מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

קולה ילדותי ופגיע. שכבות מלבבות של כלי נגינה לא מסתירות אותו, כך שקראוס בהחלט נחשפת איתו. יהיו שיחבבו את קולה, אבל לא יחסרו כאלה שימצאו בו מנייריזם והתיילדות יתר, שמועצמת על ידי נטייתה התיאטרלית. קראוס נשמעת באלבום כמו כוכבת בסרט ישן בשחור-לבן, עם ההדר והאלגנטיות, התחכום (התמים בממדים של ימינו) והגנדור הצנוע. נזהרת לשמור על חוש מידה שמונע ממנה להפוך את מתיקותה לסכרינית ומשלבת בתבונה בין מתינות לסערה.

התוצאה היא אלבום שלא משעמם לרגע, כמו בוטיק צבעוני ומלא מלבושים. קראוס מעשירה אותם בעזרת "אביזרים" טבעיים כמו: כחכוך הגרון החינני שלה בשיר החמוד והעליז "Boo"; ה-"ויי-ויי" המתבכיין בשיר המרתק ביותר באלבום, "Floor", עם התבלון הערבי שמפלפל את האנגלית ומוזיקת החתונות היהודית שמצטרפת בסוף – עליזה, אבל גם מכאיבה; ויש גם את האופן השובבי-פתייני שבו קראוס הוגה את המילה "דלישס" בשיר "Gourmet", שאף בו המוזיקה פונה מזרחה, והתנשפויות של טרום בכי, לקראת סופו של השיר "Mistake", עם הלמות תופים המדגישות את הכאב שבקולה, המקבל גם גוונים של זעם, חמלה ונואשות. זהו כישרונה הגדול של קראוס – לבנות עלילה רגשית באמצעות הבעת דקויות מגוונות בשירתה, שמתחדדות בזכות העיבודים. מי שאחראי להם, לתזמור ולהפקה האלגנטית הוא דניאל קורן, שתזמר את האלבום בסגנונות מוזיקליים נעימים וחמים כמו בוסה נובה, שנסון וטנגו, מרובים כלי נשיפה וכלי מיתר יפהפיים – בטעמים מזרחיים ואירופאיים.

הלחנים ב"בוטיק" יפים. את רובם קראוס הלחינה עם בן הנדלר, וחלקם בעצמה. המילים, לעומת זאת, פשוטות הרבה יותר, והן מתארות וריאציות של אהבה עזה ובעצם משמשות כבמה לשירה ולנגינה – הגיבורות האמיתיות של האלבום.  בסך הכל, אין בו ממש מקוריות, אבל הוא שופע יצירתיות והתלהבות. קראוס לא מביאה משהו חדש, אבל היא מביאה את עצמה באופן מגובש ומלוטש, שיודע לעצור בדיוק בזמן (משך האלבום הוא  כ-38 דקות), רגע לפני שהצטברות הצבעוניות עלולה להלאות (כפי שמסתמן כבר בשיר הלפני האחרון "Sin City" ).

"זהו" – חותמת קראוס את האלבום. האמירה הזו היא כבר לא חלק מהשיר האחרון והיחיד בעברית, "אהובי הקטן", אלא דיבור שבא אחריו – לא בנימה החלטית, אלא בהיסוס. כמו רמז לכך שהמילה האחרונה עדיין לא הושרה. כמו הבטחת "המשך יבוא" מסקרנת.

פורסם ב-ynet ב-10.08.10

במציאות שערורייתית שבה המוזיקה הישראלית לא זוכה לבמה טלוויזיונית סדירה בערוצים המרכזיים, הערוץ הראשון מתמיד להקצות לה זמן שידור שבועי, ועל כך הוא ראוי לשבחים. במשך שנים היתה זו "תוצרת הארץ" המוצלחת שהנחתה טל גורדון, ומאתמול (יום שני) משודרת "רעש מקומי" תוכנית מוזיקה חדשה בת 25 דקות. המנחים הפעם הם השחקנית איילת רובינסון ("עד החתונה", "רביעיית רן") ועמוס בן-דוד, המנהל המוזיקלי של "כוכב נולד", שבאחרונה הוציא אלבום סולו ראשון, והוא גם משמש כמפיק מוזיקלי. בין הפקותיו של בן-דוד נמצא אלבום הבכורה של קובי אפללו – המרואיין הראשון בתוכנית אמש. בן-דוד אומנם הזכיר בשידור את המעורבות הזו, אך בכך הסתמנה התוכנית ככזו שייעודה (הלגיטימי) הוא לתת במה נינוחה למתארחים בה, מבלי יכולת לשאול אותם שאלות נוקבות. זה לא מתאפשר כאשר יש סיכוי שהמנחה עבד – או יעבוד – איתם. בהמשך התראיינו בנעימות גם שולי רנד, שסיפר על הביוגרפיה שלו כיוצר ועל אלבומו הראשון המצליח, וחברים מלהקת "בוסה", שהוציאה באחרונה אלבום יפה ובו גרסאות של בוסה-נובה לשירים ישראליים. בין השאר הם נשאלו האם האלבום הבא שלהם עשוי להיות רוקיסטי. "כן", השיבה יעל קראוס על השאלה שהתבררה כמכשילה, שהרי שמם הוא חלק בלתי נפרד מסגנונם המוזיקלי. מיכאל פרוסט שותפה ללהקה מיהר לתקן: "אולי, אבל אז זה כבר יהיה הרכב אחר".

מלבד ראיונות יש ב"רעש מקומי" פינות קבועות. השדרן עופר נחשון מביא את "עשרת הגדולים" מ"מקום בצמרת"  – המצעד השבועי של רשת גימל שבהגשתו. מקצוענותו הרהוטה לא מחפה על התמיהה מדוע בעצם נחוץ העניין. אם הרעיון הוא לתת תמונת מצב של הלהיטים הישראליים המובילים, מדוע לא לשקלל גם את הנתונים משאר תחנות הרדיו? אומנם רשת גימל שייכת לרשות השידור, האכסניה המארחת, אבל התרכזות רק בה לא מעבירה את התמונה השלמה. ואגב, למי שמתעניין, במקום הראשון במצעד נמצא הפרויקט של עידן רייכל עם השיר "שאריות של החיים".

"רוקוסלב" היא פינה קבועה נוספת שעניינה פארודיה, החושפת כביכול פרטים מביכים מחייהם של זמרים ישראליים. הפעם דובר בחוה אלברשטיין, שאף שיתפה פעולה והתראיינה על תקופה בדויה לחלוטין בחייה. מתברר שבתחילת הקריירה שלה היא היתה, כלומר ממש לא היתה, "רקדנית אקזוטית" במועדונים מפוקפקים. קטעי ארכיון – היתרון הגדול של הערוץ הראשון – הוצאו מהקשרם כדי לשכנע בכך.  הפינה אמורה בוודאי להוסיף הומור וחן לתוכנית, אבל לפחות במה ששודר אמש לא היה שום דבר מצחיק. למעשה זה היה מאולץ וחסר טעם – גם במובן התפל וגם מבחינת ההצדקה.

פינה בהחלט מוצדקת היא זו של שגיא בן נון, שבודק תופעות מתחום המוזיקה. אתמול הוא עסק בהיקפים המתרחבים של האזנה למוזיקה דרך הטלפונים הסלולריים. בארבע הדקות שעמדו לרשותו ראיין בן נון את המרואיינים המתבקשים: בני נוער בתפקיד הצרכנים הכבדים, הזמרים קובי פרץ, משה פרץ ומושיק עפיה, שמרוויחים מהעניין, אבל גם מפסידים בגלל העמלה השמנה שגובות החברות הסלולריות מהשירים שלהם, וגבע קרא עוז ושרוליק איינהורן, המייעצים ומספקים תוכן לחברות הללו, שמצידן סובלות מתופעת ההורדות הלא חוקיות. בקיצור: היה מעניין, אבל לא מרעיש.

וזה בדיוק הדבר שמאפיין את התוכנית. בניגוד לשמה, אין בה רעש. היא נחמדה, קצבית, חביבה ונעדרת נפילות, אבל אינה מפירה את השלווה ולא מייצרת כותרות. מצד שני, זוהי רק התוכנית הראשונה והכל עדיין פתוח ומלא פוטנציאל. ובכל מקרה, המוזיקה הישראלית – המפעפעת מרוב דינמיות, לטוב ולרע – זקוקה ל"רעש מקומי" ולכל במה טלוויזיונית נוספת. כל המרבה, הרי זה משודר.

"רעש מקומי", יום שני, 20.30, ערוץ 1

פורסם ב-ynet ב- 24.02.09