וזה עוול בלתי נסלח כי – הקשבתם פעם למילים? יורם טהרלב כתב שיר אישי מאוד על מצב תודעה עדין, שברירי, פגיע ורעוע, מצב נפשי של בין לבין, לא כאן ולא שם, ובמילים שלו: "אשכולית תלויה עדיין, בין החורף והקיץ, ואני כמותה".

נורית הירש הקשיבה לצלילים הפנימיים של השיר, הבינה לעומק ודלתה אותם מהמילים במנגינה עדינה ורגישה. אבל הביצוע המוכר – הבליע את הכל, טִשטש את קולות הניואנסים וקבר את השיר.

אז בשביל זה אנחנו כאן, וזו המטרה, הכוונה והמהות של הפינה הזו, "הגיע הזמן לעשות קאבר ל…" באתר סך הקול.

קבלו כסיפתח את השיר "בפרדס ליד השוקת" באופן חדש וטרי כאילו נוצר היום, וגם תיווכחו איך מגע נשי אחד קטן הופך את הכל.

רבקה רביבו – ככה קוראים לזמרת-יוצרת המוכשרת שחונכת את הפינה ומטלטלת את השיר, מחזירה אותו למקורותיו – עדין, שברירי, פגיע, צנוע. קינה להחמצה.

לדעתי, היא פענחה אותו והצליחה להעביר את ה"אשכולית תלויה עדיין בין החורף והקיץ ואני כמותה" עם רבדים נוספים של מסתוריות ואפלוליות (שימו אוזן על ה"ריח מים, צל ערביים") ובעיקר השרתה עליו אווירה של קסם ויופי.

כמו הביצוע הצנוע שלה, כולל העובדה שהעדיפה לא לצלם את עצמה, רבקה מעדיפה להציג את עצמה כמה שפחות, והסכימה לספר על עצמה בינתיים (רק) את הפרטים הבאים:

"אני פסנתרנית, מלחינה ויוצרת, מנגנת בהרכבים. ממש החודש אני מקליטה אלבום בשם 'רגעים' – פסקול של תחושות ורגעי חיים. הוא אינסטרומנטלי ברובו, ויצרתי אותו בבית שלי, על הפסנתר האקוסטי האהוב והמוכר, שאיתו אני מחפשת מנגינות מאז כיתה ג׳, יחד עם כמה חברים יקרים.

בית זה מרחב לא סטרילי להקליט בו, יש הרבה רעשי רקע טבעיים – ציוצי ציפורים מהחלון, הגשם, קולות בישול מהמטבח, דלת שנפתחת ונסגרת, המקרר שמזמזם, קולות השכנים… בחרתי להקליט את האלבום הזה בבית, כי לצד ומתוך כל הצלילים הללו הולחנו המנגינות ולכן הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה הזו".

בפרדס ליד השוקת
צל ערביים וירוקת
וציפור שותה
אשכולית תלויה עדיין
בין החורף והקיץ
ואני כמותה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

במרום חמה בוערת
אבל פה עמוק הערב
וכמעט הסתיו
אם תתעי ושוב תבואי
עוד אהבתנו פה היא
ואני איתה.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

ריח מים, צל ערביים
נח על המשעול
בין ערביים
עוד נשובה שניים
יחפים בחול.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעוריי.

מילים: יורם טהרלב, לחן: נורית הירש, עיבוד, הפקה, שירה ונגינה בפסנתר: רבקה רביבו, כלי הקשה: אריאל סמית, ציור עטיפה: טליה פרי.

השיר  מוקדש ליורם טהרלב ז"ל במלאת שלושים למותו.  

המצב הזה, של בין לבין, כמו האשכולית שתלויה ומתנדנדת בין העונות, הוא אחד מאבות המזון היצירתיים. הוא לא עִרער את טהרלב אלא הִרהר אותו. הדרך אל הבית יכולה להיות מצב זמני, אבל גם מצב תודעתי עקרוני מתמשך וקבוע כמו בשיר "מים מתוך הבאר": "עודני משוטט בעולם הרחב,

נצרב בקרה ובחום, לא בניתי ביתי, וגם לא אטע לי עץ, רק זאת אבקש עוד לטעום: מים מתוך הבאר, לחם מן התנור, חופן של מלח ופלח מפרי העץ האסור" – עץ הדעת כמובן, והאכילה ממנו מבשרת שלפעמים הדרך עצמה היא החיים. והיא תמיד מתחדשת. אין אחורה פנה. "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה", קבע טהרלב בשיר על הדרך שאינה פרטית אלא ציונית. ובשיר "הרצל", שבו הבית הנכסף הוא הבית הלאומי, טהרלב מספר על המחיר האישי ששילם הבית הפרטי של הרצל: "בבית הוא הניח אישה וילדים, שחשו על גבם את צרת היהודים". השיא (המפוכח והמכאיב) של דרך הנדודים היהודית, שמתמצה בקריאה התנ"כית העתיקה "לך לך", הוא בשיר הדי-נשכח "להיות יהודי" (לחן: משה וילנסקי, שירה: להקת גייסות השריון, 1973, מאותו אלבום שבו מופיע השיר "הרצל"): "ולשמוע מגבוה את הקול ההולך:  לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! לֶךְ-לְךָ, לֶךְ! אתה האחר, אתה היחידי, לך לך! לך לך! – פירושו להיות יהודי".

וכאשר מגיעים סוף-סוף לארץ, גם אז מצווים להתהלך, הפעם בה, במחול המסע והמשא התמידי שטהרלב היטיב לשורר: "קום והתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל, וודאי תפגוש בדרך, שוב את ארץ ישראל". הפעם, הכוונה היא להכיר את ארץ ישראל, לדעת אותה. כן, במובן התנ"כי, האירוטי. הרי טהרלב אומר זאת במפורש: "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה".

בשיר "אתה לי ארץ" זה בדיוק להיפך. הגוף האנושי מדומה לארץ, ומעשה האהבה הוא ההליכה בשביליה: "אני פוסעת חרש בשביליך, אני נוגעת בעשבי הזמן, אני לומדת את כל משעוליך, חונה ליד כל מעיין".

המעיין נמצא רבות בשירי הנדודים של טהרלב. ב"חלקת אלוהים" הוא נכסף להיות כמותו: "לו ידעתי ככה לחיות, לנבוע ולעד לא לחדול". הערגה העזה הזו, מקורה בתודעת הזמן האוזל: "הימים שעוד נותרו לאהבה, חומקים מבין האצבעות".

אבל בראשית הדרך, היו עדיין מרחבים של זמן, וכהרגלו הפואטי, טהרלב מיקם אותם בדרך. השיר "זר של נרקיסים" פותח בכך: "עצי הצפצפות שרים לך שיר על דרך". בנעורים, עם שלהבתם ("שובלך אשר הצית את הדשאים") ופגיעותם ("ואת כאיילה אובדת במשעול") יש פריחה במובן המלבלב – "וזר של נרקיסים הן שש-עשרה שנותייך", והחומק ובורח – "החסידות פורחות מתוך בריכות המים".

אולי אלו אותן חסידות אשר מככבות בשיר היפהפה והפחות מוכר "סתיו לבן": "ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות, בדרך מן השלג אל השמש". כן, שוב האזור המסתורי והיצירתי שממוקם בין לבין, וטהרלב ממשיך להצביע עליו בהמשך השיר, והפעם כטריטוריה של זמן כואב: "ראשי החצבים שוב עולים מן המחנק שבין ראש השנה לבין החורף". אבל המחנק יתחלף להתחדשות, עדיין בגִזרת הביניים: "נשוב ונעבור בין חמה לבין ענן, על דרך העפר המתחדשת", שבסופה ינצצו מי החיים מהממטרות ומהגשם: "בין ברק הממטרות לבין הגשם". בין, לבין.

בגשם הגדול מכול, הלוא הוא המבול, בתיבת נוח – הִדהדה בתוך התיבה, הכמיהה לבית אמיתי, יציב. בשיר "נוח", שכמו בשאר שירי השטות המצחיקים של טהרלב, טמונה בו אמת עמוקה, מפצירים תושבי התיבה מנוח (כאילו שזה תלוי בו): "תן לנו לצאת ולחזור לבית".

בשיר "הביתה לחזור" מייחלים לשוב "הביתה אל השקט, הביתה אל האור, אל אמא השותקת". למה אמא שותקת? זוהי תעלומה שככל הנראה כבר לא תתברר, אבל שתיקתה זמנית, כי אמא כבר משמיעה קול, בשיר "הדרך אל הכפר": "ואמי עוד קוראת לי בקולה". והבת, גיבורת השיר, "קמה מעפר" ו"שבה אל הכפר, כמו ילדה שחוזרת אל ביתה". החריזה של עפר וכפר אינה מקרית. העפר, האדמה שמתקשרת אל צמיחה ואל קמילה ("מעפר באת ואל עפר תשוב"), הוא השורש והבסיס בבית, בכפר. ורבקה זהר, שהשיר נכתב עבורה (בלחן של נורית הירש) אכן קמה מעפר, מאזור הדמדומים שבין חיים לבין מוות, וחזרה הביתה.

והנה האפשרות הקוסמת מכול שטהרלב מאפשר: לא בין לבין, לא או – או, אלא גם וגם. בבית האחרון של השיר "המלח שלי הוא המלאך שלי", שלכל אורכו נלחמות זו בזו הארעיות שבים מול הקביעות שעל האדמה, מזדהרת בסוף ההרמוניה של שילוב הניגודים: "ויום אחד יבוא, אפליג איתו הימה, ועל ספינתי נקימה שמה, את ביתי ואת ביתו. וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר, על מי הוא יוותר".

אז כמו נוח שלך, גם לך נזכור, יורם טהרלב, איך פתחת את הצוהר על מנת שנבחין בגוונים הרבים שבין הבית לבין הדרך ונגלה את הפלאים שבתוך הניגודים. איך סיפרת בשיר "בלילה"? "ראיתי את האור בתוך הלילה". אז תודה לך על כך שראית אותו, ועוד יותר תודה, שהראית לנו.

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018

בשביל שירים טובים צריך גנטיקה משובחת. מילים יפות נוטות להימשך למנגינות שיהלמו אותן, ולהיפך. אחר כך צריך קולות גדולים, שימזגו אותן לישות אחת ויפיצו אותה. ואז הם מגיעים אלינו על מנת להישאר. העניין הוא שעם הזמן השירים המעולים נוטים להתפזר ולהיבלע בין שירים פחות מוצלחים. עד שמגיעים החגים, שמספקים הזדמנות הולמת לרכז את העילית ולהגיש.

וכך יצאו בימים אלה אוספים מקיפים של יורם טהרלב, יהונתן גפן ושמרית אור – משוררים-פזמונאים, שחמצן השירים שהזרימו לתרבות הישראלית עדיין כוחו להנשים. שלושתם תרמו לשפה העברית במטבעות לשון שנוצרו משיריהם (דוגמאות בהמשך) וניחנו בכושר התבוננות חד, שמאפשר להם להיכנס גם לראש של ילדים (גפן: "הילדה הכי יפה בגן", אור: "אמת או חובה", טהרלב: "כולם הלכו לג'מבו") או אפילו של בן המין השני (גפן: "אי ירוק בים", טהרלב: "ישנן בנות", אור: "ואולי אותה שתיקה").

חלק מהשירים באלבומים האלה מופיעים בפעם הראשונה על גבי דיסק, אבל מה שעוד יותר הופך אותם למומלצים הוא המגוון, שמשמר את השירים ברלוונטיות מהנה גם לאורך שעות של האזנה. מדובר בתמצית היופי של מיטב הקולות הגבריים והנשיים שצמחו בארץ לאורך מצעדי הפזמונים, הלהקות הצבאיות, שירי הילדים, מופעי הבידור, הפסטיבלים וצמרות האירוויזיונים, ששיאם הוא "הללויה" של שמרית אור.

שמרית אור – "עוד תראי את הדרך" ("הד ארצי")

שני דיסקים, בכל אחד מהם 21 שירים. החוברת עם המילים מפרטת את נסיבות הכתיבה של השירים. וכך, אפשר להתפעל למשל מהמפגש של שמרית אור עם שלום חנוך בבית הספר לתיאטרון בית צבי שבו למדו בגיל 18-17. התוצאה היא שלושה שירים גדושי נעורים וכישרון: "צרות טובות" ("בעירי היו שתי עלמות"), "איזידור" (בביצוע שולה חן)  ו"סתיו" (שמבצעים הצמד חדווה ודוד). השיר "סתיו", ביחד עם שירים כמו "לבד ועוד לבד" (לחן: מישה סגל, ביצוע: עפרה פוקס), או שירי הילדים"יערה" ו"רולי רול", הוא אחד מההצדקות לאוסף הזה, שמחיה את היצירות היפהפיות אך המעט נשכחות האלה. שאר השירים לא זקוקים לתזכורות: "שיר היונה", "אני חוזר הביתה",  "נסיך החלומות" (ולנטינו) ועוד רבים שנשארו כאן בצדק. אפשר לשמוע גם את אור בקולה, בשירים שמבוצעים כאן לראשונה: "בלילה באתי אל הגן" ו"ואולי אותה שתיקה".
מטבע לשון אופייני: "היום כבר לא מתים מאהבה" (מתוך "אצלי הכל בסדר". לחן וביצוע: בועז שרעבי).

יורם טהרלב – "אין כבר דרך חזרה" ("הד ארצי")

ארבעה דיסקים, בכל אחד מהם 23 שירים. השנה מלאו לטהרלב שבעים, ומתוך כאלף מהשירים שהוקלטו בינתיים, מופיעים כאן "רק" 92. דיסק אחד מהם מוקדש לשירי פסטיבלים ("יעלה ויבוא", "נוח", "על כפיו יביא"), פסטיבלי ילדים ("המשפחה שלי", "הדגל שלי", "הדרך אל הכפר", "חלקת אלוהים") ואירוויזיונים ("הורה"). ויש גם דיסק עם שירי להקות צבאיות ("מלאך מסולם יעקב", "גבעת התחמושת", "המלח שלי"), שטהרלב הוא הפזמונאי הפורה ביותר שלהן, עם 132 שירים.
מהחוברת ניתן ללמוד, בין השאר, שהשיר הראשון של טהרלב, "את ואני והרוח", נכתב תוך כדי נסיעה באוטובוס מחיפה לתל אביב, ואפילו לא נועד להלחנה, אלמלא אשתו דאז של טהרלב, נורית זרחי, שבזכות ערנותה נולד פיזמונאי.
מטבע לשון: "אם זה טוב ואם זה רע – אין כבר דרך חזרה" (מתוך "אין כבר דרך חזרה". לחן: יאיר רוזנבלום. ביצוע: להקת חיל הים).

יהונתן גפן – "איש תחת גפנו" ("אן אם סי")

שני דיסקים, בכל אחד מהם 20 שירים, ודיסק נוסף ובו 19 קטעים מתוך מופעים, חלקם מופיעים לראשונה. אביב גפן כתב הקדמה אוהבת. "קצת קשה להישאר אובייקטיבי כשמדובר באבא שלך", הוא מודה, ומגדיר את שיריו כשירים ש"מביטים בנו אל תוך העיניים ולא יעזור כמה ננסה לזוז". יהונתן גפן עצמו מסרב להסביר את שיריו, והנימוקים שלו לכך, בסוף החוברת, הם יצירה בפני עצמה על מהות הכתיבה.
שפתו של גפן גדושה בחן כמו "מחייכת ענבים" בשיר "אחינועם לא יודעת" (לחן: רוב הקסלי, ביצוע: אריק איינשטיין), אבל גם ביגון, מהסוג המתואר ב"דניאלה": "הכאב הזה קבוע ודוקר לילות שחורים". ויש לו יכולת לתאר דקויות של סיטואציות אנושיות ("בלדה לנאיבית", "זה היה סיפור של חורף"), או כמו שהוא מגדיר זאת ב"שיר בין ערביים": "יש הפוחד מהדממה. יש המגלה בה נשמה".
מטבע לשון: "פחות אבל כואב" (מתוך: "פחות אבל כואב. לחן וביצוע: יהודה פוליקר).

פורסם ב-ynet ב-7.6.08', ערב-ערב-שבועות תשס"ח 

רוצה להגיב, אבל לאו דווקא בפומבי? בשביל זה המציאו את "כתבו אלי", ממש מתחת לתמונה שלי.

אינני מי שאני ללא השירים שספגתי במהלך חיי, ומתוכם – רבים הם שלו, והוא כתב מאות.

הנה חלק קטן מהם, והסינון אכזרי – רק כדי לא להעמיס ולייגע. בחרתי את אלה שמשמעותיים עבורי במיוחד.

ילדות

הכל התחיל (בין השאר) ב"גברת אחת מרחוב בצלאל" – ספר שקיבלתי במתנה כשהייתי בגן חובה. למרבה השמחה, ספרי ילדותי שמורים עימי, כך שתוך כדי כתיבה אני מציצה בספר שכתב טהרלב ואייר להפליא דני קרמן. "גברת אחת מרחוב בצלאל / יצאה ביום שמש ברחוב לטייל / עם כלב קטן ועם כובע של קש / ופרח ציפורן תקוע בדש / הלכה לה ברחוב / ואמרה כמה טוב"!
אוי, מה שהולך לקרות לה בהמשך. אבל בעצם התכוונתי לכתוב על שיר אחר מהספר.

1. מלאך מסולם יעקב

חד משמעית, זהו אחד מהשירים הכי נפלאים בעיניי עד היום. הרבה גם בזכות הלחן של נורית הירש והביצוע של צוות הווי נח"ל עם הסולנית רותי בן אברהם.
בימים אלה אני כותבת ביקורת על הספר "שירים במדים" (מאת שמואליק טסלר) שעוסק בלהקות הצבאיות. מבין העובדות שמביא הספר מתברר שיורם טהרלב (להלן: יט"ב) הוא הפיזמונאי שכתב הכי הרבה שירים ללהקות האלה. 132 !
אבל בשבילי המלאך מסולם יעקב הוא קודם כל שיר ילדות.

2. נח

והנה עוד שיר שליווה את ילדותי. עד היום הוא עושה לי מצב רוח טוב. נסיבות כתיבתו, גם הן משעשעות אותי. יט"ב סיפר פעם שקיבל ממתי כספי את המנגינה, והיא זו שהכתיבה את הנושא. צמד ההברות המלעליות פשוט קבעו "נוח", וסביבן הוא יצר את השיר המצחיק להפליא, עם כל הממותה והשיבוטה האלה. שוקולד מנטה מסטיק מוסיפות לעליצות (שלא לדבר על ההעמדה המגוחכת), עם מתי כספי כמובן.

3. בים בם בום

"שני חברים הלכו בדרך"…

עד היום אני מתווכחת עם המשפט: "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר". לא רק שמעולם לא התעודדתי מהעובדה הזאת, היא רק מדכדכת אותי עוד יותר.

כבר כילדה התקטננתי מהעובדה שיש בשיר מילה ששונתה בשביל החרוז. או שבעצם יש כזה דבר, אבוקדה? ("התיישב אותו ביש גדא בים בם בום / תחת עץ האבוקדה").

אפשר ללהג עוד רבות על השיר המבריק (כן!) הזה.

4. דלת הקסמים

והיו סדרות הטלוויזיה לילדים. למה להרבות במילים?

5. הילדים משכונת חיים

ידעתם שיורם טהר לב כתב את המילים של שיר הפתיחה? אותי זה הפתיע (לחן: שוש רייזמן).

 
נעורים – מוקדמים ומאוחרים

זו היתה בשבילי (גם) תקופת השירונים והרדיו. שירים חדשים לצד ישנים – אליהם פיתחתי חיבה מיוחדת. כך הכרתי בין השאר את הצמדים (הדודאים, הפרברים), השלישיות (השלושרים, החלונות הגבוהים), הרביעיות ("האחים והאחיות")…

6. "החולמים אחר השמש"

 גיליתי אותו בתקופה ההיא. הוקסמתי (עד היום) מצירופי-מילים יפהפיים (קודם כל, שם השיר), שמשחקים עם "טל" ו"על" כמו "טל על שיחי ההרדוף, על הבריכות והסוף, טל על ראשך הכסוף, ועל עינינו"). וכמובן המשמעות ("לו רק ידענו לנצור חדוות הנוער") שהפעימה אותי בלי שיכולתי כנראה להבין אותה באמת.
לחן: סשה ארגוב, ביצוע: הפרברים – שימו לב לנגינת הגיטרות, ובכלל להגשה המופתית .

7. הבלדה על יואל משה סלומון

לחן: שלום חנוך. ביצוע: אריק איינשטיין.
לפעמים צריך פשוט לשתוק ולתת לשירים לדבר. הם עושים זאת טוב מכולנו.

8. האוהבים את האביב

עוד תוצאה אפקטיבית של מפגש בין יט"ב לשלום חנוך, ששר עם חבריו ל"השלושרים".
עוד הוכחה לכך שאפשר לאהוב משהו גם מבלי להבין אותו לגמרי (מה זה ה-נונינו הזה?).

9. זר של נרקיסים

מזל טוב. אני בת שש עשרה! והשיר הזה הוא לכבודי.
אפי נצר הלחין, רן אלירן שר. "ורק האהבות שבות לכאן בסתיו"…

10. סתיו לבן

ואם כבר סתיו – אז לבן. לא מצאתי ביצוע שאפשר להוסיף כאן.
לחן כל כך יפה של שי לביא. מומלץ לחוות את שיר האיכרים הישראלי הזה רגע לפני ראש השנה. העברי, כמובן.
הנה הבית הראשון והפזמון: "ושוב ירדה עלינו שיירת חסידות / בדרך מן השלג אל השמש / וכחולצת שבת הלבינו השדות / לקראת הסתיו ארצי חמה נושמת // הנה יורד הסתיו עם השקיעה העצובה / על דרך העפר ועל עקבות האהבה / על מרחבי השלף ולובן הכותנה / על פני האנשים צרובי הקיץ".

11. אינך יכולה

שמוליק קראוס הלחין, ושר עם חבריו לשלישיית החלונות הגבוהים. כל המוסיף – גורע.

להקות צבאיות

כאמור, ליט"ב חלק מהותי בהן. 132 שירים, כן?

12. כשאהיה גדול

להקת חיל הים. לחן יאיר רוזנבלום. שלמה ארצי הכה צעיר באמבטיה.

13. המלח שלי

גם זה של חיל הים. הלחן של משה וילנסקי, והבונוס: חוכמת ה"גם וגם" – "וכך לא אצטרך לשאול אותו יותר / על מי הוא יוותר".

כל מיני

14. חשמל זורם בכפות ידיך

לחן נורית הירש, ביצוע רותי נבון. הכוח הנשי, שמאחוריו עומד כמובן גבר.

15. בלילה

איזה שיר! איזה יצחק קלפטר, שגם הלחין. איזו יעל לוי. איזו איכות (טכנית) איומה של הקליפ. חבל.

16. בלדה עם סוס עם כתם על המצח

מתי כספי הלחין, חוה אלברשטיין שרה (מילה שממעיטה מערך "הדבר הזה" שהיא עושה).
השיר הזה שווה פוסט בפני עצמו. הוא מדבר בעצם על אהבת המוזיקה, חשיבותה ועוצמתה הכמעט מיסטית. וזאת גם אגדה יהודית מרגשת ומבכיאה בכל פעם מחדש בקטעים הרלוונטים. למי שטרם נפגש עם המילים, מומלץ למצוא אותן ולקרוא, לא רק להקשיב.

נשארו על רצפת חדר העריכה

אני אפילו לא מוכנה להיכנס לזה. זו היתה בחירה אכזרית וסובייקטיבית לגמרי. רציתי לפחות שבעים, שיר לכל שנה, ונשארתי עם שש עשרה ("שנותייך, אשר גמעו מטל הערב הכחול"). אתם מוזמנים לזרות מלח על פצעיי…

האתר (המושקע והמומלץ) של יורם טהרלב

http://www.taharlev.com/

(תודה לאיילת ה.)

שבת שלום.