והיו הפתעות נוספות ששדרגו את האלבום במצב הצבירה הבימתי שלו, למשל האירוח של ריף כהן – שאומנם לא השתתפה באלבום, אבל התגלתה כאדם המושלם לבצע איתם את "שדמתי" ואת "דבקת רפיח" – בקול עמוק ובייצריות של אלה כנענית, וכל שיר הפך בפיה ליצירה שלמה, גם בזכות הבס הדומיננטי של אברי בורוכוב (ב"שדמתי") והאקורדיאון של אסף תלמודי (ב"דבקת רפיח"). שקד פורמן בתופים ורון אלמוג בגיטרה אקוסטית שדרגו את השירים לא פחות.

יהודה פוליקר – כל ישותו רגש – הקסים בשירה ובנגינה של "עץ הרימון" ו"שי". שלומי שבן, שגוריון קרע מצחוק כשהציגו כ"פסנתרן מיתולוגי שגדלתי על ברכיו", שר איתם בהתחלה את "מה למדת בגן היום", עם המילים של חיים חפר שנשמעו אקטואליות כאילו נכתבו השבוע: "כאן כולם שווים חבר, אך יש כאלה ששווים יותר". שבן התמזג עם הקלידים תוך כדי השירה ויצר מערבולת על-זמנית שגרמה לשני הדורות שעל הבמה להפוך לדור אחד, צעיר, והתובנה הזו קיבלה אישור ותוקף בשיר הבא: "סימן שאתה צעיר". הם הקדישו אותו לאריק איינשטיין, שמלאו חמש שנים לפטירתו – ושמזוהה עם השיר כחבר בשלישיית גשר הירקון (שגם בה השתתף אמדורסקי האב, ולזמן-מה גם גוריון, שהחליף את יהורם גאון). בניגוד לאלבום, הפעם שבן ויתר על הקלידים לטובת התמסרות לשירה, ואת מקומו הנגינתי החליף בהצלחה יתרה אסף תלמודי.

"החליל", תבעה פתאום מישהי מהקהל משאלה שירית. "זה לא ערב של בקשות שירים", הדף אותה אמדורסקי,  וגוריון ריכך: "בשביל זה היינו צריכים להיות כאן כבר מהבוקר".

25 שנה אחרי פטירת בני אמדורסקי (הקהל היה המום כשאסף עדכן אותם במספר הזה), בנו ביקש לשיר "שיר שאבא שלי ז"ל שר. נעמי שמר הלחינה את אלתרמן, ואני אהרוס את זה עכשיו". הוא לא הרס את "פגישה לאין קץ". נהפוך הוא, וגוריון שעשע עם השיר "בוטנים", בתוספת חדשה: "עברו מאז הרבה שנים / אני עכשיו כבר בן 80 / תחזירי לי את השנים". אם לדייק, אז בערב ההוא מלאו לגוריון 83, כך שהובאה עוגה, והקהל שר "היום יום הולדת", ועבר לשיר גם את השיר החותם  "אני גיטרה" שנעמי שמר כתבה לאמדורסקי האב: "אני סימן, אני עדות, לידידות, ולבדידות, וגם במשעולי ילדות אצעד לבטח". וכך, תיאטרון גשר התגשם בשם שלו והיווה גשר בין הדורות, שעליו עברו בערב ההוא צעירים מכל הגילאים.

התפרסם בגלובס ב-14.12.2018

בפתח האלבום "שרים הדודאים 2" נראה דיוקנו של בני אמדורסקי ז"ל, שצויר על-ידי ישראל גוריון, חברו לצמד "הדודאים". הראש בפורטרט דומה לכד, וכנראה שזה לא מקרי. אמדורסקי – שהאלבום יצא השבוע, ממש ביום הולדתו ה-87 – הוא כלי הקיבול שממנו נגמעת האנרגיה המוזיקלית הזו. כבר כמעט 10 שנים גוריון ואיתו אסף אמדורסקי – שגם הפיק ועיבד את האלבום – מושקעים יצירתית בחומרים של הדודאים. הופעות מבוקשות ואלבום מצליח כבר מאחוריהם, ובכל זאת, רוב הרפרטואר העצום של הצמד המקורי עדיין משווע למגע המחודש של הצמד הנוכחי בשירים הישנים.

ואיזה מגע מוזהב. הקלאסה הקלאסית ממשיכה להישמר בקנאות, אבל העיבודים רעננים. כמעט בכל אחד מהשירים יש טוויסט עדין וחד כאחד, שמוציא ממנו החוצה ניצוצות ששקעו פנימה ומשייף עוד יותר את הברק. כך היה ב"שרים הדודאים" הקודם, שיצא לפני חמש שנים, וכך באלבום הזה, אבל הפעם יש חידוש נוסף. במילה אחת: אורחים, ובייתר פירוט: מארינה מקסימיליאן, יהודית רביץ עם "רבע לאפריקה", שלומי שבן ויהודה פוליקר. כל אחד מהם מוסיף את הצבע שלו – לא רק בקולו, אלא גם באישיותו – והשירים, שלכאורה כבר לא ניתן לעשות איתם דבר, כי הם כבר מושלמים בביצוע הזוגי – מתעלים עוד יותר. וכך, מקסימיליאן ב"תפוח חינני" מתלכדת עם הצמד לכדי משולש קולות מרהיב וב"שיר התן" הפחות מוכר היא מוסיפה בנומך קולה מסתוריות עגמומית. רביץ ב"דבקה רפיח" היא כמו חזנית בתפילה כשהגברים עונים לה וכולם מתמזגים בפזמון. שבן והפסנתר ב"סימן שאתה צעיר" הוא לוליין של הבעה, ופוליקר ב"שי" של רחל מנגן בבוזוקי, בגלמה וגיטרה פורטוגזית, אבל בעיקר מוסיף לטנא שבשיר את מוצקותו ואת שבריריותו.

אבל גם כשגוריון ואמדורסקי עירומים מתִגבורת הם נשמעים מצוין. גוריון ממשיך לדבוק בצלילים הגבוהים, העליונים, מקיף בהם את השיר, אמדורסקי במישור ומתחתיו – השירים האלה עושים חסד לקולו, וביחד השניים חוגגים כל שיר. העונג שלהם הוא השמחה של המאזינים, שנהנים גם מבחירת השירים המגוונת. לצד שירי הרומנטיקה (כמו "תלבשי לבן", "תפוח חינני" ו"הרכבת") מושרים שירי הרועים/נוקדים של הדודאים עם שירים כמו "אבינועם בחור כארז" – שלכאורה יכלו להיתפס כלא רלוונטיים עקב מעמסת גיל חמורה; אבל בזכות השירה – וגם ההומור – של גוריון & אמדורסקי העתיקוּת לא נחוות כאנכרוניסטית אלא כמיושנוּת ארומטית של יין. כשאמדורסקי מבצע לבדו את "פגישה לאין קץ" האלתרמני בנימה מהורהרת, מתברר פתאום שזהו בעצם העניין – פגישה מתמשכת בינינו לבין השירים וכיוון שכך – העבר דבוק להווה שאוחז בעתיד. אז אפרופו האוגוסט הזה, שבו יוצא האלבום, ו"המצב" – שגם ככה ממשיך להתחמם במובן המדאיג – מי ייתן שאולי בזכות הפיזיקה השירית הזו תתגשם נבואתה של נעמי שמר בשיר הפותח את האלבום: "נצא מן הדעת בקיץ הזה, ואחר כך נדע שלווה. יקרה לנו נס בקיץ הזה".

התפרסם בגלובס ב-17.8.2018

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

במועדון צוותא לא התקיימה אתמול (חמישי) הופעה של "הדודאים". כבר 15 שנה נעדר מכאן בני אמדורסקי, מחציתו של הצמד, ולכן הכותרת שהגו בפסטיבל ת"א הראשון למוזיקה  היתה: "שרים הדודאים". ישראל גוריון, המחצית השנייה, זכה לממלא המקום הכי קרוב למקור. "אתם בטח תוהים מי מבין שנינו הוא הבן של בני אמדורסקי, אז כדי להסיר ספקות, זה הוא" – הצביע גוריון על אסף אמדורסקי.

כן, ההומור היה נחוץ כדי שהמופע לא יקרוס מרוב רגש שיהפוך לרגשנות. בסיטואציה של הבן הממשיך את אביו אכן טמונים גלונים של דמעות תיאורתיות. המשימה, שעברה בהצלחה, היתה לאפשר להן להציץ מבלי להציף.

זה דווקא היה קל – בזכות המשפחתית הלא פורמלית שמתקיימת בין השניים ("איזה יפה ישראל", אמר אמדורסקי כשגוריון הסיר את הז'קט), וגם ההתענגות הגלויה שלהם לשיר את השירים הכה יפים האלה – קלאסיקות פולק ישראלי ונוכרי מעוּבְרת עם להיטים ותיקים כמו "ערב של שושנים", "החליל", "בשדות בית לחם", "תפוח חינני" וגם "אשכולית" ו"העולם בשחור לבן", שאמדורסקי הצעיר סיפר שהם אהובים עליו במיוחד. אסף, עירום מכלי נגינה, שר עם מחוות גוף משוחררות, לעיתים משועשעות, רחבות ותיאטרליות, שחילצו ממנו, גם בקולו, גבריות אלגנטית, עתירת הדר, שונה לחלוטין מהרוקיסטיות היומיומית המיוזעת. בצלילים הנמוכים הוא דמה לרגעים לאביו, וזה כבר באמת נשמע מפעים. גוריון פשוט היה עצמו – מפיץ חום אנושי עם הומור עצמי ("לא משנה הכישרון, העיקר ההתמדה", הוא סיכם את מוסר ההשכל במפגש שלו עם מעריץ, לפני שעבר עם אסף לשיר את "סימן שאתה צעיר"). וביחד הם תיאמו הרמוניות בדומה לצמד המקורי. מוטיב ההמשכיות קיבל ביטוי מרגש נוסף כשגוריון הכריז: "לא רק אסף הוא 'הבן של', והציג את שני הנגנים הנוספים שאיישו את הבמה – המתופף דניאל דור, שהוא הבן של שלומית אהרון ויובל דור, ונגן הקונטרבס אברי בורוכוב, הבן של ישראל בורוכוב מ"אנסמבל מזרח מערב".

השירים הודבקו זה לזה בקטעי קישור הולמים, כמו סיפור נוגע ללב של גוריון על טנדר, לחמניות וילדים ביום של הכרזת המדינה, שהקדים את השיר "קרב הראל". "עוד תראי, עוד תראי, את הדרך הפתוחה", שרו השניים בלהט. הדרך אכן היתה פתוחה לחלוטין בין הדורות, בין העצב לצחוק ובין הזמרים לקהל ששר איתם ואהב אותם.

מבחינה מוזיקלית ההופעה היתה מרוצפת ברגעים יפים, שבהם התלכדו השירה והנגינה בעיבודים ששמרו על המסורת של רוח המקור, אבל גם חידשו בטוויסטים מרעננים. כך, למשל, בשיר "בוטנים", שלכבודו גוריון שוחרר מהגיטרה, שעברה לאסף באופן חד פעמי, ואילו דור המתופף עבר לחליל.

אחרי "דרך הטבק" המכאיב ו"תלבשי לבן" (שבמהלכו, אמדורסקי ג'וניור הצביע בחיוך על חולצתו הלבנה) הגיע ההדרן האחרון – "אני גיטרה", הכה מזוהה עם אמדורסקי האב. "תודה", הדהד סיום השיר ועל הבמה עמדו שני גברים, כמו פליטים ממכונת זמן משונה שבה אחד נשאר צעיר והשני מכסיף.

פורסם ב-ynet  ב-23.10.09

שבע בערב. חנות צומת ספרים בדיזינגוף סנטר מלאה. חצי שעה להופעה. באלנס – והקהל כבר שם בהמוניו, מתהפנט. אני עם אמא שלי. מזל שהגענו מוקדם ויכולנו לתפוס כיסאות. מי שמעז לדבר בשלב הזה, מושתק על ידי הקהל. "לא להפריע להופעה"! "זאת רק החזרה", מתגונן מישהו, אבל לא מאמינים לו. ישראל גוריון וגבע אלון מבצעים את השירים במלואם ובאופן מוקפד. אסף אמדורסקי צופה בהם מהשורה הראשונה. כשהוא קם לארגן משהו נשמע רחש: "יש לו את החיוך של אבא שלו".

ההופעה מתחילה. איך תיתכן בכלל הופעה של צמד "הדודאים" כשאחד משניהם נעדר לצמיתות? ובאמת, רק ישראל גוריון עומד על הבמה, בודד, מנגן בסקסופון נוגה את "שדמתי". אבל אז מגיע גבע אלון ומצטרף אליו. איזה אומץ, אפילו יומרנות, למלא את המקום של בני אמדורסקי.

לא, אף אחד לא שואף להיות "ממלא המקום". לא זה העניין. האווירה שמחה. חוגגים כאן את העונג המוחשי שבהעברת הנכסים השיריים האלה מדור לדור. רק שבכלל לא ברורה ההיררכיה, כי פער הגילאים מטושטש לחלוטין. ישראל גוריון בעיניים בורקות ופנים וגוף נעריים מתבונן בפרטנר שלו ומרוצה. שני גברים, שתי גיטרות, והנה זה קורה: "הם רוכבים ושרים" – הם מנגנים ושרים. גבע אלון שר בטבעיות את המילים העבריות העזות האלה. "בין הרי הסלע הכהים. בין הרי הסלע הגבוהים. לילה לילה מול ירח הפולח בעבים, תתעורר שיירת הרוכבים" (*). הקהל ברובו מבוגר, לא מתאר לעצמו שהבחור הצעיר הזה, שכרגע מתהרמן עם גוריון בעברית עילאית, שר בעיקר באנגלית. האם זה נדמה לי, או שה-ר' של אלון מתגלגלת לכבוד השירים האלה? שניהם מחייכים גם כשהשיר מקדיר. "ליבם הומה עצבת, גבם עייף עד מוות, ומבטם תוהה בכוכבים". אחר כך הם שרים את "בשדות בית לחם" (* *). מתכווננים אחד לשני. "אי שם בסוף הדרך, התחכי עד רדת ערב"? ברור!

ואז גבע אלון מעביר את הגיטרה לאסף אמדורסקי ויורד מהבמה. והנה ישראל גוריון מביט בבן של חברו לצמד, ששר עכשיו ביחד איתו את שיר הדודאים הכי מפורסם, "ערב של שושנים" (* * *). האוויר בחדר מתעלה למימדים של קדושה. אולי זאת ההתרגשות של השניים, שניכרת בעיקר על אסף, והריח של המילים – "מור, בשמים ולבונה". הם שרים ושומרים על קשר עין תמידי – "הבה אלחש לך שיר בלאט זמר של אהבה", ובלי להשתהות עוברים לשיר המפורסם לא פחות, "תפוח חינני" (* * *). שרים בקול נמרץ אך רך. פתאום, לרגע, הקול של אסף נשמע דומה לקול של אביו. השיר הסתיים בשלום, מחיאות כפיים אסירות תודה, ו"שיר הנוקדים" (* * *) המהיר והקצבי. "חולו חולו חוללו זמר שירו שיר לגז – הו"! וזהו. אין הדרן. טעם חזק של "עוד" נשאר בחלל, אבל יש חסרים שבמילא לא יוכלו להתמלא לעולם.

* מילים: נעמי שמר, לחן: שמעון ישראלי
* * מילים ולחן: נעמי שמר
* * * מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר

יום ראשון, 8.2.09, "צומת ספרים", דיזינגוף סנטר         

יומיים אחר כך. ייאוש מוקרן על מסך גדול. מה עושים עם המוזיקה הזו? איך מנתבים אותה? לאן? ולמה זה לא הולך?

המחסום הרי ייפרץ – "איך זה נגמר בסוף כולם יודעים". אבל שום דבר לא מוחק את העצב הנסער של אהוד בנאי, בשנות השלושים שלו, אפילו לא אהוד בנאי בן החמישים ומשהו, שמספר עליו בקול רגוע.

על המסך מרוח כישרון גדול, אבל אין לו יתרון. וגם לא לעבודה הקשה, להתמדה ולרצון. כוח רצון? אבל לרצון כבר אין כוח.

מה יהיה? לא שבוע-שבועיים, לא חודש-חודשיים. שנים. הכל נעשה כמו שנועד להיות, כולל התבערה של שותפים מוזיקליים נדירי עוצמה. כן, יוסי אלפנט שהסרט "חייב לזוז" משרטט בכישרון את קווי המתאר שלו. האיש הזה, האש הזו, שכדרכה של להבה נבצר ממנה להיתחם והיא מאכלת את הגבולות ואת עצמה.

ויש בסרט להבה נוספת, לא הרסנית, אלא מאירה ומחממת כמו אש של מדורה – ז'אן ז'ק גולדברג. וגם היא כבתה.

אהוד בנאי מדבר עליהם ועל עצמו. פתאום זה קרה. הכרה, הערכה, אם כי על המסך הזה עדיין לא הצלחה. כבר לא ייאוש, אבל תסכול. מה יהיה?

יהיה!

"חייב לזוז" – סרטו של אבידע לבני, יום שלישי, 10.2.09. סינמטק תל אביב

יום אחר כך. חנות "עולם הפסנתרים". רסיטל פסנתר. דוראל גולן, פסנתרנית ישראלית ובינלאומית מחוננת, מתאחדת עם פסנתר פציולי (שנחשב לאחד מהפסנתרים הכי משובחים בעולם). "מנגנת" – בהעדר מונח נשגב יותר אני נאלצת להשתמש במילה הטכנית הזו – יצירות קלאסיות. היידן. בטהובן. שופן. סטרבינסקי, ועוד כמה קומפוזיטורים מודרניים – חלקם אפילו בחיים (!)

אין לי רקע או הבנה בז'אנר הזה, לצערי, אבל קרסתי תחת העוצמות של היחשפות לגדוּלה. ישבתי קרוב אליה. ראיתי היטב את אצבעותיה היפות, את הבעות פניה ואת תנודות גופה.

בהתחלה התקשיתי להכיל את החוויה. לא ידעתי במה להתמקד. לכאורה המוזיקה היתה החשובה ביותר. המוקד. אבל אז התברר שמול העוצמה ניצבת שותפה שמחוללת אותה, אבל גם מחוללת איתה, ובעיקר חלות עליה השפעותיה.

דוראל גולן – בחורה מרשימה חיצונית ופנימית, וגם צנועה, נחמדה, רגשנית ובעיקר פגיעה ואמיצה לחשוף את זה. יש לה אינטימיות עמוקה עם היצירות שהיא מבקיעה מהפסנתר, עד כדי כך שחשתי אי נוחות של מציצנית. היא מכירה אותן היטב – פיזית ונפשית, ואפשר היה לחזות בפעילות האינטנסיבית של מערכת היחסים שלה עם היצירות. היתה תחושה שיש ביניהן "היסטוריה" רבת משמעות, שהתגלמה באופן הנגינה של דוראל והתפרצה מכל גופה – פליאה. אושר. בהלה נרתעת. לעג. זעזוע. קשב. החכמה, אמביוולנטיות וגם הומור פנימי משותף בשפה סודית של נאהבים.

חשבתי שאני רק מקשיבה וצופה בכל זה באופן חיצוני ואובייקטיבי, אבל התפלאתי לגלות שאני חלק מההתרחשות. המוזיקה שחוללה דוראל גולן השתלטה על רגשותיי. עצב, אופוריה, בהלה, התרוממות. ובעיקר הלם. עד עכשיו.

יום רביעי, 11.2.09, דוראל גולן: רסיטל פסנתר, חנות "עולם הפסנתרים", תל אביב