יואב קוטנר יצר סדרה על להקת "כוורת", שמספרת סיפור אהבה – אוניברסלי, ישראלי ומאוד אישי

כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון בסדרה "נתתי לה חיי" על להקת כוורת מתברר  שהז'אנר שהיא משתייכת אליו איננו רק תיעודי אלא גם "סיפור אהבה". יואב קוטנר יצר סדרה (ב"כאן" תאגיד השידור הישראלי) שעוסקת באהבה – בין איש ללהקה שלו, ובינו לבין המוזיקה.

בעצם, היה צריך לקרוא לו יאהב קוטנר.

"איך מסבירים את האהבה שיש אליכם?", שואל קוטנר את דני סנדרסון ואת גידי גוב בפרק 3, והשניים – גברים ורבליים שמתנסחים ברהיטות בדרך כלל, נבוכים קצת ולא ממש יודעים מה לענות.

כי איך בכלל מסבירים אהבה?

אבל קוטנר מנסה והסדרה הזו היא התוצאה המרהיבה של המסקנות שלו.

אינטימיות טלוויזיונית

לכאורה, מה יש לחדש בסיפור של הלהקה הישראלית האהובה הזו? הֶלְחֵם של שבעה יוצרים גדולים – דני סנדרסון, גידי גוב, יוני רכטר, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. הרי מאז שקמו בשנת 1973 הם לא רק הופיעו כלהקה פעילה ומתאחדת מדי פעם, אלא גם שיתפו פעולה עם התקשורת והתראיינו, תועדו בזמן אמת ויש גישה לחומרים האלה. אז מה החידוש?

קודם כול, קוטנר – שהוא לא רק מתווך מוזיקה חשוב בהשפעתו, אלא גם חוקר מוזיקה מקצוען, שמתעד אותה בספרים, בתוכניות רדיו ובסדרות טלוויזיוניות – הצליח להביא חומרים נדירים וחדשים, כלומר כאלה שאינם מוכרים, ושהצפייה בהם מענגת במיוחד. כך, למשל, נחשפים לשירים של כוורת שסנדרסון תרגם לאנגלית ויצר מחדש עבור סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית בשנת 1976 (ספוילר: הקהל היהודי-אמריקאי התעצבן ודרש מכוורת לשיר בעברית, למגינת ליבו של גידי גוב).

ויש גם צילומים יפהפיים ולא מוכרים של חברי הלהקה לאורך השנים, שמתחשק להקפיא כל אחד מהם ולבהות בו ארוכות.

שנית, הדינמיקה שקוטנר יוצר בקסמו האנושי בינו לבין חברי הלהקה – שהדינמיקה בינם לבין עצמם היא מגנט לא פחות עוצמתי לצפייה בסדרה. הוא מראיין אותם לכאורה בקלילות אגבית, אבל למעשה באופן יסודי, פרטני ועמוק, והתוצאה היא אינטימיות מרגשת וממש מהפנטת לחזות בה.

למשל, בפרק הראשון ישנו רגע טלוויזיוני קצר ומכמיר-לב של קרבה אנושית-אינטימית בין קוטנר לגוב. אבל רגע, עוד לפני כן: קוטנר, כנער לפני גיוסו לצה"ל, נחבל בראשו בתאונה וכתוצאה ממנה איבד את זיכרונו ולמעשה החל את חייו מחדש. בתקופה זו הוא הגיע להופעה של כוורת, שהתברר ששינתה את חייו. בסדרה הוא אומר: "היום אני יודע שההופעה ההיא גרמה לכך שהמוזיקה תהיה החיים שלי".

בשיחה עם גוב, שניהם תוהים, ברמה ממש פילוסופית, על האם הרע והכואב בנקודות משמעותיות בחייהם – אצל קוטנר: פציעתו המכוננת, ואצל גוב: התייתמותו מאביו בגיל שבע – יכול להתגלות בסופו של דבר כטוב. הנה תמליל הדיאלוג ביניהם מתוך הסדרה:

קוטנר: "כל מה שקרה לי זה טוב לי".

גוב: "אני גם יכול להגיד שזה טוב שאבא שלי מת, כי נהייתי זה (אני חושבת שהוא התכוון לומר "נהייתי מי שאני" – ת.ל)… ונסעתי לאילת והכרתי את יאיר רוזנבלום, והגעתי ללהקת הנח"ל והכרתי את סנדרסון".

קוטנר: "אתה רואה? כל דבר לטובה".

גוב: "אם אבא שלי היה חי, לא הייתי נוסע עד אילת" – וכאן הוא עוצר רגע. תוהה.

קוטנר: "נכון".

גוב (בהיסוס): "אבל אני לא בטוח שזה טוב".

קוטנר (בנחרצות): "עכשיו זה בטח טוב".

גוב: "לא, אני ב… אני בסדר, אבל עובדה שאני בגילי מדבר על זה, זה חוסר".

קוטנר (באמפתיה): "כן".

כך שהסדרה הזו היא גם ניסיון לדבר על החיים, ועל המוות שהוא חלק מהם.

יש בה רגעים מרהיבים של התלכדות על-זמנית ובין זמנים, שבהם שיר של כוורת מושר ברצף מההווה דרך העבר ומהעבר לעתיד שלו, שהוא ההווה שלנו – והשיר עדיין חי וטרי ויפה ומרגש בכל זמן כזה, ובכל הזמנים ביחד.

"נחמד, נחמד, היה ממש נחמד", הם שרים בשיר "נחמד" (מילים ולחן: דני סנדרסון) – שיר חנוך-לויני שכזה. כמו שאולארצי'ק אומר בסדרה, השיר הזה הוא בעצם על כל החיים רצוף. מההתחלה ועד הסוף:  "נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור / עשו שטויות נמרח קצת יוד ונתראה בבור / מכאן לשם, זה לא לוקח זמן / עדיף לגמור ביחד עם כולם".

כשצופים בסדרה הזו, השיר הזה מתגלה כשיר האנדרסטייטמנט, כי שוב מתבררת גדולתה של הלהקה שפועלה הוא הרבה יותר מאשר "נחמד". כמו שקוטנר מיטיב לאבחן, חברי הלהקה היו שותפים ביותר משלושים אלבומים ששינו את המוזיקה בין 1976 ל-1980 (ובסוגריים אציין כדוגמאות בודדות להמחשה, ובלי להרחיב, את "הכבש השישה-עשר", "צליל מכוון", "באופן קבוע וחד פעמי", האלבום "אפרים ואסתר שמיר" ויש כאמור עוד 26 אלבומים ברשימה).

אבל היצירה לא נגמרה ב-1980, וכפי שקוטנר קובע בהקשר של האיחודים של "כוורת": "ההבדלים בין איחוד לאיחוד לאיחוד זה להמשיך להתפתח ולחפש ולהעמיק ולעשות את הקטע שלך יותר אמיתי מבחינתך".

וחומרי היצירה מתלכדים למהות המתבררת: אהבה.

הסדרה עושה חשק לשמוע את כוורת.

ולשמוע בכלל מוזיקה טובה.

ליצור.

ולאהוב.

יש כאן עוד משהו

אי אפשר להתייחס לסדרה הזו בלי לציין את נקודת הזמן שבה נוצרה, שהיא גם התקופה שבה נכתבות המילים האלה: חודש מרץ 2025, עוד מעט פסח תשפ"ה. אנחנו בעיצומה של מלחמה שהתחילה בשמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. אלפי הרוגים ופצועים, ו-59 חטופים שעדיין בשבי. תסכול ישראלי מתמשך, זעם וכאב.

אז מה בכלל הרלוונטיות של הסדרה למצב הזה? בהנחה שלא מדובר בבריחה אל היופי והתום של פעם – שאין בה כל רע, אבל ברור שיש כאן עוד משהו. רק מהו?

קוטנר עונה על השאלה הזו שלא נשאלת מפורשות, אבל נוכחותה מורגשת: "היום, כשגם אני 'ילד מזדקן', וארץ ישראל כל כך שונה, אני שואל את עצמי, אולי הגעגוע הזה הוא כמו בשיר 'שיעור מולדת' – געגוע לתמונה. היום אני מבין שכוורת היא מופת למה שישראל יכולה להיות: יצירתית, אופטימית ומלאת חיוניות".

ולא נותר אלא רק להנהן, לרצות לחבק את ההחמצה, ואולי גם לקוות שהיצירתיות, האופטימיות והחיוניות הישראליות עדיין בחיים. קבורות עמוק בייאוש, אבל עדיין ניתנות לחילוץ.

וקוטנר – יוצר הסדרה – הוא דווקא לא ילד מזדקן אלא ילד מתעדכן. התשוקה שלו למוזיקה פועלת לא רק מתוך העבר הישן אלא גם מההווה החדש. המוזיקה החדשה שנוצרת כאן היא חיה, משמעותית ורלוונטית, וגם המוזיקה הישנה, הבסיס, תמיד מתחדשת כי היא נשמעת בהתאם לגרסה הנוכחית של מי שמקשיב לה.

אז מומלץ לצפות ב"נתתי לה חיי" – יצירה על יצירה שיצר יוצר אוהב. סדרה חכמה, מרגשת ומענגת שמרחיבה את הלב ובעיקר את החיוך.

"נתתי לה חיי" משודרת ב"כאן" וב"כאן בוקס"

בשנת 1986, אריק איינשטיין (קרוב לוודאי הזוכה בתחרות היוצר האהוב ביותר בישראל, אילו נערכה) כתב את המילים "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן. זה היה בשיר "יושב מול הנייר", באלבום "אוהב להיות בבית" – מהאלבומים האישיים ביותר של איינשטיין. אוהב וכואב, הוא חש תסכול מהקושי שלו להביע את ביקורתו: "היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".

שנות ה-70: שלום לך ארץ נהדרת, שדם בנחליה כמים נוזל

אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. ההתחלה הייתה מאושרת, החלום התגשם. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות", כתב ישראל דושמן את המנון גימנסיה הרצליה,  על-פי שיר ביידיש, שנים לפני שהוכרזה המדינה. אומנם המלחמות הכפויות גבו את קורבנותיהן ופצעיהם מדממים עד היום, אבל לצד שירי הזיכרון תמיד לבלבו כאן שירי האהבה – למדינה. בשנות ה-60 וה-70 היו אלה הלהקות הצבאיות שזימרו את שבחי הארץ. "נערה טובה יפת עיניים לנו יש בארץ ישראל, וילד טוב ירושלים – הו מי פילל ומי מילל", שרה להקת פיקוד הדרום ב-1972 את המילים של דודו ברק, שהלחין שייקה פייקוב עם הפזמון הידוע: "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת, את יושבה בה וצופה, את צופה בה וזורחת".

ארבע שנים אחר כך, עם אותו שייקה פייקוב (כולל מילים), אילנית שרה את "ארץ ארץ" שפזמונו: "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ של העם, ארץ לעולם", ויהורם גאון, ב-77', השתפך בנמלצות בשיר "שלום לך ארץ נהדרת" (שממנו נלקח – עשרות שנים אחר כך השם של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית שמוחצת בנחישות מרהיבה קלישאות שכאלה). אילן גולדהירש עיברת שיר של סטיב גודמן, שנכתב בכלל כשיר אהבה לנופי דרום ארה"ב, ואת התוצאה אפשר לסכם במילותיו: "אין מקום כמו ארץ ישראל".

אף שהמשפט הזה כוון לשבחיה של הארץ, אפשר לפרש אותו גם בנימה הפוכה לגמרי, ואכן, ממש באותן שנות ה-70 נשמעו – ובהתלהבות לא פחותה – גם קולות אחרים. שביעייה מוכשרת אחת של צעירים בוגרי להקת הנח"ל, הלוא היא כוורת, שרה את "נתתי לה חיי" – שיר מחאה במסווה הומוריסטי, כולל מסרים חתרניים להקמת מדינה פלסטינית ("אחד אומר שנגמרים לו השמיים שיש מספיק מקום למדינה או שתיים"). ולמרות זאת, רשות השידור הממלכתית בחרה בהם ובשירם לייצג את ישראל באירוויזיון של אותה שנה – 1974. שנה אחר כך כוורת שרה את "מדינה קטנה" עם המילים החרדתיות: "מלחמות, אסונות חולפים בצד. אנחנו בתוכנו, וכל מה שאצלנו, תמיד ניתן למחיקה" (מילים דני סנדרסון).

וכוורת לא היו היחידים בביקורתם. בשנת 1969 חוה אלברשטיין שרה את "מרדף" – שיר שכתב ירון לונדון והלחין נחום היימן ב-1969 לסרט תיעודי של הבמאי מיכה שגריר, "המלחמה שלאחר המלחמה", שעסק בארץ המרדפים בבקעת הירדן, וגם צעד יפה במצעד הפזמונים. שיר של מהלומות בלתי פוסקות דווקא בשיאם של תיאורים מחמיאים: "ארץ טובה שהדבש בעורקיה – אך דם בנחליה כמים נוזל. ארץ אשר הרריה נחושת – אבל עצביה ברזל". ולמרות אכזריות האבחון, השיר מסתיים בתקווה על תום המרדף: "כן, הוא יבוא"; עם מחויבות אקטיבית לפעול להביאו: "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

שנות ה-80: אין לי ארץ אחרת, איזה ביזיון

האמביוולנטיות הזו בין אהבה כואבת לביקורת נוקבת הגיעה לשיא בשיר "אין לי ארץ אחרת", שכתב אהוד מנור וקורין אלאל הלחינה. בשנת 86' הוא התפרסם לראשונה בביצוע של גלי עטרי, ומיד הפך להמנון אלטרנטיבי למדינה ואומץ על-ידי הימין והשמאל כאחד, כל אחד פירש אחרת את מילותיו: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, ואזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה".

שלוש שנים אחר כך, באלבום "אנטארקטיקה", אלאל שרה את "ארץ קטנה עם שפם" (מילים מאיר גולדברג) – קריקטורה מצחיקה-עצובה על ישראל, שהיא "קליפת בננה על מפת העולם", והוסיפה: "אפילו הימים קשים. יותר קשים מיום ליום".

עם התיאור הזה בוודאי הזדהה גם זוהר ארגוב, ששנה לפני כן, כשהוא מתרומם ושוקע לחילופין בתוך הסמים הקשים, הוציא את אלבומו החמישי, "כך עוברים חיי". עוזי חיטמן כתב לאלבום את השיר "אמריקה שלי", שעוסק בניסיון – שנכשל – לברוח מהארץ, אבל "עבר שבוע לא יותר, שאלתי עד מתי. עליתי על מטוס ישר לארץ אבותיי. נשמתי מלמעלה את ריח אדמתי. צחקתי ובכיתי, חזרתי אל ביתי". וכל זה כי "ארץ ישראל היא אמריקה שלי. האוכל, השפה, וכל החברים… נשים כל-כך יפות והמון שירים".

ובין המוני השירים של שנות ה-80, בלטו אז שני שירים שכתב יורם טהרלב ללהקת פיקוד צפון בשנת 84': "קום והתהלך בארץ" (לחן יאיר קלינגר) ו"עוד לא תמו כל פלאייך" (לחן רמי קליינשטיין). בשניהם האהבה למדינה כבר מקצינה עד לארוטיות – "יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה" לצד "קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה. פתחי לי שערייך".

אבל המטוטלת ממשיכה להיטלטל אל הכיוון הנגדי. ב-86' אלי לוזון שר את "איזו מדינה" שכתב עם יוני רועה. במסווה של שיר עליז, המילים מבכות שחיתות שלטונית שמתעללת באזרחים: "לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס". המילים אקטואליות להפליא לתקופתנו, וכך גם העוולות: " איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון".

רגע לפני שנות ה-90 הזועמות, שלמה ארצי הוציא אלבום כפול, שאפתני ופוליטי, "חום יולי אוגוסט", שזכה להצלחה, ובו בלט השיר הפותח, "ארץ חדשה" עם המילים "יש לנו ארץ, למה עוד אחת". כוורת חוזרת?

שנות ה-90: פרצופה של המדינה, בוקר טוב איראן

להקת תיסלם, שלצד להקת בנזין הטיחה בשנות ה-80 רוק ישראלי צעיר, התפרקה, והתאחדה מחדש בשנת 90. שיר האיחוד שלה, "פרצופה של המדינה" (מילים יאיר ניצני), ניסה נואשות לדקור את נפיחותו המסוכנת של פוליטיקאי מושחת: "הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים, וארבע מאות איש הפכו מובטלים… הוא קופץ לביקור הורים שכולים. הוא שכח שהטיף בעד מלחמה. הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". ואיזה כיעור.

ואיזה יופי, שלוש שנים אחר כך, השיר "מדינה חמה". מירון מיניסטר הוציא אלבום בשם זה, ששיר הנושא שלו שכתב אורן נאמן הפך להיט, בזכות קליטותו והביקורת המבריקה שלו: "ותמיד קדושים ותמיד סגולה, מלאי אסון מלאי תפילה. ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט אנחנו הורגים. וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים".

זו הייתה החגיגה הגדולה של הרוק הישראלי, מרובה הלהקות ("איפה הילד", "אבטיפוס", "נקמת הטרקטור", הקספרים ועוד), שדווקא התמקדו בשירים אישיים ופחות בשירי מחאה. היה זה אביב גפן שבלט בשירי המחאה הפרובוקטיביים שלו, כשאחד משיאיו הוא השיר "בוקר טוב איראן" עם הפזמון המפחיד: " בוקר טוב איראן, כאן גרים אנחנו. בוקר טוב איראן, כנראה שתקנו. בוקר טוב איראן, כאן נחיה בפחד. בוקר טוב איראן כאן נמות ביחד".

שנות האלפיים: לא סותמים

שנות האלפיים כבר כאן, וכלום לא השתנה. הראפ וההיפ הופ הישראלים הגיעו לכאן כבר בסוף שנות ה-90 עם שבק ס' והדג נחש, ואליהם הצטרפו רבים אחרים במהלך שנות האלפיים. באופן טבעי, הם מתמקדים בשירי מחאה על המדינה ועל המצב, אבל עדיין נקודת המוצא היא כעס שמקורו באהבה. וכך, הדג נחש הוציאה רק לאחרונה אלבום חדש בשם "וולקאם טו איזראל", וכשמו כן הוא, מתרחש כאן – פוליטית וחברתית.

הרוק הישראלי הישן והטוב ממשיך גם הוא. וכך, משינה ששרה בזמנו את "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" התחדשה לאחרונה באלבום "מתים שרים הולכים", ובו הדרישה העקרונית "השמיעו קול" לנוכח המצב במדינה.

לצד הלהקות הוותיקות צמחו כאן גם להקות חדשות ומצוינות, כמו החצר האחורית, שבניגוד להצהרתה המחויכת – "והמשכיל בעת ההיא יידום, והחכם בעת ההיא יסתום", דווקא לא סותמת לרגע, ועם ה"קולגות" שלה מוקיעה את עוולות המדינה. וכמו שהושר כאן לאורך כל 70 שנות המדינה, גם השרים דהיום כואבים וכועסים בלהט של מעורבות ואכפתיות, כלומר באהבה משמחת. נעמי שמר הגדירה מצוין את הדואליות הזו בשיר "על ראש שמחתי": "אמרה שמחתי – אני אשיר וארקוד עד צאת נשמתי, כי השמחה שלי, היא המחאה שלי, והיא כוחי האמיתי".

פורסם בגלובס ב- 19.04.2018