2017 נפתחה במהלומת כאב וחוסר אמון. מאיר בנאי היה יוצר אהוב שצניעותו ומופנמותו לא טשטשו את חשיבותו. קולו, בצבע שכמוהו אין, נארג בשירים מהזן הנשאר, שמהם בצבצה נפשו האורבנית-כפרית ("יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם", כפי שניסח זאת בשיר "וביניהם"). בציבור הישראלי התחושות לנוכח מותו נעות עדיין בין השתוממות וקושי להפנים את היעלמותו הפיזית לבין געגועים וכמיהה. להבדיל מחסרונו הפרטי, בזמר הישראלי מאיר בנאי הוא בן אלמוות. שיריו ממשיכים לפעפע, להשפיע ולהיטמע במעמקי המארג של המוזיקה הישראלית.

יוצרים מתועדים

המוזיקה הישראלית עצמה, מעבר ליוצרים אותה, לחווים אותה ולמתווכים אותה – התחזקה בשנה הזו מעצם ההכרה בהיותה מספיק מעניינת, מרגשת ועמוקה על מנת להתבונן בה, לתאר אותה, להתעמק בה ולחקור אותה. שני ספרים חשובים נוספו השנה בתחום זה: "על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים", שכתב חוקר התרבות ד"ר מוטי זעירא, ו"וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, מאת המוזיקאי והשדרן בועז כהן (ושניהם מצטרפים ל"ארול אחד", הביוגרפיה על מאיר אריאל שכתב נסים קלדרון ב-2016).

גם הטלוויזיה חגגה את המוזיקה הישראלית. השבוע שודר הפרק האחרון בסדרה התיעודית המצוינת על אריק איינשטיין, "שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר עם אבידע לבני ואסף אמיר. הצפייה בה נעה בין עונג טהור מהיופי – בקולו של איינשטיין, במראהו, בשיריו ובהתנסחויותיו, לבין תחושת החמצה עזה – ממותו המוקדם מדי, וגם נוכח ההימנעות שליוותה את חייו.

אריק אחר – לביא – זכה השנה לסרט תיעודי בשם "למה לא אמרת לי", שיצרה יעל לביא, בתו. הזווית הפעם היא אישית-משפחתית, ודווקא החוסרים שנחשפים בסרט בחייו ובשיריו הופכים את זִכרו לשלם יותר.

גם זוהר ארגוב קיבל השנה סדרה שמנסה לפענח אותו – במוצהר, ואותנו – בעקיפין. "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" שיצרו דני דותן ודליה מבורך מעמתת את תהילתו האמביוולנטית עם נסיבות חייו, דרך שיריו.

וכך, באמצעות התיעוד של היוצרים האלה, במדיות השונות, מזדקפת פתאום הישראליות עצמה, שהמציאות הפוליטית והשגרה הקיומית כה נוטות לכופף.

דואט כעת

דואטים אינם ז'אנר חדש במוזיקה הישראלית, אבל 2017 יצרה איתם כמה שילובים מעניינים, לרוב של רוקיסט או ראפר עם זמר ים-תיכוני. דוגמאות מייצגות: "לנשום" של אליעד ושמעון בוסקילה, ו"אהבה כזו" – זהבה בן עם עידן רייכל. הדואט המצליח הכי טרי הוא "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם. לכאורה ניגודים: הדור המבוגר שר עם הדור הצעיר, ושניהם משתייכים כביכול לזרמים שונים. למעשה, ארצי ואדם דומים, לפחות במיקומם במרכז האמצע של פסגת ההצלחה. לשניהם חוש מדויק לפענח קוד ישראלי המוני – שמקביליהם הפוליטיקאים היו שמחים לשים עליו את ידם כדי לסחוף ולספוח את קהלם הרב. מזל שהמפלגה של ארצי ושל אדם היא מפלגת המוזיקה, והתוצאה היא שיר מהודק ונעים.

נצ'י נצ' – עכשיו לוהט

מה יש בו, בנצ'י נצ' (שבתעודת הזהות שלו מוכר כרביד פלוטניק), שכה מנצנץ עכשיו? השנה הוא הוציא את אלבומו הרביעי, שאומנם נקרא "שפל וגאות", אבל בפועל, הגאות המוזיקלית גוברת אצלו, מציפה את נוכחותו ומרחיבה את קהליו.

יוצרים רגישים הידועים בטעמם הטוב ובאנטנות הרגישות שלהם, כמו אהוד בנאי, דודו טסה ואחרים – קישטו בו השנה את הופעותיהם. כשהוא שר איתם, נהרו פניהם. כששיריו נצבעו בצבעיהם ושיריהם נצבעו בצבעיו – האלכימיה הזו הוכיחה שהוא לא רק ראפר מוכשר, אלא קודם כול יוצר משובח. ושהוא דינמי – מתפתח ומשתכלל מיצירה ליצירה, ושמה שזוהר בו איננו הביטחון בעצמו אלא דווקא הפגיעות.

התפרסם בגלובס ב-28.12.2017

מסורת היתה מילת הקוד, שהפעילה את המנגנים, השרים והקהל. העיתוי: סמוך לראש השנה ולימים הנוראים, תקופה מרוצפת בתפילות, פיוטים ומזמורי סליחות. למה בעצם סליחות? ג'קי לוי סיפר על יונה הנביא, שנמלט מאימת שליחותו, והסתתר באונייה. אחד הספנים שאל אותו "בן אדם, מה לך נרדם"? – משפט המפתח שעליו מתבססות הסליחות שהם "האירוע היהודי המוזיקלי ביותר. אפילו יותר מפורים ומחנוכה. תן ליהודי לבקש סליחה", המשיך לוי, "והוא פוצח בשיר".

ואכן, השירים – מלווים בנגינה מרהיבה – מילאו את הבמה, מתובלנים למכביר בכלי מיתר והקשה מזרחיים. רשות השירה ניתנה תחילה למקצוענים שבאו מהתחום – החזן ר' חיים לוק וסולן התזמורת האנדלוסית ליאור אלמליח. בחסדי קולם הם החיו מנגינות וטקסטים עתיקים, שמילותיהם הוקרנו על שיקופיות (יוזמה מבורכת שמתחילה לצוץ בהופעות שבהן מכבדים גם את המילים) ושמחבריהם נושאים שמות מפוארים כמו ר' יהודה הלוי ("ישן אל תירדם", "יה שמע אביונך") ור' משה אבן עזרא ("אל נורא עלילה"). ר' לוק עודד את הקהל להצטרף אליהם. "כולנו צריכים לבקש סליחה", הוא אמר בחיוך, "לא רק הפייטנים".

והקהל נענה בשמחה. המוזיקה פשוט דרשה את זה, מעוררת בקצב הולך ומתגבר, עם שירים ידועים כמו "אדון הסליחות", שממש מתבקש לשיר אותם. האולם הפך לבית כנסת, הקהל למתפללים והפייטנים שעל הבמה לחזנים, על רקע האקוסטיקה המשובחת של היכל התרבות. הצטרפו אליהם, טיפין–טיפין, גם מוזיקאים שלכאורה באים מז'אנרים שונים לחלוטין, אך כל אחד מהם כבר הוציא אלבום "יהודי", רלבנטי לחלוטין. מאיר בנאי, בג'ינס, קסקט וחיוך ("זה היכל התרבות, אבל מותר לכם להשתעל"), שר את "לך אלי תשוקתי" (פיוט שפותח את תפילת ערב יום הכיפורים) שהלחין למילים של ר' אברהם אבן עזרא והוא מבצע גם באלבומו האחרון.

התזמורת עיבתה את הלחן היפה עד שלמרבה הצער השיר הסתיים, אבל אחריו הגיע הפיצוי – השיר "שמע קולי". המנגינה שלו התגברה ופילסה דרך לשיר הקצבי, שבנאי שר בהתלהבות, ממחיש את התובנה של ג'קי לוי על הניגוד הכה יהודי בין מילים מיוסרות (עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים") ללחן עליז, שהאנרגיות הרוקיסטיות של בנאי הלהיבו עוד יותר. "היכל התרבות הפך להיות קטן", ציטט ג'קי לוי מישהו מהקהל, ומישהו אחר רמז במילה אחת על הצעד הבא המתבקש – "קיסריה".

קובי אוז, מלווה במיכה שטרית, איחל לכולם: "מי ייתן ובשנה נהיה חברת מופת, שדואגת לכל החלשים שבה", ושר עם שטרית (שהוציא עם אלמליח אלבום פיוטים בשם "אלמליח לרוז שטרית") את "שוועת עניים" – פסוקי תהילים רלבנטיים שהלחין ושר באלבומו החדש "מזמורי נבוכים". מאוחר יותר הוא גם הוסיף את "אלוקי", שיר שמשלב הקלטה של סבו נסים מסיקה ז"ל, ואת "געגועיי לגעגועים" החפלאי.

בחלק השני של המופע, אחרי ההפסקה, בין הפיוטים שהמשיכו להוביל לוק ואלמליח, הושמעו גם להיטים שהטקסטים שלהם מהדהדים את נושא הערב. וכך, מאיר בנאי העניק ביצוע – מעט מהוסס ולא מדויק, אך מלא רגש – ל"שער הרחמים" שלו. "שירו של שפשף" (שכתב לו יאיר ניצני) הלם גם הוא את המעמד במילותיו "וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה", הפעם הביצוע סחף. מיכה שטרית הוסיף את "בגלל הרוח" (והודה ללאה שבת, "שהרימה את השיר מהרצפה כי זרקתי אותו" והלחינה את השיר, ולשלומי שבת המבצע המקורי). קובי אוז הצטרף אליו בעונג, ובהמשך ליאור אלמליח שר איתו את "שמחות קטנות". "יהללו, יהללוך מלאכים", הם שרו עם הקהל, והערב הזה באמת היה מהולל ומרובה שיאים. האחרון שבהם היה כאשר משני צידי הבמה נעמדו שלושה נערים לבושים לבן ותקעו בשופרות, ותוך כדי כך הגיעו לוק, אלמליח, שטרית ואוז. הפיוט שאיתו בחרו לסיים את המופע היה "אל נורא עלילה", שמושר בתפילת נעילה – החותמת את יום כיפור. תוך כדי השירה המרוממת, ששת הנערים תקעו שוב בשופרות, ותקיעתם נשמעה כמו צפירה, זועקת ומעוררת יראה. השירה והמוזיקה גברו עליה וריחפו מעליה, וכך גם מבטי האנשים.

07.09.10, ynet

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08

שכל זה כי אין אהבה…  
 

שעתיים חזקות ביופיין עברו, כולל ההדרנים שמסגרו את ההופעה בטקסטים הדתיים, אבל ההדרן הראשון היה דווקא השיר "אליה". 

משקפיים כהים
חול בשיער
שקט פרוע.
במגרש מנגנים
שני אנשים
קצב קבוע
עיר בלבן
כמו סרט ישן
ריח מתוק
הוא בא מרחוק
אליה

ואותם משפטים
זה מתחיל או זה נגמר
רק עכשיו, אין מחר
קחי הכל או שום דבר

הכל, ברור שלקחנו הכל. מזה וגם מזה. משניהם.

וכך, כמו נעתרו לקריאה מיסתורית, הגיעו ומגיעים מוזיקאים, כל אחד בסגנונו הייחודי, אבל בעיתוי משותף, למנגינות ולטקסטים יהודים מסורתיים. עובדיה חממה ויונתן רזאל שאלבומיהם זכו להצלחה, ומיכה שטרית עם ליאור אלמליח, אהוד בנאי, שלמה גרוניך ואחרים שעומדים להוציא אלבומים המבוססים על פיוטים ופסוקים מהמקורות. מאיר בנאי, שש שנים מאז אלבומו הקודם, יושב בנחלתו החדשה-ישנה בטבעיות. זו הפעם הראשונה שבה הוא שר מילים שאינן שלו, אבל הן נשמעות שלו, למרות חתימותיהן השונות: שלום שבזי, אבן גבירול, אברהם אבן עזרא ופייטנים נוספים. כשבנאי שר את המילים "בתוך חיקה מלוני" (מתוך "איילת חן" של שלום שבזי) מרגישים את הביתיות, שגם עוברת למאזין וגורמת לו לעבור בעצמו לדירה הזו.

נושק גם כשהוא נושך

חדר אחרי חדר, שיר אחרי שיר, וכולם מרגשים – יפים ועשירים, אבל צנועים. מנגינות חדשות למילים ישנות, מנגינות ישנות בעיבודים חדשים, מנגינות חדשות על בסיס לחנים עממיים, והן מתמזגות עם המילים בקולו החם של בנאי. הקול הזה נשמע נהדר – חם, ידידותי, נינוח, רך מתמיד, אבל גם מגוון עם הבעה מיוחדת לכל ניואנס, מורכב ומוקפד. ניכר שבנאי בנה בהתכוונות כל צליל והתאים את עצמו לתוכן. למשל, ב"שמע קולי", שבו הוא מתעצם בקול מוכפל כשהוא משחק בין איטיות לחיפזון בהתאם לדחיפות של התפילה. בשיר "לך אלי" (שיצא כסינגל ראשון, שהצלחתו הקדימה את הוצאת האלבום) חשים בבירור תשוקה ממש פיזית לאל. בפיוט "מקהלות עם" שהוא טקסט של שמחה, בנאי מוסיף גוון של עצב בלחן ובהגשה. ומלבד תפילות ושירי אהבה לאל, שנחווים גם כשירי אהבה משכנעים לדמות בשר ודם, ישנו גם שיר בשם "המשחק בקוביא" (שמחברו אינו ידוע) ובו ביקורת על תופעת ההימורים, אבל בנאי שר את הטקסט המאיים והמקלל ("אחריתו מרורים"… כל אנשי ביתו שונאים אותו ומצפים יום מותו בשמחה ובשירים") בעדינות. נושק גם כשהוא נושך, ומסיים בטון ערגתי, שמרמז על אמפתיה למהמר המוקע.

מאיר בנאי נשמע באלבום הזה שלם, אבל לא זחוח, וגם ישראלי לא פחות מאשר יהודי. זה מתבטא באופן שבו הוא מזדהה ומעורר הזדהות בתיאורי עונג וכאב שנשמעים בני זמננו עם נאמנות הן למקורות המוזיקליים היהודיים, בעיקר בסגנון מזרחי עממי (במיוחד בפיוט "בזוכרי על משכבי") והן בנאמנות למקורות הרוק שגם הוא נוכח. לשילוב המוצלח הזה אחראי גיל סמטנה שהפיק מוזיקלית ועיבד עם בנאי ועם אור ברקת, מיכאל אבגיל, עמית יצחק ודוד עדה – שגם ניגנו היטב. התוצאה היא מוזיקה נעדרת גימיקים, שבנויה על נגינה בעלת עומק הניזון מהרגש. ביחד הם יצרו חום של הופעה חיה – תוצאת ההקלטות שנערכו בטייק אחד של נגינה משותפת.

כדי ליהנות מ"שמע קולי" לא חייבים להאמין, אפשר להיות אתאיסטיים וכופרים. היופי הזה כה מושך עד שניתן לחוות אותו גם מבחוץ. הלב כבר יעשה את שלו, כל מה שנדרש הוא אוזניים כרויות.

"שמע קולי", מאיר בנאי, אן אם סי
פורסם ב-ynet ב-16.12.07