טל על עשבי הזמן

יצחק קלפטר ממשיך לבזוק את הקסם שלו על לחניו, ככה שהמנגינה של "טל על פרחי הזמן" יפהפייה. מאיר גולדברג כתב מילים של אור ואופטימיות, וטל סונדק מקפיץ אותן בדילוגי שמחת קולו. קלפטר לא מחמיץ הזדמנות לסולו גיטרה, וגם מדרבן את השיר בקריאות עידוד אפקטיביות.

בשיר אחד, קליל לכאורה, נרמזים – כביכול בקריצה – רעיונות עומק, כולל התייחסות לאקטואליה ("השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה"), לעולם ולזמן שנבראו במילה, ולתקשורת הבינאישית – שוב מילים, כי זה בעצם הרעיון פה, הכוח שלהן. ההישג של גולדברג הוא שהשיר הכייפי הזה לא נופל לרגע למלכודת הקיטשיות.

"יהיה בסדר, תאמינו לי", חותם קלפטר את השיר – ולא נותר לנו אלא להאמין.

בוקר טוב

נתן אלתרמן כתב מילים שובבות, ונדב הולנדר הסתער עליהן, הלחין אותן לתפארת ועשה להן כבוד במופע ובאלבום שנקראים "מגש הקצב" – שירי נתן אלתרמן שיקסימו ילדים בהווה וילדים מהעבר (כלומר אנחנו).

הצוות של הולנדר כולל את  ענת מושקובסקי – הסולנית בשיר הזה, ואת יובל מנדלסון, וכולם מרנינים ומצחיקים, אבל עם עומק. "מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! / אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –/ מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ." אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

טל על פרחי הזמן / מילים: מאיר גולדברג, לחן: יצחק קלפטר, הפקה מוזיקלית ועיבודים: שמוליק דניאל

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

אל כל החדרים בא אור

ויהיה בסדר

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר

אור של התחלה

את העיר ממלא

אור היום שנברא במילה

על פני עולם עולה

השנה שרק עברה כאן, השתיקה יפה לה

אני שמח באור הזה

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן…

אור ליום חדש

את פניו מגלה

מה יהיה מה עומד עוד לבוא

משהו טוב יקרה

לא זוכר יותר מדי רק, תנו ללכת הלאה

מי עוד זוכה כאן לאור כזה

רק מי שבא מתוך הלילה

אור חדש עולה

על העיר היפה

אנשים ידברו זה עם זה

שוב באותה שפה

ידברו על מה קרה פה, מה מכאן והלאה

ואיש אל איש עוד יאיר פנים

כמו מי שבא מתוך הלילה

טל על פרחי הזמן

קל כנוצת ענן

בין קצות האצבעות בא אור

ויהיה בסדר.

*

בוקר טוב / מילים: נתן אלתרמן, לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: נדב הולנדר

תְּאֵנָה כָּזוֹ זְקֵנָה
מוּל בֵּיתֵנוּ מִתְנוֹדֶדֶת,
וְצִפּוֹר כָּזוֹ קְטַנָּה
בֵּין בַּדֶּיהָ מְרַקֶּדֶת.
מְזַמֶּרֶת הַצִּפֹּרֶת,
הָאָתוֹן בָּרְחוֹב נוֹעֶרֶת,
הָרוֹכְלִים עוֹרְכִים תִּזְמֹרֶת!
בְּקִצּוּר, מַמָּשׁ קוֹנְצֶרט.
וַאֲנִי עַל סַף בֵּיתִי
שָׁרָה, וְכֻלָּם אִתִּי –
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
לַצִּפּוֹר,
לָאִילָן,
לַחֲמוֹר
הַקָּטַן.
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!

גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי
צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ!
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –
מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ.
אָז אֲנִי עוֹשָׂה קְצָת חֶסֶד
גַּם לָהֶם וּמִשְׁתַּתֶּקֶת,
וְאָבִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת
בָּעִתוֹן קוֹרֵא בְּשֶׁקֶט.
אַךְ אֲנִי שׁוֹמַעַת כָּאן
אֵיךְ הוּא שָׁר לוֹ בַּזָּקַן –

בֹּקֶר טוֹב…

בַּחַלּוֹן בְּיּוֹם בָּהִיר
הִסְתַּכַּלְתִּי לִי בְּשֶׁקֶט
וּפְלֻגּוֹת צָבָא סָדִיר
בַּמִצְעָד עָבְרוּ מִנֶּגֶד.
חֲצוֹצְרָה, תֻּפִּים, תִּזְמֹרֶת,
וַאֲנִי כָּזוֹ שְׁחַרְחֹרֶת,
וּפִתְאֹם – לֹא תַּאֲמִינוּ –
קוֹל פְּקֻדָּה, הֵי, שׁוּר יָמִינָה!
וְאֵלַי פּוֹנִים הַכֹּל

וּפוֹתְחִים בְּקוֹל גָּדוֹל –

בֹּקֶר טוֹב…

בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב,
לַצִּפֹּרֶת שֶׁבָּרְחוֹב.
וְלַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרֵחַ
וְלַפֶּרַח הַפּוֹרֵחַ,
וְלָזוֹ אֲשֶׁר אֹהַב אָהוֹב
בֹּקֶר טוֹב,
בֹּקֶר טוֹב!
 

מגש הקסם

האלבום וההופעה "מגש הקצב" – שירי נתן אלתרמן לילדים, ולא פחות למבוגרים, ממחישים מהי חדוות יצירה

דמיינו מרחב של אהבה / לשפה, לילדוּת, לצלילים / דמיינו שובבוּת, דמיינו תאווה / לצבעים שבתוך המילים.

הייתי רוצה להמשיך את החריזה הזו – מחווה משלי לאלבום "מגש הקצב", שהוא-עצמו מחווה לשירת נתן אלתרמן לילדים. אבל מגבלת הבתים צרי השורות לא מאפשרת להרחיב ולנמק את שבחיו, שמתמצים במין התרוננות פנימית, הנשמעת מהתו הראשון ועד האחרון – המחשה צלולה למושג "חדוות יצירה".

"מגש הקצב" – שנולד כמופע לילדים בפסטיבל הפסנתר האחרון – הוא יוזמתו של המוזיקאי נדב הולנדר, שהפיק מוזיקלית, הלחין שירים של אלתרמן לילדים, עיבד אותם, חרז להפליא חרוזים משלו (לכאורה, יומרה בהתחשב באלתרמן הנושף בעורפו. בפועל, הצלחה) ומנגן בפסנתר וקלידים, גיטרות, בס, קונטרבס וכלי הקשה. הוא גם עשה עבודה מצוינת בליהוק, כלומר בחירה חכמה של השירים, וגם של חבורת המוזיקאים, שהגרעין הקשה שלהם הוא ענת מושקובסקי ששרה (מקסים. חפשו ביוטיוב את "בוקר טוב" מתוך האלבום) ויובל מנדלסון הנהדר – כיום סולן "יובל מנדלסון והמסע לפולין", ובעבר סולן "שייגעצ".

התוצאה – ממגנטת. הילדים, שהם התירוץ לכל זה, נמשכים לקצב, לצבעוניות, להומור ולשירים הקליטים שמבינים את עולמם. למשל, "גד גיבור צייד", שמובס בניסיונו לצוד חיות במטאטא, והלטאה מסכמת: "גד, אתה טיפש". ומי שמזדעזע כעת על בסיס פוליטיקלי קורקט ותובע את עלבון הילדים – מוזמן להקשיב לשיר כולו, ואז לחוש את ההזדהות החומלת עם הנכשלים למיניהם, מתוגברת בצחוק. ואיך נקרא השיר הקודם, שמוביל אליו? "אוי מיי גד" – הברקה אחת מרבות של הולנדר.

"מגש הקצב" הוא קודם כול הופעה, מאוד מומלצת, שממשיכה (תיאורטית לפחות) להתקיים על במות, אבל גם המעבר לפורמט שכולו קשב מיטיב איתה. ההופעה והאלבום מעודדים הקשבה, רגישות ומבט על העולם מזוויות לא שגרתיות, ומחודשות (איך אמר אלתרמן בשיר "ירח"? "גם למראה נושן יש רגע של הולדת"). כך, למשל, השיר "קשה להיות ים" שכולו התבוננות מה"עיניים" של הים (" אֲנִי, רַבּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי / אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא גָּדוֹל…").

הכול מתפקע כאן מחידוש, כולל שני השירים המוכרים "הבלדה על חמוריקו" (לחן: סשה ארגוב) בעיבוד תימני עולץ שכולל נעירות קורעות מצחוק של מנדלסון, ו"שיר העמק" (לחן: דניאל סמבורסקי) בגרסת קאנטרי מהפכת קרביים ברעננותה ובניגודה למקור הישן, המנומנם משהו. ויש גם עיבוד מוזיקלי-תיאטרלי מרהיב לספר הילדים "ברמלי" (שכתב קורניי צ'וקובסקי ואלתרמן תרגם).

"מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! /
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי –/ מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ." אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

התפרסם בגלובס ב-26.6.2020

ג'יין בורדו / "אוקיינוסים"

לפני הצלילים, תנו רגע תשומת לב לעטיפה. העידן שלנו מקדש את השיר הבודד על חשבון האלבום השלם, שמתפוגג לאיטו. מתאיידת בפועל גם תשוקת היוצר להגיש יצירה שלמה – רומן של קוֹל עם עלילה בעלת התחלה, אמצע וסוף, בכיכוב שירים ששילובם וסדרם נבחרו בקפידה כחלק מהמבע. החוברת שבתוכו היא הבית של המשמעות – הזדמנות להתוודע בנפרד גם למילים וליוצרי האלבום ולחוות את קסם העטיפה. זו של האלבום "אוקיינוסים" מאת ג'יין בורדו (בעיצוב אפי קישון) היא יפהפייה, צבעונית ושופעת דמיון, ובעיקר מיטיבה לייצג ויזואלית את נושאי היצירה שלהם – שילוב של רומנטיקה, חברוּת ומסרים פוליטיים ואקולוגיים, מונגשים בידידותיות עם הקאנטרי פולק הנעים המזוהה איתם.

"אוקיינוסים" הוא כבר אלבומם השלישי של ג'יין בורדו, שמשלישייה הזדככו לזוג (גם בחיים) – דורון טלמון ומתי גלעד, והם ממשיכים להוכיח שאפשר לבטא עומק גם בקלילות. התוצאה היא אלבום חמוד, נעים ואינטליגנטי. את כישרונם ליצור שירים יפים שמספרים סיפורים עתירי מצבים ואווירות, הם תוחמים לפזמונים חמודים בקול החינני של טלמון, שהרוויח בצדק גם את חיבת הקהל וגם את אהדת הקולגות שלה, שמזמינים אותה תכופות להתארח באלבומיהם ובהופעותיהם.

משפט לקחת: "סופרת נשיקות במקום כבשים".

אריאל זילבר / "בשמחה"

נתחיל בשיר "תרגיל", שהוא כשלעצמו, כיחידה נפרדת, הוא ה-סיבה לרכוש את האלבום "בשמחה" של אריאל זילבר. זוהי תצוגת תכלית מרהיבה ויצירתית להדהים של הווירטואוזיות האריאל-זילברית. השיר כולל את כל 12 הסולמות המוזיקליים בעלייה, ואחר כך בירידה – כשגם את המילים הוא שר אז לאחור. שיר שממחיש את כישרונו, את חוש הקצב המופתי שלו ואת חוכמתו המוזיקלית והמילולית.

גם שאר השירים שווים האזנה, כולל שיר הנושא האוטוביוגרפי, המצטט גם את "מעמק לגבעה" של  ברכה צפירה, אמו של זילבר; "רפאנו השם" ההימנוני (בז'אנר "אנא בכוח" של עובדיה חממה) ו"הגאולה" – פרסומת סוחפת ל… גאולה, שכה מצליחה במשימתה, עד שכאשר שומעים אותה – מתחשק להיגאל.

יש לזילבר היוצר אינטליגנציה רגשית שיודעת לבטא את מורכבות החיים. כך למשל בשיר האהבה לאשתו "היא השיר", הוא מהלל את עוצמותיה ביושר שלא מטשטש את החמצותיה, שגם לו יש חלק בהן: "שואפת ורוצה לעזור לכל המתקשים / אך את חלומותיה איך ומתי תוכל להגשים". כהרגלו, הוא משופע בלחנים נהדרים, ומתקדם בהשתכללותו האמנותית. אי אפשר להתעלם מהמניפולטיביות הפוליטית שמבצבצת באלבום, שכאשר היא במיטבה, מגייסת את נתן אלתרמן עם שנינותו האנדרסטייטמנית ("אז אמר האחר"), ובמקרה הפחות טוב, מתבטאת בשירים "חוצפתו של נער הגבעות חלק א'", ו"חלק ב'" של מנורה חזני – תעמולה, שאין רע בעצם קיומה, לולא הייתה כה פשטנית במקרה הזה. גם המיסיונריות הדתית קצת מקלקלת, אם כי זילבר אינו היחיד ש"חוטא" בה – גם שולי רנד שוזר אותה בממזריות באלבומיו, ובכל זאת הם מתקבלים באהבה גם על-ידי גדולי האתאיסטיים, כי הכישרון הכריזמטי גובר אצל שניהם. וכך, העליצות הססגונית של זילבר, שלא דהתה על אף השנים והתהפוכות, הכנות והתום, והעובדה שהשירים הטובים מנצחים בקלות את החלשים – הופכים את "בשמחה" לאלבום מומלץ, לחגים וגם לימים שגרתיים יותר.

משפט לקחת: "ולפעמים כשהשכל נרדם, והרגש שוב ער וקיים, אז לפחדים אין שום גוף ומשקל, והאור מבצבץ לי מעל".

"יובל מנדלסון והמסע לפולין"

שלוש שנים אחרי אלבומו החתרני "שירים לבלה", שבו הוא כינה את עצמו "יובל המנוול", יובל מנדלסון, שפרץ לתודעה כמנהיג להקת שייגעצ – ממשיך להפגיז ברוקנרול לא מתפשר. הפעם באלבום שנושא את שם להקתו הנוכחית: "יובל מנדלסון והמסע לפולין". יש בו שירים שהולמים בחוזקה בנפש המאזין עד שהיא נפתחת, ואז – בום – המהלומות גוברות ומכאיבות-רצח מבפנים. ודווקא בגללן, מי שצורך את המוזיקה שלו לא כבידור או כטפט חמוד על קירות נשמתו, אלא כחומר דליק לתחזוק להבתו הפנימית, חייב להקשיב לאלבום ולשירים כמו "הר הגולגולת" המזעזע, על הצתת הנער מוחמד אבו ח'דיר; "הזיפת של יום שישי" – רוק להורים ממעמד הביניים הנמחצים; "המורה בכיתה" – עם האיכויות החנוך-לויניות, המהדהד את עולמו של מנדלסון, שבמקצועו הנוסף הוא מורה לאזרחות.

ויש גם את "ציידים בשלג" – המקסים בפגיעותו ובמוזרותו, "ג'ון ויין" – שיר עצוב על מות אב, ו"ילד של אמא" היפהפה והממכר, שבו מנדלסון טמן את שורשיו ואת יסודותיו. שיר שבו חיים בהרמוניה הילד הזך והמבוגר הציני. הפוליטי והמשפחתי, והקדרות מנוקדת בהומור. מי שיתמסר לכל השירים באלבום, יחוש לצד צריבות השיוף מבפנים גם ליטוף קטיפתי מנחם.

משפט לקחת: "אם קבענו ברבע לשבע, אז איך זה בשבע חיכתה לי סירנה כחולה, ובתוך החורשה סימני מאבק וטביעות אצבעות כמו שלי".

רוח התקופה

"בסוף ניפגש בכיכר", שרים מוניקה סקס באלבומם "לילה חדש" שיצא השנה. "הכיכר כבר ריקה וכולם ישנים", כמו עונה להם רונה קינן באלבומה "זמן התפוז" – גם הוא מפירות תשע"ט, בשיר "בהפגנה" – "לאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר / הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר".

נדיר שיצירה, כבר בזמן הווה, תלכוד מלבד עצמה גם את רוח התקופה, והשנה היו לפחות השתיים האלה, שכמו התכתבו ביניהן מילולית ומוזיקלית, במקצב תזזיתי, מעורפל וגם ראפרי. ועל אף האמיתות הקודרות שבאלבומים הללו, הם גם מציעים את אופציית התקווה.

התקווה של מוניקה סקס מתבססת על הרמוניה, שבנויה משכבות שהתגבשו ביחד במהלך שנות יצירה משותפת, ונשענת על העוצמה היצירתית האינדיבידואלית של כל אחד מהם: יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור שהפיק מוזיקלית את האלבום וספי אפרתי. הם וקינן, ביחד ולחוד, משקפים את הדור שנעוריו כבר נעלמו – אם כי ממשיכים לנכוח – אבל זקנתו עוד רחוקה. האנרגיות עדיין בוערות, אבל לא נשרפות ולא מתכלות. השנים העמיקו וחידדו את הפרספקטיבה שלהם, שזיככה ותמצתה את האבחנות הסוציולוגיות והתרבותיות על תקופתנו: "זה נראה כמו אפריקה, אבל מרגיש אמריקה. זה נראה אמריקה, אבל מרגיש כמו אפריקה" – מתאר יהלי סובול בקצב עדכני שמתבסס על רוקנרול חדש-ישן.

אצל קינן לכאורה אין תקווה. האלבום שלה הכריז על מותה, או לפחות על מות השמאל, מחנה השלום; אבל גם בשיא הקדרות, היא משמיעה בו קולות אחרים, מאפשרת להם להתבסס ומכוננת אותם כאלטרנטיבה. בשיא הביעות הסיוטי המתועד בשיר "מראה שחורה", היא מספרת: "מישהו צעק: היינו אחים כשהיינו אחים / הד חוזר מן ההרים – אנחנו אחים".

אחים שחווים ביחד את הימים האלה, שמלבד היותם סוף תשע"ט, הם גם תקופת חיץ. כבר לא סוף, אבל עדיין לא התחלה חדשה. וכמו שהיטיבה קינן לסכם באלבומה: "הזמן הזה מזמן נגמר / עכשיו הגיע זמן מחר". הבחירות שחתמו את השנה – תוצאותיהן ונגזרותיהן, כופות עלינו המתנה לפני שנצליח לנסח את חידושיהן. זוהי כבר משימתם של היוצרים שאת אלבומיהם נסכם בשנים הבאות. בינתיים, נקווה לממש בטוב ובשמחה את  תקופת הביניים הזו, בין השנה שהייתה לבין השנים שיבואו. שנה טובה.

פורסם בגלובס ב-29.09.2019

"שירים לבלה" / יובל מנדלסון

באלבום הזה מכנה את עצמו מנדלסון (מלהקת "שייגעצ" לשעבר) "יובל המנוול", ולא בכדי: האלבום שכתב לבתו התינוקת (וששירים ממנו ביצע בתוכנית של גורי אלפי "היום בלילה") – רחוקים מלהיות שירים תמימים לפעוטות. מנדלסון אמנם פונה לתינוקת שלו בשירים, אבל הקשבה למילים מחשידה אותו כמי שתופס עליה טרמפ בדרכו אלינו – המבוגרים. המטרה: פיגוע ישיר בלב שלנו. האם הוא מצליח במזימתו המרושעת? לשמחתנו, כן. עשרים דקות בלבד – אבל לא צריך יותר מזה – כי הן תמצית מרוכזת של עוקצנות, רשעות, שנינות ודיוק שמוזרקים לשירים מצחיקים באופן מכאיב.

אסף תלמודי הפיק מוזיקלית, ויצר כהרגלו רף מוזיקלי גבוה, שכוחו במינימליסטיות (גיטרה: מנדלסון, אקורדיאון: תלמודי, קונטרבס: מיקי ורשאי, וזהו), המנפיקה דווקא עושר. הנושא המוביל הוא לא פחות מאשר העם היהודי – היסטוריה (בשיר "עמים וארצות"), החגים ("פסח", "חנוכה", כולל "נוסעים למדבר" – פארודיה על "חד-גדיא"). וגם רצח רבין.

כנראה שהאלבום לא יומלץ על-ידי משרד החינוך, אבל יאומץ על-ידי משרד החיוך. אם רק היה כזה.

במילה אחת: צחוק

"ילדי בית העץ" / רן ויאיא כהן אהרונוב

הפרויקט שיצרו האחים רן (איש חינוך וסופר) ויאיא כהן אהרונוב (מוזיקאי – "הדג נחש" וקריירת סולו) הוא כבר אימפריה, שכוללת שני אלבומים בשם זה (החדש מביניהם – אלבום כפול עם 28 שירים), הצגה, מופע וסדרת טלוויזיה.

גם בלי להכיר את העלילה, האלבום מחולל חוויית הקשבה מרתקת. בזכות המוזיקליות הססגונית וההישג לשקף באופן מכבד ומדייק – עד לרמות ניואנסים – את עולמם של ילדים בגיל בית ספר יסודי. שלומי שבן, בן ארי – חנן ומוש, מרינה מקסימיליאן, איילה אינגדשט והלהקות התקווה 6, קפה שחור חזק והדג נחש – הם רק חלק מהיוצרים ששרים באלבום ומנגנים בו. "אם תרצו להבין קצת אותי, אולי תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו כבר לי!" – שר שלומי שבן בשיר הפתיחה, ואם באמת מקשיבים מגלים התייחסות לנושאים לא שכיחים בשירי ילדים, למשל בשיר "שקרים קטנים" – שהפזמון שלו מנסח את המורכבות ואת האמביוולנטיות שבפגישה איתם: "מתי השקרים לבנים ומתי הם שחורים. מתי שקרים קטנים? ומתי גדולים? לפעמים בקלות הם פותרים לי בעיות ועניינים. אז למה עמוק בפנים משהו שם מרגיש לי לא נעים?".

המילה שהכי מתמצתת את האלבום היא "אהבה" – בין הילד החדש לילדה הוותיקה, בין "החברים הכי טובים" וגם בין ילד ל"אחותו למחצה": "כשאני עם מיכלי היא כולה איתי, אז למה אומרים שהיא חצי אחותי?… אולי היא קטנה, אבל בכלל לא חצי. היא כולה-כולה אחותי". בעיקר עוברת האהבה הזו בין יוצרי האלבום למאזיניו.

במילה אחת: אהבה

"איך גבהו פני המים – משירי נורית זרחי" / אילה בן-פורת

"בנצנוץ אחרון של שמש, ברסיס אחרון של חול, תמיד תהיה ילדת מים, המסרבת לגדול" ("שלוש ילדות").

מיהי הילדה הזאת? המשוררת נורית זרחי שכתבה אותה? אילה בן-פורת שהלחינה, יזמה את האלבום ושרה בו את רוב השירים? אלונה טוראל שהפיקה מוזיקלית? הילדה המרדנית הזו – נצחית כשם שהיא רגעית, מהבהבת בין קצות הזמן – אולי היא אנחנו. כמוה גם אנחנו מתחזים למבוגרים כאשר למעשה נותרנו ילדים, עובי התחפושת נתון לבחירתנו. האלבום הזה, עם המוזיקה הבלוזית-קלאסית-פופית, ועם זמרים אורחים כמו מיקי שביב, יוסי בבליקי ורות דנון – מעביר את שיריה של זרחי אל מימד הקול, מעניק צלילות לצלילים ולמוזיקה שתמיד התקיימו בהם, גם ללא הלחנתם המפורשת. הדמיון המקורי והליריות האגדתית מפעילים מנגנון של קסם רב משמעי.

במילה אחת: קסם

פורסם בגלובס ב- 13.4.2017 

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

כאלה הם להקת "שייגעצ" – הסולן וכותב השירים יובל מנדלסון ואיתו שיקו פלדמן, אבי מרקוביץ' ואסף רייז – עסוקים באהבתם העצמית, כמו הרבה יוצרים, אך גם תוססים אירוניה עצמית.

"להפסיק לאכול עוגות" הוא כבר אלבומם השלישי (תוך חמש שנים), ובמילים אחרות: אחרי הצהרת הכוונות של האלבום הראשון והתעלמות אלגנטית מ"תסמונת האלבום השני" – משבר איכות או כישלון התוקף לעיתים את דיסק מספר 2, "שייגעצ" מנפיקים יצירה מרשימה בנחמדותה.

נחמדה – כלומר לא יצירת מופת, מצד שני – מרשימה. יובל שפריר, המפיק המוזיקלי, הוציא מהם פאנק רוק משובח, שיש בו מינונים הולמים של רעש והתמתנות. אפשר לראות את זה למשל בעיבוד המהורהר של השיר "פעם ביומיים", עם המנגינה היפה שמשדרגת את המילים הלוזריות ("תני לי רק עוד סיכוי אחד. אין לי ספק שאני אפספס אותו… איך שאני אפספס אותו, עד שתעזבי אותי") ועושה את צביטתן אפקטיבית.

בכלל, העיבודים של שפריר והלהקה מבליטים את הלחנים היפים ולעיתים קליטים של מנדלסון, המנוגנים היטב. על האלבום כולו שורה אווירת כיף בזכות הקלילות הנעימה שבה הוא נשמע והפתעות מלאות חן כמו עיבוד מקהלתי יפהפה בפזמון או רצועה נסתרת בת 37 שניות עם קטע אינסטרומנטלי מתוק.

בניגוד לנגינה וללחנים, המילים אינן אחידות ברמתן. לצד משפטים מקוריים ומשעשעים כמו "אני מקשיב בחצי אוזן, מסתכל בחצי עין, וזה לא נגמר בחצי כאב ראש", יש דימויים בנאליים כמו "נוהג להמר על הסוס הלא נכון".

אבל בסך הכל, את הרעננות התזזיתית של "שייגעצ" מניע כישרון מובהק. וזה המקום לתהות להיכן הוא מנותב. כרגע נראה שקהל היעד של הלהקה הם ילדים בגיל ההתבגרות, שכה התרחב בתקופתנו ונע מגיל 11 בערך עד שנות העשרים (ואף יותר, כדברי "הילד בן שלושים" של אהוד בנאי). "הזמן עובר, אני מתבגר", נאמר בשיר "לחיות" שכתב שיקו פלדמן חבר הלהקה. ואכן, ניכרים באלבום התחכמויות אופייניות לגיל, כמו "הייתי מוסר סודות מדינה בשביל מסטיק בזוקה או לילה איתה". אפילו השטן שמוזכר בשני שירים ("חתמתי על חוזה עם השטן" בשיר "בואי נרקוד" ו"קבעתי פגישה עם השטן" בשיר "כוחות הרשע") אינו מפחיד, אלא יותר ילדותי, ממש כמו האינטונציה של מנדלסון בחלק מהשירים.

מעניין מה יקרה ל"שייגעצ" כאשר יחצו את גיל ההתבגרות, במובן הביולוגי ובמובן המנטלי. איך תישמע יצירתם? מה יהיו תכניה? כיצד תתבטא כניסתם לעולם המבוגרים? מה יעשו שם ואיך יסתדרו? האם המעבר ישפיע על יצירתם?
ואולי דווקא ינקטו גישה פיטר פנית ויבחרו להישאר בעולם הדאחקות ההורמונלי, באקט שהמעריצים יכנו עקביות והביקורתיים דריכה במקום? אבל זה כבר המבוא לביקורת של האלבומים הבאים תוצרת "שייגצ". אחרי שאיפתם "להפסיק לאכול עוגות", מסקרן יהיה להכיר את מקורות התזונה הבאים שלהם.

שייגעצ, "להפסיק לאכול עוגות", הד ארצי

6.12.06, ynet