והרגע המזוקק ההוא, של אמת שמבשרת שלא מוכרחים להיות ילד כדי להשתתף באופן פעיל בקסם שהחיים מציעים, התחבר אל רגעים נוספים, וביחד יצרו פסיפס צלילים צבעוניים בהופעה במרכז ענב בתל אביב ב-17.8. מופע (שביימה ירדן בר כוכבא) שהוא גם ספר ילדים עם ציורים נהדרים (של המאייר אביאל בסיל), שאליו מצטרף אלבום עם המוזיקה והשירים. אפשר לחוות לחוד כל אחד ממצבי הצבירה של היצירה היפה הזו – וליהנות מהם, כי הם עומדים בפני עצמם, אבל אין תחליף לפלא שבהופעה החיה.

16 הנגנים המצוינים והסימפתיים של תזמורת כלי הנשיפה (וקצת כלי הקשה), לבושים בגדים צבעוניים ושלייקסים – הם שגרירים של טעם טוב, יצירתיות ושובבות. בשיר "רוח רוח" של מרים ילן שטקליס ושלום חנוך, שהם ביצעו על הבמה, המשב שנישא באוויר כלי הנשיפה התברר כרוח שטות חיננית שהפיצה קונפטי של אהבת מוזיקה שזהרה על פניהם של בני השנתיים, אחיהם הגדולים, הוריהם והורי-הוריהם. התשתית היא הרמוניה המבוססת על עבודת צוות מרשימה של חברים בתזמורת. למשל, אודי רז, נגן הסוזפון הענקי, שהביא את סיפור העם האפריקאי "תנינים על הראש" ועיבד אותו מילולית ומוזיקלית; דותן יוגב – מקים הלהקה והמנהל שלה, מתופף (וגם רופא ילדים!) שהגה את הרפתקת הפרויקט הנוכחי (חוץ ממנו, הם הספיקו להוציא ארבעה אלבומים, לאו דווקא לילדים), ונעה סגל המתופפת, שכתבה את הסיפור "כזה עפיפון בדיוק", ובשלב מסוים בהופעה עברה לקדמת הבמה ושרה אותו עם יואב יפת.

יפת – השדרן והשחקן –  הוא אומנם מחוץ ללהקה, אבל ביצירה הזו הוא חלק אינטגרלי ממנה. מספר, מקריין, שר ורוקד, לבוש בחליפה תכולה וחבוש מגבעת – שבהמשך מתחלפת בראשי חיות, אך נעצור כאן פן נחטא בספוילרים. גם חברי התזמורת מחליפים אביזרים. כך למשל צצות להם אוזני חתול במהלך "מעשה בחתוליים" של ע' הלל, אבל האקססוריז המשמעותיים ביותר שלהם הם הצלילים המופקים מהם, התנועות והחיוכים – שקטים, או מתפוצצים על הבמה, כמו בועות הסבון שליוו את השיר "מקלחת של סוף היום", שבו הילדים והוריהם הוזמנו לרקוד לידם. ובעצם, הילדים – הרבה לפני שהוזמנו – כבר התמגנטו אל הקצב ותרמו לו את תנועותיהם החמודות למרגלות הבמה. הנגנים הגבירו את המוזיקה המרעננת והמתוקה שלהם, ג'אז לבנטיני, כיאה לתזמורת שנקראת על שם גלידת מסטיק טורקית.

פורסם בגלובס ב-24.08.2019

אז הנה הגרסה המלאה.

* * *

תחילת פברואר, חדר חזרות קטן בתל אביב. ירדן בר-כוכבא ושגית רגב עובדות על "שזיפים" (ראו מסגרת) – מונודרמה שתעלה ב"פסטיבל אישה" בתיאטרון חולון (במוצאי שבת הקרובה!). רגב – הכותבת והשחקנית, בר-כוכבא מביימת אותה ברגישות ממוקדת. אי אפשר לראות עליה שזאת עבודת הבימוי הראשונה שלה. שגב דומיננטית, מוחצנת, כפי שדורש התפקיד הטעון, בולטת בחולצתה האדומה. בר-כוכבא שקטה, נבלעת בחולצתה האפורה הגדולה. רכונה קדימה. ידיה מכסות את פיה ואת סנטרה, עיניה דרוכות. לא עוצרת את שגב, אבל כשנפתח פתח להפוגה, נכנסת ממנו בעדינות כדי להדק את שבריריותה המתפרצת. "חפשי את הנוחות", היא אומרת לשגב, ומוציאה ממנה משחק כה אמין, עד שמשתכנעים לגמרי שהחדר הוא בעצם בית קברות וששגב לובשת שמלת כלולות ורוכנת על הקבר של אביה.
פתאום בר-כוכבא זורקת פצצה: "בואי נעשה את זה בלי שיראו קבר! תסתכלי על הקהל. שם יהיה הקבר".
רגב נבהלת: "את רעה! איך אפשר"?
בר-כוכבא מחייכת, ורגב מוסיפה: "אבל את יודעת שאני לא יכולה להגיד לך לא"…
בר-כוכבא: "בואי לא נחליט כרגע כלום. נתייחס לזה בתור ניסוי. תתחילי שוב מהתחלה, הפעם כשאת לא נוגעת בקבר".
"יש לי קשר עם החסר"
שבוע אחר כך, בית קפה במעוז אביב בתל אביב, השכונה של ירדן בר-כוכבא, שבה גם גדלה.
נו, ירדן, יהיה בסוף קבר?
"לא. ראית איך שהמשחק של שגית נפתח עוד יותר ברגע שסילקנו אותו? חוץ מזה, זה יצא לטובה. אבא שלה בונה את התפאורה להצגה, אז לפחות הוא לא צריך לבנות לעצמו קבר".
אבא שלה?
"מה חשבת, שזה מחזה אוטוביוגרפי? נכון שהיא שחקנית מצוינת"?

כמו גיבורת המחזה, גם בר-כוכבא התייתמה מאביה, האלוף משה בר-כוכבא, אבל היא לא משוכנעת שהתחברותה למחזה נובעת מהמקום הזה. "אני כבר 14 שנה יתומה, זה לא מאתמול", היא אומרת. "יש לי נגיעה אישית לנושא, אבל זה לא מטביע אותי. אני לא מוצפת ברגשות. חוץ מזה, בזמנו עשיתי הצגת יחיד ובה עיבדתי חזק את האבל.
"אבא שלי נפטר בשינה. הוא הלך לישון, ולא קם. היתה לו שיחת טלפון, הוא דיבר, ואז הוא שם ראש, והיתה עוד שיחת טלפון, ואי אפשר היה להעיר אותו. זה שוק מטורף. הייתי בת 21 וחצי, וזמן ממושך לא יכולתי לתפקד רגיל. החסר שלו עורר אותי לשאול שאלות על החיים. יש לי קשר עם החסר. וככל שעובר הזמן, אני מרגישה שמשהו מהמהות שלו נשאר בי".
את מאמינה בחיים אחרי המוות?
"אני חושבת שיש קיום אחרי המוות, ואני די בטוחה שאין לי שום יכולת לקלוט אותו כרגע".
 

התפוררות מוחלטת

בימים אלה מככבת בר-כוכבא בסדרת הדרמה המוערכת ועתירת הרייטינג, "מרחק נגיעה". היא משחקת שם באמינות נוגעת ללב את לאה, אישה חרדית. "כדי לגלם דמויות שונות ממני, אני לא צריכה לערוך תחקיר מתיש", היא מגלה. "אני נכנסת לזה אינטואיטיבית, מאמינה גדולה בדמיון".
ואת יכולה לשחק דמות שאינך מתחברת אליה?
"לא יצא לי. אבל בכל מקרה, התפקיד שלך כשחקן הוא להיות קצת כמו פסיכולוג, להבין את כולם. כשדמות כתובה טוב, אז גם אם היא היטלר צריך להיות לה מניע אנושי. אם אתה מבין את המניע האנושי, אז אתה יכול לשחק את זה. נניח, אני לא מסכימה עם לאה, היא מאוד מכעיסה אותי! אבל אני יכולה להבין מאיפה היא עובדת, אז אני יכולה לעשות אותה".
במה היא מכעיסה אותך?   
"זאת אישה דוגמטית, שבאופן מסוים נותנת לילדים שלה אהבה על תנאי – בתנאי שהם יהיו מה שהיא חושבת שהם צריכים להיות. אבל זה לא קשור לדתיות שלה. זה לא סיפור רק על דתיים, אלא על בני אדם. בגלל זה יכולתי להתחבר בקלות למקום שלה – כאמא, כבנאדם. אני מזדהה עם הדאגה שלה לילדים והאהבה שלה לבעלה ולמשפחה. חוץ מזה, גם לה יש קשר למשחק. כשהיא היתה קטנה, היא רצתה להיות שחקנית".
יכולתן להיות חברות?
"אני חושבת שהיא לא היתה יכולה להתחבר עם חילונית כמוני. זה לא מעניין אותה. היא כל כך חזק בעניין של הלהיות בסדר ולא לחטוא – שלהסתובב עם בנאדם שכל הזמן חי בחטא כאילו, זה מבחינתה לבזבז זמן לריק".

הקשר אל הדת אינו זר לבר-כוכבא, לנוכח העובדה שאחיה היחיד, הגדול ממנה ב-12 שנים, חזר בתשובה בילדותה. גם חנן לדרמן, ששיחק איתה בתוכנית המערכונים "פלטפוס", חזר בתשובה, והיא חוותה איתו את התהליך.
יש מכנה משותף בין החוזרים בתשובה שאת מכירה?   
"כל מקרה הוא בפני עצמו, אבל אולי זה נובע אצלם מהתחושה שהתשובות שהחברה החילונית נותנת למשמעות החיים – לא מספקות, ומהחיפוש של הנפש אחרי מזון מתאים יותר. וזה קורה ליותר ויותר אנשים. אין בעיניי הבדל גדול בין מי שהולך לניו-אייג' לבין מי שחוזר בתשובה, מגיע לבודהא או הולך לטיפול".
למה זה קורה יותר ויותר בתקופה שלנו?         
"כי יש היום התפוררות מוחלטת של כל מה שהיה מקובל וידוע. המשפט 'מה שהיה הוא שיהיה' כבר לא נכון. אם אבא שלך היה נגר, אתה לא תהיה נגר בהכרח. אם קרה משהו אתמול, זה לא אומר שהוא יקרה מחר. אז מצד אחד זה יוצר המון חופש ואפשרויות, אבל מצד שני, המסקנה שאין אלוהים ואיש איש לעצמו וחייך חסרי משמעות – היא איומה. כי אם אין משמעות לערך האדם, אז אין משמעות לאקולוגיה, לרווחה חברתית, לכלום".
בר-כוכבא אומרת שגם אם בעבר היה סיכוי שתחזור בתשובה, כיום זה לא יקרה לה. הסיבה: היא גילתה את האנתרופוסופיה. "זאת מתודה רוחנית שמאפשרת לי דרך של מחקר רוחני ובמקביל מחזקת את החופש שלי בלי חוקים. מה שיפה בה זה שהיא משתלבת בחיים ולא מובדלת מהם. זאת לא כת או דת".

"לא נתנו לי לשיר"

 
אם תיאטרון היה מוגדר כדת, אין ספק שבר-כוכבא היתה נחשבת דתייה מאוד. בימים אלה היא גם משתתפת במופע הסטנד-אפ "מקושקשת" וב"חיותה" – קברט המבוסס על שירי חנוך לוין. בעוד כחודש היא אמורה להנחות את טקס פרסי אקו"ם, ויש לה חלק בפרויקטים נוספים, שיבשילו בחודשים הקרובים. וחוץ מזה היא נשואה לטל ואמא לשניים – מעין בן חמש ועמליה בת שלוש. את עצמה היא זוכרת כילדה ביישנית, "אבל מצד שני, לא מזמן פגשתי את המורה שלי ביסודי, והיא אמרה לי: 'איזה יופי שנהיית שחקנית! כבר בכיתה ב' היית ילדה כזאת'. הייתי מהילדות האלה שמדלגות בשבילים ושרות. חשבתי להיות זמרת, אבל לא קיבלו אותי ללהקת הנח"ל. זה שבר אותי, ובמשך חודשיים לא יצאתי מהבית מרוב בכי. בסוף הגעתי ללהקת חיל האוויר, אבל לא נתנו לי לשיר שורה אחת, כי הקול שלי נסגר מכל הלחץ של התחרות מי יותר טובה, מי פחות טובה, ולא יכולתי לשיר. אז בגלל שלא נשאר משהו אחר לעשות חוץ מלשחק – שיחקתי שם".
וישר הבנת שאת שחקנית?    
"לא, זה היה כרוך בסבל גדול. למזלי הגדול, הייתי אז חברה של תומר שרון (שלימים שיחק איתה ב"פלטפוס" – ת.ל), והוא כל הזמן אמר לי: 'את לא יודעת את זה, אבל את שחקנית מעולה. כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לקבל ביטחון'. ולאט לאט התחלתי להאמין לו. עד סוף הצבא כבר איכשהו למדתי ליהנות מזה. הוא גם לימד אותי להצחיק. כשהתחלתי לעשות סטנד-אפ, אנשים שהכירו אותי היו בשוק".
מאז היא הספיקה לשחק במגוון תוכניות טלוויזיה, כמו "תוסס", שם התחילה את דרכה הטלוויזיונית, וגם בסדרות כמו "מר מאני" ו"בנות בראון", שם שרה את שיר הנושא "אומרים ישנה ארץ". וגם היתה לה פינה אצל יאיר לפיד. בתיאטרון היא בלטה בין השאר ב"הגר" – הצגת יחיד שעליה זכתה במקום הראשון בתיאטרונטו.
בין לבין הספיקה לתרגם ספר בשם "המוות חשוב לחיים" מאת אליזבת קובלר-רוס ולערוך את הספר "לפחות היית מת בצורה מסודרת" של אלדד כהן (היא צוחקת כשאני מסיבה את תשומת ליבה למוטיב המוות בשמות חלק מהפרויקטים שלה). "אבל מכל הדברים אני הכי שחקנית", היא מצהירה. "אני הכי אוהבת לשחק, הכי מתמחה בזה, וזאת העבודה שלי. כל הדברים האחרים הם הרפתקאות ולוויינים".
חלק מההרפתקאות האלה היתה להקת "לולה", שבה חברה לעידן אלתרמן ואבי גרייניק יוצאי "פלטפוס" ויסמין קדר, וביחד הוציאו  בשנת 2000 את האלבום "ימים של שקט", שהיא כתבה את רוב מילותיו.
איך את מסבירה את העובדה שלכל יוצאי פלטפוס יש נטייה מוזיקלית, חלקכם ממש מוזיקאים? יש דמיון או קשר בין קומיקאיות למוזיקה?
"לאו דווקא. עובדה שזה לא קרה נניח בחמישייה הקאמרית או בקומדי סטור".
לא מזמן שאלתי על כך את תומר יוסף, שהיה איתכם בפלטפוס, והוא אמר שלדעתו זה מקרה.
"אבל אין דבר מקרי! לא תמיד אפשר לענות על שאלה כזאת. זה מין סוד. וגם אם מדובר בצירוף מקרים חסר משמעות, זה מרתק. ואם זה לא חסר משמעות – אז על אחת כמה וכמה. הדברים האלה תמיד מפתיעים אותי. בכלל, אני אוהבת להיות מופתעת, וכל יום שלי מתחיל כמו סרט. אני תוהה מי ייכנס לפריים. יש כאלה שאני יודעת שיגיעו, ויש כאלה שאין לי מושג. ובסוף היום כיף לי להגיד: וואללה, היה יום מעניין".
 

מסגרת:
 
כמו מיילדת

שגית רגב, בוגרת בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין ושחקנית רבת כישרון, שיחקה בתיאטרון הרצליה ובתיאטרון הקאמרי וכתבה לטלוויזיה, בין השאר ל"אחורי החדשות" ולכמה טלנובלות. במחזה "שזיפים" שכתבה, היא משחקת את עמליה, ש-23 שנה אחרי מות אביה מגיעה בפעם הראשונה לקברו, כמה שעות לפני חתונתה. "חיפשתי במאי", היא מספרת, "שיכול לשלב בין אינטליגנציה לרגש, וירדן התאימה. אני לא מרגישה שזאת עבודת הבימוי הראשונה שלה. היא מאוד בטוחה בעצמה ומדייקת".
איך היה לעבוד איתה? 
"באתי ממקום מאוד דרמטי וירדן קילפה אותי ממנו כדי להגיע למקום חשוף ונקי. אני שמחה עם התוצאה. יש בינינו כימייה מדהימה, שמבוססת גם על עוצמה נשית מהמקום הכי טוב שלה".
בחזרה ראיתי שיש ביניכן קרבה גדולה. זה לא הפריע לעבודה? לא אמור להיות "ריחוק מקצועי" ביניכן?   
"לא, במילא כל אחת יודעת את המקום שלה. הכימייה גרמה לנו לתת אמון אחת בשנייה. ירדן היא כמו מיילדת שעוזרת להוליד את הילד שלי. היא רוצה שארגיש בנוח על הבמה. היו בינינו ויכוחים, אבל אני יודעת שהיא לטובתי".
– סוף –