היא נודעת בעיקר כזמרת, עם קול מיוחד שנשמע כמו שילוב של דבש ונענע. מעטים זוכרים אותה כיוצרת, אולי בגלל שהיא עצמה רק התחילה להיות כזו. מותה קטע בפתאומיות את דרכה החדשה, היצירתית והמסקרנת – כאומנית שמלחינה וכותבת את שיריה.

נותר לנו רק אלבום אחד ממנה כיוצרת ולא רק כזמרת. "ימים נשברים", כך נקרא האלבום שלה שיצא בשנת 1986 בהפקת יזהר אשדות שגם יצר את העיבודים. על כל שירי האלבום היא חתומה ככותבת וכמלחינה. ולא רק זה: חזה – באופן יצירתי, פתוח ושונה מתדמיתה השמרנית, העזה לפרוץ בו דרכים חדשות, אל מחוזות שחורגים מהפופ האתני שאפיין אותה עד אז. האלבום הזה הוא התחלה של יצירת רוקנרול – בתכנים האישיים והחשופים ובנגיעות החשמל שאשדות העניק לה, בעדינות וברגישות. התוצאה: צבעים לא מוכרים, אך באופן שלא מסתיר אותה או משתלט עליה, אלא פשוט מגלה אותה. וזאת תגלית גדולה.

האזנה לאלבום הזה מרגשת ומכאיבה. הכאב נחווה בגלל ההחמצה וההפסד, שנותר לנו רק לשער את אומדנו. יש להניח שעפרה חזה הייתה ממשיכה – כפי שקיוותה – להתפתח ולהעמיק כיוצרת גדולה במהלך 23 השנים שעברו מאז שהכול נקטע.

הנה מבט על האלבום "ימים נשברים", שרוב שיריו נשכחו, כמו ההכרה שהיא הייתה זמרת גדולה, אבל גם הרבה יותר מזה. ההקשבה לו מזמנת הפתעה. עפרה חזה נשמעת אחרת מקולה המזוהה – לא עוד יופי מתוק ומסוגנן. הפעם היא נשמעת כמו ציפור פצועה. כאובה, זועקת.

המילים של השירים משלימות את התמונה הקודרת ומגלות צד אפל, קודר, מיואש, מבעית ורווי סודות. הנה מדגם מכל השירים: "כל לילה הוא מכאוב, כל לילה הוא הסוף", "מגלגלים דיכאון", "מי השאיר בה צלקות", "בלילות הצל עליי גובר, שוב מאיים", "המבט שמכאיב כל כך", "רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע", "הקור בלילות מילא את הבית הריק", "לבד-לבד רחוק מן האורות". שם האלבום אכן מתמצת אותו: "ימים נשברים".

כל השירים כאמור נכתבו והולחנו ע"י חזה. בשיר "הכאב הזה" יזהר אשדות שותף להלחנה.

 ימים נשברים

צעקת הרוק של חזה נשזרת כאן בקצותיה בצלילי-קול אופראיים – חותם אישי יפהפה. הקשבה למילים או קריאה בהן מגלות נקודת מבט מקורית ויוצאת דופן – אמפתיה לא תיאומן שגיבורת השיר הנבגדת מעניקה לאישה "האחרת", השותפה לבגידה של בן זוגה. הבנה שיש משותף בין שתיהן – האומללוּת. וכמו שחזה מנסחת: "ושתינו נשים צעירות ובוכות".

צלילי מרחקים נושאים את הלילה
על גב עננים אל יום המחר
ואת זיכרונך בטרם הלכת
כיסה מעיל בחורף הקר

מנסה עוד לשמור בינינו על קשר
גם אם השקרים הפכו להרגל
אתה עוד תלך אליה בסתר
ואני אחריך נתפסת כמו צל

ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
לא אוכל עוד לראות דרכים רחוקות
ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
קרובה אליך, טובה אליך, קרובה אליך להיות

מלחמות אבודות הולכות ובאות שוב
ושתינו נשים צעירות ובוכות
מחכות בדממה לאהוב שישוב עוד
ביני ובינה – המילים רועדות

ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
לא אוכל עוד לראות דרכים רחוקות
ימים נשברים, רוצה רק מרגוע
קרובה אליך, טובה אליך, קרובה אליך להיות

בוא ונגן אותי

מצוקת הבדידות שבתוך ביחד חולֶה. עפרה חזה שרה לא על זה אלא את זה. כלומר, לא משקיפה על הייאוש אלא ממש חווה אותו.

כל גופי נחלש
טיפה אחר טיפה
ומראי כחש
מן השריפה
למה לבעור לבד?

ידיי חומקות ממך
ומסתירות הסוד
רק המבט איתך
שורף בי עוד
למה לבעור לבד הלילה?

כל לילה הוא מכאוב
כל לילה הוא הסוף
אז בוא ונגן אותי
בוא ונגן אותי
אז בוא ונגן
בוא ונגן בי מעט אהבה

רגליי הולכות ממך
בצער הפרידה
נושמת את כולך
אך אבודה
למה לבעור לבד
כבר עייפה
כך לאבד אותך
כל לילה

כל הקלפים

 לא להתבלבל מהביצוע המחויך, שאולי יש בו חדווה על עצם הניצחון שלה – לשיר בגאווה שיר שהיא כתבה בעצמה את מילותיו והלחינה את מנגינתו. מלבד דיכאון מפורש זהו גם שיר מחאה – שעדיין רלוונטי: "במפעלים הריקים / הפועלים דלוקים / תלוש המשכורת שחור / בכניסה מסביב / מול פרצוף לא חביב"
הכל בינינו נגמר
הצער לי לא עזר
הזמן נתקע בשעון
ברחובות הקרים
אנחנו כמו שני זרים
מגלגלים דיכאון
ואתה בודד אי שם
משחק לי גבר עקשן
שומר מרחק שבו רק אתה נגמר

כל הקלפים גלויים על השולחן
רק לבבות שבורים בוכים בזמן
מישהו דופק לי בדלת
מישהו חושב שהוא כאן

במפעלים הריקים
הפועלים דלוקים
תלוש המשכורת שחור
בכניסה מסביב
מול פרצוף לא חביב
כולם עומדים בתור
רק אתה אבוד אי שם
רוצה לעוף להיות ענק
עם חלום רחוק שרק אתה בו חי

כל הקלפים גלויים על השולחן
רק לבבות שבורים בוכים בזמן
מישהו דופק לי בדלת
מישהו חושב שהוא כאן

ליידי

עוד ביצוע מחויך לשיר על אישה קשת יום וחיים, שלא ברור אם ריקודיה הם ניצחון על בדידותה או הכחשתה.

על גג בבניין ישן לבד מתגוררת
על גג בלי מעלית, בלי שכנים
שנים את המדרגות יום-יום עוד סופרת
שנים בלי ילדים בלי מילים
ברחובות העיר היא רוקדת
מצרה אל תוך צרה
ועל ראשה למזכרת
מגבעת גדולה ושחורה

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

כל יום בגן הציבורי את החבר'ה מסדרת
כל יום לא עושה שום חשבונות
לא יודעת שאת הראש היא רק שוברת
כל יום במשחקים של דמיונות
אך את מי היא מחפשת
מי השאיר בה צלקות
מי השאיר בה למזכרת
מגבעת רואה רק שחורות

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

ליידי עם חלום
מה איתך היום
הסיפור נגמר
את עושה לי מר
ליידי מוזרה
למה רע
ליידי ליידי ליידי

ליידי רוקדת לה לבד כל היום
ליידי עם חלום

להמשיך לצעוד

והנה שיר עידוד ובו גילוי של סוד לא כל כך סודי – המוזיקה והשירים מסלקים את העצב ומעניקים תקווה בתוספת מבט סקרן ואופטימי.

כן, יש לי סוד
כל בוקר מתעורר ומזמר
את התקוות של יום חדש הוא מסדר
ממלא שורות בדף הריק
ומעיניי כל עצב מסלק

לקום להמשיך עוד
עם כוח של אלף שירים
לקום להמשיך עוד
להמשיך עוד ולצעוד

לפקוח עיניים
אל קסם אורות רחוקים
לפקוח עיניים
אל שדות שרים

אם קורה
ובלילות הצל עלי גובר
שוב מאיים
אך באפלה אלוהים עוזר
אור חדש וחם אלי נגלה
והנה עוד יום נפלא עולה

לקום להמשיך עוד
עם כוח של אלף שירים
לקום להמשיך עוד
להמשיך עוד ולצעוד

לפקוח עיניים
אל קסם אורות רחוקים
לפקוח עיניים
אל שדות זרים

כן, יש לי סוד, יש לי סוד
כן, זה הסוד, זה הסוד
הוא בא תמיד ברגעים קשים

הכאב הזה

כאן עפרה חזה כבר לא מחייכת. היא שרה מיוסרת. ניכר שבמהלך שירתה היא ממש חווה את המילים שלה. את הכאב הזה שמפעפע דווקא מתוך המקום שאמור להביא רק את שמחת השלמוּת.

עד עכשיו לא נשאר דבר
תן לי סימן
הכאב שהיה נשאר
כן, כל הזמן
אתה מתרחק, כמו גל נעלם
ועל החול החם
רק המבט שמכאיב כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה מכה בי עוד

בדמעות כל הקיץ תם
בא לו הסתיו
זיכרונות מציירים ענן
כמו אז כן עכשיו
אתה מתקרב ומלטף את פניי
ונושם אותי, מתלהט מולי

ועיניי רטובות כל כך

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

אתה אי שם בין שבר, בין ענן
בין דם ובין עשן
אבוד כל כך
ולי אין כוח, אין כוח עוד לראות אותך נופל

אין לי כוח עוד

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
לוהט בי ומתפתל
הכאב הזה

כשחום גופך בי
אוחז בי ומתרגש
כן הכאב, הו הכאב

בחושך

שיר בלהות על התחלה של אונס ועל הקפיאה וחוסר האונים. מה עבר עליה כשכתבה את השיר? מה גרם לה לכתוב אותו? שמישהו יציל אותה!

מי שם בחושך, מי מיילל מי מגשש, נוהם בחושך
כל כך מבהיל, כל כך מפחיד, לא נותן לישון
כולי רועדת, אני כאן לבד והוא בחוץ
ומשתתקת, אולי טיפוס כזה לחוץ שמולי יצוץ

רוצה לברוח, רגליי אינן זזות
רוצה לשכוח את הקולות
רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע
רוצה לצרוח אל הדממה
מי זה עומד שם בחושך

חושך, אולי דמיון אולי חלום
חושך, מתי יאיר היום
חושך חושך

פתאום הדלת נפתחת לבד וקר לי קר
ודמות בחושך עומדת מולי ובעיניה מבט מוזר
שמשה נשברת ויד ארוכה נוגעת בי
אני נזרקת, רוצה עזרה, רוצה מסתור מן החשיכה

רוצה לברוח, רגליי אינן זזות
רוצה לשכוח את הקולות
רוצה לצרוח, קולי אינו נשמע
רוצה לצרוח אל הדממה
מי זה עומד שם בחושך

חושך, אולי דמיון אולי חלום
חושך, אולי דמיון אולי חלום

פגישה בשש

הקשיבו למילה "לקחו" במשפט "וממני חיים לקחו". הִשתהו והִשתאו מהאופן שבו חזה הופכת את המילה לנהמה של ייסורים. מדוע השיר הזה לא הפך לשיר יום זיכרון קלאסי? איך איננו מושמע כל שנה ביום הפוצע שלפני יום העצמאות?

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הוא היה לי אהוב וידיד
בימים רחוקים וטרופים
בימי מלחמה ונדודים
הוא היה לי אורות רחוקים

לפני לכתו רק ביקש
ילדתי ועד שאשוב
בכל ערב איתי בשש
תנגני את שירי האהוב

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הוא הלך והקור בלילות
מילא את הבית הריק
בעיניו מלחמות רחוקות
ואלי הוא תמיד צוחק

מחשבות נודדות, מהומה
אש צולבת את שנינו אל קיר
בין ימים ולילות של אימה
בינינו רק השיר

את חכי לי חכי עוד אחזור
עוד אחזור מאבק ודרכים
עוד אחזור מעשן ומחול
את חכי לי ואחזור

הרוחות שנשבו לחשו
את השיר היודע סופו
וממני חיים לקחו

הוא היה לי אהוב וידיד
בימים רחוקים וטרופים

שקיעה

השיר החותם את האלבום, מכנס את כל תכניו למלנכוליה לאה שמקורה דווקא בעשייה ובעמל. עייפות כבדה ושקטה, אך בשניים. הקלה מהמשא ומנוחה מהמסע. אולי גם תקווה.

יום של עמל שוקע אל סוף הים

רחוק נושק הוא את הים, נרדם

אז מן הדרך שם לו שב האדם

עייף כל כך והוא חולם שקיעה

לשכב, במתק שפתיים

אל תוך הערביים

לשכב על גב

לשכב, לחלום זוג עיניים

לשתוק אל הליל

לשכב על גב, ולא לחוש משא

מול דמדומים הבכי עוד מפתה

לבד-לבד רחוק מן האורות

כל הצללים נופלים, יורדים זה על זה

ושנינו מחפשים את הסיבות

לשכב, במתק שפתיים

אל תוך הערביים

לשכב על גב

לשכב, לחלום זוג עיניים

לשתוק אל הליל

לשכב על גב, ולא לחוש משא

נכון, גם השירים מעולים. אשדות הלחין את כולם בכישרונו המלודי (את "כפר צרפתי" הלחין עם שלומי שבן). המילים של יהלי סובול, וזו הפעם הראשונה שהוא כותב לאשדות אלבום שלם (כלומר מחצית. השאר כאמור שירים ללא מילים). אומנם הוא כבר כתב לו בעבר את השירים "במרחק נגיעה מכאן" ו"ריקוד קטן", אבל מחלקת המילים ביצירת אשדות חקוקה על שם אלונה קמחי בת זוגו, וסובול צולח בכבוד את הרף הגבוה שלה. לא מתרחק מסגנון כתיבתה, אבל גם מכניס את עצמו עם הגבריות האורבנית הלירית, שמעמיקה פנימה, אל ערי הנפש.

מגיע ל"כך הולך הרוח" האזנות רבות, כי הכי קל, נוח ומתבקש לעשות את מה שרוב היוצרים עושים – בוודאי שעם ותק מוזיקלי מכובד כמו של אשדות (להקת תיסלם, קריירת סולו מכובדת ולצדה הפקת יוצרים ישראליים רבים ומשמעותיים שאזכורם יחסל כאן את מכסת המילים היקרה, ביניהם הקריירה הבינלאומית של עופרה חזה). אשדות יכול היה לממש את תשוקת החידוש המתבקשת באמצעות צעצועים – גאדג'טים חדשים של אולפן, שמשכללים את חוויית יצירת האלבום (וגם בכך הוא התמחה והתמקצע, ויעיד אולפן ההקלטות שלו – חדר לידה איכותי שממנו הגיחו אלבומים של מיטב הזמרים).

אבל אשדות בחר להתחדש באמצעות השלת המוכר והידוע. הוא העדיף ללכת אחורה, אל תחילת דרכו כמוזיקאי. להתאחד עם צעצועיו הראשונים – הסינטיסייזרים הישנים משנות ה-80 וה-90 – וליצור באמצעותם, והתוצאה היא איחוד מוצהר בין אשדות המוזיקאי לאשדות הזמר, וגם אלבום שבהאזנה ראשונה עשוי להישמע מבלבל ואפילו מוזר. בעוד שבדרך כלל, בהאזנה ראשונה לאלבום הציפייה היא להיחשף ליצירה קונבנציונלית, סטנדרטית במבנה שלה – שיר ועוד שיר, כמו אנשים חדשים שאתה תוהה אם תכניס לחייך, ועוד יותר – אם יישארו שם; באלבום הזה נתקפים בחוסר אוריינטציה. והיא מענגת, משום שזוהי תכליתה של יצירת האמנות – לערער את הקיים על מנת לנסחו מחדש.

"כך הולך הרוח", שאשדות הפיק ביחד עם משה לוי, נפתח ב"קמבודיה" – קטע אינסטרומנטלי חשמלי, שמצהיר בצליליו החורקניים והצורמניים במתכוון – לא באתי להנעים ולהקל. אני מציע נסיעה משותפת למחוזות לא נודעים ולא פשוטים. רוצים לנסוע איתי?

והתשובה היא שכן, מומלץ להצטרף לנסיעה כי אשדות הוא הנהג ואפשר לבטוח בו – בזכות האינטליגנציה המוזיקלית הגבוהה שלו, יופיו כיוצר וניסיונו. השירים באלבום הם ממתקי אנרגיה, כולל "זה לא הזמן", הדואט ההימנוני שלו עם דורון טלמון מ"ג'יין בורדו" – שיר שהוא קריאת השכמה, המצטרף אל שאר השירים הממריצים אל הדבר המשמעותי יותר – מופשטות הצלילים, והם גם מנוחה והפוגה מתובענותם המתגמלת. לא במקרה מופיע ברוב השירים מוטיב החלום (והשינה נוכחת גם בבודדים שלא), שהוא אופציה להבין את הקטעים האינסטרומנטליים. הקטעים הצליליים נשמעים לעיתים ניסיוניים ואוונגרדיים ומרמזים כי בין המילים ומאחוריהן קיים עולם אפל, שמעורר לעיתים תחושת מלחמה, אפוקליפסה ופליטות. האלבום מאפשר למאזין להיות בלש. לנסות לפתור את תעלומת הקשר בין השירים לנגטיבים שלהם, נטולי המילים. ייתכן שהפזמון בשיר "הפעם זה מרגיש אבוד" הוא רמז, שיר מפתח שמחבר בין שני העולמות.

6 שנים אחרי אלבומו הקודם, "עניין של הרגל", מגיעות לאשדות תשואות. השאיפה להתחדש בגילו ובמעמדו – ומימושה המוצלח – מעוררות כבוד. נדיר במוזיקה הישראלית שיוצר ותיק יזנח את טריטוריית היצירה הנוחה שלו וייצא להרפתקה של בריאת עולם חדש. ייתכן ש"כך הולך הרוח" הוא יצירת מופת. ההיסוס מההכרזה על התואר הזה נובע מכך שזוהי הגדרה מגבילה ופשטנית. הפוך ממה שהאלבום הזה שואף להיחוות.

התפרסם בגלובס ב-13.7.18

בלילה שבו נטע ברזילי הלמה בעוצמה בתופי השמחה הישראלית, גם באמפי שוני זינקו מדדי רגש גבוהים. ואילו היה בנמצא מכשיר לניטור תשוקה, תנופות גיטרה וחשמל מוזיקלי – הוא היה מוקפץ לקצה העליון, ומעבר לו, כשמיכה שטרית חגג על הבמה עשרים שנה לאלבום הסולו הראשון שלו, "מסמרים ונוצות". וההישג הועצם כשניכר היה ששטרית ביחד עם ברי סחרוף ויזהר אשדות – המיילדים של האלבום – ניגנו ושרו בהתלהבות זהה לזו שפרצה מהם לפני שני עשורים.

בלי גימיקים, במקצוענות עניינית, אבל בשמחה של רעות ותיקה, הם שרו וניגנו את שירי האלבום, לפי הסדר. "מילים מילים מילים. הרבה הרבה הרבה, אבל לא בעניין, לא בעניין שלנו", קיפצו בחלל המילים של "אינתי עומרי", אבל הם היו בעניין ועוד איך. כי "מסמרים ונוצות" לא איבד מטריותו, ופרספקטיבת הזמן חידדה היטב את הדיוק שבתיאורים-תיעודיים של שטרית את המצב: אישי, חברתי, פוליטי, בינאישי, רומנטי-פוצע, קורס, אבל מלא בחיות. וזה היה הפרדוקס המקסים שבהופעה – הפער בין השמחה, התרוממות הרוח כתוצאה מהמפגש המחודש עם השירים היפים לבין התוכן, שכנותו העצימה את מכאוביו.

שטרית עם גיטרה אקוסטית, מוקף באשדות ובסחרוף עם הגיטרות החשמליות שלהם ואהבתם. לעיתים הוא התפשט מהגיטרה וסילסל בידיו מבלי לנגן, מרוכז בהעברת השיר בשלום ממנו אל הקהל, שהוקיר תודה והתרגש מהאנרגיות של המוזיקה והמילים. "באביב, בחולצה לבנה, כמו מלך", שר שטרית עם הצ'לו היפהפה של יועד ניר, והוא באמת היה מלך, אם כי בחולצה שחורה, והשירים זרמו, מנווטים בידי הלהקה – רע מוכיח מפיק המופע בראשה, וכמוהו זהרו שאר אותוריטות המוזיקה: ז׳אן פול זימבריס בתופים, גיל סמטנה בבס, רון בונקר בגיטרה ואלדד ציטרין בקלידים. וכשתמו שירי מסמרים ונוצות התייצבו שירים מ"החברים של נטאשה", "קו הזינוק" (שגם הושר) של שטרית – ושירים של סחרוף ואשדות שנוצרו במהלך העבודה על האלבום (כמו "עיר של קיץ" ו"מונסון"). איך אמר שטרית לפני "שיר מאסף", החותם את "מסמרים ונוצות"? "השיר הזה מאסף כמה נקודות קטנות בחיים. כל נקודה מחזירה עולם שלם להרבה זמן". וכך היה.

לצד העבר פעם ההווה בדמות הסופר-גרופ החדש של שטרית, "מוסטאנג", שגם בו חברים מוכיח ובונקר, וגם פטריק סבג, אדם שפלן והמשורר רועי חסן. בהתלהבות הם שרו את השיר "המחר" שכתב חסן: "עוד לא התחיל וכבר נגמר. היה היה, אתה יודע", על רקע וידיאו ארט נפלא עם אורבניות וטבע בתחלופות אפילפטיות.

באוויר הקר, הצלול, המפכח שבין בנימינה לזיכרון יעקב, כשהושר "זמן קסם" של אשדות וסחרוף, אכן נוצר והתחדש זמן של קסם. "בוא תיגע בנצח" – זו הייתה הזמנה שהתממשה.

התפרסם בגלובס ב-20.05.2018

"אל תיתני לי לחכות", הפציר שמוליק צ'יזיק בשיר "מה תאמרי", שהלחין ושר יזהר אשדות; "כמה זמן עוד תיתני לו לחכות", תהה צ'יזיק בלהיט הענק "רוצי שמוליק", שביצע אריאל זילבר. 23 שנים אחרי מותו, רק בן 42, פיטר רוט גאל מעט את צ'יזיק מהכמיהה להיות מוכר לפחות כמו שיריו. בעקבות אלבומו החדש "פיטר רוט שר צ'יזיק", הוא העלה מופע מרגש אמש (שני) במועדון הזאפה בתל אביב. "חמש שנים עברו מאז שהעליתי מופע לבד על במה", הוא פתח, והרחיב: "זה מופע בכורה של שני תקליטים, שלי ושל שמוליק צ'יזיק, שלא זכה בחייו להוציא אלבום. יש לי הרגשה שזה היה החלום שלו".

צ'יזיק, ששיריו היו תערובת של מתיקות ידידותית ותוגה בדידותית ממש כמו חייו, נמלא חיים על הבמה באמצעות רוט ונגניו המקצועניים: אופיר קנר בפסנתר, ברק קרם בתופים, הדר גרין בבס ורוט עצמו בגיטרה. היו שם שירים ידועים ושירים שרוט הלחין לכבוד האלבום. המופע יכול היה להיבנות כולו כמו מסיבה עליזה, שובבה וכיפית – יש לצ'יזיק, שהיה אמן פופ נפלא,  את השירים המתאימים לכך – אבל רוט, באומץ, בחר להבליט את השירים הכהים: "תני לי מחסה", "זרוק", "שוב לבד" ו"אף אחד לא מזיל דמעה". באמצע ההופעה רוט דקלם מהזיכרון את השיר "איש בודד איש נודד", ששרה במקור ירדנה ארזי. "עשרים שנות יגון וצער, עבר שלא נגמר", הוא ציטט והמשיך לספר על "חלום ספוג רצון עז להגשים את השאיפה". רוט הגשים את השאיפה של צ'יזיק בעזרת אורחים, שכל אחד מהם הוסיף לשירים הצ'יזיקיים את איכותו האופיינית. מאור כהן, בשמחת החיים שלו, שר את "סיבה למסיבה" – במקור שיר ילדים שכתבה לאה לופנפלד, צ'יזיק הלחין ואלי גורנשטיין שר בפסטיבל הילדים שנת 76'. כהן שר אותו ב-ר' מתגלגלת, ארכאית במתכוון, והצחיק את רוט שעשה לו קול שני. "ומי שבא-בא-בא-בא", הם שרו שוב ושוב בעליצות. אחר כך, תוך כדי שכהן התחבר לגיטרה והתכונן לשיר הבא, רוט, מרוצה, חזר כאילו לעצמו על משפט מהשיר הזה: "השחלתי גול אדיר". אחרי השיר "זרוק" הם שרו את "שרית הספרית" – "גילינו שקובי פרץ עשה קאוור לשיר הזה", סיפרו משועשעים, וכהן עיווה את פיו כשיצר, תוך כדי שירה, קריקטורה מצחיקה ששילבה בין ילדותיות לערסיות.

מוש בן ארי, לעומת זאת, העניק גווני רגאיי שהלמו את השיר "לעולם" ("מה שיש לי לומר"). קודם לכן הוא ביצע ברכות נחושה את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה" – אחד משני השירים שצ'יזיק ביצע בעצמו (את שאר שיריו-להיטיו הוא העניק לאחרים).

גם יזהר אשדות, שהפיק את האלבום של רוט, התארח ושר את שירו "מה תאמרי", שצ'יזיק כתב את מילותיו. "קיבלתי את הטקסט לפני כמעט עשרים שנה, וזה התנגן לי מיד", הוא סיפר. גם אתמול זה התנגן מיד ובהתלהבות חשמלית. אחר כך אשדות סיפר על "השיר הבא", שצ'יזיק הציע אותו לאריאל זילבר, "והוא לא כל כך רצה". מירון רכטמן (מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברה "בטי בם") הציע אותו ל"תסלם", להקתו של אשדות, "ולא רצינו". גם דיויד ברוזה לא התלהב. בסוף הוא חזר לאריאל זילבר, שנעתר לשיר אותו, כלומר את "החברה להגנת הטבע", ושידרג את הקריירה שלו בעוד להיט-על. קולו של רוט, שהתאים לשירים השקטים, מעט נבלע ברוקנרוליות של השיר, שהשניים תגברו והעצימו. חבל שאף אחד בזאפה לא רקד, למרות שהצלילים ביקשו בתוקף.

בהדרן רוט ביצע את "היא אוהבת" היפה שלו (שכתב עם דן תורן) ואת "סאן חוזה" של להקתו "מוניקה סקס". ואז, כשרק הפסנתר של קנר מלווה אותו, הוא שר את "רוצי שמוליק". בניגוד לטבעו השמח של השיר, רוט שר אותו בשקט-בשקט, דולה ממנו מעיינות כאב מפתיעים, ומשאיר לקהל לשיר את ה"אֶה אֶה" וה"אַה אַה" העליזים. וכך, בניגוד למחיאות הכפיים מלאות החדווה, ההופעה הסתיימה בטון עצוב. "כן, הלילה לא צריך יותר לחלום", הגיחה בכל זאת התקווה, כמו ב"סיפור אהבה" – עוד שיר של צ'יזיק: "סיפור אהבה, מעיין של תקווה, משאיר אחריו הרגשה טובה".

התפרסם ב-ynet ב-11.5.10

יזהר אשדות עלה לבמה. הציג את עצמו כמוזיקאי ומפיק. דיבר קצת על רונה ועל עבודתם המשותפת בשנים האחרונות. הודה שכאשר קיבל ממנה את הסקיצות של "שירים ליואל", הוא לא ידע מה בכלל אפשר לעשות עם זה… אבל אז התברר לו שהיא דווקא יודעת טוב מאוד איך בדיוק זה צריך להישמע, להיראות ואפילו להיות משווק. היא גם בחרה נגנים ומפיק ומעבד. "בעצם", הוא סיפר, "היא סתם שלחה לי את השירים מתוך נימוס. לא עשיתי כלום".

אחר כך רונה עלתה ל"במה" (אין שם שום הגבהה, זאת חנות ספרים), חיבקה אותו חזק ומיהרה להכחיש את דבריו – "הוא דווקא כן עשה הרבה"!

* * *

עדיין לא כתבתי על "שירים ליואל" את כל מה שרציתי. כלומר, כתבתי ביקורת, אבל  בעצם יותר מחקתי אותה מאשר כתבתי. בלתי אפשרי לדחוס את כל עושר האלבום הזה לפורמט של ביקורת.
מתסכל אותי שלא יכולתי להעביר חלקים יותר נרחבים מההברקות היצירתיות שלה, למשל: משחק הצבעים המרהיב, שמתמצת את המלחמה ואת תוצאותיה – "כשהגבעות הירוקות לבשו אדום, נפל עליו מסך שחור".

והמהלכים המוזיקליים המבריקים, האופן שבו היא מצליחה, למרות מגבלות הפורמט של השיר, להעביר סיפור שלם – שורקת למשל את "העצב אין לו סוף" בסיום השיר "אתה מתעורר", אחרי שביקשה: "תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף". לא, הוא לא נותן לה את התקווה הזו.

כל כך הרבה אוצרות חכמים ויפים כאלה נטמנו באהבה באלבום הזה. ולמרבה השמחה, למרות תכניו הלא קלים, הוא זוכה להצלחה, שמתבטאת במכירות מרשימות, ואתמול גם בקהל הרב והמגוון שהגיע לשמוע אותה מקרוב.

אולי זאת הקרבה הפיזית לקהל והאווירה הלא פורמלית, ואולי היא באמת נפתחה, בכל אופן, קרנה ממנה אתמול מתיקות והיא ליהגה בין השירים, לפעמים באופן משועשע. למשל, כשסיפרה כמה הקפידה באלבום הזה באופן מיוחד על העברית, אבל בכל זאת – "אתמול קיבלתי מייל ממישהו שהעיר לי שיש לי טעות. ב'שיר הנוצות', אני שרה: 'מגָבים', ובעצם צריך לומר – מגְבים". וכדי שלא נחשוב שהיא מקלה ראש, היא ציינה כמה היה חשוב לשולח המייל להעניק הסבר מפורט וכמה היא מעריכה את זה. "אנחנו צריכים לזכור", חייכה לנגנים שלה.

והם חייכו אליה והזינו את מדורת השירים בחומרי הבעירה שלהם: גיטרה (בנוסף לגיטרה שלה), מלודיקה, כינור וקלרינט בתוספת אהבת הקהל הגלויה.

* * *

דיזינגוף סנטר, כאמור. ממש אחר כך, באותו מתחם – "האוזן בר" בחנות "האוזן השלישית" הסמוכה – הופעה נדירה של שלום גד. תכננתי להגיע, אבל אחרי ההופעה של רונה לא הייתי מסוגלת. נדרש לי זמן לשהות עם החוויה הזו, מה עוד שגם החומרים של שלום הם לא ממש בידור… שתי הופעות כאלה בערב אחד, ברצף, לא מקילות על הנפש קשת העיכול שלי.

ללכת? לא ללכת? הלכתי. החוצה משם. התרחקתי. ואז הרגשתי לחץ על שריר ההחמצה. אוי, זה מתחיל לכאוב. טוב-טוב, אני חוזרת.

באפלולית "האוזן" של טרום ההופעה פגשתי ידידים – ככה זה כשהקהל של שלום גד עדיין "משפחתי" ברובו. על רוב הכיסאות הונחו חפצים שסימנו "תפוס". צ' וס' דווקא טענו שיש מקום, ולקחו אותי קדימה. היו מקום או שניים, אבל רק בשורה הראשונה. אוף. זה קרוב מדי. אני לא מסוגלת. מצד שני, עדיין לא התאוששתי מההופעה הקודמת. אני מוכרחה לשבת. לא מסוגלת לעמוד. איזו דילמה.

התיישבתי. אוי ואבוי. לא רק שזאת השורה הראשונה, על במה כמעט בגובה הקהל ובמרחק אפס ממנו – זה המקום האמצעי. ממש מתחת לאיש הזה שתיכף יתחיל לרוקן עלינו עולמות סבוכים ברשת חיבורים לופתת. שלא לדבר על מראית העין הגרופית שיש בגיאוגרפיה של ההתמקמות הזאת. אוף. ואי אפשר יהיה להביט בו בכלל כמו שאני נוהגת בהופעות. זה הרי היתרון שלהן על פני האזנה בבית. לראות את מי ששר. ללכת בעקבות החיצים הגלויים שבין השירים להבעות הפנים. אבל עכשיו ההזדמנות הזאת נחסמת מפניי בגלל הקרבה המביכה.

רגע, הוא בוודאי ישקיף קדימה, למרחק, ויעקוף במבטו את השורות הראשונות. אז אפשר להביט ישירות. אופס. המבטים שלנו נפגשו. טוב, זה לא ילך ככה. מעכשיו אני מסתכלת רק על הנעליים שלו. הופעה שלמה מזווית כפות הרגליים.

רק הוא ואלי שאולי. שתי גיטרות שמפיקות צלילים סמיכים, שמייתרים כלי נגינה אחרים, כולל מאגף הקצב. אגף העצב, לעומת זאת, מאויש בשירים הישנים, ובחדשים לגמרי. ובלי "סוף המדבר". ובלי הדרנים ("זה בגלל שלא מחאת כפיים מספיק חזק", נזף בי א'). ועם הרוח השלומגדית – מציירת במשביה בבירור את חוסר הנהירות, ממפה נתיבי כאב בצמתים אנושיים ופוערת אשנבי הבנה בנקודות המפגש. והסברים מצחיקים בין השירים, ושיר מתנדנד בבלבול רגעי.

כפות הרגליים המוגנות – יציבות. נעל ימין עומדת ישרה, נעל שמאל באלכסון שפונה החוצה. פתאום הוא עומד על קצות האצבעות ואז מכופף ברכיים. לרגע אחד הן נפגשות, הנעליים, אבל רק בעקבים. כל אחת פונה לכיוון אחר, עד שהן מתרחקות זו מזו. לחץ לא שווה על הדפנות החיצוניות והפנימיות. עכשיו הנעל השמאלית מופנית קדימה, והשנייה פונה ימינה-אלכסונה. עוד כיפוף ברכיים. ותזוזה, שתיהן זזות ביחד, מתואמות – הצידה, אחורה, קדימה, עוד יותר קדימה. רגל ימין קרובה אל הקהל, רגל שמאל מסויגת, עוזבת. רגל ימין בעקבותיה. וזהו.

"הנני כאן", שר הראל סקעת בגמר של "כוכב נולד", וההצהרה הזאת מהדהדת באלבום הבכורה שלו. כי דיסק ראשון של זמר הוא כרטיס ביקור ותעודת זהות, שמאכסנים את מיטב הוויתו המתומצתת.

אין ספק שמדובר בבוגר למופת של "כוכב נולד". יש לו נוכחות נפלאה והוא שר היטב. הדיסק שלו נראה המשך ישיר של התוכנית, רק שבמקום קאוורים, הוא מבצע שירים מקוריים.

סקעת נשמע בדיוק כמו שהוא נראה, ובמקרה שלו זאת מחמאה, כמובן. קולו נטול רבב – בלי זיעה מבצבצת, שתקלקל את יופיו, דמעות שיהרסו את המייקאפ או משב רוח פתאומי שיפרע את התסרוקת. יש לו קול עשיר וגמיש, שמשתרע על השטח הרחב שבין גודש דרמטי לרכות צנועה. סקעת נשמע מקצועני כמו כוכב של מחזמר, ממשיך מסורת מפוארת, אך קטועה, של זמרים ישראליים עם קול יפה, כמו יהורם גאון, ששי קשת ויגאל בשן בשנות הזוהר שלהם.

במעבדת המוזיקה של יזהר אשדות, שניהל אמנותית, רקחו אלבום מוקפד. ממש אפשר לשמוע איך שקלו על המאזניים את החומרים, הוסיפו, הפחיתו, לשו בזהירות עוביים ונפחים. כדי לקבל שירים שירגשו כמה שיותר אנשים, נצמדו באולפן לנוסחה המנצחת ולא הותירו מקום לספונטניות. כל כינור בכל שיר נמצא בדיוק במקום, כל הברת קלידים בזווית הנכונה, כלי ההקשה מכים בעדינות והגיטרות לא מרחיקות לכת בעוצמתן. וכך, באמצעות מינונים מדויקים, המתיקות הענקית נעצרת על סף המופרזות. פיטר רוט, אודי הניס, טל מטמור ואורי זך סייעו לאשדות בהפקה ובעיבודים המתונים – קצביים במידה ושקטים במידה. "אני אקח אותך אל חוף של מבטחים", שר סקעת באופן שמסכם היטב את אופי ההפקה.

הכל נמצא בדיסק הזה על פני השטח. מה שבחוץ הוא מה שבפנים. מבריק במובן הנוצץ, לא במובן המתוחכם. מדובר בפופ שבניגוד לקלילותו המתבקשת, לוקח את עצמו ברצינות רבה. אין בו את הפאן והממזריות של האחיות פיק, נניח, או של איגי וקסמן – נציגות גאות של הז'אנר.

הטקסטים – שירים רומנטיים מגבר לאשה (מלבד "הרוח תשנה את כיוונה" שהוא שיר עידוד) הם של  כותבים מקצועיים. רשימה חלקית: קרן פלס האופנתית, שמספקת גם הפעם להיט – "ואת", יעל טבת, שב"כוכב נולד" סקעת שר את שירה "בתוך" ("אני שקעים לכל קמריך"), סמדר שיר, אסתר שמיר ואוהד חיטמן. התוצאה: שירים עשויים היטב בנוסח "כמה עוד אפשר" האירוויזיוני ו"ימים אחרים" ההימנוני, וגם שירים נחמדים כמו "לא ממהר" של דידי שחר, עם משפטים מעניינים, למשל:  "איתך כל שום דבר נפתח למניפת צבעים".

גם כשלרגע מבצבצת פגיעות, במקומות שהקול של סקעת עולה גבוה, מרגישים שהכל מתרחש בתנאים מבוקרים. "אני כמו עלה נידף", הוא שר, אבל לא משכנע בכך. הרי גם אם יפול מלמעלה, כבר יארגנו לו צניחה מוגנת, שבסיומה ינחת היישר לתוך קטיפה.

הראל סקעת הוא כמו ורד מתורבת, שהקוצים ניטלו ממנו. יופיו אינו דוקר. זהו חסרונו המובהק, ובאותה מידה הסיבה להצלחתו.

"הראל סקעת", "הד ארצי"    

פורסם ב-ynet

19.7.06

אחרי שקניתם מתנות לכולם, הגיע הזמן לפרגן גם לעצמכם מתנת (אמצע) חג. אז מה כדאי? בשביל זה אנחנו כאן. זוהי רק דגימה משפע של צלילים ישראלים חדשים, שנארזו בשבועות האחרונים בתוך קופסאות מרובעות בדרך לליבכם. על חלק מהם כבר כתבנו, ועל אחרים עוד נכתוב. הפעם ליקטנו את המומלצים.

שמיכת שמחה: חוה אלברשטיין, "שביל החלב" (אן. אם. סי)

מתי שרו לכם לאחרונה שיר ערש, בקול אימהי מחייך? האם הזדמן לכם בשנים האחרונות להיכנס לשינה דרך אותו שער

פלאי, שהעביר אתכם בעדינות צבעונית לתוך חלומות זוהרים?

ב"שביל החלב – שירי ערש" חוה אלברשטיין מדקלמת ושרה קטעי קריאה ושירים שהלחינה, עיבדה בצניעות וכתבה לצד המשוררת עדולה, רחל שפירא, נאוה סמל וצרויה להב. ויש גם ציורים צבעוניים ומרתקים שאלברשטיין ציירה ורינת מיזן עיצבה. לכאורה מדובר באלבום מובהק לתינוקות, פעוטות וילדים, שעל שנתם משתדלים לגונן, לרפדה בשכבת מתיקות ולכסותה בשמיכת שמחה סמיכה. אבל בעצם, מדוע שלא נתכרבל בעצמנו, ולו לכמה שעות ליליות, בתוך המציאות המיסתורית הזו, שמתערפלת ומצטללת דרך חרוזים ומשחקי מילים יצירתיים, אבל פשוטים ומרגיעים? כדי להיכנס לשינה, יש להשיל את כובד השליטה. מי יגונן עלינו כאשר תיחשף פגיעותינו? מי יחלץ מאיתנו חיוך בדרך לעולם שכולו תנומה? השירים האלה הם אפשרות נעימה.

קסם מסוכן: טל וייס (EnT T )

גם ב"טל וייס", האלבום השני של טל וייס, יש התרחשויות מעולם השינה. השיר "עד מחר" מתקיים ב"שבר מחשבה של דקה לפני השינה", ויש את "ישן אדם" שכתב דוד אבידן והלחין אילן וירצברג (שאיתו וייס מיטיבה לשתף פעולה באלבומו האחרון "בלוז קוסמי" – אפשר ללנקק). וכך שאר השירים, שהמציאות שלהם מעורפלת וכישופית עם דמויות כמו איש כחול מהכוכבים שמנגן איתה ב"שיר סהרורים".

הקול של וייס מרגש בצניעותו הצחה ומעורר אמפתיה. יש בו מתמצית ההתחבקות – פעולה פיזית-רוחנית של נתינה וקבלה המתרחשת בו זמנית. כשם שהיא מעתירה על המאזין את עדינותה החזקה, כך מתחשק להעניק לה קשב עוטף.

וייס המוכשרת יצרה שירים יפים, אך לא מתחנפים, ומורכבותם לא תמיד מתקשרת בשמיעה ראשונה. השיר הפותח, "קסם מסוכן", מטריד באיטיותו המכוונת, ובשיר "רסיסי חום" יש טירוף עם התפרעות "ג'ון קיילית" בפסנתר. אבל יש שירים שהלב, הנמשך ליופי, מאמץ באופן מיידי, למשל "עד מחר" ו"Tale From Black" שכתבו והלחינו Mike Lindsay & Sam Genders.

רוקיסטיות אופטימית: ג'נגו, "לב" ("אירסיי")

לג'נגו (עמיר רוסיאנו), שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת "תערובת אסקוט", יש רקורד פעיל עשיר ביצירה. בין השאר הוא השתתף בהפקות של ירמי קפלן ורמי פורטיס ובלהקתו "ג'נגו". "לב" הוא כבר אלבומו החמישי, והשירים שכתב והפיק מנוגנים היטב ומעובדים באופן שמדגיש את יופיים.

בקולו הרך מבטא ג'נגו עצב ועליצות. הרוקיסטיות שלו אופטימית – קביעה שאולי אינה נחשבת כמחמאה ב"דת" הזו, אבל התוצאה משכנעת וחזקה כשם שהיא נעימה. בכלל, ג'נגו נשמע כמו האנשים שמחייכים בעיקר כשהם פצועים ושהשמחה שלהם כואבת בקצוות.

במציאות תקשורתית הגיונית הייתם שומעים לעיתים קרובות את ג'נגו ברדיו שלכם ונהנים ממנו. הסיבה שהוא ומוזיקאים כדוגמתו נחשבים בטעות לאומני שוליים או "אלטרנטיביים" היא לא בגלל שמשהו אינו נגיש במוזיקה שלהם, אלא רק בגלל תקלה מתמשכת בצינורות התקשורתיים שנמצאים בשליטה לא תקינה. בשיר "אין זמן" ג'נגו שר, ובצדק: "יש לי סיכוי להגיע עכשיו. אני נוגע כמעט עם הקצה של היד… אני רוצה לצאת, שיראו אותי".

יש לג'נגו הרבה כישרון, ואתם מוזמנים לשמוע אותו. ותיראו, מהר מאוד תתחילו לשיר איתו.

חיבה לפרדוקסים: אסף ארליך, "חדשות מהמגירה" ("עננה", "הד ארצי")

הנה עוד מוזיקאי שאולי אינכם מכירים, וחבל. "חדשות מהמגירה" הוא אלבומו השני של אסף ארליך. עידו אגמון הפיק לו אלבום של רוק אינטליגנטי, שבו הוא שר בקול מחוספס על מועקות החיים העירוניים ועל ההתמודדות איתם. ארליך לא מתיימר להמציא דברים חדשים, אבל הייחוד שלו מתבטא באופן שבו הוא מדייק את עצמו עם תשומת לב למילים וחיבה גדולה לפרדוקסים ("מלכלך את עצמי במקלחת", "אני הולך ממך כי טוב לי", "את מתלבשת ונשארת עירומה").

הטקסטים של ארליך הם מהסוג המכונה "נוקב", והם מעוררים הזדהות או לפחות אהדה כלפי משפטים כמו "מוותר על חלומות רק בשביל ארוחה טובה" ("אמצע החיים"). ולמרות זאת, בשיר "כשתבואי אלי" מתברר שהאמפתיה של האחרים אינה בהכרח משאת נפשו – "לא תמיד אני רוצה שכולם ירגישו כמוני".

הלחנים של ארליך משרתים היטב את המילים, אבל יפים גם באופן נפרד, ולעיתים גם קליטים באופן שמושך לשיר אותם בהאזנות הבאות.

השיר "התאבדות אפלטונית" תופס דווקא מההאזנה הראשונה בחוזק שבו הוא מתאר את המציאות הישראלית עם הצירוף הנחרט "פסטה ופיגוע". בגללו – אבל לא רק – מומלץ לרכוש את "חדשות מהמגירה".

להיטים מוצדקים: יזהר אשדות, "הלילות שלנו" ("iam", אן אם סי)

ב"הלילות שלנו" – אלבום האוסף שלו, מוכיח יזהר אשדות שבצדק הפכו שיריו ללהיטים. שיר אחרי שיר, וכולם מצוינים: "במרחק נגיעה מכאן", "הלילות שלנו", "בכל פעם שאני מתאהב", "צילו של יום קיץ". אפשר פשוט למלא את משטח הכתיבה הזה ברשימה המלאה, שכוללת גם את "איש השוקולד", "נועה של הים" ו"הירושימה שלי" (הנה, לא יכולתי להתאפק). במקום זה כדאי להזכיר שחלק מהסוד שהופך שיר ל"טוב" קשור לשילוב המאוזן בין מנגינה ומילים מוצלחות. יזהר אשדות, שיודע להלחין, פונק במילים מצטיינות, בעיקר של אלונה קמחי.

אשדות הוא רוקיסט לא רעב, ואם יש בו פצעים, הוא חושף אותם מצופים בשכבה עבה של לכה מבריקה. אבל למרות העיצוב האסתטי הלעיתים מלוטש מדי, שמאפיין את עיבודיו ואת ההפקות, כולל אלה שהעניק לאחרים – השירים אינם נשמעים מלאכותיים.

לאוסף נוספו שלושה שירים חדשים: "מטעי הדובדבן של אוקראינה" המרגש (מילים: אלונה קמחי), שאשדות שר אותו עם מוקי, "כביש לכיוון אחד" הנמרץ (מילים: אשדות וצוף פילוסוף) ו"לאן פנינו עכשיו" (מילים: מאיר גולדברג) שחותם את האלבום ברכות. המהדורה המיוחדת כוללת גם די וי די מומלץ של ההופעה משנת 95' ב"הארד רוק קפה".

חדשות מהעבר: מתי כספי, דני ליטני ו"ששת" (אן אם סי)

חברת אן אם סי ממשיכה להפיח חיים בנכסי תרבות במסגרת סדרת "סימני דרך". באחרונה יצאו מחדש, במהדורות בונוס כפולות ואטרקטיביות, שלושה אלבומים: "מתי כספי" (משנת 76'), "ששת" (משנת 77') ו"יחס חם" של דני ליטני (משנת 78').

מתי כספי נחשף באלבומו השני במלוא הווירטואוזיות שלו כמלחין, כמעבד וכנגן שניגן כמעט על כל כלי הנגינה. ואחרי שהפגין את רוחב כישוריו, כספי חותם בשיר העדין "הגיטרה נרדמה", שהוא מנגן רק על פסנתר. זה קורה אחרי קלאסיקות כמו "הנה הנה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני" ו"יום שישי חזר". נעים להיחשף לצבעים המוכרים, להיווכח בעוצמתם ולמצוא בהם גוונים חדשים.

גם ב"ששת" אפשר למצוא עדיין חידוש. את הלהקה הזו הקים שם טוב לוי, שגם הוא מצא דרכים יצירתיות לפרוק את גודש כישרונו בשנות ה-70. שותפיו להרכב היו יהודית רביץ, שמוליק ארוך, שמוליק בודגוב, עדי רנרט ואיקי לוי. שם טוב לוי הלחין את נתן אלתרמן ("ענבלים"), יונתן רטוש ("לו באת"), דוד פוגל ("בלילות הסתיו"), יעקב גלעד ("סמבה ברגל שמאל") וקטעים אינסטרומנטליים, בצלילים מורכבים שמיזגו צליל ישראלי עממי, מוזיקה בלקנית ומזרחית, ג'אז ורוק. השילוב הזה מאתגר גם היום את השמיעה ומרחיב לעומק את טווחי חוויותיה. לאלבום המקורי מצורף בונוס – דיסק ובו פסקול הסרט "מסע האלונקות", ששם טוב לוי הלחין ולהקת ששת ביצעה.

עוד יצירה משמעותית משנות ה-70 היא אלבום הבכורה של דני ליטני, "יחס חם", בו ניתן למצוא שירים כמו "לא טוב היות האדם לבדו" (נתן זך), "ולא היה בינינו אלא זוהר" (לאה גולדברג) ו"אדם זקן" (דוד אבידן) – כולם הולחנו על ידי ליטני. בכמה מהשירים הוא כתב גם את המילים, למשל ב"משבר אמון" ("אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות") ו"בראש אחד" שהוא שר עם יהודית רביץ ("בואי, בואי, בואי, בואי לשיר איתי").

קולו של ליטני מלא נוכחות והבעה, והארומה הסבנטינית מתיידדת גם עם אוזניים של שנות האלפיים. בשיר הנושא מבקש ליטני "יחס חם". קרוב לוודאי שכך תחושו כלפי האלבום הזה, וגם כלפי שאר האלבומים המומלצים. אז על רקע צליליהם – או מוקפים בצלילים אחרים שתעניקו לעצמכם – חג שמח.

פורסם ב-ynet ב-06.04.07