אלפי מכתבים של אנשי רוח ופוליטיקאים, שהיו נגישים רק לחוקרים, נמנמו בארכיון "גנזים" במרתפי ספריית בית אריאלה. עד שבא פרויקט "גנוזים" והפיח בהם חיים. ועוד איזה חיים

"פטפוט חסר שחר, אפס מנופח ויומרני… בקיצור, חרא של סרט".

המילים הנ"ל – שמאור כהן מקריא ברהיטות מחויכת – אינן מתוך ביקורת סרט עדכני אלא נכתבו כבר בשנת 1970. הכותב: דן בן אמוץ, הנמען: אורי זוהר, יוצר הסרט הנקטל הנ"ל, "התרוממות".

המילים הצבעוניות האלה, ביחד עם מילים נוספות – עסיסיות, מרגשות, מצחיקות ובוטות, מתוך מאות אלפי מסמכים ומכתבים של משוררים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ורוח מוכרים – היו סוד ששמור לחוקרים ולאנשי אקדמיה, בארכיון גנזים שבמרתפי ספריית בית אריאלה. הקהל הרחב לא ידע על קיומם, והם המשיכו לנמנם במסתרים עד שצבי סהר – הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל עיתים, מעבדת התיאטרון של רנה ירושלמי, הוזמן לארכיון. התוצאה היא הפרויקט המקסים "גנוזים", שהושק ב-28.12.20 באירוע לייב, ובו שחקנים, מוזיקאים ואומני וידיאו מפיחים חיים במכתבים הישנים.

סהר, אדם יצירתי במיוחד, שבין השאר חתום על הצגת הילדים המהפכנית "מסע בין חלמונים", מספר: "זה התחיל מביקור שלי בבית אריאלה. אדיבה גפן, המנהלת של מכון גנזים, משכה אותי לשם. נדהמתי לגלות את השפע הזה. הבנתי שהמון חיים אצורים בתוך הדפים המתים האלה. ענת ספרן הצטרפה לפרויקט כמנהלת אמנותית איתי, ואגודת הסופרים ועיריית תל אביב נתנו לנו את האישורים. התחלנו לנבור. זה היה תהליך של שוטטות, וכשלא יכולנו כבר לשוטט שם פיזית, כי התחיל הסגר הראשון באפריל, קיבלנו מסמכים סרוקים והמשכנו בבית. מכל המסמכים, המכתבים הכי דיברו אלינו. הרגשנו שהם אוצרים את מרב החיים. חשבנו איך אפשר להפוך אותם למתאימים לתקופה שלנו – קורונה, סגרים. התחלנו לברור מכתבים שנראו לנו מעניינים, ושלחנו אותם ליוצרים, שיגיבו אליהם".

התגובות למכתבים – מרהיבות. יש שחקנים שפשוט מקריאים את המכתבים, בדרך כלל בארכיון עצמו, שמעולם לא קיבל פרופיל כה סקסי בזכותם. אחרים, מתרחקים מהמכתבים למחוזות מרחיבי-לב של תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית, מחול ובובנאות.

"המטרה שלנו היא לגעת בתוכן ולא בכותבים עצמם", מבהיר סהר, "ולכן האתר שלנו מחולק לפי נושאים – כמו אהבה, פוליטיקה, כסף, תלונות, התנצלות, תודות. זה בעצם פרויקט של תגובות – למצב, לאנשים, לארכיון. תמיד ארכיונים היו רק עבור חוקרים, ועכשיו הם גם עבור אמנים, ובזכותם גם הקהל מתחבר אליהם".

מה דעתך על ז'אנר המכתבים על נייר? הוא עוד רלוונטי לימינו?   

"לא חושב, אבל מצד שני, הילדה שלי לפעמים כותבת לי פתקים על נייר ואני מאמין שצורת הכתיבה הזו תחזור מתישהו. כי כשאנחנו כותבים משהו למישהו, אנחנו רוצים שהוא ישמור את זה, בניגוד להודעות טקסט שמוחקים אותן מהטלפון, או שהן נמחקות במילא כשמפרמטים את המכשיר".

האובססיה והטירוף

"הרשה נא לצרף את ברכתי אל ברכות רבות המגיעות לך ואליך, על היבחרך להיות ראש ממשלת ישראל. הייתי והנני, וקרוב לוודאי גם אהיה, מאלה החולקים על דרכך המדינית, על תפיסת עולמך ועל הפילוסופיה ההיסטורית שלך".

השחקן דרור קרן יושב ליד שולחן מינימליסטי מעץ. ברקע מגירות ומדפים עמוסי קופסאות. הצבע השולט אפור, אבל הטון שבו קרן מקריא את המכתב הנ"ל – שכתב עמוס קינן למנחם בגין – רחוק מלהיות אפרורי. יש בו להט, אירוניה, ביקורתיות, תחושת דחיפות ואפילו פרגון ואופטימיות, כמו המילים שהוא מקריא, שנכתבו בשנת 1977 – שנת המהפך שבה לראשונה עלה הליכוד לשלטון.

בסרט נוסף, דמות נשית – לא ברור אם ילדה, נערה או אישה – יושבת בבגד ריקוד, ספק רוקדת, ספק נאבקת בעצמה. זוהי עבודת וידיאו – יצירת אנימציה ומוזיקה תזזיתית של רן אלמליח, מלהקת כנסיית השכל, שהיא תגובה למכתב של יונה וולך. "אמור נא לי את האמת, האם אתה אוהב אותי"? כתבה וולך בת ה-13 לדני בן כיתתה. "בחרתי במכתב שלה מבין עשרות מכתבים שקראתי. לא יודע להסביר למה", מספר אלמליח. "הרגשתי שיש במכתב דברים שמרמזים על מה שהולך לקרות איתה בהמשך".

כמו מה?

"האובססיה שלה, למשל, והטירוף. ניסיתי להעביר את התחושה שעברה בי כשקראתי את המכתב".

מה הרגשת?

"אם הייתי יודע להסביר, הייתי כותב במילים – שיר".

אם כבר מדברים, אז מה שלומך בימים אלה? מה קורה עם הלהקה שלך?

"בזמן האחרון התמלאנו במוטיבציה. בזכות החיסונים, הרגשנו שזה תיכף נגמר, וקבענו להיפגש לחזרות על אלבום חדש".

באמת?

"ואז הגיע הסגר".

מתוך המבחר הגדול של מכתבים שוויקטוריה חנה – המוזיקאית, הזמרת וחוקרת הקול – נחשפה אליהם במסגרת הפרויקט, היא נמשכה לשני פתקים של המשוררת זלדה: "הרגשתי שבכל פתק יש משהו מאוד פרטי, שסיקרן אותי. שאלתי את עצמי האם אני יכולה לדמיין את עצמי כותבת כזה מכתב? דליתי משפטים מכל פתק. כתבתי לעצמי פתק עם המשפטים המיוחדים האלה והוספתי מילים משלי. הלכתי איתם ברחוב. בדרך לעבודה ולקניות זמזמתי אותם. נוצר לי מהם מרקם שמבטא משהו מאוד אינטימי ומיוחד: 'גם בליבי עמוק יש שיר'. זה היה המשפט הראשון שהלחנתי. זה הלך רוח פנימי (שרה כדי להדגים: 'בליבי'). פתק הוא דבר אינטימי. הוא לא שיר עם בית ופזמון. זה דיבור פנימי של אדם עם עצמו".

עם המילים המולחנות היא הלכה לגיא מזיג המפיק המוזיקלי. "מרוב שהקראתי לעצמי את השיר שוב ושוב, הגעתי אליו מאוד מוכנה. הכול קרה מהר ומדויק". התוצאה – סרט וידיאו יפהפה שצולם בתוך חלל שנראה מכושף. "זה בית של צייר מת", היא מספרת, "כבר שלושים שנה לא חיו בו. השיר, הלחן והקליפ מתקשרים לי לתקופה הזו,  עם החורפיות, הסגר, הבדידות והרצון לדבר למישהו קרוב שלא נמצא פה. זו תקופה שברירית שאתה צריך להקשיב ללב, ופתאום הוא רוצה לבכות. מצד שני, מורגשת גם תחושת החופש האמנותי שאיפשרו לי בפרויקט הזה".

האם מכתב על נייר עדיין רלוונטי לתקופה שלנו?

"הפרקטיקה של המכתב כבר לא רלוונטית, אבל הכוונות נשארו. מכתב הוא הרבה יותר קרוב ואינטימי. אולי כדאי לשמור את האופציה הזו למצבים מיוחדים. יש בזה משהו מגניב".

הפרויקט זמין ומזמין באתר "גנוזים"  https://gnuzim.itimensemble.com/

התפרסם בגלובס ב-15.01.2021

וכהן, אמן של להקות ("זקני צפת", "הזבובים", "צמד ראות", "הבליינים" ו"ישראלים/פעולה/סקס") הוא גם יוצר של אלבומי סולו נהדרים, ביניהם יצירת המופת "פרחי הרע" – שבה הלחין ושר שירים של המשורר שארל בודלר (שתרגם דורי מנור). הלהט בשירה, הלחנים המצוינים וגם המילים היפות והחכמות – ממשיכים להתגלות גם באלבום הנוכחי של כהן, אז מה התחדש? הכמיהה העזה לחוות עולם אחר, פלאי ופסיכדלי, שבו מרפים ומתמסרים לשלווה נצחית ("תן לרוח ללטף, תן לגוף להתעלף, על גבו של דב לבן,  ותרכב איתו ל[שם]". "בואי ננסה לעוף, בואי למקום שקוף", שר כהן בשיר האהבה היפה "איתך", שהעניק לאלבום את שמו, אבל לצד מוטיב השמש והאור מתנסח באלבום גם מוטיב סותר של קמילה ומוות, כולל מסקנות פסימיות על הימים שאחריו ("לא נהיה כאן כבר כשימצאו את התשובה לשאלה שלך") עם מודעות עצמית חזקה – "תיזהר במוות לא להתאהב", הוא מתרה בעצמו – והפחד להיות "בינוני".

שני השירים המקשרים בין האור לחידלון הם "ושוב" שהלחין למילים של לאה גולדברג, שבו הנערה  "מכבה בלאט את המנורה", עם המשמעויות הסמליות הנלוות; ו"הלך נפש" שהלחין למילים של רחל, שבו היום מת וכמוהו החיים, אך יש השלמה ("לא אמרה פי הגורל, גורל רודה, אלך בגיל לקראת הכול, על כול אודה!"). כך גם השירה של כהן – התשוקה נלפתת בעצב, הרוך ברוק ומורכבות שנצבעת בגווני הפרדוקסים ("מדבר כל-כך הרבה על חופש. מפחד ממנו כמו מאש. איך אפשר להישאר שבע, כשהעולם כל-כך רעב").

בהופעת ההשקה של האלבום – שנערכה לאחרונה במועדון צוותא בת"א – התחדד מוטיב המוות והזיכרון באמצעות שירים שכהן בחר לבצע מאלבומיו הקודמים, כמו השיר "העט של בנצי" שהלחין למילים של חנוך לוין ("ביום ההולדת של בנצי / בנצי קיבל עט / כל היום קשקש לו בנצי בעט / ובלילה מת / ישב לו אבא של בנצי / וכתב מכתבים בעט / מה כתב אבא של בנצי בעט? / 'בנצי מת'"), אבל גם התחזקה העליצות שוחרת הטוב של כהן, ששר בקול הבריטון היפה שלו חלק מהשירים כמו ששרים עם גיטרה סביב למדורה בקומזיץ של רומנטיקה, עם שיאים רקידים כמו "השכן שלא ישן" ופרידתו מהקהל בסיום "איזה אחלה עולם" (העיבוד שלו ל-what a wonderful world): "ובא לי כל-כך לומר שאתכם אני אוהב כל-כך".

"ככה זה יצא", חותם כהן גם את האלבום שלו, ונסכם בכך שזה יצא לו מעולה.

פורסם בגלובס ב-30.5.2018

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

"אל תיתני לי לחכות", הפציר שמוליק צ'יזיק בשיר "מה תאמרי", שהלחין ושר יזהר אשדות; "כמה זמן עוד תיתני לו לחכות", תהה צ'יזיק בלהיט הענק "רוצי שמוליק", שביצע אריאל זילבר. 23 שנים אחרי מותו, רק בן 42, פיטר רוט גאל מעט את צ'יזיק מהכמיהה להיות מוכר לפחות כמו שיריו. בעקבות אלבומו החדש "פיטר רוט שר צ'יזיק", הוא העלה מופע מרגש אמש (שני) במועדון הזאפה בתל אביב. "חמש שנים עברו מאז שהעליתי מופע לבד על במה", הוא פתח, והרחיב: "זה מופע בכורה של שני תקליטים, שלי ושל שמוליק צ'יזיק, שלא זכה בחייו להוציא אלבום. יש לי הרגשה שזה היה החלום שלו".

צ'יזיק, ששיריו היו תערובת של מתיקות ידידותית ותוגה בדידותית ממש כמו חייו, נמלא חיים על הבמה באמצעות רוט ונגניו המקצועניים: אופיר קנר בפסנתר, ברק קרם בתופים, הדר גרין בבס ורוט עצמו בגיטרה. היו שם שירים ידועים ושירים שרוט הלחין לכבוד האלבום. המופע יכול היה להיבנות כולו כמו מסיבה עליזה, שובבה וכיפית – יש לצ'יזיק, שהיה אמן פופ נפלא,  את השירים המתאימים לכך – אבל רוט, באומץ, בחר להבליט את השירים הכהים: "תני לי מחסה", "זרוק", "שוב לבד" ו"אף אחד לא מזיל דמעה". באמצע ההופעה רוט דקלם מהזיכרון את השיר "איש בודד איש נודד", ששרה במקור ירדנה ארזי. "עשרים שנות יגון וצער, עבר שלא נגמר", הוא ציטט והמשיך לספר על "חלום ספוג רצון עז להגשים את השאיפה". רוט הגשים את השאיפה של צ'יזיק בעזרת אורחים, שכל אחד מהם הוסיף לשירים הצ'יזיקיים את איכותו האופיינית. מאור כהן, בשמחת החיים שלו, שר את "סיבה למסיבה" – במקור שיר ילדים שכתבה לאה לופנפלד, צ'יזיק הלחין ואלי גורנשטיין שר בפסטיבל הילדים שנת 76'. כהן שר אותו ב-ר' מתגלגלת, ארכאית במתכוון, והצחיק את רוט שעשה לו קול שני. "ומי שבא-בא-בא-בא", הם שרו שוב ושוב בעליצות. אחר כך, תוך כדי שכהן התחבר לגיטרה והתכונן לשיר הבא, רוט, מרוצה, חזר כאילו לעצמו על משפט מהשיר הזה: "השחלתי גול אדיר". אחרי השיר "זרוק" הם שרו את "שרית הספרית" – "גילינו שקובי פרץ עשה קאוור לשיר הזה", סיפרו משועשעים, וכהן עיווה את פיו כשיצר, תוך כדי שירה, קריקטורה מצחיקה ששילבה בין ילדותיות לערסיות.

מוש בן ארי, לעומת זאת, העניק גווני רגאיי שהלמו את השיר "לעולם" ("מה שיש לי לומר"). קודם לכן הוא ביצע ברכות נחושה את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה" – אחד משני השירים שצ'יזיק ביצע בעצמו (את שאר שיריו-להיטיו הוא העניק לאחרים).

גם יזהר אשדות, שהפיק את האלבום של רוט, התארח ושר את שירו "מה תאמרי", שצ'יזיק כתב את מילותיו. "קיבלתי את הטקסט לפני כמעט עשרים שנה, וזה התנגן לי מיד", הוא סיפר. גם אתמול זה התנגן מיד ובהתלהבות חשמלית. אחר כך אשדות סיפר על "השיר הבא", שצ'יזיק הציע אותו לאריאל זילבר, "והוא לא כל כך רצה". מירון רכטמן (מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברה "בטי בם") הציע אותו ל"תסלם", להקתו של אשדות, "ולא רצינו". גם דיויד ברוזה לא התלהב. בסוף הוא חזר לאריאל זילבר, שנעתר לשיר אותו, כלומר את "החברה להגנת הטבע", ושידרג את הקריירה שלו בעוד להיט-על. קולו של רוט, שהתאים לשירים השקטים, מעט נבלע ברוקנרוליות של השיר, שהשניים תגברו והעצימו. חבל שאף אחד בזאפה לא רקד, למרות שהצלילים ביקשו בתוקף.

בהדרן רוט ביצע את "היא אוהבת" היפה שלו (שכתב עם דן תורן) ואת "סאן חוזה" של להקתו "מוניקה סקס". ואז, כשרק הפסנתר של קנר מלווה אותו, הוא שר את "רוצי שמוליק". בניגוד לטבעו השמח של השיר, רוט שר אותו בשקט-בשקט, דולה ממנו מעיינות כאב מפתיעים, ומשאיר לקהל לשיר את ה"אֶה אֶה" וה"אַה אַה" העליזים. וכך, בניגוד למחיאות הכפיים מלאות החדווה, ההופעה הסתיימה בטון עצוב. "כן, הלילה לא צריך יותר לחלום", הגיחה בכל זאת התקווה, כמו ב"סיפור אהבה" – עוד שיר של צ'יזיק: "סיפור אהבה, מעיין של תקווה, משאיר אחריו הרגשה טובה".

התפרסם ב-ynet ב-11.5.10

מאור כהן עוד מעט יגיח, מהודר בחליפה ובעניבה. בינתיים על הבמה ההרכב "החולות" – גיבורים ראשיים לא פחות ממנו. אורי גינצל בפסנתר, אייל גנור בבס, עופר גנור בגיטרה ושמעון אבן צור בתופים פתחו בלעדיו בקטע מוזיקלי ממושך. אחר כך הוא נכנס והשירה שלו גרמה לתגובת שרשרת סיבובית: חיוכים של הנגנים – שהרחיבו את המוזיקה – שבקעה מכלי הנגינה – והעמיקה את הצלילות – בשירה שלו.

נמאס כבר להדוף את הקלישאה שמייחסת למאור כהן שטחיות ומסתמכת על המִגוון העצום של סגנונותיו. קוראים לזה כישרון, רבותיי המאבחנים, וזה לא בא על חשבון העומק. היכולת שלו להגיש את היצירה המשתנה והמתחלפת בחינניות טבעית וכאילו אגבית, היא חלק מהעניין ומהסטייל. אבל די כבר עם התנצחויות בתי המשפט הטרחניות האלה. אין צורך להשתכנע, אבל מומלץ להקשיב. האפלולית הזאת במילא מטשטשת את האוריינטציה. הרי בחוץ עדיין אור. אז מהי המציאות הנכונה? כאן, כלומר ב"שיקאגו"  (1) כלומר "ניו יורק" (2), כלומר כשאנחנו רוקדים צמוד "לחי ללחי" (3), "זרים בלילה" (4) שכמותינו, אפופי "אבק כוכבים" (5).

בתוך האמריקאיות המשכנעת הזו בוקעת לרגע עברית, "הכי יפה בעולם" (6), אבל היא נשמעת חלק מובהק מכל מה שמושר כאן. פרנק סינטרה נשמע כמו פרנק סינטרה, מאור כהן נשמע כמו מאור כהן, פרנק סינטרה נשמע כמו מאור כהן שנשמע כמו פרנק סינטרה. זוגות האוהבים נראים מאוהבים יותר. היחידים נראים שלמים יותר. החברויות מהודקות יותר. המבטים חולמניים יותר והמנגינה של החלומות רהוטה ומתערפלת כדי לכסות שטח רחב יותר ונשאר יותר.

מאור כהן שר פרנק סינטרה עם "החולות", "האוזן השלישית", יום שישי 9.1.09   

(!)

(2)

(3)

(4)

(5)

https://www.youtube.com/watch?v=Pn27HYX_DYI

(6)

"דיסקגרפי", מאור כהן ("נענע דיסק")

השפע היצירתי של מאור כהן מתבטא לא רק בגיוון, אלא גם בכמות. התוצאה של 16 שנות פעילותו המוזיקלית המוקלטת היא "דיסקגרפי" – אלבום כפול וגדוש (בדיסק הראשון 17 שירים ובדיסק השני 20 + רצועה נסתרת). מיטב להיטיו כוללים את הפראיות הנערית המחוספסת של "זקני צפת" ("ריקי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר"), הרוך המהורהר של שירי האהבה ("הכי יפה בעולם", "טוב לנו יחד", "רק אל תלכי"), המהתלות המתוחכמות והמצחיקות ("שישי שבת", "השכן"), האלגנטיות שבשירי בודלר ("השמש", "החוזר", "את נשגבה לי") ושאר מעלליו המוזיקליים עם עצמו ועם שלל להקותיו. ויש גם שלושה שירים חדשים ויפים ("לילה עיר", "רגע לפני" ו"למה? אני אוהב אותך").

הבונוס: לגלות את השכבות שמתחת לחיוכים.

"כשתחשכנה עיניי – שירים ומוסיקה ממחזותיו של חנוך לוין" ("הד ארצי")

המוזיקה בהצגות של חנוך לוין לא היתה סתם מנגינת רקע, אלא חלק משמעותי מהעלילה וגם שחקן נוסף במחזות. האלבום הכפול "כשתחשכנה עיניי" כולל כחמישים משיריו, חלקם ידועים כמו "הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר" של יהודית רביץ, "מה אכפת לציפור" של "אחרית הימים", "טורקי טורקי" של מיקי גבריאלוב ועוד רבים (מלבד "לונדון" של חוה אלברשטיין, שמשום מה נעדר).

הערך המוסף של האלבום החשוב הזה הוא הביצועים שחלקם נדירים לשירים מתוך המחזות הראשונים של חנוך לוין, כמו "שחמט" מהמחזה "את ואני והמלחמה הבאה" (משנת 68') ושירים מהמחזות "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה".

הבונוס:  תיקי דיין מקדימה את ריטה ב"אני חיה לי מיום ליום" (משנת 77') בלחן של רפי קדישזון.

"שירים מאוירים ומבוארים", חבורת אטומיק

"אטומיק" הם חבורת ליצנים (ככה הם נוהגים להופיע) מוזיקלית, יצירתית וחרוצה. זה כבר האלבום השני שלהם, והוא מורכב משירים ידידותיים, נעימים בלחנים וחמודים בטקסטים, עם שמות ציוריים כמו "הים והדרקון הנורא", "קלודין המתוקה" ו"ניקולאי והשקית הירוקה".

לא רק השמות ציוריים. כל שיר מופיע על גלויה מאוירת שמתכתבת איתו באופן ויזואלי.

יש ב"אטומיק" חן קרנבלי עליז ועדין עם צועניות קרקסית שפורצת מכלי נגינה כמו צ'לו, כינור, מלודיקה יוקלילי וקונטרבס. אין להם קולות "מושלמים", אבל פשטותם סימפתית להפליא.

הזמרים והנגנים: ירון פישמן, תום קלנר, ניב הרמתי, אמילי בנט, טל יעקובוביץ'-קוהן, תם אקסלרוד ואורי נועז. המאיירים: רותי אלדגים, איציק רנרט, שרי לוין, תמר הק, קרן מאי מטקלף, קארן בן סימון, ליאת מנדל, נועה רבינר, גלעד סופר, ירון פישמן, אלה פישמן ומירב שחם.

הבונוס: הגודש הצנוע והחן.

"בוסה" ("אן אם סי")

מיכאל פרוסט ("מטרופולין"), יעל קראוס ונועה גולנדסקי (שתיהן מ"פניק אנסמבל") הוציאו את "בוסה" – אלבום ובו גרסאות בוסה-נובה לשירים ישראליים. הרעיון להעניק לפזמונים הישראליים המוכרים עיבוד כזה הוא לא פחות מהברקה. השירים מקבלים באופן הזה אנרגיות חדשות ומרעננות שמוציאות מהם איכויות שטרם נחשפו. בחירת השירים המוצלחת אחראית גם היא ליופי של האלבום. החל מהפתיחה הקלאסית – "כלניות" של אלתרמן ו-וילנסקי ועד "שמש שמש" של רותי נוי ואריאל זילבר, שמושר הפעם במתיקות גברית ונשית הרמונית. וביניהם שירים כמו: "מדוע לא באת" של ירמי קפלן, "חור בלבנה" של "רוקפור" ו"שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס וברי סחרוף. כל אחד מהם ומהאחרים מואר בתאורה לא צפויה שנצמדת אליו בטבעיות מפתיעה.

הבונוס: חלק מהשירים נצמדים אחר כך, וזה נעים.

"למה עזבתיני", יוסף מנור שפינדל * "חבורת שירו שיר" * "פוגה קטנה" (הפצה "אן אם סי")

מפעל החיים של המלחין נחום (נחצ'ה) היימן ממשיך להוציא פירות מבורכים, שמחלצים מהשכחה יצירות מופת ישראליות. הנה כמה מהם שיצאו באחרונה, וכמו בשאר האלבומים שעוברים תחת ידו, הם כוללים חוברת מושקעת ובה מידע רב ערך על היוצרים ועל הסיפורים שמאחורי השירים.

*

חבורת "שירו שיר" עם הסולנית הדסה סיגלוב, בעיבודו וניצוחו של מאיר הרניק פעלה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. במסגרת תוכנית רדיו שבועית פופולרית, מאיר הרניק לימד באמצעותה שירים עבריים. בהמשך יצאו אלבומים שאיגדו את השירים האלה, והם מופיעים בדיסק הזה. מדובר בקלסיקות ישראליות כמו "הורה מדורה", "טיול לילי", "תן כתף", "הילדה עם הצמות" ועוד. לאלבום מצורפים גם שישה מהשירים שהלחין הרניק, ביניהם "האיש שבקיר", "ג'ימאיקה" ו"המורה לזמרה" המצחיקים עד היום (בשני האחרונים מככבת יונה עטרי).

הבונוס: בזכות אלבומים כאלה נוצרים אלבומים כמו "בוסה".

*

בימים שלפני קום המדינה יזמה תנועת הנוער הציונית "הבונים" הקלטה של שירים עבריים באנגליה. למשימה נבחר יוסף מנור שפינדל, סטודנט ישראלי שלמד שם משפטים. חברת התקליטים הנודעת "His Masters Voice" הקליטה, והתוצאה היתה אלבומים שזכו להצלחה רבה ברחבי העולם היהודי ובמיוחד בישראל. למרות קול הבריטון היחודי שלו, שפינדל סירב להגדיר את עצמו כזמר ולהופיע, והעדיף לעסוק במקצועו – עריכת דין. במהלך השנים האלבומים שהושמעו ללא הרף ברדיו ובבתים, נשחקו. ריכוזם באלבום הזה, שנוקה מרעשי רקע ועבר עריכה דיגיטלית קפדנית, מאפשר לשמוע באופן אותנטי איך נשמעו בזמן אמת שירים כמו "שיר ערש" ("שכב בני, שכב במנוחה"), "אגדה" ("על שפת ים כנרת"), "יד ענוגה" ועוד.

הבונוס: חוקר הזמר אליהו הכהן מראיין את יוסף מנור שפינדל ומחלץ ממנו איכויות הומוריסטיות.

*

המוזיקה של נחום היימן תמיד השתדכה לטקסטים של מיטב המשוררים והפזמונאים. התוצאה היא אמנם שירים מצוינים, אבל הלחנים כבר כל כך מתמזגים עם המילים, עד שלפעמים קשה להפריד אותם זה מזה.

האלבום האינסטרומנטלי "פוגה קטנה" מספק הזדמנות טובה לחוות את הלחנים של היימן כשהם בתפקיד הראשי. הכוכב באלבום הוא הקטע הנודע "פוגה קטנה", עם ה"דבה-דבה-דבה" שהתפרסם בגרסה של צמד הפרברים וכאן הוא מופיע בשלוש גרסאות נוספות. וחוץ מזה ישנם גם "כמו צמח בר", "ריח תפוח אודם שני", "ארץ שבעת המינים" ועוד, מבוצעים בשלל ביצועים תזמורתיים, ובראשם התזמורת הסימפונית של פריז. העיבודים מגוונים וכוללים הגדרות סגנון וטמפו כמו: קלאסי-מהיר, מהורהר-איטי, ים תיכוני מהיר ואופטימי עליז.

פורסם ב-ynet ב-22.12.08

"דפנה והעוגיות" פתחו עם המוזיקה הקרנבלית שלהם. לפני השיר האחרון, דפנה קינן הסולנית הפעילה את הקהל: "יש בשיר הזה שורה רפטטיבית. תחזרו עליה איתנו. תשירו". וכך, עשרות האנשים שבאולם הדחוס שרו שוב ושוב: "העתיד נראה מבטיח", ובאותם רגעים הוא אכן נראה כזה מרוב רצון טוב.

בחצות (תזמון מדויק עם שמם) התייצבה על הבמה להקת "מידנייט פיקוקס". הקהל העתיר עליהם אמפתיה ובלונים, ואיתן רדושינסקי הסולן פיזר בחלל את התערובת הלא נורמלית אך מאוזנת של רוק מערבי וערבי, שובב ועמוק.

"מוניקה סקס" הפעילה עוצמה וחיוכים – בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל. אחרי השיר "איש קש", כשנדמה שהלהקה מיצתה את מכסת השיאים, עלה לבמה האורח הראשון שלהם, מאור כהן. מתברר שהלהט הגבוה במיוחד של הערב הזה היה בעצם צל דהוי לעומת האנרגיות שהחלו לקפץ על הבמה. "תגיד לי למה אתה לא ישן?", שרו כהן, מוניקה והקהל את השיר "השכן". "כי אני זה השכן!". ופתאום, היה נדמה ש"שיר השטות" הזה משקף בעצם את הנעשה במועדון – חוסר הסכמה להירדם כשאדם קרוב נזקק לך. צרחות ידועות, מקפיאות-מרתיחות, נשמעו לפתע והג'יברישיות שלהן בנתה הברה אחרי הברה את השיר "ריקי", גם הוא של "זקני צפת".  אחרי שכהן עזב הגיע האורח השני – חמי רודנר. "אני מתרגש, כי זאת הפעם הראשונה שאני מופיע איתם", הוא העיד, וכאשר שר את "השמיים הגבול" אפשר היה לחוש שהפזמון מתאר את ההתרחשות שבמועדון.

להקת "ליידי די" סערה גם כן, אבל הפעם הסופה נצבעה בנשיות. בשלב ההוא רק עשרות בודדות של קהל נשארו, אבל הן שרו מבלי להפחית מהמאסיביות שבשיריהן וריעננו בקאוור לשיר "גברים מקצוענים" של להקת "בלאגן".

השעה כמעט שתיים בלילה ורונה קינן עולה. "אני חושבת שמתבקש שאשיר רק שיר אחד", היא אומרת בצניעות. רק היא והגיטרה על הבמה. צלילות קולה משרטטת לאט את השיר "מבול". "והכל יקפא פתאום", היא שרה. וזה בדיוק מה שקורה לרגע, בתוך ההקשבה המהורהרת, כשהנתינה הופכת לקבלה והצלילים לשקט.

אירוע התרמה, מועדון לבונטין 7 תל אביב, יום ה' 11.12.08

פורסם ב-ynet ב-12.12.08