומו הקודם "זמן אסיף" שיצא ב-2013, אבל הפעם הדכדוך התפתח מפאסיביות לביקורתיות אקטיבית כנגד מחלת האלימות הבהמית, שרודנר המציא לה שם: "יהומה" (במלרע).

רודנר, כפרט מתוך החברה, הוא החולה הסובל, ובו זמנית גם המאבחן/מתעד הבוחן את הסימפטומים במבט מדעי/עיתונאי. פה ושם יוצא ממנו הרופא שמעניק – בזהירות – תקווה. וכך, עם כה הרבה מרכיבי אישיות, לא מפליא שרודנר – בניצוח איתי צוק שהפיק מוזיקלית – בחר ליצור אלבום של "ביחד". "יהומה" הוא אלבום של הפריה הדדית, פרי התכנסות של חברים ותיקים לפלוגות השירה, הגיטרה והבאס כמו יובל בנאי ורונה קינן, עם תגבור של חיילים חדשים כמו תומר ישעיהו וג'ין בורדו, וגם פחות נודעים, כמו בנימין גולדשטיין (בנג'י) ויאיר הררי, שרודנר גילה כשהיה המורה שלהם ב"מזמור" – בית הספר למוזיקה של המגזר הדתי. כל אחד מהמוזיקאים (יש גם נוספים) זולג בדרכו לתוך השיר שרודנר הועיד לו, ולעיתים שותף בכתיבה ובהלחנה. את האלבום חותמים האדמו"רים ג'ון לנון (בגרסה עברית-ישראלית של רודנר ותומר ישעיהו לשיר "Warking Class Hero" – "גיבור מעמד הפועלים") ומאיר אריאל, שרודנר שר איתו בדואט את Carry On"". הגיוון הזה אומנם מעשיר את היצירה, אבל גורם לעיתים לחוסר אחידות. השאיפה לספר סיפור אחד באמצעות קולות שונים מייצרת לפעמים הסחות דעת סגנוניות (וגם ססגוניות) שמסיטות את הקשב מדרך המלך, כך שבמקום יצירה שלמה והרמונית יש שברים וקרעים שמחוברים ביניהם בתפרים גסים.

זה לא בהכרח חיסרון, כי חוסר האחידות משקף את התוהו ובוהו שרודנר מתאר, מה עוד שמדובר בשירים טובים, חלקם מרהיבים, כמו "וירוס יהומה" עם יובל בנאי, על המציאות הווירטואליות נואשת הלייקים; "ים האדם הרעב" עם רונה קינן, שנוכחותה הצלילית מעדנת לחמלה את הביקורת על היחס לעובדים זרים; ו"כניסת ספקים" המבריק והמקפיץ עם ג'ין בורדו, על החצר האחורית של חברת השפע. התשתית לתיעוד הבועה המטריקסית שבה אנחנו חיים (לפי האלבום), היא הרוקנרול הישן והטוב שרודנר משתייך למשמר הכבוד שלו בגרסתו הישראלית, כבר משנות ה-90 בלהקת "איפה הילד". הלהקה מופיעה בשיר הראשון באלבום, "קונספירציה", כמו מסמנת לנו שהרצף נמשך, ומתוגברת בנציג הדור החדש, אלון עדר.

בתוך מרתפי הצחנה של הניוון שמתאר "יהומה" שורצים בעלי חיים: חיות טרף כמו הזאב המורעב בשיר "היי", ומפיצי מחלות כמו חולדות וירטואליות ב"וירוס יהומה", עכברים ב"ים האדם הרעב" ועכברושים בשיר "כניסת ספקים". אבל לצדם מהבהבת אלטרנטיבה, שהייצוג המובהק שלה הוא "יש יופי" – שיר על פשטות, בנימה מזרחית מסולסלת, שבו יאיר הררי מצטרף אל רודנר בדומיננטיות בוערת ומחממת כמו מדורה. "בסוף היום אתה חוזר הביתה לשכונה", כך הוא נפתח ומסתיים.

והשכונה הזו היא תזכורת למשפחתיות, שאולי תצליח להביס את הניכור המתפשט. ורודנר, שאולי הפנים את "מצפון תיפתח הרעה", נוסע ברכבת דרומה, בשיר "כיוון דרומי". וכשם שהוא שר בו את הייאוש, כך גם מזדמרת התקווה: "ממשיך להאמין".

פורסם בגלובס ב-06.09.2019

"יש לי את הזכות לשיר את השירים של מי שלימד אותי שאין גבול לחלומות", אמר יובל בנאי באמצע המופע שנקרא בפשטות יובל שר יוסי. בעצם, הזכות שלו הייתה הרבה יותר בסיסית – הזדמנות לבצע רצף של שירים כל-כך יפים, שבכולם בחר יוסי בנאי, אביו, לרצף את מסלול חייו על הבמות. לקהל בהיכל התרבות בת"א ב-25.6 הייתה הזכות לנכוח במפגש הדורות המרגש, המצחיק האוהב עתיר המוזיקה האיכותית.

"הוא רק יתום ורק תמים", שר בנאי הבן את בנאי האב, ששר את אלתרמן, וביתמותו התמימה, ממש כמו ב"ערב עירוני" המצוטט, "הוא בא לזרוח בעינינו". מעונב, מחויט, מחויך, תזזיתי בתנועות ידיים רחבות, הוא כביכול עשה הפוגה מהרוקנרול שלו והלך אל הטריטוריה של אביו, בא אליו ושר אותו. כלומר, לא הביא אותו אליו. לא לקח את השירים המחויטים והלביש אותם בג'ינס, אלא פשט את הג'ינס המוזיקלי שלו ולבש חליפה. אבל זו לא באמת הייתה הפוגה מהרוקנרול, כי הנגנים/זמרים שחברו אליו, הכניסו לשירים את המקצוענות ללא-רבב הצעירה והחושנית שלהם. גבע אלון בגיטרות, עמיר ג'נגו רוסיאנו בבס, אסף רייז בתופים, גליה חי בוויולה ולירון "פלורה" משולם בפסנתר – הוסיפו שכבת ניצוצות נוספת להילת הקלאסיקה של השירים, ולפעמים – למשל בשיר "אנבל לי" (אתגר אלן פה בתרגום ז'בוטינסקי ובלחן יוחנן זראי) מיקמו אותו כפי שלא התמקם מעולם במחוזות המורבידיים שלו. אבל לא רק גוטיקה, אלא גם קסם רומנטי הם הביאו, למשל בשיר "תחת עץ האהבה" שבו לירון פלורה משולם איישה בכבוד את המשבצת הנשית ושרה עם יובל: "ושיר על השפתיים וטוב להם בשניים". ובאמת היה טוב, ולא רק בשניים. המילים של ניסים אלוני וברסאנס, נצחיים בהעברתם לדור הבא, ריחפו באולם, ולצדם קמו לתחייה דמויות שמעולם לא דממו כמו הגבירה בחום המסתורית, שהפעם ריגשה איתה גליה חי הוויולנית. אלון ומשולם הצטרפו בגיטרה אקוסטית, שהשתלבה עם המילים: "ומתוך הגיטר פתאום, רה, סול ודו. הניגון מעצמו פרח, כמו משורר – כל השיר בראשי צמח, שב וחוזר". וגם סימון ומואיז הקטן חזרו, ולא רק מטאפורית – מואיז נכח באולם פיזית וספציפית ועשה שלום.

"בסתיו, תמיד בסתיו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים / והוא מביט אליי ונשמתו שותקת / ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים", כתב ושר יוסי בנאי בשירו האחרון. הפעם, כשיובל חתם איתו את ההופעה, המשמעות שלו הכאיבה עוד יותר. "תתקרב, אתה נוגע", שר בנאי הבן לבנאי האב בשיר הגעגועים "עוד שיר אחד" שהוא כתב בשנת 2015 – דיאלוג שבעל כורחו נקטע למונולוג. ובאמת, מזווית מסוימת, מאחור, ראשו עם שיער שופע כשל אביו, נראה היה שיוסי בנאי, בחסד השירים, לגמרי מתקרב ונוגע.

התפרסם בגלובס ב-5.7.19

משינה לא נרדמת. אומנם עברו כבר שמונה שנים מאז אלבומה האחרון ("יהלומים בשמיים", יצירה נחמדה, אבל לא משפיעה), אבל בזמן הזה פִעפעה הלהקה אנרגיות יצירתיות, שהתוצאה שלהן היא "מתים שרים הולכים" – אלבום האולפן העשירי שלהם. מתוך השירים הנוכחיים הם בוקעים, תוססים מאנרגיות שמונעות מהם להירדם. "ער מתהפך מצד אחד מצד לצד", שר יובל בנאי בשיר "רצה אחרי הזמן", ולא נגאל מנדודי השינה גם בשיר הבא, "משהו נשבר". "לילה לא נרדם", הוא שר, נשמע מעולה בקולו גם כאשר מתאר בדייקנות מצוקות וחוליים של התקופה.

ומשינה, כידוע, לצד שירי השטות המבריקים-מרהיבים שלהם תמיד היטיבו לנסח – הן את רוח הזמן והן אירועים אקטואליים שהבעירו אותו. אם בעבר הם ביטאו את מעורבותם על גבי שירים כמו "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" ו"להתראות נעורים שלום אהבה", הרי שבאלבום הנוכחי הם משדרגים את עצמם לכדי שירי מחאה וביקורת חברתית. "אין תקווה אם תפנה את הגב", הם שרים, "כעת הזמן לראות את האמת ולהתעורר". וכך, בשיר "קשה לצאת מתל אביב" הם מבהירים ש"עשן דמשק מגיע עד כאן". ולא מדובר רק במובן של עד אלינו אלא גם במשמעות של זהו, אי אפשר יותר – תחושה שמתעצמת בשיר שאחריו, "השמיעו קול", שצליל הפסנתר היפה של אבנר חודורוב לא מטשטש בו כלל את הדרישה ההימנונית להתעוררות לשם פעולה.

ומה שמצית את התביעה לפעולה הוא המוזיקה הספציפית של משינה. "לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת", הם שרו פעם. ובאלבום הזה, עשרות שנים אחר כך, המוזיקה שלהם ממשיכה להתקיים ולהתחדש – "שומע איך המנגינה חוזרת לעצמה", הם שרים עם הצליל ה"משינאי", בצלילותו המשודרגת בעושר ספוג אלקטרוניקה ותכנותים. ממשיכים להפגין את עוצמתם כמוזיקאים מצוינים המסונכרנים זה עם זה ועם עצמם ולהתחדש עם שירים שבנאי ושלומי ברכה חתומים עליהם במשותף ומבטאים פגיעות שמשלימה עם עצמה, כולל תודעת מוות שמופגנת, פרדוקסלית, בחיות עזה. "זה רעל או תרופה?", הם שרים, והתשובה מתמצית כנראה במינונים.

ואצל משינה, האיזון נשמר – בין שירים פסיכדליים, לשירי מחאה כאמור ועם השיר המרגש "בכיוון אחר", לזכרו של מאיר בנאי, בן הדוד של יובל, שמתאר גם רבים מאיתנו המנהלים מערכות יחסים מורכבות ועקביות עם יקירים מתים ורלוונטי לכל אובדן. ומה שעוד רלוונטי באלבום הזה הוא המסקנה המעודדת שמתנסחת בשיר האחרון, "הכול חולף": לא יעזור כלום, הכיליון קיים, והוא בדרכו התמידית אלינו – אבל האהבה מנצחת אותו.

פורסם בגלובס ב-24.03.2018

בן זוגו של ה"כמעט" באלבום הוא ה"אולי", שמטבעו, גם הוא מסרב להתחייב, ומנקודת המוצא הזו מצביע על דבר והיפוכו: "אולי אנחנו מלכים, אולי עבדים… כך נשארתי אולי עומד מול חיי כי אולי לא ידעתי הרבה".

אז למה ארצי לא הולך עד הסוף? למה בעצם הוא לא מפתיע ושר ברומנית או במזרחית, שלא לדבר על שחרור צעקה אמיתית? מדוע הוא נהיה כמעט בוב דילן ולא לגמרי שלמה ארצי שנהג בעבר (הרחוק), דווקא מתוך תנודות הערעור, להתמקם על טריטוריות חדשות?

בינתיים הוא שוחק את מסלולי הביטחון. "קצפת" הוא עוד אחד מאותו הדבר. שוב הגרפיטי על הקיר. שוב מוטיב נתינת הטבעת. עוד פעם "תתארו לכם" וגם "הייתי משלם" ("לראות אותך נתלית לי עוד פעם על הגב". בעבר –  אלף דולר בשביל כוס קפה איתך). וגם הירח עדיין כאן.

דווקא התרומה המבורכת של הזמרים המתארחים באלבום מחדדת את הנקודה הזו. דיקלה, שבאקספרסיביות שלה מקצינה לטובה את שיר האהבה "מחמל נפשי" לנואשות חייתית. בהיפוך ממנה, יובל בנאי בשיר "לנצח יחד", מרענן באמצעות "קוּליות" את מוטיב יחסי אב-בן.  ואמיר דדון מוסיף עם הגבעטרון הדר צנוע של קלאסיות לשיר "גבעה אחת" שארצי הלחין למילים של נתן יונתן.

הצוות המקצוען של ההפקה והעיבודים – פטריק סבג, טל פורר, ארצי עצמו והמעבד הראשי, בנו, בן – הוציאו אלבום רוקנרול מסוגנן, פוטו-שופ צלילי עקרוני שהותיר בחוץ את כל השריטות – אם בכלל עמדו בפתח האלבום, וגם את הפחדים ואת חוסר השליטה. חדוות היצירה – שבהחלט ניכרת באלבום בשירה ובנגינה – לא נותבה לעקרונות של היצירה: חידוש ודיוק.

"איך היינו מגלים את היפים שבצלילים", שר ארצי עם יובל בנאי, אך למרבה האכזבה, רוב הלחנים הפעם פשטניים, מהדהדים מנגינות יפות מהן של אותו המלחין. גם הדימויים מקוממים בבנאליותם ("רטובים כמו גשם, סוערים כמו רוח") ואף חוטאים בקיטש ("אקטוף בשבילך כוכבים מקטיפה").

ובכל זאת, יש ב"קצפת" עניין מעורר סקרנות. "ומכל הקולות שהיו בעדי נשאר רק קולו של האל" – והוא נוכח במחצית מהשירים. אבל בהתאם לחוסר ההתחייבות שבאלבום, ארצי מניח את התעלומה הזו בפתח, ונעלם.

פורסם בגלובס ב-14.4.2016

ההתחלה של מופע ההשקה של האלבום "עסקי הרוק'נרול" לא בישרה טובות. הם נשמעו כמו השם שלהם: משינה, מכונה – מקצוענים ומדויקים, אבל מכאניים. כמו מכונית שנוסעת, לא מטוס שממריא. נדרש להם זמן עד שהברק שלהם האיר גם מבפנים. ובכל זאת, הקהל היה מרוצה לכל אורך המופע, עד כדי כך שלעיתים מרוב שמחה שתלטנית, היה קשה על הבמה לשמור על דיוק בשירה לנוכח זיופיו הקולניים.

אבל מרגע שהמריאה, הלהקה לא רק "נגעה בשמיים", אלא גם נשארה בהם. זה התחיל מרגעים קטנים, מרגשים, שהלכו והצטברו: בשיר "דני", בנאי ושלומי ברכה שרו צמודים, מאותו מיקרופון, פניהם קרובות זו לזו, באינטימיות, ראשיהם נוגעים. זה לא היה הקסם היחיד שבשיר, שבשלב מסוים, הפך לשירו של בוב דילן "Knockin' On Heaven's Door" .

כמו ממתקים הם המשיכו לפזר על הקהל הפתעות קטנות, למשל: בנאי ואבנר חודורוב, המצויד בסקסופון, שיחקו בתופסת תוך כדי השיר "שלח לי מלאך", שבסיומו חודורוב חזר לקלידים שלו, כאילו כלום; רגע ההתרוממות של ה"אז אני שומע צליל מאוד מוכר", שבסיומו נשמעה ה"רכבת לילה לקהיר"; עיבוד הקלידים החדש, טורד המנוחה, של "נגעה בשמיים" ומשחקי האור והחושך המרהיבים של התאורה, שבחלק מההופעה הפכו את הלהקה לצלליות שרק קווי המתאר שלהן ברורים.

פתאום, בחושך, נצצו אורות אדומים מתוך חליפה של אדם בלתי נראה. ואז התגלה אביב גפן ובלי להשתהות שר את "בנות הים" כשהוא נעמד בין בנאי לברכה ומוסיף, באנרגטיות רבה, את הגיטרה החשמלית שלו, ומיד שימח ב"אנחנו שניים" עם סולו הסקסופון הנפלא של חודורוב. בשיר "הכוכבים דולקים על אש קטנה", גפן נראה כמו מעריץ של  משינה שהתמזל מזלו לשיר איתם. במיוחד הוא חייך בהנאה בפואנטה "כי את הכסף היא דרשה במזומן". בשיר "תחזור תחזור" משינה הפכו ללהקת הליווי שלו. "להתראות. שלום. זה לא נגמר. זה לא הסוף", הוא שר, וצדק, כי השיר הבא היה "אור הירח" שלו. גפן פתח, ובנאי החליף אותו בשירה, שהבהירה שמעכשיו – זה שיר של משינה. גפן ירד מהבמה, אבל הלהקה המשיכה במגמת עלייה עם רצף מלהיטיה החזקים כמו "ברחובות שלנו" עם הגיטרה של ברכה שחדרה לנימים עמוקים. מרגע לרגע השירים נשמעו אקטואליים יותר, כאילו נכתבו השבוע. "אידיאולוגיה וכסף לא הולכים ביחד", שר בנאי ב"להתראות נעורים, שלום אהבה" וב"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", שהקהל חתם, בנאי הנהן בהסכמה.

מאלבום האולפן האחרון, "כוכבים בשמיים", הם שרו רק שיר אחד, "מדורה קטנה". בנאי הסביר: "הכי קשה ללהקות שנמצאות ביחד הרבה זמן זה כשלאף אחד אין חשק לשמוע את השירים החדשים שלהם. כולם מעדיפים את השירים הישנים. אבל אנחנו חייבים בשביל עצמנו את השיר הזה מתוך התקליט האחרון שעשינו".

לכבוד ההדרן גפן חזר ושר לבדו את "השיר שלנו". אחר כך הצטרפה אליו משינה ונעמדה לצידו, כולל איגי דיין, שעזב את עמדת התופים וניגן בגיטרה עם כולם את "האם להיות בך מאוהב". בנאי, ששר סולו, נאנח כשגפן עזב את הבמה. "היה לנו מפגש מעניין", הוא סיכם בערגה. אחר כך התנגן הפתיח של "משהו קטן וטוב" ובנאי תהה "איפה אלישע? גם אלישע יכול לבוא"! וכך הם עמדו צמודים, אב ובנו, שני דורות, ראשיהם נוגעים, כמו באינטימיות ההיא עם שלומי ברכה, רק שהפעם נוספה לפניו של בנאי נחת אבהית. בנאי ג'וניור שיתף פעולה בחיוך, אבל מדי פעם זינק בתזזיתיות לחלקים אחרים של הבמה, עד שחמק ונעלם באמצע השיר, כשמבטו של אביו מחפש אותו בתימהון משועשע.

כשמשינה ירדו סופית מהבמה, אחרי השיר "אין מקום אחר", הם לא נראו כמו להקת רוק ותיקה ומשופשפת, אלא כמו חבורת נערים רעננה שעייפותה רק מלבה את שובבותה. וכך הם יצאו משם ביחד, מייקל בנסון רכוב על גבו של שלומי ברכה, משאירים מאחור קהל מחויך.

פורסם ב-ynet ב-23.1.11

אז הנה הם ארוזים בשיריהם: יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון, איגי דיין ואבנר חודורוב. בדיוידי הם שרים בתסרוקות מתחלפות לאורך השנים ובהבעות מתלהבות. הופעות חיות הן הרי דלק עשוי זיעה שאת נטיפתה לא חשים כשמקשיבים לתוצרי האולפנים המלוטשים. בהופעה בחולון בשנת 88' הם כה צעירים ובאמת נראה ש"הכל עוד אפשרי" כדברי השיר שלהם שבנסון שר בחיוך. והנה בנאי בפארק הירקון שנת 1990, נטען מהרוק’נרול ומהקהל. "רוצים משהו שקט ודיכאוני"? הוא שואל שנתיים אחר כך, והם מפציצים את צמח ב"הכל התחיל בנאצר". שנה אחר כך, צרוד בחולצת כפתורים לבנה, הוא מחיה את שרה השכנה הרוצחת. ויש גם את "תחזור תחזור" מהשנה הנוכחית בקיסריה. עם כובד השנים המצטברות, העצב נשמע בו עצוב יותר, אבל גם פילוסופי כשבנאי הבן שר "והגורל צבעו אפל עמוק בפנים" ומאוב  המסך עולים דמותו וקולו של יוסי בנאי האב.

הנה "אופטיקאי מדופלם" – השיר הראשון שלהם שיצא לרדיו בשנת 85' עם ה-ר' המתגלגלת המצחיקה ב"לרומא או מרוקו" והלעג העצוב ב"אולי לטוקיו גם"; הברקת ה-"או-או-או" הממכר של "רכבת לילה לקהיר"; הניגון המפורסם של "ריקוד המכונה" עם תמריץ ה"גילה גילה בוצ'ה בודי" והעצב השקט שב"את לא כמו כולם". לפעמים זה כה פשוט: יש למשינה שירים יפים והם שרים ומנגנים אותם יפה. זה הכל. העניין הוא שלשמור על ההישגים האלה לאורך רבע מאה, זה לא פשוט. בשנים האחרונות חסר למשינה משהו בשירים החדשים. אולי זו רוח הנעורים שחלפה מבלי להשאיר תחליף בגרות הולם. אולי מסובך לייצר פשטות מתוך מודעות יתר ולשבץ בה תחכום "אגבי".

במכלול של האוסף הכפול מתגלה הנפש של משינה – ניבטת משירי האהבה הליריים-עוקצניים, שירי ההתבוננות על אנשים כמו "אנה" (שכתבה אורלי זילברשץ), שפתאום הלהקה נשמעת אמפתית כלפיה ולא לעגנית; ממתקי הנונסנס ("להתנתק מן הניתוק"), ההברקות המילוליות, כולל משפטי המופת ("לא יכול להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נגמרת. משהו בחיי הולך להשתנות") והאבחונים העצמיים הקולעים ("מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל"). וכל אלה ניצבים על בסיס המוזיקליות הנעימה שלהם, שאינה פשטנית, אבל קליטה ומזינה את מקצוענותם המוקפדת והמתחדשת בהתאם לתקופה (סקא ורגאיי, רוק מטאלי, פופ). כל אלה באים עם "רוח חבר'ה" יצירתית שאיתה "מנגנים הרבה שרים במקהלה".

כשמקשיבים ברצף לשירים של משינה, מגלים גם את כישרונם לתמצת סיפור. הרבה מאמרים מקצועיים נכתבים למשל על פשר ההתמכרות לסמים, והנה התשובה, מוגשת במילים הישירות של שלומי ברכה בשיר "דני": "כשחיפשת את הקיצור, אז נפלת. זה הסיפור". במקרה הזה נוספו לו גם בונוסים של ביטויי חברוּת, החמצה ותיאורי טבע "משינאים" צלולים כמו  "המים עשויים קריסטל".

האשימו אותם בצדק, והם כבר מודים בעצמם, בגניבות ממקורות זרים, אבל המשמיצים התעלמו ברשעות מכך שהמגע הישראלי המובהק שלהם לא נכח במקור המועתק. כך גם הדיוק בהנצחת ההווה הספציפי. כמו בשיר "נגעה בשמיים", הם מערבבים את גופם במדבר של התקופה ושיריהם מבטאים בחדות ובעומק את רוח הזמן: "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" – עם האינתיפאדה והקטסטרופה העולמית, "להתראות נעורים שלום אהבה" ו"תחזור תחזור" עם הטבח הגולדשטייני במערת המכפלה ואימת הפיגועים.

ולמרות השמחה שהמארז מעורר, עם כל הידורו הסיכומי והיקפו – הוא לא מושלם. חסרות, למשל, מילות השירים (מלבד של השיר החדש). הן אומנם ידועות ומוכרות, ובכל זאת מתבקשת נוכחותן בפורמט שכזה. כרגיל באלבומי אוסף, כואב גם על השירים שנשארו בחוץ, למשל הקאוורים לשירי הילדים כמו "מדוע לובשת הזברה פיג'מה" ו"שלומית בונה סוכה". חסרים גם חומרים נדירים כמו "נובמבר אחד" ו"ינשוף על ענף גבוה" – שירים שלהקת "שלום הציבור" (אחד מגלגולי משינה בהתהוותה) הוציאה לרדיו.

ובכל זאת, למרות החסרונות היחסיים, הסך הכל שבאוסף הוא אהוב ומחייך. בזכות הנוכחות המשינאית הרציפה ברחובות המוזיקליים שלנו, שלפעמים מלוכלכים או צחיחים, "כשאתה לבד, זקוק לאהבה, אתה פתאום מרגיש – עוד יש לך תקווה".

התפרסם ב-ynet ב-14.11.10

פורסם ב-ynet ב-9.4.08