מסורת היתה מילת הקוד, שהפעילה את המנגנים, השרים והקהל. העיתוי: סמוך לראש השנה ולימים הנוראים, תקופה מרוצפת בתפילות, פיוטים ומזמורי סליחות. למה בעצם סליחות? ג'קי לוי סיפר על יונה הנביא, שנמלט מאימת שליחותו, והסתתר באונייה. אחד הספנים שאל אותו "בן אדם, מה לך נרדם"? – משפט המפתח שעליו מתבססות הסליחות שהם "האירוע היהודי המוזיקלי ביותר. אפילו יותר מפורים ומחנוכה. תן ליהודי לבקש סליחה", המשיך לוי, "והוא פוצח בשיר".

ואכן, השירים – מלווים בנגינה מרהיבה – מילאו את הבמה, מתובלנים למכביר בכלי מיתר והקשה מזרחיים. רשות השירה ניתנה תחילה למקצוענים שבאו מהתחום – החזן ר' חיים לוק וסולן התזמורת האנדלוסית ליאור אלמליח. בחסדי קולם הם החיו מנגינות וטקסטים עתיקים, שמילותיהם הוקרנו על שיקופיות (יוזמה מבורכת שמתחילה לצוץ בהופעות שבהן מכבדים גם את המילים) ושמחבריהם נושאים שמות מפוארים כמו ר' יהודה הלוי ("ישן אל תירדם", "יה שמע אביונך") ור' משה אבן עזרא ("אל נורא עלילה"). ר' לוק עודד את הקהל להצטרף אליהם. "כולנו צריכים לבקש סליחה", הוא אמר בחיוך, "לא רק הפייטנים".

והקהל נענה בשמחה. המוזיקה פשוט דרשה את זה, מעוררת בקצב הולך ומתגבר, עם שירים ידועים כמו "אדון הסליחות", שממש מתבקש לשיר אותם. האולם הפך לבית כנסת, הקהל למתפללים והפייטנים שעל הבמה לחזנים, על רקע האקוסטיקה המשובחת של היכל התרבות. הצטרפו אליהם, טיפין–טיפין, גם מוזיקאים שלכאורה באים מז'אנרים שונים לחלוטין, אך כל אחד מהם כבר הוציא אלבום "יהודי", רלבנטי לחלוטין. מאיר בנאי, בג'ינס, קסקט וחיוך ("זה היכל התרבות, אבל מותר לכם להשתעל"), שר את "לך אלי תשוקתי" (פיוט שפותח את תפילת ערב יום הכיפורים) שהלחין למילים של ר' אברהם אבן עזרא והוא מבצע גם באלבומו האחרון.

התזמורת עיבתה את הלחן היפה עד שלמרבה הצער השיר הסתיים, אבל אחריו הגיע הפיצוי – השיר "שמע קולי". המנגינה שלו התגברה ופילסה דרך לשיר הקצבי, שבנאי שר בהתלהבות, ממחיש את התובנה של ג'קי לוי על הניגוד הכה יהודי בין מילים מיוסרות (עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים") ללחן עליז, שהאנרגיות הרוקיסטיות של בנאי הלהיבו עוד יותר. "היכל התרבות הפך להיות קטן", ציטט ג'קי לוי מישהו מהקהל, ומישהו אחר רמז במילה אחת על הצעד הבא המתבקש – "קיסריה".

קובי אוז, מלווה במיכה שטרית, איחל לכולם: "מי ייתן ובשנה נהיה חברת מופת, שדואגת לכל החלשים שבה", ושר עם שטרית (שהוציא עם אלמליח אלבום פיוטים בשם "אלמליח לרוז שטרית") את "שוועת עניים" – פסוקי תהילים רלבנטיים שהלחין ושר באלבומו החדש "מזמורי נבוכים". מאוחר יותר הוא גם הוסיף את "אלוקי", שיר שמשלב הקלטה של סבו נסים מסיקה ז"ל, ואת "געגועיי לגעגועים" החפלאי.

בחלק השני של המופע, אחרי ההפסקה, בין הפיוטים שהמשיכו להוביל לוק ואלמליח, הושמעו גם להיטים שהטקסטים שלהם מהדהדים את נושא הערב. וכך, מאיר בנאי העניק ביצוע – מעט מהוסס ולא מדויק, אך מלא רגש – ל"שער הרחמים" שלו. "שירו של שפשף" (שכתב לו יאיר ניצני) הלם גם הוא את המעמד במילותיו "וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה", הפעם הביצוע סחף. מיכה שטרית הוסיף את "בגלל הרוח" (והודה ללאה שבת, "שהרימה את השיר מהרצפה כי זרקתי אותו" והלחינה את השיר, ולשלומי שבת המבצע המקורי). קובי אוז הצטרף אליו בעונג, ובהמשך ליאור אלמליח שר איתו את "שמחות קטנות". "יהללו, יהללוך מלאכים", הם שרו עם הקהל, והערב הזה באמת היה מהולל ומרובה שיאים. האחרון שבהם היה כאשר משני צידי הבמה נעמדו שלושה נערים לבושים לבן ותקעו בשופרות, ותוך כדי כך הגיעו לוק, אלמליח, שטרית ואוז. הפיוט שאיתו בחרו לסיים את המופע היה "אל נורא עלילה", שמושר בתפילת נעילה – החותמת את יום כיפור. תוך כדי השירה המרוממת, ששת הנערים תקעו שוב בשופרות, ותקיעתם נשמעה כמו צפירה, זועקת ומעוררת יראה. השירה והמוזיקה גברו עליה וריחפו מעליה, וכך גם מבטי האנשים.

07.09.10, ynet

בחודשי חייו האחרונים, חולה על כיסא גלגלים, הופיע ג'ו עמר, ענק הזמר היהודי-מזרחי בהיכל התרבות של אור עקיבא. במופע החגיגי, ששודר בגל"צ, הוא שר את הפיוט הנודע "ידידי השכחת" כשעיניו זולגות דמעות. לצדו היה ליאור אלמליח, שעמר סימן כממשיך דרכו. אמש (שני) על אותה במה עמד אלמליח לבדו. עמר נפטר בחודש יוני האחרון, אבל מורשתו המוזיקלית מופצת ב"שלום לבן דודי" – סדרת מופעים המנציחים אותו באופן ההולם ביותר, באמצעות שיריו ופיוטיו. "לא הכנתי את השיר הזה להערב", פנה אלמליח לקהל, "אבל אני חייב לשיר אותו איתכם עכשיו כדי לסגור כאן מעגל". הקהל נענה בהתרגשות ואחר כך המשיך איתו ל"ברצלונה" רבת הסלסולים.

הגיבורה הראשית של מופע ההוקרה היתה התזמורת האנדלוסית מעלות-תרשיחא, בניצוח אמן העוד עימאד דלאל, שמורכבת מנגני כלי מיתר והקשה יהודים וערבים. בברק הטכני שלהם, אבל לא פחות ממנו בנשמתם שהטעינה אותו, הם היו התשתית שממנה ניזונו להפליא קולות הזמרים.

כשהרב הפייטן חיים לוק השמיע בקולו המרשים את הפיוטים "ישמח משה" ו"שלום לבן דודי", הקהל הצטרף אליו בהתלהבות. "בכוונה בחרתי בפיוטים שכולם יכולים לשיר איתי", הוא עודד אותם. "כולם חייבים להשתתף כי זה מה שג'ו עמר היה רוצה, שנמשיך אותו".

הרב לוק, שזכה להופיע לצד עמר ברחבי העולם, תיבל את השירים ששר בבדיחות במרוקאית. מיותר לומר שבהתחשב בעדה ששלטה באולם, לא היה שום צורך בתרגום. מדי פעם הוא זכה ל"קולוּלו" עסיסי מהקהל, תוספת חמה לאווירה הגם ככה משפחתית. בהפסקה, למשל, הוחלפו בין המשתתפים חוויות מנסיעות למרוקו.

המשפחתיות הזאת התחזקה כשאל הבמה עלה הפייטן דוד וייצמן – "הנציג הצעיר של המוזיקה האנדלוסית", כך הציג אותו שאול מייזליש המנחה. וייצמן, בעל הקול האופראי, זימר בין השאר את "הריני שר" והמשיך לרגש את הנוכחים.

בין הפיוטים הוקרנו קטעים מ"חבקי אותי" – סרט תיעודי על עמר שיצר שאול מייזליש, שהנחה את הערב. בין השאר מככבים בו אביהו מדינה ואהוד מנור, שכתבו לעמר שיר. "הקול שלו טמטם אותי מאז ומעולם", התוודה מנור, שהודה לו על כך באמצעות השיר שכתב לו.

חלק מהשירים שעמר כתב, כך סיפר מייזליש, היו שירי מחאה על עוולות, משום שבנוסף לנפש היוצר שלו, הוא גם היה לוחם חברתי. כך, למשל, נכתב "שיר השיכור" המפורסם שלו בעקבות המהומות בוואדי סאליב בשנות החמישים. כשליאור אלמליח ביצע את השיר מאוחר יותר, הלחן העליז והמילים המיואשות נאבקו ביניהן באמצעות קולו ועוד שיא מרגש נשבר. התרגשות נוספת נרשמה כשאליה ינון גבאי –  נער פלא ממעלות, סחף את הקהל בקולו הנעים והעוצמתי.

סולו עוּד מהמם של עימאד דלאל, מנצח התזמורת, היה הפתיח לשיר הסיום במרוקאית – "יארייח", בביצוע משותף של אלמליח, ויצמן וגבאי. הקהל השתתף בשירה, במחיאות כפיים, בצהלולים ובאהבה לעמר, שהוכיח בחייו ובמותו שאפשר להיות עממי מבלי לוותר על האיכות, אלא דווקא להגביה אותה – מסקנה לממשיכי דרכו.

 
פורסם  ב-ynet ב-27.10.09

שלושים שנה מלאו להופעה "באופן קבוע וחד פעמי" של יוני רכטר ויהודית רביץ. שניהם היו אז בתחילת דרכם, ואפשר ממש לשמוע את היצירתיות הטרייה מבעבעת מהם. השירים באלבום הזה הפכו לקלאסיקות ישראליות וללהיטים, ביניהם "דמעות של מלאכים", "עטור מצחך" ו"מה עושות האיילות". למרות השנים שעברו מאז ההקלטה, הביצועים לא התיישנו והם שומרים על הצליל המיוחד שלהם שמשלב ג'אז, מוזיקה קלאסית, רוק רך והומור.
לכבוד ההוצאה המחודשת מצורף לאלבום DVD ובו תיעוד של המופע ושירי בונוס כמו "גן סגור" בביצוע חבורת "הכבש הששה עשר", שרכטר ורביץ היו חלק ממנה.

דגימה ייצוגית: "אמצע השבע הוא ערב היום".    

"בללי רביץ רביקוביץ"

יהודית רביץ שותפה גם לפרויקט החדש שיזם אבי בללי מ"נקמת הטרקטור" – וכולו שירים של המשוררת דליה רביקוביץ'. בללי הלחין אותם במיוחד ושר עם רביץ, ביחד ולחוד. בחירת השירים מעולה והשניים אינם מתכופפים בפניהם מרוב יראת כבוד מסרסת (כפי שקורה באחרונה לחלק מאלה שמלחינים שירי משוררים).
אין כאן שירים קליטים שניתן לפזמם בקלילות. מדובר ביצירה למיטיבי לכת, שמוכנים להשקיע בהתמסרות אל יופי בעל מורכבות. המוזיקה הזו אינה מלטפת ולפעמים היא מטרידה, אבל בעיקר מגרה את התודעה ובכך מעוררת השראה.

דגימה ייצוגית: "כשעיניו הכחולות מתמלאות דמעות, הן זכות יותר משושנים, יותר מדגניות, יותר מכל דבר".    

"אלמליח לרוז שטרית"

כשליאור אלמליח ומיכה שטרית החלו לעבוד על הפרויקט הזה, הגל של המוזיקה היהודית עדיין לא היה בעיצומו. ובכל זאת, מתברר שגם היום השטח עדיין אינו רווי והם משקים אותו להפליא. היצירה הזו ייחודית בזכות הקול של אלמליח, החום של שטרית והאיכות של חיים לרוז, שהפיק ועיבד בדרכו הקפדנית. ר' יהודה הלוי, ר' שלמה אבן גבירול, ר' ישראל נג'ארה ועוד כמה מגדולי הפייטנים היהודים מעניקים את הטקסטים שלהם למנגינות מסורתיות וללחנים חדשים יפהפיים. הנגנים המצוינים המשתתפים באלבום חושפים את נשמתם בקטעים אינסטרומנטליים, ביניהם הסקסופוניסט המוערך דניאל זמיר, שמנגן באופן וירטואוזי על קלרינט ועל סקסופון.

דגימה ייצוגית: "לך נכספה נפשי מפאתי מערב".

"אחד" / דניאל זמיר

דניאל זמיר יצר גם אלבום משלו, ובו הוא מממש את עוצמת הסקסופון שלו בקטעים אינסטרומנטליים למכביר שהלחין וגם שר. הסגנון: ג'אז יהודי מובחר, המשלב באופן מקורי מוזיקה מזרחית ומוזיקת עולם. האלבום מוקדש לגלעד שליט, ש"מככב" בו בסוויטה בלה מינור בעלת ארבעה חלקים.
התופין: השיר העברי "שדמתי" בשתי גרסאות שבהן משתתף ברי סחרוף בגיטרתו ובקולו. חבל שאין קרדיטים למחברים, אבל בשביל זה אנחנו כאן: יצחק שנהר כתב וידידיה אדמון הלחין.
בחוברת מופיעים גם דברי תורה בנוסח משעשע, שאפשר לדלג עליהם או דווקא להתעמק בהם. בכל מקרה האלבום מעניק חוויה חזקה שנעה על סקאלת התוגה והעליזות.

דגימה ייצוגית: "עוד נפריח גם את תל אביב, ואז אולי גם שם במאה שערים, יתחילו להתיר את הקשרים ויצטרפו למסיבה".

"אשא עיניי – עוזי חיטמן שר שירי מסורת"

בחודשים שקדמו לפטירתו, עוזי חיטמן יצר ועיבד את האלבום היפה הזה, עם לחנים שכתב וחידש ליצירות יהודיות מסורתיות – פסוקים, מזמורים ותפילות. משפחתו השלימה את המלאכה ביחד עם יאיר סתוי, שהיה מנהלו המוזיקלי של חיטמן, ויובל סגל. התוצאה מרגשת, מה גם שהאלבום כולל את "אדון עולם" בלחן הנודע של חיטמן, שנמצא כבר מזמן בין הנכסים הנצחיים של התפילות היהודיות. העיבודים מוסיפים טוויסטים מעניינים ומיוחדים לצלילים המוכרים. חלק מהשירים מפתיעים בקסמם, למשל "ברכת הכהנים", שחיטמן העניק לה לחן מיסתורי וקול שמטפס לגבהים פגיעים – שילוב שמעביר תחושת קדושה.

דגימה ייצוגית: "והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה".

פורסם ב-ynet ב-8.4.09

אוניברסיטת ת"א, ינואר השנה. ערן צור ויובל מסנר שרים ומנגנים עם הפייטנים הירושלמים הרב דוד מנחם ואלעד גבאי. הרפרטואר: שירי רוק של צור ופיוטים עתיקים. על הבמה גיטרות וצ'לו לצד קאנון, דרבוקה ו(חליל) נאי. "למולדת שובי רני צהלי בת יפהפיה", שר צור בטבעיות מוחלטת פיוט יהודי טוניסאי שחיבר אשר מזרחי ללחן ערבי. דוד מנחם מתמוגג: "כל כך יפה איך שערן התל-אביבי הזה שר ככה פיוט צפון-אפריקאי".
הקהל נרגש מהחיבורים האלה ומגיב במחיאות כפיים חפלאיות ובצעקות רוקיות.

כל זה התרחש במסגרת "דיאלוג בין שירה לפיוט" – עוד אחד מהערבים של פרויקט "ידידי השכחת" של "בית הלל" וקרן אבי חי, שמשגשג כשלוש שנים באוניברסיטאות בארץ. בין האומנים שהופיעו בו עד כה: שלמה בר, יאיר דלאל, אתי אנקרי, מיכה שטרית, ליאור אלמליח, נקמת הטרקטור, קורין אלאל, כנסיית השכל, ערן צור, אביתר בנאי ואהוד בנאי.

במקביל פעילים הצלחות מתמשכות כמו התזמורת האנדלוסית ו"אנסמבל היונה" שמחייה את המוזיקה היהודית המזרחית ומרבה להופיע עם ברי סחרוף.

מהצד המזרח האירופאי ישנן להקות כמו "אוי דיויז'ן" שעושות ג'אז יהודי ו"א גרויסע מציאע" ו"טריו קרפיון",שמופיעות בין השאר במרתונים של מוזיקה יהודית שנערכים במועדון הרוק התל אביבי לבונטין 7.

לכך אפשר להוסיף אתרי אינטרנט משגשגים כ"הזמנה לפיוט", ואת הצלחת "אנא בכוח" – שיר התפילה של עובדיה חממה בפלייליסט של גלגל"צ. ויש דוגמאות נוספות, שהושמטו מחשש שהכתבה תיראה כניימ-דרופינג ארוך.

אז למה זה קורה? למה דווקא עכשיו? והאם יש קשר בין פיוטים לרוק'נרול?

"על הקודש מונח ענן של ספק"

ערן צור: "בבית שלי נחשפתי לשירת ספרד – אבן גבירול, יהודה הלוי, וגם ביאליק, אבל זמירות שבת לא היו. הוריי ניצולי שואה, וכל הרקע הדתי המזרח אירופאי שלנו נמחק. לכן קל לי יותר להתחבר למוזיקה היהודית דרך המסורת המזרחית, שחדשה לי, ואני שמח שהגעתי אליה דרך דודי ואלעד שמופיעים איתי".
איך אתה מתחבר למוזיקה הזו?
"כל אומן ישראלי שעובד עם הטקסט מחפש את הצורה הנכונה לשיר בעברית. ומהבחינה הזו, הפיוט הוא שיעור חשוב כי היו אנשים שהצליחו להגיע לזה לפני אלפי שנים, וזה מוכיח שהדבר אפשרי. יש בפיוטים שכבות של אינפורמציה שלא גלויות ברגע הראשון, ואני אוהב את הירידה לעומקן. אני מרגיש שהלחן התמים שאנשים שרים בארוחות שבת, טומן בתוכו הרבה יותר".
מה לגבי הפן הדתי?
"בניגוד לאנשים מזרחיים שמגיעים אל החומר הזה ממקומות אחרים, אני רואה בפיוטים האלה חומר אמנותי ותו לא. על הקודש מונח ענן של ספק. מצד שני, אולי הדברים האלה נותנים כוח מבחינה נפשית".
אתה משתמש בחומרים האלה ביצירה שלך?      
"קשה לשים אצבע על השפעות ישירות, אבל הדברים עושים את פעולתם. לקחת אותם ולהטמיע אותם בשפה שלך, זאת החוכמה. השפה העברית מחברת אותי לזמן ולמקום דרך הקודים שבהם הפיוטים משתמשים. אני מחפש את החיבור לשפה ורוצה להכיר אותו. זה מאפשר לי להציץ ליסודות שלי. בשיר שלי 'ערב ב' כסליו' שבו ציטטתי את אבן גבירול, הצלחתי לכתוב במשפט 'עיוור בלב ים מי אותו יציל' מילים מתקופות שונות, ואני רואה בכך הישג. לזה אני שואף".

אלעד גבאי, נגן בהרכבים של מוזיקה אתנית (להקות "קדם", "שחרית" ועוד) ומורה למוזיקה מזרחית באוניברסיטת בר-אילן ובאקדמיה למוזיקה מזרחית קלאסית בירושלים, מספר על ההשפעה ההדדית בין הפייטנים לצור: "אנחנו, הפייטנים הירושלמים, יותר זורמים עם השיר, בניגוד לז'אנר של המוזיקה הישראלית עם ההתחלה, אמצע וסוף. הם הרבה יותר מסודרים מאיתנו ואנחנו למדנו מהם להיות יותר מאורגנים. ערן, לעומת זאת, למד את ההיפך – לתפוס תו ולראות מה יקרה איתו. לקחנו את ערן למקום הזה של יאללה, ננגן, נתגלגל"…

הפייטן דוד מנחם מחדד את הדברים: "כשהציעו לי להופיע עם ערן חשבתי שכל אחד מאיתנו ישיר לחוד את השירים שלו, אבל ערן למד את הפיוטים ובהופעות הוא גם שר אותם לבד ואני 'רק' מנגן, ואני אוהב את זה. זה ממש 'אם תרצו אין זו אגדה'. בדרך כלל כשאני מופיע עם מוזיקאים מתחומים אחרים, אני מתאים את הפיוטים לפי המהות של המוזיקאים ששרים אותם. אני בוחן אותם בהתחלה עם פיוטים 'פושטים' ואז מגלה את היכולות שלהם. הופעתי עם שלומי שבת והבנתי שהכיוון שלו הוא חאפלה, אז התאמתי לו פיוטים כאלה. לערן צור אני מתאים פיוטים מהורהרים. מבין כל המוזיקאים שהופעתי איתם, ערן היחידי שממש הכנסתי להיכלות".
יש נקודות מפגש בין מוזיקה יהודית לרוק'נרול?
"מה זאת מוזיקה יהודית? הרי היא קיימת בכל העולם ותמיד היתה דינמית והתאימה את עצמה למקום שלה ולתקופה שלה. אז אם הרוק דורש את זה, היא יכולה להתאים את עצמה אליו".

זה בדיוק מה שחושב הפייטן ליאור אלמליח, שהתפרסם כסולן של התזמורת האנדלוסית: "אף אחד לא יודע איך באמת שרו את הפיוטים לפני מאות שנים. הטקסטים עברו מאב לבן, אבל כל פייטן שר אותם באופן אישי. אני מאמין שהפיוט לא תלוי בטרנדים, אבל הלבוש שהוא לובש מזמן לזמן מתאים לרוח התקופה, וזאת הדרך שלו להעביר את עצמו הלאה. כיום זה קורה באמצעות הרוק, אבל בזמנים אחרים הוא יכול להישמע אחרת, הכל בהתאם לזמנו".

"ידע נשגב"

גם אהוד בנאי רואה קשר בין רוק'נרול ליהדות, והוא מסביר את העיתוי של התופעה: "זה תהליך טבעי ומתבקש. מוזיקאים רגישים הם קצת כמו מרכזי קליטה שקולטים עם האנטנות שלהם את כיוון הרוח. יש כאן תהליך של עם שהתפזר לארבע רוחות השמיים ועכשיו חוזר לאדמתו העתיקה, למקום בו היתה מורשת מוזיקלית עמוקה של נגינת ושירת הלויים. מדובר בידע נשגב שאבד עם כל הגלויות, ועכשיו חוזר לכאן קרוע ושבור מאתיופיה, אוקראינה, פרס, אירופה ואמריקה. ומכל השברים האלה, לאט לאט, מתרקמת כאן זהות יהודית ישראלית".
ואיך זה מתקשר לרוק?
"מוזיקאי הרוק, וסליחה על חוסר הצניעות, הם בדרך כלל ה'רציניים' שבחבורה, שבאו למוזיקה מתוך עניין אמיתי ולא כדי להיות כוכבים לשעה-שעתיים. אני רואה את העניין שלנו בזה כמשהו מתבקש, ברירה טבעית. כמו שדילן וניל יאנג וספרינגסטין מחפשים שורשים בפולק אמריקאי, אנחנו הולכים למקורות שלנו".

יואב קוטנר, העורך הראשי של ערוץ המוזיקה 24, מסכים עם בנאי: "יש רצון לחזור לשורשים. יהודה פוליקר, למשל, גילה את המוזיקה היוונית ואת נושא השואה אחרי שעשה תקליטי רוק, וכך יוצרים נוספים, שאחרי שהם קיימים בשוק כמה שנים, מחפשים את האמת שלהם. אגב, מוזיקה יהודית זה גם ברי סחרוף או רמי פורטיס ושלום חנוך, ש'סתם' שרים בעברית".
 
לערן צור יש הסבר יותר מפוכח למהלך: "אנחנו, האמנים הישראלים, לא מלקקים דבש כיום, וזאת ממש מלחמת הישרדות קשה. לכן, כשנוצרת הזדמנות כזו בתחום הראוי הזה, אז התמיכה והמימון של קרן אבי חי שמעורבת בפרויקטים האלה, מאוד עוזרת, מכובדת ולגיטימית".
 
יהודה הלוי זה טרנד?
 
האם מדובר בתופעה חדשה? קוטנר סבור שלא: "תמיד היתה כמיהה של אנשים לחזור למקורותיהם. חברת התקליטים 'מי'ם' – מוזיקה יהודית מקורית  שהקים ניצן זעירא קיימת כבר יותר מעשר שנים והם עושים דברים מאוד יפים בתחום. אני חושב שזה קשור למצב המדינה יותר מאשר למצב המוזיקה. אנחנו בתקופה של משבר בערכים ובזהות שלנו ושואלים שאלות כמו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה. ובמקורות יש כנראה תשובות לאנשים שמחפשים".

מיכה שטרית מרחיב: "תמיד עסקו בכך. גם ביאליק וטשרניחובסקי הכירו את המקורות, והיה גם הגל של הכנענים, ואצל עמוס קינן יש התייחסות לשפה העברית. כל מי שרוצה להעמיק בתרבות שלו מגיע לזה. התרבות היהודית יותר עתיקה מהתרבות הישראלית. מי שמתעסק בכתיבה הולך באופן טבעי לארון הספרים היהודי, העמוק והמדהים, בעיקר כשהשפה השלטת היא של התקשורת הדלה מילולית. וכשיש לך כל כך הרבה להביע, במיוחד במדינה כמו שלנו, צריך הרבה יותר מילים. אנשים מחפשים תיבת תהודה ומוצאים אותה בטקסטים העתיקים האלה. אבל בפיוטים יש משהו יותר עמוק, מעבר לשפה – שורשים, ואפשר להסתכל עליהם כעל שירה. אם אתה קצת יותר מאמין – זה עוד יותר חזק, ואם אתה דתי – זה משהו אחר".
איך זה אצלך?
"אני רוצה להעשיר את השפה ולעבוד עם כל מה שיש בה. יש בי אופטימיות כשאני נפגש עם חומר מלפני אלף שנה. לבצע את 'ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב' – זה מאוד חזק".
אתה חושב שמדובר בטרנד?
"לא נראה לי שזה קשור לטרנד. קשה לי לדבר על יהודה הלוי כטרנד".

ומוסיף הפייטן אלעד גבאי: "הממסד תמיד העדיף לחלק בין החילוני לדתי ובין הלבן לשחור. הוא לא ידע איך לאכול את מי שבאמצע, ויש הרבה באמצע. הרי אפשר להאמין באלוהים ולא לשמור שבת. אפשר לשמוע גלגלצ בדרך לבית הכנסת בשבת. היום מי שבאמצע מרגיש בשל להתבטא. וכשיש מופע של ערן צור עם פייטנים באוניברסיטה, הרבה סטודנטים מתלהבים, כי זה טבעי להם. הם לא נמצאים בצד של לובשי השחורים שלא הולכים לצבא או של אוכלי הקלאמרי ביום כיפור במסעדות יוקרה בתל אביב. בשבילם ערן צור ופיוטים ביחד זה נפלא, והמהלך הזה רק ילך ויגדל".

גם מיכה שטרית מאמין שהתופעה תתפשט: "מערכת החינוך לא מתעסקת ביהודה לוי, ומהבחינה הזו אנחנו, מוזיקאים ששרים אותו, נותנים שירות. אני מאמין שכל השירה העברית תתרחב. היום בני נוער מכירים את 'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן בזכות ברי סחרוף, ששר אותו. ואולי כל העוסקים בדבר עושים עבודת ארכיון ובעצם אנחנו סוכנים של החומר הזה כדי להביא אותו לעתיד. גם זה משהו".

"גפילטע פיש עם חילבה"

בשבועות הקרובים יוציאו מיכה שטרית וליאור אלמליח אלבום ובו ניגונים מסורתיים בעיבודים חדשים ופיוטים שהולחנו במיוחד. "ליאור ביקש ממני שאעזור לו בתקליט פופ שהוא עושה", מספר שטרית על המפגש ביניהם. "אז אמרתי לו: זמרי פופ יש בשפע, אבל אתה עוסק בתחום מדהים בעיניי – פיוטים. אם תרצה, אני מוכן לצאת איתך לדרך עם זה. אין לי כוח לעשות 'עוד תקליט'. ומאז, כבר שנה שלישית שאנחנו עוסקים בכך, משפיעים זה על זה ומלמדים אחד את השני. הוא לימד אותי מקאמים, סולמות מזרחיים וניגונים עתיקים ומסורתיים. אני הצעתי לו זווית שונה על הטקסטים, ועכשיו הוא שר אותם אחרת".

ליאור אלמליח מאשר: "למדתי ממיכה התייחסות נכונה לטקסט. הוא איש של טקסטים, ולכן פניתי אליו. תמיד כיניתי אותו 'הפייטן' כי השירים שלו הם בעצם פיוטים. מיכה נפתח לעולם הפיוטים שהוא לא הכיר והתחבר אליו מתוך הנשמה שלו".

גם אהוד בנאי עובד בימים אלה על אלבום פיוטים משלו. "מדובר במיקס של פיוטים שאני חי באופן יומיומי או שבועי", הוא מפרט. "דברים פשוטים ששרים בבית הכנסת או סביב שולחן שבת. מיקס פרסי-אשכנזי-תימני, כי אלה החיים שלי – גפילטע פיש עם חילבה. אין בו פיוטי ימי הביניים של רבי יהודה הלוי ואבן גבירול, סלסולים אקרובטיים בסגנון פייטני המזרח או המערב ושום דבר חדש שהלחנתי. רק הגישה האישית שלי וההפקה המוזיקלית".
הוא חלק מתופעה מוזיקלית ורעיונית שמתרחשת עכשיו?
"קשה לי  לדבר על אלבום שלי כ'חלק מתופעה', אבל בדיעבד הוא בהחלט כזה. למרות שאני עושה אותו מתוך החיים שלי כאיש בודד שלא שייך בהכרח למגמה מסוימת או לזרם זה או אחר, נושא הזהות היהודית שלי מעסיק אותי מאוד, והאלבום הוא ללא ספק חלק מזה".

בעוד שבעבר, בנאי חשש מכך שחלק מהקהל שלו יירתע מפני אלבום פיוטים שכזה, כיום הוא מביע ביטחון: "עכשיו אני שלם לגמרי עם האלבום הזה ומאמין שהוא יתקבל בברכה".

למיכה שטרית לא אכפת גם אם האלבום שלו ושל אלמליח לא יתקבל בטווח הקרוב. "אני לא חושב שהשיר מחפש קהל, אני חושב שהקהל מחפש שיר", הוא מבהיר. "חשוב לי לא רק מה שאני אומר, אלא מי מקשיב. לחפש מה הקהל אוהב זה כמו לרדוף אחרי הקשת ואני לא מוכן לקבל כל אחד כקהל. אם החומר יעשה סלקציה – זה גם טוב. חוץ מזה, לדברים שלא אוהבים היום יהיה קהל בעתיד. גם אני, כשלמדתי את יהודה הלוי בתיכון – רציתי לירות בזה. אבל אני אופטימי ומאמין שהקהל ילך ויגדל. הרי עדיין מדפיסים את ביאליק ויש לו ביקוש. אני מאמין בחומר הזה, למרות שהוא לא יככב בגלגלצ. האיכות ההישרדותית של היצירות קובעת את האיכות התרבותית. זה כבר עבר אלף שנה, ויעבור עוד אלף".
– סוף –
(פורסם ב"גלובס", ימים ד-ה, 30-31.5.07