הזמן: סוף נובמבר השנה. המקום: אולפן ההקלטות מצלול בדרום תל אביב. כמה מלחמות עברו מאז? אני לא רוצה לספור. כמה ימים לפני כן שוחחתי בטלפון עם ליאת יצחקי – זמרת-יוצרת מקסימה, שכבר שיתפנו פעולה בעבר – ועוד נשתף. חוץ מלהיות יוצרת, היא גם אמא, ושניים מתוך חמשת ילדיה חיילים במלחמה הנוכחית. הבכור – קצין קרבי שמשרת בעזה. שיבוא כבר בשלום עם שאר החיילים והחטופים. סיפרתי לליאת על השיר ההוא, שבזמן האחרון חזר לשהות במחשבותיי. הרדיו לא משמיע אותו משום מה, אבל ברדיו הנפש שלי הוא מתנגן ממש כמו אז. תהיתי באוזניה איך דווקא בתקופה הזו השיר ההוא מעט נשכח. תמהתי מדוע אין לו ביצוע מחודש, הרי הוא כה מתבקש. דמיינתי אותו מושר במתיקות על ידי מקהלת ילדים.

בכלל לא דמיינתי את מה שקרה כמה ימים אחר כך – שיחת טלפון נוספת מליאת, שבעקבותיה מצאתי את עצמי באולפן ההוא, אבל לפני שאסביר, הנה המילים של השיר.

צִפֳּרֵי הַצָּפוֹן כְּבָר הִגִּיעוּ
מִתְעַרְבֵּל הָאָבָק בַּגְּבָעוֹת
אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּדְּרָכִים
וַאֲנַחְנוּ צְמֵאִים לְאוֹת.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה
בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחְרוֹנָה תִּזָּרַע
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, נִפְתָּחוֹת חֲצֵרוֹת
עָרַכְנוּ שֻׁלְחָן וְהִדְלַקְנוּ נֵרוֹת
וּבְטֶרֶם יוּשַׁר מִזְמוֹר
נְחַכֶּה לְךָ שֶׁתַּחֲזֹר.

מִתְרַפֵּק הָאֵזוֹב עַל הָאֶבֶן
כְּתִינוֹק עַל אִמּוֹ הַיְחִידָה
אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּשָּׂדוֹת
וְהַגֶּשֶׁם בְּכַף יָדָהּ.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם…

כּוֹכָבִים יְשַׁבְּצוּ אֶת הָאֹפֶק
הַיָּרֵחַ יַשְׁלִים מַחְסוֹרו
אֲחוֹתֵנוּ תִּפְגּשׁ בַּטָּלֶה הָאוֹבֵד
בְּעֶדְנָה תְּלַטֵּף צַמְרוֹ.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה
בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחְרוֹנָה תִּזָּרַע
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, נִפְתָּחוֹת חֲצֵרוֹת
עָרַכְנוּ שֻׁלְחָן וְהִדְלַקְנוּ נֵרוֹת
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

הציפייה שאופפת את השיר מאווששת געגועים, ומי שנושאת אותם בדרך הדו-כיוונית היא הרוח. אחותנו הרוח אשר:

עברה בדרכים * עברה בשדות והגשם בכף ידה * תפגוש בטלה האובד, בעדנה תלטף צמרו.

זוכרים את הטלה האובד מ"ערב מול הגלעד" של לאה גולדברג? שיר ערש כה קיבוצניקי, שאכן הוקדש לילדי קיבוץ אפיקים. בסוף הוא הרי חזר הביתה: "ישוב טלה אל חיק האם. ישכב בדיר ויירדם. והכבשה תישק אותו. והיא תקרא אותו בשם". גם בוא בשלום הוא שיר מאוד קיבוצניקי – במובן החקלאי, למשל בתיאור הזמן: בטרם חלקה אחרונה תיזרע. והטלה הוא כמובן הילד, גם אם הוא בן עשרים או חמישים. בשביל אמא שלו הוא תמיד נשאר הטלה שלה. אבל מי שפגשה אותו לפניה היא אחותנו הרוח.

והרוח – איננה רק משב האוויר. היא גם רוחניות, נשמה וכוח פנימי. הלך נפש ורוח התקופה ומצב צבירה בשני קצוות – קוצר רוח וקור רוח, וגם שפלות רוח ושאר רוח.

ואת הרוח הזאת, העזה, פגשתי בסוף נובמבר – תחילת כסלו באולפן ההקלטות, כשזמרות אימהות מעוטף עזה – מהעיר שדרות, מהמושבים ומהקיבוצים שרו עם ליאת והקליטו את "בוא בשלום".

הייתה רוח מיוחדת באוויר. התוגה, הגעגועים והאימה העמומה של הימים האלה היו שם לצד התקווה, האמונה והנחישות. "אני מרגישה את כל המשפחות של החטופים עלי", אמרה אחת מהן תוך כדי ההקלטה. כולן הנהנו בהזדהות וליאת אמרה: "מצוין. תכניסו את זה לשירה".

והן הכניסו.

הן שרו שוב ושוב עד שהכול והקול דויקו וזוקקו, ושירתן לא נשחקה במהלך החזרות החוזרות ונשנות. פניהן הביעו את מה שמישהי מהן ניסחה: "אני מרגישה שליחות עם השיר הזה".

בניגוד לשתי הגרסאות המקוריות של השיר (כאמור, של להקות הכיס והאחים והאחיות), ששירתן פוסעת במתינות, מהדהדת את התוגה, בגרסה הנוכחית הצעדים דוהרים והעיבוד אנרגטי יותר, ובנימה אוריינטלית. כמו ההבדל שבין תה חורפי עם לימון (במקור) לתה עם נענע (עכשיו). יותר קצב, יותר אופטימיות – התקווה שלהן מוחשית, והיא סוחפת.

נדב ביטון, המעבד המוזיקלי, הסביר להן איך להדגיש אותה בצירוף המילים בוא בשלום. "המם הסופית צריכה להיות פסקנית. לא ארוכה ומתמשכת, אלא כמו סימן קריאה – שאומר שכולם חוזרים".

מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש
שירה: ליאת יצחקי
ואימהות העוטף: מירי אסולין, טל לוי, עופרה ביטון, אלומה שיטרית, אילנה גל, נטף דהן
קולות: גלית ערוסי ונופר כהן

הפקה: ליאת יצחקי
עיבוד מוזיקלי: נדב ביטון, נתנאל בן גיאת, ליאת יצחקי
כלי הקשה: גולן קולש
חליל ניי :מישל אסייג
עוד, מנדול ובנג'ו: ויקטור וייצמן
תכנותים וגיטרות: נתנאל בן גיאת
פסנתר וקלידים: נדב ביטון
טכנאי מיקס ומאסטרינג: שרון רייז
הוקלט באולפני ארט אשדוד
הקלטות נוספות: אולפני מצלול, תל אביב 
טכנאים: יונתן ברק, יאיר טרגנו
עוזר טכנאי: גאי סגס

קליפ
תסריט: ליאת יצחקי ומשה צ׳יטיאת
צילום ועריכה: משה צ'יטיאת
צילומים נוספים: עזרי טובי
איפור: מור צור
עוזרת הפקה: אילנה גמליאל

צביקה פיק נהנה להציג את מלוא קשת צבעיו וגווניו המוזיקליים. וכך, לצד הפופ הקופצני, העולץ והנוצץ, הוא זהר גם מהילת ההלחנה של שירי משוררים – שהוא שר אותם במלוא תשוקתו השירית, השמחה, שלעיתים טשטשה את המלנכוליה ששכנה בחלקם.

פרויקט "הגיע הזמן לעשות קאבר ל" באתר "סך הקול" – נועד לחלץ משירים מוכרים משמעויות נוספות שטמונות בהם, ושהביצוע המקורי פוסח עליהן לפעמים, כי הוא בוחר להבליט פרשנות מסוימת. וביצוע של שיר – הוא תמיד פרשנות שלו. אבל רק אחת מתוך רבות.

השיר "שושנת-פלאים ברוכת-אל" שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי מספר על החיפוש המתמיד אחר האהבה; על ברי המזל שמצאו אותה, ובעיקר – על אלה שהחמיצו אותה. ובאשר לאלה, מתוך הזדהות ניכרת, טשרניחובסקי לא מסתיר ולא מטשטש את דעתו הקודרת על מר גורלם. "אוי לו" – הוא מצביע באופן ישיר ומפוכח על מחמיצן-אהבה שכזה, ומוסיף (סימני הקריאה אינם מופיעים במקור, אבל נשמעים מתוכו) : "טוב לוֹ לוּ כבה נרו בו, וכנפל ירד בור! (כן, עדיף מותו) הן דומה לעיוור זה, שחשך בעדו אור"!

וכל זה מודגש על רקע "ערב חורף נוגה".

צביקה פיק הלחין את "שושנת פלאים " נוגה, אבל ביצע עולץ. וטוב נהג – כי העליצות הזו המתיקה את המר, והאהיבה את השיר על רבים, והנכיחה אותו.

ביצוע מחודש: ליאת יצחקי

לאחר מותו של פיק, רציתי ששיר שלו יבוצע באתר הזה, וקיוויתי שהזמרת, היוצרת והפייטנית ליאת יצחקי תסכים לשיר אותו. הכרתי אותה כשהייתה המרואיינת המרכזית שלי בכתבה שכתבתי בשנת 2018  בעיתון גלובס על זמרות דתיות – בעקבות (עוד) סערה תורנית על רקע הדרה שערורייתית שלהן.

ליאת יצחקי – זוכת פרס אקו"ם ופרסים נוספים – החלה את דרכה כפייטנית עם התזמורת האנדלוסית הישראלית והייתה מחלוצות הנשים השרות פיוט, כשהיא מכניסה אליו ביצירתיות את עולמה האישי-נשי. בתוכניות הטלוויזיה שהנחתה (הייתה לה תוכנית שבועית בשם "אשת חיל" שהגישה בערוץ 10 בשנים 2015–2019) היא קידמה נשים ופועלת גם היום להשמעת קולן במרחב הציבורי והתרבותי

חוץ מזה: יש לה תואר שני במשפטים, והיא נשואה לדן ואם לחמישה.

אז איזה שיר של צביקה פיק תשירי?, שאלתי אותה, וכשנעניתי ב"שושנת פלאים" – התלהבתי, כי הרגשתי שהיא תטלטל את השיר ותוציא ממנו את גווניו הפחות מוכרים.

ואכן, כששמעתי אותה שרה אותו, דמעתי משמחה – תחילה, בזכות נקודת המבט השונה, הנשית, שהרחיבה את נשמעוּת-משמעות השיר. פתאום, היה נדמה לי, שאני בכלל שומעת אותו מושר מנקודת המבט של השושנה!

התרגשתי גם מההתחברות של ליאת למשמעות המקורית של השיר, בלי לכחד ממנה דבר. בלי לטשטש. מהאומץ שלה לא להתייפייף אלא לצלול לתוך הקדרות והנחרצות נעדרת האופטימיות והשבורה. שימו לב לדרך שבה היא קוטעת את השיר בסופו. כמו החמצה על סף הגשמה. כמו מוות שקוטע את החיים. כמו צביקה פיק, שנחתך מחיינו.

דבר הזמרת  

"בימי סטודנטיותי, רכשתי ספר ישן של שירי טשרניחובסקי בחנות לספרים יד שנייה בירושלים. אני תמיד אוהבת לקרוא שירים בפורמט הכתוב שלהם, וכמה שיותר ישן, צהוב וקרוב למקור – הרי זה משובח.

ספר שירי שאול טשרניחובסקי שליאת יצחקי רכשה בחנות לספרים עתיקים, כשהייתה סטודנטית

לפני כשבע שנים התבקשתי לבצע את 'שושנת פלאים' במופע מחווה ליצירתו וחייו של שאול טשרניחובסקי. למען האמת, עד אז השיר הזה עבר לי ליד האוזן כעוד קלאסיקה יפה ולא יותר. המילים הרגישו לי כמו שיר אהבה יומרני בשפה שכבר לא כותבים היום, והלחן היפהפה והביצוע האלמותי הסמי-קצבי של צביקה פיק רק חזקו את העניין. כהכנה לביצוע של השיר – צללתי לתוכו. פתחתי את הספר הישן ההוא, דפדפתי לעמודים נ"א-נ"ב, וגיליתי שטשרניחובסקי כתב את השיר כששהה בפינלנד בחופשה שהייתה אמורה להיות עם רעייתו ועם בנו, אך הפכה לחופשה מבודדת של המשורר בגפו. פתאום, מילות השיר קיבלו משמעות אחרת – עמוקה, מתגעגעת ועצובה יותר.

ידעתי שאני עוד אחזור אל שושנת הפלאים, בעתיד. כשתימורה ביקשה ממני לבצע שיר של צביקה פיק ז"ל, לזכרו, באתר שלה – עברתי על עשרות השירים היפים שהוא הלחין וביצע והעיניים נעצרו בשושנת פלאים, ידעתי שעתה הגיעה שעתה.

התקשרתי לחברי הטוב, המעבד המוזיקלי עדי חייט, וסיפרתי לו על פרויקט המחווה לצביקה פיק. בשביל הספורט שאלתי אותו על איזה שיר הוא חושב.

עדי השיב מיד: "שושנת פלאים".

בום.

ולסיום, הערה: בניגוד לביצועים קודמים לשיר, שבהם הזמרים הוגים חלק מהמילים קצת אחרת, בביצוע שלי הקפדתי לבטא את המילים בגרסת הספר המקורי כפי שכתב אותו שאול טשרניחובסקי.

את השיר בחרתי להגיש בגרסה מינימליסטית חשופה.

"שושנת-פלאים ברוכת-אל" – מילים: שאול טשרניחובסקי, לחן: צביקה פיק

עיבוד והפקה מוזיקלית, גיטרה קלאסית, עוד ופסנתר: עדי חייט

שירה: ליאת יצחקי

ליום הולדתה, בחרתי שירי אור. שיר לכל שנה שלה – ובכל אחד מהם טמונה זווית אחרת של האור. ותוך כדי האזנה ברצף – התגלו לי משמעויות משותפות לכל השירים האלה, כולל רמזים מפורשים או נסתרים לאינסוף.

אור / מילים ולחן: נעמי שמר. ביצוע מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה

בשיר הזה יש סוד. הוא לא רק אור עולץ וצוהל – כפי שמתבטא למשל בביצוע הקלאסי שלו, של שושנה דמארי. יש בו גם אפלולית וגוונים כהים, כולל שמיים מעוננים. הביצוע כאן הוא מתוך ההצגה "סימני דרך" בהבימה, על חיי נעמי שמר, שאוריאת ואני צפינו בה בחופש הגדול.

משפט לקחת: "עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים".  

אור / מילים, לחן וביצוע: דניאל סאן קריאף

לפעמים יותר מדי אור, זה פחות טוב. כך מתברר מהשיר של דניאל סאן קריאף. ושימו לב איך היא מצטטת את פתיחת השיר הקודם.

משפט לקחת: "אור עולה בבוקר, זה מציף אותך מבפנים".

האור בפנים / מילים, לחן וביצוע: שרון מולדאבי

תהיות פואטיות על רקע עולם כאוטי, עם חסד של תקווה – בשיר הנושא מתוך אלבום הסולו השני של שרון מולדאבי, שיצא לפני 20 שנה בדיוק (2002).

משפט לקחת: "הגלים מנגנים את השיר של הרחם כשאנחנו שוכבים על הגב. מביטים לאינסוף, מחפשים את הנפש, שהלכה לאיבוד בשביל החלב".

כמה אור / מילים מיכה שטרית, לחן: מיכה שטרית ושמעון בוסקילה, ביצוע: בוסקילה וקצת שטרית

עוד שיר שיש בו אהבה, ותקשורת לבבות מלבבת, ובעיקר הבנה שלהיות אנושי זה לא תמיד מכאיב, ופגיעוּת אינה בהכרח חיסרון.

משפט לקחת: "כמה זמן, כמה אור, כמה יש בעולם".

האור שמאיר עליי / מילים ולחן: עידו אגמון, ביצוע: יהודית רביץ

כלת פרס אקו"ם הטרייה (2022) למפעל חיים, שרה בעדינות לופתת על החיים השבריריים האלה עם ספק אמונה – ספק שכנוע עצמי: "כל מה שעצוב עכשיו לא יכאב". הלוואי.

משפט לקחת: "מהי אהבת חיי? האור שמאיר עליי. מהי אהבה בלי תנאי? האור שמאיר עליי".

אור / מילים: זהר תורן, לחן: גל תורן, ביצוע: מרסדס בנד

שיר אהבה יפהפה ושוחר טוב מנקודת מוצא והתכוונות של גבריות אינטליגנטית-רגשית.

משפט לקחת: "בסוף הדרך, כשהולכים עד הסוף בדרך, אז פתאום רואים את האין סוף".

נגני במיתרי האור / מילים: יעקב רוטבליט, לחן וביצוע: חוה אלברשטיין

בקול של חכמת שבט מוארת, המעתירה מניסיונה חוכמה קדמונית, חוה אלברשטיין מעניקה בנדיבות צידה לדרכים ושומעים בקולה את החיוך.

משפט לקחת: "האור שבלבך עושה את חייך שיר".

אור / אליעד נחום מילים ולחן: אליעד נחום וסתיו שמש, ביצוע: אליעד נחום

אהבה כמקור הטוב המוחלט. כל כך פשוט, אבל כה פילאי באופן הלא מובן מאליו שבו היא מתחוללת.

משפט לקחת: "אני רואה בך את התום. את זוהרת כשנגמר לי יום".

אור מן המזרח / מילים, לחן וביצוע: ליאת יצחקי

כשהייתה בכיתה א', אוריאת מחקה את האות ה' מהשאלות בחוברת הלימוד והוסיפה את האות ת'. וכך, השאלה "מה אתה חושב" הפכה תחת ידיה ל"מה את חושבת". השבוע, המורה כבר ביקש ממנה שתספר לכיתה על אדם וחווה מנקודת מבט פמיניסטית. הגיע הזמן שהיא תקשיב (וגם אתן ואתם) לשיר הזה של ליאת יצחקי. באופן שבו הזמן פועל עליה כרגע, חלקים ממנו כנראה יישמעו לה עדיין רחוקים – אבל אני כבר יכולה להריח את התמורות כבר עכשיו.

משפט לקחת: "יום ועוד יום ולא נשאר לך זמן לחלום. ואת בשלך, את לא מוותרת. מפזרת טוב ותמיד זוכרת: שיר ועוד שיר יביאו אל העיר אור בהיר".

אור וירושלים / מילים ולחן: יוסף שריג, ביצוע: הפרברים

איך אפשר בכלל לשורר שירי אור בלי השיר המקסים הזה ששוזר שתי ישויות מוארות – אור וירושלים. ירושלים במלוא יופיה ובלי שום כיעור אקולוגי או פוליטי שנותרים כאן בחוץ באופן פואטי ועקרוני. וכמה הולמת כאן הפריטה של נבל העשור – ביום הולדת עשר.

משפט לקחת: "ראיתי עיר עוטפת אור, והיא עולה בשלל צבעי הקשת. והיא נוגנת בי כנבל העשור".

ואחד לשנה הבאה:

אור יסמינים / מילים: משה בן שאול, לחן: נורית הירש, ביצוע: עירית דותן

שיר מתוק מרוב תום, נושן ושכוח – עם טבע, מעגל דורות אוהב ושובבות. מתנה לכל השוהים באור.

משפט לקחת: "ואור יסמינים ודבש, פריחות עליזות של אביב, ואיזה עולם חדש".

• נותרו (בצער) על רצפת חדר העריכה: על גבול האור / אריק איינשטיין, האור בקצה / אריק איינשטיין אור גדול / אמיר דדון, תן לי ללכת באור / איילה אינגדשט, נישק אותך האור / אילנית, אור  / ישי ריבו ועידן רייכל, ויהי אור / דני ליטני, הרגעים האחרונים של האור / ברי סחרוף ודודו טסה, לראות את האור / אפרת גוש, יום האור / ששי קשת, ומתוק האור בעיניים / ששי קשת – וחפשו את הביצוע שלו עם נאג' חמאדי, אל האור / יזהר כהן ו… אור חבצלות!

שרון הולצמן / מחדש ונקי

שרון הולצמן, לשעבר מלהקת "אבטיפוס", ועם קריירת סולו שכללה ארבעה אלבומים ולהיטים כמו "פתח את לבך" ו"מה שאני רוצה" – התפרסם גם בנושאים שאינם קשורים למוזיקה. הוא היה מעורב באלימות, הסתבכויות עם החוק ושלל עוגמות נפש שהרעו לאחרים, ומן הסתם גם לעצמו.

אלבום הסולו החמישי שלו "מחדש ונקי" הוא יצירה קצרה (כמעט 25 דקות) ומהודקת, רוקנרולית בעליל, שבה הוא חושף את הכישרון לכישלון. מפרט את נזקי ההתפרקויות וההתמכרויות, הפגיעות שפגע ונפגע וחורבן הזוגיות. החשיפה הזו היא חלק מתהליך אופטימי דווקא, של התנקות וריפוי. "מחדש ונקי" הוא אלבום שלם של מוזיקאי מצוין, אומן במלאכת השיר. האם הברק המשלהב שעולה ממנו הוא של כנות או אחיזת עיניים? – אין לדעת – אבל מה זה משנה? העיקר שהשירים נהדרים.

משפט לקחת: "לפעמים עדיף להרגיש כאב מלא להרגיש דבר".

מני /  1Q86

MENi (מני, ובשמו העברי המלא מנשה קושנר) הוא ראפר מקורי ומרענן באופן שערורייתי – עולה מרוסיה – וזה ניכר במבטא – דתי, מתנחל, נשוי ואב לארבעה. צבעוני, עוקצני וקוצני. שם אלבומו, 1Q86 הוא מחווה לספר "1Q84" של הסופר היפני הרוקי מורוקמי (עם שינוי קל ל-86 – שנת הולדתו) שעוסק במציאות שאינה חד משמעית.

ההיפ הופ שלו בוער, ולעיתים קוּל, אבל גם כשהוא נונשלנטי, מוחצן ממנו כאילו באגביות כאב דוקר מוסווה בעליצות וצחוק. הוא שר על נובי גוד, וגם על רחל אימנו; על פריפריה, ועל ראש השנה באומן. משמיע ביקורת פוליטית-חברתית חדה, כולל ביצוע זועק ל"עבדים היינו" מההגדה של פסח, שבבת אחת הוא מקפיץ אותו – באופן אקטואלי עד טירוף – לתקופתנו, והופך אותו לשיר מחאה עתיק שהגיע מהעתיד בחללית אל הווה רעוע. והכי הוא נוגע ללב כששר לעצמו כמו מנטרה "מני מני תירגע" בשיר "מני סאקורה (תירגע)".

משכנעת לא פחות האמביציה שלו, ששיאה בסיום האלבום: "אל תעזוב אותי קו מחשבה / אני בעולם הזה עם מטרה / ביטים שלי ישגעו את המדינה / אני עד המוות אשיר על במה". אינשאללה.

משפט לקחת: "יש רגש מפלצת קוראים לו טינה / פרימה בלי פילטר זה ריח נורא / פירקתי פיה מנרגילה זוועה / שמיים צבועים בוורוד בשקיעה / כוכב לכת מני בבית הבליעה".

ליאת יצחקי / אחות קטנה

פיוטים, זמירות, פסוקים ושירי קודש – הם כבר מזמן לא תופעה חדשה בפסקול הישראלי. אבל כאשר מי ששרה אותם היא אישה, זה לא רק חידוש אלא גם מחאה חתרנית ופמינסטית. וזה מתאים, וזה הולם את רוח התקופה בכלל ואת חגי תשרי בפרט, וגם בא בול בזמן – שירה נשית דתית, ונא באוזן ל"קול באישה ערווה".

הזמרת היא ליאת יצחקי – ומי שלא מכיר עדיין, הגיע הזמן, כי זה כבר אלבומה המוצלח השלישי – שרה בקולה הצלול קלאסיקות פיוטים נודעות, כמו "שלום עליכם", "אבינו מלכנו", "לך אלי תשוקתי" ואחרים – בעיקר בנוסח ספרד וצפון אפריקה, אבל גם מעדות אשכנז, ואפילו הוסיפה להם פיוט מקורי משל עצמה. ויש גם אורחות, זמרות-פייטניות גדולות בשלושה פיוטים: גילה בשארי שמייצגת את יהדות תימן, עדי ארד מיהדות אשכנז ומדלן אישואבה מהקהילה האשורית העולמית.

אין צורך להיות דתי או מסורתי כדי להתחבר לאלבום הזה. מספיק לאהוב קול יפה בכלל, ונשי בפרט.

משפט לקחת: "תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ" 

התפרסם בגלובס ב-9.10.2020

"את רואה כמה שריטות יש על הגוף שלי?", צוחקת ליאת יצחקי. המקום: "צוללת" – אולפן הקלטות בתל אביב. בחוץ – סערה: הדרת נשים על רקע הקצנה דתית מתגברת. אבל במקביל, זרמים תת-קרקעיים נשיים-דתיים עולים על פני השטח ויש להם ריח של מהפכה. ודווקא במוזיקה. קול באישה ערווה? תשאלו את נרקיס – זמרת מגוש קטיף שהוציאה עכשיו אלבום בכורה מוערך ואיישה את במת פסטיבל הפסנתר האחרון על רקע פליילסט מפרגן. וגם את נעמי חשמונאי, מכוסת ראש כמוה, שגם היא הוציאה אלבום ומופיעה במועדונים נחשבים. והן לא היחידות. מצטרפות אליהן בתדירות מתגברת, זמרות דתיות נוספות, במיקומים משתנים על הרצף האמוני.

ויצחקי? היא כבר בשטח מתחילת שנות האלפיים, והצלקות המטאפוריות שעל גופה מייצגות את הדרך שפילסה כשהייתה לבדה. "אין שום דף הוראות", היא אומרת, "את לא יודעת לאן להגיע".

עם תואר שני במשפטים, פרס אקו"ם לאלבום הבכורה שלה לצד פרסים נוספים, וגם 5 ילדים ובעל, יצחקי מופיעה בקביעות, לבד ועם תזמורות יוקרתיות כמו האנדלוסית ("כששרתי איתם בהתחלה, זה היה פעמיים להיות ראשונה: אישה ששרה פיוטים, ואישה ששרה"), מנחה את "אשת חיל" – תוכנית טלוויזיה שבועית בערוץ עשר, ויוצרת את אלבומה השלישי.

נחזור לאולפן. עם יצחקי יושבות ריקה רזאל ויפעת נטוביץ. כל אחת משלושתן ממוקמת באזור אחר על הסקאלה (ראו מסגרת). יצחקי החלוצה; לרזאל הייתה בילדותה להקה עם האחים שלה – יונתן ואהרון – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי; ונטוביץ מוציאה החודש אלבום בכורה. זוהי פגישתן הראשונה, והקליק מיידי. שעתיים אחר כך הן יאלתרו בשירה ובנגינה את "אשת חיל" בהרמוניה מושלמת ובסנכרון מדויק, סופר-גרופ של אמונה, כאילו חודשים של חזרות מאחוריהן. יצחקי מתנדבת למפות את שדה המוקשים מתוך ניסיונה. בהתחלה, היא מספרת, לא ידעו איך לאכול אותה גם בציבור שלה. "זמרת דתית" זה כמעט אוקסימורון. "היו מקומות דתיים שהפריע להם שאני מופיעה מול קהל מעורב ולא רצו שאופיע אצלם כי זה 'לא תואם את ערכינו החינוכיים'".

רזאל: "זה הפחד שלי".

יצחקי: "את צריכה לתת דין וחשבון רק לעצמך, ולמי שמעל (הקב"ה). החשש ממה שיגידו הוא שיקול זר".

רזאל: "אני מפחדת יותר מהחברה מאשר מאלוהים".

יצחקי: "בעדות המזרח יש הרבה היתרים. נשים מזרחיות תמיד שרו – באירועים שמחים כמו חינות ובאבלות כמקוננות. בכל מקום, אבל בצנעה. ההלכה היא לא חד-גונית, היא מגוונת, וכל אחת צריכה להיות במקום השלם שלה".

רזאל: "הייתי בת 19 כשהתחתנתי, בלי כיסוי ראש ועם מכנסיים. כשרציתי לשלוח את הבת הראשונה למסגרת, נדרשתי להחליט באיזה מקום לשים את עצמי. החלטתי שהיא תלמד במסגרת חרד"לית וקיבלתי על עצמי לכסות את הראש. ויש דיסוננס. רציתי לחנך את הילדים, אבל איפה אני?!".

יצחקי: "אמנות זה דיוק. כל הזמן לדייק את עצמנו מול עצמנו. בעלי חזר בשאלה. אני הייתי בהתחלה עם כיסוי ראש. לאן אני אמורה לסחוב? ואז אני נדרשת עוד יותר לדייק, כי אין מי שיסחוב איתי את העגלה. כנשים, אנחנו מֵרצות מטבעינו. אני לא רואה גבר שמדבר כמוך, ריקה".

רזאל: "אני מעריכה את החברה הדתית-לאומית בזכות הערכים שלה ורוצה להשתייך אליה. מצד שני, אני רוצה לשיר ולא רוצה שיגבילו אותי. לשיר בלי הגדרות".

יצחקי: "מרוב גדרות אנחנו לא יודעות איפה נמצא הסוס. יכול להיות שהוא ברח מזמן. אבל למה קוראים להלכה – הלכה? כי היא הולכת. היא נמצאת בתנועה והולכת איתנו".

רזאל: "עדיין לא דיברתי עם האחים שלי על כל ההתלבטות שלי אם לשיר גם בפני גברים. לאהרן דווקא בכיתי בטלפון. גם הוא היה מסכן. שאלתי אותו מה אתה היית עושה במקומי? והוא ענה: 'ברוך ה' אני לא במקומך'. הוא דווקא נתן לי את החופש".

למה לדעתכן המהפכה מתרחשת דווקא עכשיו? זה קשור להתעוררות הפמיניסטית הדתית או שאולי דווקא לסגירות ולהקצנה הדתית?

יצחקי: "העולם הוא מטוטלת. ברגע שיש משהו שישבור ימינה, אז יש משהו שישבור שמאלה. הקצוות הרבה יותר רועשים מפעם, והפערים בין הקצוות גדולים. היום גם יש את ההתעוררות הנשית, ובתוכה ההתעוררות הנשית הדתית".

נטוביץ: "למדתי במדרשת נשמת ( מדרשה קהילתית לנשים ללימודים תורניים גבוהים, שגם מכשירה יועצות הלכה, ת' ל'). שם קורה תהליך איטי. שאלתי את הרבנית שם אם מותר לי להופיע גם בפני גברים. בהתחלה היא אמרה לי 'לא, לא, לא. ממש לא'. עם הזמן, היא ובעלה הרב חקרו את הנושא, והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להגיד לא, וגם לא יכולים להגיד כן, והם נתקעו".

יצחקי: "זה מעצבן אותי, הישיבה על הגדר. תדעו לכן שיש היתרים הלכתיים לנשים להופיע בפני גברים, רק שהם נורא מושתקים. למשל, ההיתר של הרב ביגמן מישיבת הקיבוץ הדתי".

רזאל: "הוא כתב פסק הלכה שמותר לנשים לשיר מול גברים, אבל יש סייגים, זה צריך להיות בצניעות, באווירה מסוימת. אחי אהרן אומר שלא 'קול באישה ערווה', אלא 'הכול באישה ערווה' – מהבחינה הזו שכל דבר אתה יכול להפוך למיני או למשהו פרוץ. אז אם הצד הזה הולך על הדברים הפסיכיים, שאני חושבת שכולנו פה בחדר מסכימות שזה לא משהו שאנחנו רוצות שהעולם יגיע אליו, אז הם הולכים על קיצוניות ומסקינג-טייפ".

כולנו צוחקות. כמה ימים לפני פגישתנו, התקשורת סערה כשאחיה יונתן, הדביק בהופעה שלו מסקינג-טייפ על עיניו כשנשים רקדו מולו. בדיוק מושלם, ריקה הוציאה למחרת את הסינגל הראשון שלה שנקרא "בדיוק מושלם". בקליפ היא נוהגת במכונית אדומה ומתריסה שמחה וחופש.

יצחקי: "אני מאמינה ליונתן. אני לא הייתי בוחרת לשים את זה על העיניים, אבל אני מאמינה לנפש שלו, שלו זה היה קשה (לראות את הנשים רוקדות), אבל הוא רצה לאפשר להן. הייתי עושה את זה אחרת".

רזאל: "אתן צריכות להבין שזה היה בחצי הומור. צחוקים".

נטוביץ: "זה משגע שכל דבר שקורה, מנסים לפרש בצורה אחרת. צריך להבין שכל אחד חי את החיים שלו, וזה בסדר. אין לכם זכות להתערב".

רזאל: "אין כאן חיה ותן לחיות".

יצחקי: "כשיש פלורליזם, הוא צריך להיות דו צדדי. הפלורליזם צריך להיות בעד דעה חופשית, ולא רק בעד הדעה החופשית שלך".

הקול שמעבר לפיזיות

הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" מרחף בחלל ויצחקי מפתיעה: "זה לא כבוֹדה, אלא כבוּדה. צריך לדייק. זה נאמר בספר תהילים, וזאת משמעות אחרת לגמרי! 'כל כבודה' מתקשר בכלל לנכסים של האישה. שגיאה היסטורית אחת שינתה לנו את המשמעות ואף אחד לא מתייחס למשמעות המקורית. מדהים כמה לפעמים שגיאה של ניקוד משנה הכול".

נטוביץ: "זה דווקא משפט יפה, וצריך להבין שהוא נכתב בתקופה אחרת בעולם. אז הוא היה מתאים. חז"ל הגנו על הנשים שהסתכלו עליהן כאובייקט מיני. היום זה שונה".

רזאל: "איפה ה'פנימה'? בסופו של דבר, יצא שהיום הנשים החרדיות בחוץ. עובדות".

יצחקי: "ונושאות בכל הנטל".

רזאל: "ובסוף הבעל שלהן יותר בבית מהן. מוציא את הילדים בבוקר, מחזיר אותן מהגנים בצהריים, והרבה פעמים גם משכיב אותם לישון".

יצחקי: "ושוב: ההלכה הולכת. הרי פעם לא היה מותר לאישה בכלל לצאת מהבית. עברנו כל-כך הרבה דרך, ופתאום, דווקא במקום של שירת הנשים, החליטו להשאיר את זה בקופסה שמורה ולא לגעת בזה".

ומה לגבי קול באישה ערווה?

רזאל: "גם על זה יהיו קיצוניים שיכולים להגיד לך 'טוב, מדובר גם על לא לדבר בכלל עם האישה. הכול באישה ערווה'. זה עיוות של ההלכה. אג'נדה של להפריד בין העולמות. של בואו נעשה עולם נשי שהוא בבית – ויש את עולם העסקים, שזה העולם הגברי. אבל היום זה נורא השתנה, אז אתה לא יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. אצלנו במגזר הדתי-לאומי, כולם שומעים נשים שרות. הגברים שומעים, אבל הנשים שלהם לא ילכו לשיר".

נטוביץ: "יש לי חברים שלא יבואו להופעות שלי. וזה בסדר, כי זו בחירה שלהם, ואני שמחה עם מה שהם בוחרים לעצמם. אני אעשה את הבחירה שלי".

יצחקי: "מי שבאמת קשה לו, אז שלא יבוא. זה נראה לי פתרון הולם. ובקשר לקול באישה ערווה – עצם המשפט מביע את ההיפך מצניעות. אתה מדבר נגד הפורנוגרפיה בצורה הכי פורנוגרפית שיכולה להיות. נו באמת. וזה נאמר במשנה בהקשר של סוגיה כל-כך שולית, שאיכשהו הצליחו להפוך אותה למשהו מאוד עיקרי. חבל שלא לקחו את כל הסוגיות השוליות על ברוריה שהייתה תלמידת חכמים, ועל הבנות של רש"י שהניחו תפילין. מעניין שאת זה הצניעו. ספר יהודית לא נכנס לתנ"ך".

רזאל: "שמעתן על חנה-יהודית המכבית? הייתה גזירה שכל אישה לפני שהתחתנה, נתנו אותה להגמון בליל הכלולות. וחנה התחילה את המרד. היא התפשטה לפני כולם באמצע החתונה שלה, וכולם היו המומים. היא אמרה: 'עכשיו אכפת לכם מהצניעות שלי?! אתם יודעים מה הולך להיות איתי בלילה, איפה אתם?! אני רוצה שתילחמו בשבילי כמו האחים של דינה'. וזה מה שקרה. כך התחיל מרד חנוכה. זה סיפור שהשתיקו".

אפרופו צניעות, המעבר בין החינוך הדתי לצניעות, לבין להחצין את עצמכן כפרפורמריות – טבעי לכן? 

נטוביץ: "כשלמדתי בבית ספר מזמור (בית ספר דתי למוזיקה, ראו מסגרת, ת' ל') הייתי בשיעורי אינטרפרטציה עם דין-דין אביב, ונדהמנו מזה שהיא זזה על הבמה. רוקדת. הבנות הדתיות לא יודעות לזוז! אנחנו באמת כל כבודנו. לא יכולות. וזו אחת החוויות היותר משמעותיות שחוויתי. למדתי לא להתבייש לזוז. מצחיק שאתה חי בגוף שלך ואתה לא מכיר אותו מספיק".

יצחקי: "אנחנו מחונכות מגיל אפס להצניע את עצמנו, ולא לשאת קולנו בשיר, ולוקח זמן להשתחרר ולקחת את הצניעות למקום נכון, גם על הבמה. להביא פרפורמנס".

רזאל: "את עושה שינוי בין הופעה לגברים ובין הופעה לנשים?".

יצחקי: "זה קורה לי אוטומטית. קודם כול, במופעים לנשים יש תדר משוחרר יותר – מאוד נעים, חמים ומחבק. כאילו שכולן מבינות אותך. כמו שכאן – אנחנו פה ארבע נשים פלוס נגה הצלמת החמודה, שמכירות פחות משעה, וכבר נוצר בינינו משהו יפה. בעיניי, ההבדלים בין גברים לנשים יותר גדולים מההבדלים בין דתיים לחילוניים לבין ערבים ויהודים. יש תדר אחר כשאני מופיעה מול גברים או מול נשים. זה כמו שאני מופיעה בחו"ל – אני אחרת. אתה כאילו עושה אג'סטמנט למקום שאתה נמצא. אתה עדיין מביא את המוזיקה שלך, אבל מגיש אותה אחרת".

רזאל: "אומרים לי לפעמים שיש חיבור אינטימי ביני לבין הגברים שאני מופיעה מולם. שזה מפריד ביניהם לבין הנשים שלהם. מה את אומרת על זה, ליאת?".

יצחקי: "למה אני צריכה לקחת את האחריות על מה שמישהו מרגיש עם עצמו? אנחנו לא יכולות להרחיב את האחריות שלנו לכל-כך הרבה מעלות. יש לך את האחריות על איך שאת נראית, מתלבשת, מביאה את עצמך מול קהל כזה או אחר. אני מניחה שאם את מדברת בפני גברים – לא רק שרה – תתלבשי אחרת ותגידי מילים מסוימות בצורה אחרת. פה האחריות שלך. אני ארחיק ואקצין: זה כמו שאומרים לאישה אל תתלבשי ככה, כי אם תתלבשי ככה, יאנסו אותך. אני לוקחת את זה בכוונה למקום הזה, כי זו החשיבה המחלישה, שבעצם אומרת לנו שאנחנו צריכות להיות אחראיות על הכול. ואני אומרת – לא, אני לא אחראית על הכול! מצטערת. אני יכולה להכריע רק על עצמי ועל איך שאני משנה את המקום שלי. את מבינה?".

רזאל: "מבינה, אבל את לא יכולה להתעלם מנושאים כמו בגידות וגירושין. מהעובדה שבחברות מסוימות יש את זה יותר ובחברות מסוימות פחות. והשאלה היא אם יש משהו שמוביל את זה לשם".

יצחקי: "זו שאלה טובה, שתמיד צריכה להישאל מהבדיקה העצמית שלנו. אני מניחה שאת מתאימה את עצמך לקהל ומופיעה אחרת בכל מקום".

רזאל: "אם אופיע מול גברים, אופיע אחרת".

באיזה אופן? 

"אני אוהבת נורא לרקוד על הבמה ולהשתולל, מול גברים לא ארקוד כמו שאני אוהבת".

נטוביץ: "להופיע רק מול נשים מגביל אותי כזמרת. אני לא יכולה ככה לדבר ולהביע את עמדתי. מצד שני, יש לי חברות שאומרות שזה בסדר להן להופיע רק מול נשים כי נוח להן ככה והן מרגישות הכי אמיתיות בעולם".

יצחקי: "בשיר השירים נכתב 'יונתי בחגבי הסלע, השמיעיני את קולך, הראיני את מראייך'. יש קול בעולם. הקול שלך, שלא נשמע. זה מה שאת כותבת. זאת היצירה שלך. איך המוזיקה שלנו הייתה נשמעת אם רק גברים היו כותבים אותה או שרים אותה? קחי את אותו שיר, ואת תשירי אותו ויפעת תשיר אותו ומישהו אחר ישיר אותו – וזה יישמע אחרת. אז זה הקול שמדובר עליו. הקול שמעבר לפיזיות. משהו הרבה יותר עמוק".

נטוביץ: "הזוי שיש חצי מהעולם שהדת רוצה להשתיק. מטריף אותי שאנחנו צריכות להילחם בכלל על דבר כזה".

יצחקי: "אני כבר לא מרגישה במלחמה. לפני עשור הרגשתי באמת שהכול על כתפיי. היום אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשותו – הלכתית, רוחנית וחברתית. ובגלל שאני פחות מרגישה במלחמה, אז נעים לי להופיע במופעי נשים מכל סוג ומכל מגזר, וגם להיות בקונצרט עם התזמורת הסימפונית או האנדלוסית".

נטוביץ: "ואת מרגישה חלק מהדת ומהקהילה בצורה מלאה?".

יצחקי: "למה שאני ארגיש שלא?".

נטוביץ: "כי אני חוויתי רגעים של 'אני לא מרגישה חלק'. אנשים שאמרו לי 'את עושה מעשים נוראים בזה שאת שרה בפני גברים. זה לא משהו שאנשים דתיים עושים. זה גילוי עריות'".

יצחקי: "לא להאמין! איך אפשר להגיד דברים כאלה למישהי כזו מתוקה? אני חושבת שאת התחלת עכשיו את הצעדים הראשונים. חכי עוד שנה-שנתיים, אחרי שתופיעי יותר. עכשיו את כמו רבי עקיבא שנכנס בגיל 40 לעולם של הלימוד, והימים הראשונים היו קשים לו. היה לו קשה ללמוד עם ילדי כיתה א'".

רזאל: "אני מרגישה אחריות – מה אני מלמדת את הילדים שלי ומה ההשלכות. יש פסוק 'כחצים ביד גיבור'. אתה זורק חץ, אבל לא יודע איפה הוא יפגע. אני עכשיו יורה חץ. מסתכלים עליי, שואלים אותי מיליון שאלות, במיוחד כשהאנשים שקבעו דברים הם חכמים וגדולים".

יצחקי: "והם באמת הקדישו לזה מחשבה? לשירת נשים ומעמד האישה והמקום שלה בטקסים הדתיים – אין באמת התייחסות, מתוך רצון לשמר הגמוניה מסוימת, רוח שהייתה נכונה לשעתה, ופחות נכונה להיום. לא רוצים לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה ולהתעסק איתו".

נטוביץ: "אומרים 'תנו לזה זמן. לאט-לאט. צריך להכיל את זה'. ואני מסכימה. כל מהפכה שקורית בדוך – לא קורית טוב. רק דברים שקורים לאט, בתהליך. אבל אני, כיפעת הפרטית, לא יכולה לחיות בעולם כזה איטי. אין לי מספיק זמן לחיות. יש לי – מאה שנה לחיות?".

יצחקי: "פִרגנת…".

רזאל: "אני לא רוצה לפספס את החלום שלי, אבל יודעת שעם הבנות שלי זה כבר יהיה הרבה יותר מקובל".

נטוביץ: "ואז את תקנאי בהן".

רזאל: "ואגיד 'איך ויתרתי על זה', אבל מצד שני, לפי הדת, אין דבר כזה מה שבא לי ומה שאני רוצה".

יצחקי: "אבל קול באישה ערווה זה סוג של הערת שוליים באחת מהמשניות, וההקשר הוא רק 'האם גבר שקורא קריאת שמע יכול לשמוע ברקע את אשתו'. זה כמו השיבוש של הפסוק 'כבודה בת מלך פנימה' ואף אחד לא פוצה פה. כשכולם עושים את אותו דבר, זה לא אומר שהוא נכון".

רזאל: "גם הרבה רבנים אמרו לא לעזוב את אירופה לפני השואה…".

יצחקי: "עושים דברים בלי לדעת שזו בכלל לא ההלכה. אז בבקשה התכבדו נא הנשים, ותבדקו. ואחרי זה תוכלי לדייק את עצמך, ולא רק מול עצמך. אני לא על אי בודד. ברור שאני מתחשבת במשפחה, ובחברים שלי, ובסביבה, וביישוב שאני גרה בו. ובהלכה. אבל מתוך המקום שלי. רק שמרוב שמתאהבים בפוזיציה, לא רואים את הרציונל ואת רוח הדברים. איבדנו את רוח היהדות".

נטוביץ: "אנחנו עדיין קצת במצב גלותי. אפילו שאנחנו בארץ, ואנחנו עצמאים ויכולים לפרוח מבחינה רוחנית ויהודית. אנחנו לא קולטים את זה. וההלכה לא יכולה לטפל בזה כי אין לנו את הסנהדרין שיעשה לנו את השינויים בהלכה ושיגיד לנו מה אפשר ומה לא".

יצחקי: "אבל המון דברים קרו. הרי יכולנו לקחת את 'אל תרבה שיחה עם האישה', ולמסגר את זה. ואז לא הייתה אפשרות לנשים חרדיות – שהן כוח העבודה העיקרי במגזר החרדי – לרכוש השכלה. כל-כך הרבה שינויים, ודווקא פה פתאום נעצרתם ויש קיפאון וקיבעון? כי פה נוח לגבר – שילמד תורה ושאשתו תצא לעבוד. איפה שהיה נוח לגברים – היו שינויים".

רזאל: "וחוץ מזה, אם כבר, אז ההלכה היא על הגבר. ובעצם, אם יש למישהו בעיה שאני מופיעה, אז שלא יבוא. למה זה משליך עליי שאני לא יכולה לעשות הופעה?!".

ואז היא מנגנת על הפסנתר את השיר שלה, "יום אחד זה  יקרה". סוערת על הקלידים ושרה  בביטחון: "יום אחד תאמיני בעצמך". ומה שהתלבט כשדיברה, נהיה ברור ושלם כששרה.

עוד זמרת בדרך לאלבום בכורה היא מור ברנשטיין, שלאחרונה הוציאה סינגל בשם "שיר הכבוד" – תשובה פמיניסטית לפיוט "אנעים זמירות" המושר בשבתות בבתי כנסת אשכנזים. "ורק אני ללא תווים, ורק אני ללא פנים… למה לא נתתם לי לשיר", היא שרה, ומתריסה: "עכשיו אני על הבמות, עכשיו אני אנעים בזמירות".

בניגוד לשלושרות מאולפן ההקלטות, ברנשטיין, שגדלה כדתייה, שרה כדתל"שית. "גדלתי בפתח תקווה, עיר מאוד שמרנית", היא מספרת, "מכיתה א' עד י"ב למדתי עם בנות בלבד, אותן בנות, באותו בית ספר עם שלט גדול 'כל כבודה בת מלך פנימה'. הרבה בנות הזדהו עם השלט. אבל אני, לא רציתי להיות נניח מורה לאמנות – אלא לעשות אמנות בעצמי. לגלות מה הייעוד שלי חוץ מלהיות אמא. מה הקול שלי. לכן למדתי ציור בבצלאל, ועבדתי בעיתון הארץ כצלמת. וכל הזמן הלב שלי משך למוזיקה, עד שנולד בני הבכור והבנתי שהזמן קצר והמלאכה מרובה. הרגע שבו הבאתי חיים לעולם היה הרגע שבו הבנתי שהחיים בסוף ייגמרו, ומה אשאיר לעולם?".

עזבת את הדת כי לא יכולת לממש בה את עצמך כמוזיקאית?

"לא. כבר בהפסקות בבית ספר, קראתי ספרים, כתבתי רשימות, ועלו בי שאלות: שרתי כל בוקר עם כולן 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח'. רגע. סטופ! ואם אני לא מאמינה? מה זה בכלל אמונה? מי כתב את התורה ואת התנ"ך? הגעתי למסקנה שהכול נכתב בידי אדם. רבנים רוצים לשלוט בהמונים באמצעות הדת ואומרים 'אני אסביר לך הכול'. לא, אתה לא תסביר לי, כי גם אתה לא יודע. אי אפשר לתפוס את העולם. אני מנסה להיטיב, ומוזיקה ושירים נראים לי מיטיבים ומשפיעים. אני שרה על הדרת נשים ואקולוגיה. שירים, מה הם עושים? בדרך מאוד נעימה גורמים לאנשים להחליף רעיונות בראש".

מה דעתך על נשים שבתור דתיות מממשות את עצמן כיוצרות, וגם מופיעות מול גברים?

"תמשיכו לשיר! לא כל אחת ששרה צריכה להיות ליידי גאגא או ביונסה או ריהנא שמשפריצות סקס, אבל אם מישהי רוצה להוציא את המיניות שלה – זה גם כן בסדר".

בסדר, הוא גם האופן שבו הוריה קיבלו בסוף את חזרתה בשאלה: "זה לא היה פשוט, אבל הם הבינו שלא עשיתי את זה בגלל שחיפשתי הקלות בדרך. להיפך. אני מחפשת את הדרך הנכונה – לי".

וזהו החוט הסמוי שמקשר בין ארבעתן. מעבר למהפכה ולסוגיות האוניברסליות, הן קודם כול יוצרות. וכל אחת, באופן הכי פרטי, מזקקת את קולה.

ואיך משתלב הקול של המהפכה הזו על הסקאלה של הזמר העברי? ומה סיכויי הצלחתה?

יואב קוטנר, אוטוריטת המוזיקה, מסכם באופטימיות את התופעה:  "במוזיקה קורה תהליך הפוך למה שקורה בחברה הישראלית. זה מאוד משונה, כי בניגוד למה שנראה, יש דווקא פתיחות לכל הצבעים והשבטים השונים – מזרחי, ערבי ודתי. כל מיני מקומות שהיו בשוליים, מגיעים למרכז, ואני לא מדבר על הפופ המזרחי המצליח אלא על מוזיקה של השורשים, הארד-קור. המיינסטרים מקבל אותם וברדיו משמיעים אותם. אז בעוד שבחברה יש הקצנה – במוזיקה יש פתיחות, וזה נהדר. נוצר חיבור טבעי בין העולמות וכל הצדדים מרווחים.

"ספציפית, למוזיקאים דתיים – לא רק נשים – יש בעיה מובנית. מצד אחד, עצם העמידה על הבמה היא הפגנת אגו ו'שופוני', ומצד שני, הכתיבה וההתייחסות הדתית היא 'קטונתי' למול הכוחות הגדולים. אז ההתמודדות היצירתית שלהם ושלהן עם כל זה היא מבורכת".

מסגרת 1

ליאת אבל בטוח

ליאת יצחקי, אזור מודיעין, נשואה + 5. תואר שני במשפטים, מוזיקאית, זמרת, מנחה בטלוויזיה, מלמדת פיתוח קול סטודנטיות ותלמידות יהודיות וערביות ומעבירה סדנאות לזהות ישראלית ויהודית לקהלים מעורבים.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"כשהייתי ילדה – רציתי להיות זמרת. כשהגעתי לאולפנה, בבת אחת החלום נחבט ברצפה ובתקרה. רשמית לא אמרו לי לא, אבל היה ברור שזה חלום של ילדות קטנות ואין לזה מקום. לא חונכנו לזה. להיפך, חונכנו לא לזה. כל דבר שעשיתי, לא ידעתי אם הוא נכון. לא היה את מי לשאול. התקדמתי 'ליאת אבל בטוח'. נקודת המפנה הייתה כשהתחלתי להופיע עם התזמורת האנדלוסית. אז התחיל המעבר בין מישהי שמנגנת ושרה לחברים עם הגיטרה והמפוחית למישהי שעוסקת במוזיקה באופן מקצועי. באותה תקופה גם הראל מויאל לקח את השיר שלי 'אין לי דבר' לאלבום הבכורה שלו, ומשם זה כבר המשיך".

משהו לסיום: "במפגש דיברנו על שירת נשים ועל מעמד האישה ביהדות בהקשר הפחות 'מחמיא'. חשוב לי שיוזכרו גם הצדדים היפים בדת ובמסורת: נתינה, אהבה, ערכי משפחה וצניעות  – בריאה ולא מחביאה. הרצון שלי לצעידה קדימה בא ממקום אוהב – אחרת, במה אנחנו שונות מכל המבקרים הרבים?".

שיר מזוהה: "אור מן המזרח" מאלבום הבכורה שלה משנת 2012 הנושא את שמה. השיר נכנס לאלבום "בת המקום 2" והטקסט שלו נלמד באקדמיה כמניפסט נשי.

מסגרת 2

"בהגבלה יש שלווה"

ריקה רזאל ון-לואן, ירושלים, נשואה + 8

כשריקה הייתה ילדה, היא הקימה להקה עם אחיה יונתן ואהרן רזאל – כיום סופר-סטארים במגזר הדתי,  ויהודה, שכיום רב. הם התארחו בתוכנית "סיבה למסיבה" והוציאו שני אלבומים, כולל להיט בשם "אני רוצה להיות נהג מונית". רזאל: "היה לנו מגניב וכיף בלהקה. לא חשבנו יותר מדי על העתיד. פשוט עשינו מוזיקה. כשיונתן הלך לצבא והחליט לפרק את הלהקה, היה לי מאוד עצוב".

אביהם, הפסיכולוג ד"ר מיכה רזאל העניק להם חינוך מוזיקלי קפדני, וגם חינוך לעסקים. "כל מוצ"ש היינו עוקבים אחרי הבורסה. דיברנו על נדל"ן".

ריקה, שהתחתנה בגיל 19, לקחה את הצד הזה לחייה הבוגרים, וכיום יש לה עסק לנדל"ן. "הייתי המפרנסת", היא מספרת, "בעלי הלך ללמוד. כבר בגיל 20 היה לי עסק ראשון של קייטרינג". במקביל לעסקיה, גידלה את שמונת ילדיה, וצפתה מהצד באהרן וביונתן מופיעים על במות עם המוזיקה שלהם. בשנים האחרונות חשה שהמוזיקה מתרחבת בתוכה ותיכף תגיח החוצה בפיצוץ. "כעסתי על עצמי שהזנחתי את העניין".

אז היא פועלת. לאחרונה שחררה את הסינגל "בדיוק מושלם" והשיקה מימון המונים לאלבום הבכורה שלה.

משהו לסיום: "אין לי תשובות כרגע. אני מתחבטת מה נכון ומה לא נכון ואיך יקבלו אותי בחברה הדתית שלי, שהיא חברה שאני מאוד מעריכה. אני לא כועסת על ההגבלות. בהגבלה יש שלווה".

שיר מזוהה: "בדיוק מושלם"

מסגרת 3

"אם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון" 

יפעת נטוביץ, ירושלים

נטוביץ למדה בבית הספר למוזיקה מזמור וכיום היא סטודנטית למדעי המחשב וביולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית. השבוע יצא הסינגל השני שלה "אגם קפוא" מתוך אלבום הבכורה "עד לאן" שייצא החודש.

מתי ידעת שתהיי מוזיקאית?

"הייתי בסביבה מוזיקלית, עם ארבע-חמש בנות בגיל 17-16 שידענו שאנחנו רוצות להיות מוזיקאיות. הסביבה עודדה אותנו, וגם ידעתי שאם לא אעשה את זה, אהיה בדיכאון. אני זוכרת רגע בסדנת מוזיקה, שבו המורה אמרה: 'כל היצירות שלי עכשיו במגירה'. זה הציק לי. הבנתי שאין מצב שאשאיר את המוזיקה שלי במקום הזה".

שיר מזוהה: "אגם קפוא"

מסגרת 4

בית ספר מזמור: "אין סלקטור בכניסה"

אחד מסימני המהפכה המוזיקלית בציבור הדתי הוא בתי הספר לאמנויות בכלל ולמוזיקה בפרט, שמוקמים מטעם הישיבות והאולפנות. בית הספר מזמור בקמפוס גבעת וושינגטון, שהוקם ב-2011, הוא צעד נוסף קדימה, בהיותו מיועד לאנשים בוגרים. איציק וייס, המנהל, מאמין שלמזמור יש חלק בהתעוררות הקול הנשי-דתי-מוזיקלי. "אני לא יודע אם זה בגלל מזמור או ביחד עם מזמור, אם אנחנו הביצה או התרנגולת", הוא אומר, "אבל ברור שיש עדנה בציבור הדתי בהסתכלות על המוזיקה. תמיד היינו טובים בלהגיד דברים, אבל פחות בביצוע שלהם. עכשיו יש מודעות לעטיפה, שלא פחות חשובה מאשר התוכן. אנחנו עוזרים לשכלל את הכלים ולממש את המהות של כל יוצר. הפרנסה תגיע אם אתה טוב בזה".

מה עמדתכם בנוגע ל"קול באישה ערווה"?

"זה בית ספר דתי, ומתוקף זה הוא מאפשר  ללומדים בו ללמוד בלי להתפשר על הערכים שלהם ועל ההלכה, ולכן לא תהיה אצלנו שירת נשים מול קהל גברי באופן יזום. מצד שני, אנחנו לא שמים סלקטור בכניסה. השיעורים נפרדים (לגברים ולנשים) כשיש שירת נשים, אבל אנחנו לא אוסרים על אף אחד להופיע מחוץ לבית הספר כרצונו. ואם תלמידה רוצה להתאמן עם גברים במסגרת בית הספר – נדאג להם לחדרים. על כל אחת לעשות את מה שהיא מאמינה בו ושום דבר לא צריך להגביל אותה. אם היא רוצה לשיר רק מול נשים, נעזור לה, גם מול מקומות שלא מאפשרים הפרדה מגדרית"

ואם היא רוצה להופיע גם מול גברים?

"אז בשביל זה היא לא צריכה אותנו".

פורסם בגלובס ב-6.1.18