ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

*

כשגרתי בה לא הבנתי אותה. לא ידעתי אז שערים, במיוחד ערים עם הרים, הם כמו שירים – לא צריכים להבין, מספיק להרגיש. אבל התחלתי להרגיש אותה רק כשנפרדתי ממנה. ומאז היא נוקמת בי ומתייחסת אלי כמו אל תיירת. מצד אחד מסבירת פנים אך מיסתורית, מצד שני מתנכרת. אני בתגובה מתייחסת אליה כמו אל אהבה נכזבת, אם כי כל שנה באוגוסט שוקלת ברצינות להתאחד איתה. אבל עכשיו אנחנו באייר. כ"ח באייר, וזה היום שלה. והנה שלושת השירים שאני הכי אוהבת עליה, מלבד האהוב ביותר, שהוא גם הבנאלי ביותר.

ירושלים האחרת

מילים: יוסי גמזו, לחן: עמוס מלר ביצוע מזוהה: יזהר כהן

היתה הפסקת חשמל, אז הילה ואני, בנות ה-13, הדלקנו נרות והמשכנו לשיר. עד היום, בשירון, בעמודים של "ירושלים האחרת"  יש טפטופי שעווה. "ומול מגדל דוד שבים האוהבים, ימין משה ואבו טור אט אט וחרש". התווכחנו על זה. הילה אמרה שב"אוהבים" הכוונה לשכונות ימין משה ואבו טור. אני אמרתי: "לא, מה פתאום. זה אוהבים באמת! זוגות של אוהבים"! אני חושבת שכבר אז חששתי שהיא צודקת.

אור וירושלים

מילים ולחן: יוסף שריג. ביצוע מזוהה: "הפרברים"

שנתיים לפני כן, המורה לזמרה יעקב תלמי כתב מילים על הלוח. "השקט שוב צונח כאן בשמי הערב. כדאיית דיה מעל התהומות". "דיה זו ציפור שנקראת ככה בגלל שהיא דואה". ואז הוא הסביר לנו על פעולת הריחוף המיוחדת הזו, שמנצלת את זרמי האוויר. לא בטוח שהבנתי לגמרי. ובמנגינה היה משהו מסובך (הוא חזר שוב ושוב על הקטע "נושקת להט חרב", כי משום מה נטינו לזייף את המילה "נושקת"), אבל מלא קסם, לא פחות משבמילים. אתעכב רגע על המילה "קסם", שהיום אני משתדלת לא לשאת אותה לשווא, אבל בימי הגן ובית הספר היסודי היא תיארה מצב אמיתי, שבו החוויות נשלפו בפעם הראשונה משקית הצלופן.

אני וסימון ומואיז הקטן

מילים: יוסי בנאי, לחן: חנן יובל, ביצוע: יוסי בנאי
 
לאמץ את ילדותו, לנכס את הנוסטלגיה שלו ולחיות איתו מציאות שבה הוא תמיד יהיה קיים.

אתמול חלפו הציפורים

מילים: משה בן שאול, לחן וביצוע: שלמה ארצי

בית הסופר ברובע היהודי בירושלים. אני בת 18 וחצי, בשירות לאומי, ומתייצבת פעמיים בשבוע לסדנאות הכתיבה היוצרת – פרוזה ושירה. מוקסמת. מבולבלת, וגם מממשת בליבי (בלבד) רומן עם בחור גבוה וחולמני מהסדנה לפרוזה, שיום אחד נבהלתי לגלות שהוא זקן מופלג, כלומר בן 27.

והוא סיפר לי שאת השיר "אתמול חלפו הציפורים" כתב המורה שלנו בסמסטר הראשון – משה בן שאול. ומאז, העיר שמעליה חלפו הציפורים, והעננים, הייתה בשבילי – ועודנה – ירושלים. עתיקה, לא צפויה, יפהפייה ומסובכת כמו הסמטאות כבדות האבנים וקלילות החלומות.

"יש לי את הזכות לשיר את השירים של מי שלימד אותי שאין גבול לחלומות", אמר יובל בנאי באמצע המופע שנקרא בפשטות יובל שר יוסי. בעצם, הזכות שלו הייתה הרבה יותר בסיסית – הזדמנות לבצע רצף של שירים כל-כך יפים, שבכולם בחר יוסי בנאי, אביו, לרצף את מסלול חייו על הבמות. לקהל בהיכל התרבות בת"א ב-25.6 הייתה הזכות לנכוח במפגש הדורות המרגש, המצחיק האוהב עתיר המוזיקה האיכותית.

"הוא רק יתום ורק תמים", שר בנאי הבן את בנאי האב, ששר את אלתרמן, וביתמותו התמימה, ממש כמו ב"ערב עירוני" המצוטט, "הוא בא לזרוח בעינינו". מעונב, מחויט, מחויך, תזזיתי בתנועות ידיים רחבות, הוא כביכול עשה הפוגה מהרוקנרול שלו והלך אל הטריטוריה של אביו, בא אליו ושר אותו. כלומר, לא הביא אותו אליו. לא לקח את השירים המחויטים והלביש אותם בג'ינס, אלא פשט את הג'ינס המוזיקלי שלו ולבש חליפה. אבל זו לא באמת הייתה הפוגה מהרוקנרול, כי הנגנים/זמרים שחברו אליו, הכניסו לשירים את המקצוענות ללא-רבב הצעירה והחושנית שלהם. גבע אלון בגיטרות, עמיר ג'נגו רוסיאנו בבס, אסף רייז בתופים, גליה חי בוויולה ולירון "פלורה" משולם בפסנתר – הוסיפו שכבת ניצוצות נוספת להילת הקלאסיקה של השירים, ולפעמים – למשל בשיר "אנבל לי" (אתגר אלן פה בתרגום ז'בוטינסקי ובלחן יוחנן זראי) מיקמו אותו כפי שלא התמקם מעולם במחוזות המורבידיים שלו. אבל לא רק גוטיקה, אלא גם קסם רומנטי הם הביאו, למשל בשיר "תחת עץ האהבה" שבו לירון פלורה משולם איישה בכבוד את המשבצת הנשית ושרה עם יובל: "ושיר על השפתיים וטוב להם בשניים". ובאמת היה טוב, ולא רק בשניים. המילים של ניסים אלוני וברסאנס, נצחיים בהעברתם לדור הבא, ריחפו באולם, ולצדם קמו לתחייה דמויות שמעולם לא דממו כמו הגבירה בחום המסתורית, שהפעם ריגשה איתה גליה חי הוויולנית. אלון ומשולם הצטרפו בגיטרה אקוסטית, שהשתלבה עם המילים: "ומתוך הגיטר פתאום, רה, סול ודו. הניגון מעצמו פרח, כמו משורר – כל השיר בראשי צמח, שב וחוזר". וגם סימון ומואיז הקטן חזרו, ולא רק מטאפורית – מואיז נכח באולם פיזית וספציפית ועשה שלום.

"בסתיו, תמיד בסתיו, אבי חוזר בשקט / מארץ הדממה, כולו מאיר פנים / והוא מביט אליי ונשמתו שותקת / ושוב עושה דרכו אל קץ כל הימים", כתב ושר יוסי בנאי בשירו האחרון. הפעם, כשיובל חתם איתו את ההופעה, המשמעות שלו הכאיבה עוד יותר. "תתקרב, אתה נוגע", שר בנאי הבן לבנאי האב בשיר הגעגועים "עוד שיר אחד" שהוא כתב בשנת 2015 – דיאלוג שבעל כורחו נקטע למונולוג. ובאמת, מזווית מסוימת, מאחור, ראשו עם שיער שופע כשל אביו, נראה היה שיוסי בנאי, בחסד השירים, לגמרי מתקרב ונוגע.

התפרסם בגלובס ב-5.7.19

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

הזיהוי מתרחש כבר בצליל הראשון – ריטה, אבל המתינות מפתיעה. האוזן נפתחת אליה, מתרחבת בחוסר אמון כדי למצוא את הפאתוס שבוודאי מסתתר בצליל הבא. אבל אין שום פאתוס.
    
יש מילים, של יוסי בנאי, ולחן של ענבל סמדר. לשיר קוראים "אני גרה מול הים" (במקור "אני גר מול הים"), והוא נכנס אל הרדיו בחודש שעבר, במלאת שנה למותו של בנאי, אך לא מושמע מספיק. וזה תמוה, בהתחשב בעובדה שמדובר בסינגל ראשון מהאלבום החדש והמסקרן של ריטה, ראשון מאז שעזבה את "הליקון". והוא גם שונה, יוצא דופן מכל מה שריטה הרגילה אותנו אליו בשנים האחרונות.
 
לפני כל הנימוקים וההסברים, מדובר פשוט בשיר יפה. מילים יוסי-בנאיות מספרות באהבה דוויה על מציאות החיים הישראלית, זו שבה "נושאים את הסבל בתוך סל השמחות". והמילים מולבשות במנגינה רבת חסד של יוצרת צעירה, ענבל סמדר. ואת השילוב הזה לוקחת ריטה תחת חסותה-קולה ומגישה בעדינות שהולמת את מילות השיר. "וגבוהים השמיים והים הוא עמוק", כתב בנאי, והגבהות העמוקה הזו מתכנסת בנוחות אל תוך חלל קטן. עברי לידר, המפיק המוזיקלי של האלבום, היטיב ליצור לריטה עיבוד מינימליסטי עם גיטרות אקוסטיות, קלידים וקולות ליווי נשיים צנועים.
  
שום וירטואוזיות לא נחשפת כאן הפעם. לשם מה? סגולותיה הווקאליות של ריטה ונוכחותה העוצמתית ידועות, מגובות ונתמכות במעל עשרים שנות תצוגת תכלית. הפעם היא נחשפת בתבונה מרעננת, זו שגילתה את סוד הכוח – ההבנה כי עצם קיומו מספיק ולכן אין צורך להחצינו.  
 
וכך היא נמנעת מלהיכנס למהמורות שטמונות במשפט "יש ימים שצורח הכאב בחזה". זמרות עתירות דרמה, הסוגדות למופרזות, כולל היא עצמה בנסיבות מתועדות, היו מתקשות לעמוד בפיתוי לצרוח את ה"צורח", לכאוב בהתרסה את "הכאב" ולסחוט את הריאות שמתחת ל"חזה" עד קצותיהן. ייתכן שגם ריטה עצמה, ללא הריסון שבעיבוד, היתה מתפתה לכך. אבל האיפוק שבו היא שרה הפעם אפקטיבי, והוא יוצר צינור נקי שמאפשר לצמרמורות להרטיט.    
 
רק שתי דקות וחצי מתרחש השיר הזה. אין צורך ביותר. כל המוסיף מְפַגֵעַ. תמצית מדויקת, כואבת ונעימה, באופן הרמוני על אף הסתירה, מותאם למילים של בנאי: "יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה. פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה".
 
ריטה נשמעת כאן שקופה מרוב זכות ודרך השקיפות הזאת עובר אור שמאיר את דמותה יותר מאשר הזרקורים המסנוורים שהשליכה אלינו בשנים האחרונות. הלוואי וככה, באופן שכולו נטו שקט, היא נשמעת בכל אלבומה החדש. זאת התפנית שריטה כה זקוקה לה כזמרת. הכיוון של הדיווה הגדולה מהחיים כבר מוצה, נסחט, נשחק ועבר לעולם שכולו או רובו פארודיה. הסגנון הזה כבר הפך כה מזוהה עם ריטה, עד שהשכיח את מורכבותה שיודעת לדייק דקויות ואת העובדה שגם בלי איפור היא יפה. משמח יהיה אם עברי לידר ישיב לריטה את ימי התום ולא יסתפק בערב כחול עמוק – אחד.
 
"אני גרה מול המים", מילים: יוסי בנאי, לחן: ענבל סמדר, ביצוע: ריטה      

12.6.07, ynet

סוכות רק התחיל, ושמחת תורה באופק. במילים אחרות: עדיין יש הזדמנויות מצוינות להעניק במתנה אלבומים עבריים יפים – לאחרים, ובעצם גם לעצמכם. מה למשל? בשביל זה אנחנו כאן.

סגנון קצבי

"הד ארצי" ממשיכה במפעלה המבורך, "מבראשית", ומוציאה מחדש אלבומים ישנים, חולקת כבוד לראויים, ואת חלקם מצילה מהכחדת השיכחה. למשל, האלבום "נישואין נוסח גירושין", המבוסס על מופע של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי משנת 73'. במסגרת זו יצא באחרונה "friends" – האלבום הראשון של "עוזי והסגנונות" משנת 70'. הלהקה, שפעלה בישראל בשנות ה-60 כחלק מלהקות הקצב שהופיעו אז ושרו בעיקר באנגלית, הצליחה בארץ וגם בחו"ל. השירים של עוזי פוקס הסולן ביחד עם אבי קרפל בגיטרה, אייב אורצ'וור באורגן, רפי שוורץ בבס ומאיר ישראל בתופים נשמעים טוב גם היום. הנגינה מעולה, מקצוענית ויצירתית. החשמל כואב, אבל בעליזות, והפסיכדליה שבעבר היממה, היום משעשעת ונעימה לאוזן. במהדורה המחודשת מופיעים בונוסים, למשל השירים בעברית שהוקלטו בתקליטון שהוציאו, כולל "מה לך ילדה" ו"לאורך החוף" – שני השירים ששרו בפסטיבל להקות הקצב שבו הרשימו בתור הלהקה היחידה ששרה שירים בעברית.

הנאות נאות

צדי צרפתי היה היוזם והבמאי של "ההנאות הקטנות שבחיים" – ערב שירי ברטולד ברכט, שנערך בשנת 74'. מירי אלוני, בני אמדורסקי ויוסי פולאק שרו את הטקסטים שהלחין קורט וויל במחזות "אמא קוראז'", "אופרה בגרוש" ו"הפי אנד" לצד שיריו בלחנים של אלכס כגן ושל משה זורמן. התרגומים המשובחים של דן אלמגור ואהוד מנור עושים שירות טוב לטקסטים של ברכט שהם גם חומלים לא פחות מאשר זועמים. כשמקשיבים היום לאלבום שהנציח את הערב, מתברר שהוא מרגש גם היום בזכות השילוב האפקטיבי של קולות השלישייה. הקול העז של אלוני שמצטרף לקולות הגבריים והנחושים של אמדורסקי ופולאק יוצרים שירים קבארטיים שגם האפלוליות שלהם מאירה עדיין.

העמרנים מתהרמנים

בתקופת הצמדים של שנות ה-60 – הדודאים, הפרברים, אילן ואילנית, העופרים (ועוד), נכחו גם צמד העמרנים. שני האחים, שלום וברק עמרני, הירמנו קולות זכים בשירי אהבה ובשירים מסורתיים של עדתם התימנית. מלווים את עצמם בגיטרות ומצוידים בעיבודים הנקיים של המלחין יוסף הדר, מנהלם המוזיקלי, העמרנים הוציאו בשנת 66' את האלבום הזה שנקרא על שמם, ובמהדורתו המחודשת כולל גם בונוסים – להיטים נוספים שלהם כמו "שובה אלי", "פזמון האגודה" ו"הללויה". כמה מהטקסטים – הפטריוטיים וגם שירי אהבה – התיישנו, אבל הצלילות של קולותיהם והכוח של הביצועים שלהם לא נפגם וממשיך להתחדש.

שומעים את הקולות

גם חברת "הליקון" מתרפקת על נוסטלגיה באלבום הכפול "התשמע קולי" – שכולל קלאסיקות ישראליות בביצועים מקוריים. "איילת אהבים" של שלישיית גשר הירקון, "לילה לילה" של צמד העופרים, "גן השקמים" של ריקה זראי – הם דוגמאות מייצגות לשירים שמופיעים באוסף. הבחירה עצמה אינה תמיד מקורית או בעלת מעוף, אבל השירים עצמם הם בהחלט מהסוג שתמיד נעים לשמוע – לדור המבוגר, שיהנה להתרפק, ולדור הצעיר, שילמד מהיכן הכל התחיל.

היו זמנים

ואם כבר מדברים על התחלות, הרי שהצ'יזבטרון נחשבת לאם הלהקות הצבאיות. לפני כמה חודשים הוציאה הד ארצי את "הצ'יזבטרון, השירים" – אלבום כפול ובו הקלטות, רובן מקוריות, מחמשת התוכניות של הלהקה שהקים חיים חפר ושפעלה בשנים 48'-50' בכיכובם של שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר, שלמה בר שביט, זהרירה חריפאי ועוד. הלהיטים שלהם שרדו עד היום – "הן אפשר", "הפרוטה והירח", "היו זמנים", "שיר הרעות" ועוד. ההגשה כוללת לעיתים גם רעשים וחריקות, שמעידים על הישחקות כתוצאה מהשמעות רבות. במקרים חורקים במיוחד, מובאת גרסה נוספת.

אהבה אינסופית

"אתם יודעים", פתח יוסי בנאי את המופע שהונצח באלבום הכפול "מרוב אהבה" (הופעה חיה בהיכל התרבות רעננה ב-2.7.2004), "אם הייתי צריך לומר לכם במילה אחת הערב את כל מה שאני מתכונן לומר לכם הערב, הייתי בוחר במילה אהבה. כן, גבירותי ורבותי, אהבה. אהבה זה שם התואר, זה שם העצם וזה גם שם המשחק"…

ואכן, האהבה מלווה את האלבום הזה (בהוצאת "התו השמיני") מתחילתו ועד סופו. עם נציגויות הולמות של שיריו היפים והנודעים (למשל "ספירת מלאי", "ערב עירוני", "אהבה בת עשרים", "שיכור ולא מיין", "אני וסימון ומואיז הקטן") ומערכונים. המצמרר שביניהם הוא זה שבו רמי הויברגר משתף פעולה איתו בדמות שליח "מלמעלה" שבא לקחת את נשמתו, אך לאחר משא ומתן מתיש (ומצחיק!) מוותר לו.

הידיעה כי בסופו של דבר בנאי אכן נלקח אל מחוזות שמיימיים, רק מעצימה את האהבה וההנאה שיש בקטעים האלה מיצירתו השלמה.

כוכב נשאר

כאשר מנטרלים את כל המסביב והמעבר, ונשארים עם השירים עצמם – מתברר ש"כוכב נולד"  הנפיקה ממתקים טעימים לאוזן. השילוב של שירים יפים, חלקם קלאסיקות ישראליות כמו "שיר לערב חג", "הכניסני תחת כנפך" ו"נשל הנחש", חלקם  שירי רוק כמו "מחכים למשיח" ו"הגברים בוכים בלילה" וחלקם שירי פופ כמו "שיר אהובת הספן" ו"להשתטות לפעמים" עם עיבודים שלעיתים מוסיפים להם פרשנות חדשה, וכמובן קולות מרשימים – הופך את האלבום הכפול "הרגעים הגדולים של כוכב נולד 5" ("הד ארצי") למתנה נאה, גם לאנשים שלא הייתם מצפים מהם ליהנות ממנה.

חיסרון בולט: השמירה על פורמט מקוצר מצערת לעיתים. פיצוי: "לצלול" – שיר מקורי, מילים ולחן, של אדיר אוחיון. תענוג מילולי, מנגינתי וביצועי.

טוב שם טוב

"תחנות רוח" הוא אלבומו החדש של שם-טוב לוי והאנסמבל הנקרא על שמו. באלבום ("התו השמיני")  אוסף של שירים שלו ושל אחרים, רובם אינסטרומנטליים, שמתייחדים ביופי ובגיוון  סגנונות: מוזיקה צוענית ובלקנית, מזרח תיכונית, ג'אזית וקלאסית (עיבוד לקורל של באך). העיבוד שלו ל"יד ענוגה" נשמע מדברי בשלווה הסמיכה שהוא יוצר, פשוטה אך מיסתורית. ויש אוצרות נוספים כמו "טווס הזהב" הנודע שלו ו"העיר" – שיר מקסים שבו נשמע קולו החם ומעורר רצון לשמוע אותו יותר גם כזמר.

פורסם ב-ynet ב-6.10.2007

ומיד שמעתי את השיר בקול של יוסי בנאי. הקשבתי לו בתוך ראשי בשאננות של נגישות מובנת מאליה. הרי כולם נמצאים וכולם חיים ומרגישים טוב ושרים יפה. תמיד כשצריך אותם, הם שם.
הוא כבר לא היה אז בחיים, אבל זה נודע לי רק כעבור שעות.

אחר כך הכל התגדש בזכרו, והתקשיתי לשמוע באופן פעיל את שיריו. אז הקשבתי רק לשיר הזה, אבל שוב ושוב. "את הלילה שלך", עם המילים של נתן אלתרמן והלחן של עודד לרר.

 
את הלילה שלך, שעזבת לבדד
שעמד על דלתייך סחרחר משיאים
שנשא את חוליי, המוקדש לך לעד
שידע לענות רק בשמך האחד
את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים
 
בידיי, שנגעו בך, דועך השרב
מה יקרו לי חיי, שהיו הדומך
את זרה! את זרה! אל תבואי עכשיו
התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך
 
באחרון נרותיו – בשביל מי הדלקתים
כבר עומם המשתה, אשר אין לו שילום
רק הרעם, אי שם, עוד גורר רהיטים
רק ענק מחייך ושותק על לא כלום
 
אל תבואי עכשיו! ילד מת בחיקי
את נשכחת! עיני המראה עצומות
בחדרי העולם הגדולים, הריקים
גם צחוקך ייבהל מעצמו.

איזה שיר יפה ומוזר. הנרות, שרידי המשתה, הרעם שגורר רהיטים, הענק המפחיד, הילד המת והמראה שמסרבת לראות. כמה כישרון ואנרגיות מושקעים בכישלון להעלים את יסורי הפרידה הכפויה.

את כל זה יוסי בנאי שר. קולו התיאטרלי מתאים בדיוק להמחיז בעוצמה מלאת רכות ותבונה את רצף המטאפורות הססגוניות שבעצם אומרות רק דבר אחד: איייי, זה כואב!

כל הברה חשובה כאן, ויוסי בנאי לא מחמיץ אף אחת מהן, ומקפיד לדייק.
וזה לא פשוט ולא מובן מאליו. אלתרמן מעתיר מכשולים, שזמרים לא יסודיים ייכשלו בהם, ויבליעו את המילים בהן ההברה האחרונה של מילה זהה להברה הראשונה של המילה הבאה. למשל:

"מרגיעים, מרגיעים" – וזה עלול להישמע פשוט: מרגיעימרגיעים.
או: "באחרון נרותיו" (באחרונרותיו), "גורר רהיטים" (גוררהיטים), "על לא כלום" (עלוכלום).

יוסי בנאי כיבד כל מילה ושר אותה במלואה. זה דרש יותר תשומת לב ומאמץ, והתוצאה מוכיחה שקפדנות לא באה על חשבון אותנטיות ורגש. היא אפילו יכולה להעצים אותם.

לפעמים אני עוברת בשדרה שלמרגלות ביתו. תמיד כשצריך אותם הם שם, אה?!? ובעצם כן. אסור להניח למותם לקלקל את העובדה הזאת.

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06