"ארמונות עשן" הוא אלבומה השני (הראשון, באנגלית, יצא בשנת  2013 והפך לאלבום זהב) והראשון בעברית. קולה העשיר של מקסימיליאן, שבשנים האחרונות טווחו נגרע בשל בעיות במיתרי קולה, מתבטא באלבום ברכות ובמתינות. יש באלבום שירים על רצון להגשמה תוך כדי חיפוש דרך מבולבל: "יש סיבה, אין סיבה, באיזו מסיבה אני?… ממחר אני אני… לפעמים רגעים מצטברים, מתוקים מתוקים. לפרקים, לא לפה לא לשם" – וזאת הבעיה באלבום הזה. ה"לא לפה, לא לשם": לחנים מורכבים – גם הפשוטים שבהם מתוחכמים מוזיקלית, באופן שלעתים מקשה על התחברות מצד המאזין; זאת כשהיא מצהירה "פשטות", אבל אפילו שיר הנקרא "שיר פשוט" –  אינו פשוט – גם בתכנים (עזיבה) ובעיקר בלחן ובעיבוד (עתיר גיטרות, קלידים ותכנותים). "בוכה בדרך", היא שרה בו, "משיר פשוט פשוט פשוט" – וזה בדיוק מה שחסר באלבום הזה, שירים פשוטים שיגרמו לבכות. או לעלוץ.

בשיר היפה "אפס סבלנות" שמתאר שחיקה זוגית, דווקא נרמז שינוי – הכנות לפעולה אקטיבית שתנפץ "כפתור של אוטומט שהשתלט עלינו", והשיר "1990" עוסק בהגירה. "יש משהו משחרר בלאהוב בשתי שפות" – אבל מקסימיליאן לא תמיד נשמעת משוחררת. יש באלבום משהו מאולץ,  "אמנותי" במובן המרוחק. היא שרה על מילים ש"מתגלגלות על הקצוות" – אבל הגלגול הדינאמי לא מורגש, וגם לא הקצוות המרתקים.

"היופי מצמרר, הריח ממכר", היא מתארת בשיר בשם "עד כדי כך" – אבל לא חשים את הצמרמורת  ואת ההתמכרות. מקסימיליאן שרה על תחושות, אבל כמעט ולא מייצרת אותן, למעט בשירים מקסימים בודדים מדי באלבום, כמו "דניאל".

מוקפת באהבתם של הצמד המוזיקלי המוערך "גיא ויהל" (גיא מנטש ויהל דורון), שהפיקו ועיבדו מוזיקלית, כשמנטש הוא גם בן זוגה ואבי בתה – ההרמוניה הביסה "אכזריות" הכרחית של עריכה שתפקידה למגר את המדשדש, לוותר על המתבקש וליילד את הייחודי, הפועם בפעימות שאולי רק אדם זר, חיצוני לה – יעורר ויחלץ. כי האישיות המוזיקלית היצירתית של מארינה מקסימיליאן – עדיין משוועת להתבררות.

התפרסם בגלובס ב-19.5.2016

"בן אדמה", אנסמבל שם-טוב לוי ("התו השמיני")

שם-טוב לוי והאנסמבל הנפלא שלו חוזרים, שלוש שנים אחרי "תחנות רוח", ומביאים איתם את "בן אדמה" – אלבום שבו עולמות שונים ממשיכים להשתלב זה בזה: ביאליק לצד ר' יהודה הלוי, אינסטרומנטליות ועושר מילולי, מודרניות ומסורתיות, מוזיקה ערבית וטנגו ארגנטינאי עם אתניות ספוגה בג'אז. הכל מתארגן בחותם המקורי, היצירתי, המורכב והעמוק של שם-טוב לוי.

כל אחד מהמוזיקאים, שגם משמשים כמקהלה, מעניק ליצירה את שירתו ואת נגינתו הייחודית: צור בן זאב בקונטרבס, גדי בן אלישע בגיטרות, שרלי סבח בעוּד, גרשון ויסרפירר בעוד, בריטון וג'ומבוש, נעם חן בכלי הקשה ושם-טוב לוי בחליל ובפסנתר המפורסמים שלו. חלק מהרצועות יפהפיות וכל השאר – מקסימות.

"אותו רקיע, משירי שמשון חלפי" ("הד ארצי")

"כי טוב יותר שיר לֵזַמֵר" – היטיב לסכם המשורר שמשון חלפי בשיר "היינו פה היינו שם" של להקת הנח"ל. השיר, ביחד עם עשרות שירים נוספים, ישנים וחדשים, מופיעים באלבום הכפול "אותו רקיע – משירי שמשון חלפי".

לצד שירים נודעים בביצוע אושיות זמר ישראלי כמו שמעון ישראלי ("שיר הלחם"), אריק איינשטיין ("אביב"), סוזן ופרן ("לאן מובילות הדרכים"), עפרה פוקס ("איזה בוקר של זהב") ואסתר עופרים ("סתיו"), משתתפים מוזיקאים עדכניים כמו שלומי שבן (בשיר "ללכת") ומרינה מקסימיליאן בלומין (בשירים "לאן נוסע הענן" ו"למה רץ הנהר"), שיצרו לחנים חדשים למילים של חלפי, וגם יוצרים פחות ידועים אך לא פחות מוכשרים, כמו דרור בן יעקב, שהלחין את השיר "כמו כדור", ואבינועם לסרי, שהלחין את "וייקח הבורא".

עטיפת האלבום 

מפעים לגלות איך שיר אחד בשם "שיר בלי שם" מוליד שני שירים, כל אחד יפה באופן אחר, שהלחינו מוזיקאים שונים – יסמין אבן ושרון מולדאבי. תענוג נוסף בהאזנה לאלבום הוא לשמוע את שמשון חלפי קורא בקולו חלק מהשירים, בעיקר בדיסק השני שבו קוראים משיריו גם השחקנית חנה מרון והמשוררת רחל חלפי, בתו של שמשון, שערכה והפיקה את האלבום עם בועז הראל, וגם הוסיפה הקדמה מחכימה ומושקעת.

"שלושים ושלוש", עלמה זהר ("התו השמיני")

זהו רק אלבומה השני, ורק שנתיים היא בתודעה. ובכל זאת, עלמה זהר ראויה להיות כבר חלק ממחזור הדם של הזמר הישראלי. במקוריותה, בדעתנותה, בלחניה היפים ובכתיבתה הטובה, בתודעתה הישראלית והיהודית ובזיקתה החברתית והאקולוגית – היא מגישה שירים מרתקים באלבומה "שלושים ושלוש".

צבע קולה הייחודי של העלמה התעדן והתמתן מאז אלבומה הקודם, והיא שרה בשלווה גם על נושאים לא קלים, ויוצרת בכך ניגוד מעניין. אל תחמיצו את "אוניות", הדואט היפהפה שלה עם גבע אלון,

"יהודית ויעקב – שירים מהבית", יהודית ויעקב רביץ ("הליקון")

אח גדול מלווה בעדינות בגיטרה את אחותו הקטנה ששרה שירים ישראלים שקטים. זהו, אין יותר, אבל זה הרבה כשמדובר ביוצרים כה מוזיקליים.

יהודית רביץ ואחיה, יעקב רביץ, מגישים במתיקות מינימליסטית שירים מהבית שלהם ושלנו – קלאסיקות ישראליות באווירה של שישי בצהריים כמו "אתם זוכרים את השירים", "פרח הלילך", "תפוח חינני", "שני שושנים" ו"הו ארצי מולדתי".

מושלם להקשיב לאלבום בשעות החסד של בין סיום השנה הנוכחית לתחילת השנה החדשה. יהודית רביץ שרה את השירים, אבל לא כזמרת, אלא כמישהי ששרה לתומה, להנאתה, בלי לפאר את קולה. אפילו את "אור" המוחצן, שמזוהה עם העוצמה הווקאלית של שושנה דמארי, רביץ שרה במתינות, שמדגישה את הרוך שמסתתר בו. יעקב מפציע בקולו הנעים רק בשיר אחד – "לפנות ערב", וחבל. כשתקשיבו להם תזהו פתאום קול נוסף, מוכר להפליא, שהצטרף אליהם – הקול שלכם.

"קול וחומר", אושיק לוי ("High Fidelity")

איזה אומץ. אושיק לוי התחבר לקלאסיקות רוק ישראלי, כמו "חור בלבנה" של "רוקפור" ו"איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", אבל הוא לא בחר בדרך הקלה. לכאורה, היה מתבקש שילביש על השירים בקלילות את קולו החם, המזוהה עם שירים כמו "חוזה לך ברח" ו"זה מכבר".

למעשה, הוא בוחר בשירים קודרים ומרשה לקולו להישמע צרוד ופגיע כשהוא שר אותם באיטיות אפלה. ויש גם את השיר "לישון", רמיקס של הלהיט שלוי שר במקור. על רצועת השירה המקורית שלו, שנשמעת ממרחק, מולבש הפעם קולו הנוכחי בעיוות אלקטרוני מכוון, שמדגיש את הגוונים המדכדכים: "לא רוצה חומר, לא רוצה רוח, אין לי סבלנות… פשוט נשבר לי, הסוס נגמר לי" (מילים: מאיר אריאל).

האלבום, בניהולו ובהפקתו המוזיקלית של זיו ריינר, הוא פסקול אידיאלי לימי חשבון הנפש של טרום יום כיפור עם טקסטים הולמים כמו "למעלה, גבוה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן / על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת מבקש רק עוד קצת זמן" (מילים: מיכה שטרית).

תזכורת לנבחרת

והנה היוצרים שאת אלבומיהם שיבחנו לאורך השנה היוצאת: שי גבסו, דני סנדרסון, דניאלה ספקטור, מתי כספי, "הדג נחש", שאול בסר, "הקרקס של דולי", קובי אוז, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, שפי ישי, תומר בן אפרים, אודי דוידי, "קיצו", גבריאל בלחסן, עמיר בניון ויהודה מסס, רוקפור, ארז לב ארי, אריאל הורוביץ, סיון שביט, שלמה בר, ישי קיצ'לס, אפרת גוש, "ג'ירפות", יעל קראוס, אורן ברזילי ו"אדיר והילדות".

פורסם ב-ynet ב-6.9.2010

הפעם נוספה לכך נקודת מוצא שחוללה את הקסם ויילדה אותו לאורך כל ההופעה. מגדל השיר ("Tower of Song") – אותו רעיון מופשט שהגה לאונרד כהן בשירו הארס-פואטי, קיבל אתמול צורה מוחשית כשהתממש על הבמה במלוא צבעוניותו הוויזואלית באמצעות עבודת וידיאו ארט נפלאה של היוצר עמית פישר וחברת "לוקומושן". וכך, כששבן שר, למשל, את גרסתו האישית לשיר "אל תלכי מכאן" של ז'ק ברל, מצלמת הווידיאו שיקפה אותו בפנים מוגדלות והקפיאה את חיוכו. מתוך החיוך הענק, שכיסה שטח רחב במגדל – בקעה לא פחות ממרינה מקסמיליאן בלומין והיא שרה עם שבן את "רוזה מרציפן" של שלמה גרוניך. בהמשך, מתוך אותו מגדל – ספק מוחשי ספק הולוגרמה – קרן אן הצטרפה לדואט בשיר של מאיר אריאל "דומם עם זוג נאהבים". איכויותיה הצרפתיות ומתיקות קולה התאימו לסיפור האהבה המצחיק-עצוב שמשלב אומנות עם זכרונות. גם אביב גפן הפתיע, הפעם בצילום וידיאו, כשגילם את עצמו בגרסה של שבן ל"החיים שלי טובים" מאת רנדי ניומן.

וכך, פורס את מקורות השראתו, המופשטת – "נוקטור" של שופן, העליזה – "ככה סתם" של ע. הלל והגרוטסקית – "שגר פגר" של "הבילויים", שבן מילא את החלל בממתקים כשהוא שולף את הצלילים כמו קוסם. המילים, לעומת זאת, עברו כמו חומר גלם או דלק תחת שירתו ונגינתו. מרוב שליפות מהירות ושינויים מקצביים מסחררים, הן לא תמיד נשמעו במלואן, למרות האקוסטיקה המעולה. ובכל זאת, שבן הצליח לגרום לקהל לחוות מגוון של תחושות, בהתאם לקטלוג הרגשי שהיטיב לפרוש מולו. וכך עברה צמרמורת באולם כשהוא עזב את ישיבתו בעמדת הפסנתר הבטוחה ועמד מול הקהל כשרק תוף בידיו. "אם יש ילדים באולם, זה יהיה זמן טוב לקחת אותם לסיבוב קצר", המליץ בסרקסטיות לפני ששר את "בחצרות בחושך" של ערן צור ו"טאטו", המתאר אונס ורצח מנקודת המבט של הפושע. זה היה אחד מהשיאים הוויזואליים של הערב, כשעל רקע שירתו הסטטית של שבן הוקרנו תמונות נעות שיצרו תחושה כאילו שהוא אכן צועד, באופן מפחיד, מוכרחים להודות, "בחצרות, בחושך".
 
"אני נשאר על הבמה לעוד זמן מה", הוא חתם את החלק שלפני ההדרנים  בשיר "להוליך שולל את המוות" של ז'ורז' ברסאנס, שבמהלכו, הווידיאו המחיש את הזדקנותו. אחרי שעזב את הבמה וחזר, מרינה מקסמיליאן בלומין חזרה איתו והם שרו את "כשהיית איתי" של שבן עצמו משני עברי הפסנתר. אחר כך הצטרפה אליו האורחת השנייה, קרן אן, לשיר "מותק את אצלי בראש" שעברת מבוב דילן באלבומו הקודם. אחרי כמה שירים שבניים ישנים כמו "דניאלה" ו"עברנו לצפון", הקהל ביקש, וקיבל, שיר חדש. "אין צורך באורות קטנים. אני רואה את העיניים שלכם", הוא שיקף את האווירה באולם לפני ששר שיר ערש לא שגרתי לבן שלו, ש"עדיין לא עומד להיוולד". וכך, ביצירתיות המאפיינת אותו, שבן הרכיב ופירק תוך כדי השיר קלישאות מהופכות כמו: "יש נביא בעירו", "הנחתום מעיד על עיסתו" ו"הסתכל בקנקן". "כבד את אביך הטוב. טוב, גם את אמך" – הוא שר, והוסיף: "הדרך לגיהנום רצופה מאות גני עדן קטנים". אתמול היו שם אלפים כאלה.

פורסם ב-ynet ב-11.11.09

אומרים שכלבים וילדים גונבים את ההצגה, אבל דידי ברידג'ווטר, אחת מזמרות הג'אז המובילות בעולם, לא הרגישה מאוימת אמש (א'). לבושה בשמלה שחורה, ועליה גלימה אדומה, היא עלתה על הבמה, והכלב הלבן שלה בעקבותיה. היא הרשתה לו לומר שלום לקהל המשועשע, ואז הוא נשלח אל אחורי הקלעים, מביע מדי פעם את מחאתו בנביחות, שקולה העמוק והדומיננטי גבר עליהן בקלות.

ברידג'ווטר היא אורחת ותיקה בפסטיבל הג'אז בים האדום, שנפתח אתמול בנמל אילת בפעם ה-23, ותחושת הביתיות שלה הוסיפה לקולה, החם ממילא, ממד אינטימי. "אם המוזיקה גורמת לכם לרקוד, תהיו חופשיים", היא עודדה את הקהל, כולל ילדה בת עשר, שאחרי שניהלה איתה דיאלוג ספונטני, הזמינה אותה לבמה. וכך הן רקדו שתיהן וברידג'ווטר חייכה ואמרה: "זה החופש שאני מדברת עליו – החופש של ילדים".

החמישייה הנפלאה, שמלבד ברידג'ווטר כוללת את אדסל גומז בפסנתר, אירה קולמן בבס, פרנל סטורנינו בכלי הקשה וגבריאל "מינינו" גריי בתופים, העתירה על הבמה מקצבים אפריקאים וספרדים גרוביים להפליא, ארוטיים לעתים, אבל מעל הכל, היתה זו אישיותה המשובבת של הזמרת. "אני אוהבת אתכם. אתם מרגישים טוב"? היא שאלה את הקהל. "כן" – הקהל בהחלט הרגיש טוב, וגם הוא אהב אותה.

היתה אווירה חגיגית אמש במתחם הנמל. אנשים במגוון גילאים, כולל נוער וילדים, הסתובבו שמחים ונהנו מדוכני האוכל, ולא פחות מהחנות שבה נמכרו מיטב אלבומי הג'אז במחירים מוזלים. כמה שעות לפני כן הודה אבישי כהן, ג'אזיסט נודע שהשנה התמנה למנהל האמנותי של הפסטיבל, שהוא מתרגש להיות כאן בפעם הראשונה, לא מהצד שמנגן. "אני זוכר את עצמי פה כנער צעיר לפני הרבה שנים, כשזה רק התחיל", סיפר וגילה מניסיונו עד כמה זה משנה את הראייה של מוזיקאי צעיר, שנחשף כאן לכל האמנים הגדולים.

"הביג בנד הישראלי, תל אביב" הוא הרכב שכזה, שבו מופיעים מוזיקאים צעירים ומוכשרים בתחילת דרכם. אתמול הם הקסימו, עם דני רוזנפלד המנצח-מנהל שלהם, כשניגנו להיטים מתקופת הזוהר של הסווינג בביצועים נוצצים מרוב ברק.

אחריהם עלתה מארינה מקסימיליאן בלומין, שגם היא היתה אלמונית לפני שלוש שנים, כשעלתה לבמה בפסטיבל הג'אז עם להקת "קומון בונד". כשירדה אז מהבמה, כבר היה ברור שהיא כוכבת, וזה קרה עוד לפני שהכירו אותה מ"כוכב נולד".

אתמול, מלווה בנגנים מעולים – אורן סלע בקלידים, יונתן אלבלק בגיטרה, חגי כהן מילו בבס ואביב כהן בתופים, היא נתנה מופע שהלם את אישיות הדיווה הג'זיסטית שלה. היא שרה שירים שכתבה באנגלית ובעברית, בתיאטרליות הווקאלית והריקודית שלה, הכריזמה חסרת הבושה והכישרון המאסיבי שהם מקור עוצמתה וחולשתה.

כששרה, תוך כדי נגינתה בקלידים, את "שיר תיאורטי" של המשוררת יונה וולך, חלק מהקהל התקשה להכיל את מופשטותו האוונגרדית הארכנית של השיר, וגם החום הגיהנומי לא ממש השפיע לטובה. בלומין עברה לטקטיקה אחרת ושרה באנגלית את "אי שם מעבר לקשת" הנודע, תוך שהצביעה בחיוך על השמיים, שבדיוק מטוס הנמיך מעליהם. יותר מעשר דקות היא שרה ואלתרה בעיבוד יפהפה, עם גוון חרוך שהוסיף גרונה הניחר.

החגיגה הג'אזית המאוד מגוונת, שנערכה בו זמנית בכמה מוקדים בנמל, לא הסתיימה עם תום ההופעות, היא פשוט החליפה זירה. כל הלילה התרחש ג'אם נלהב על שפת הבריכה של מלון ישרוטל ים סוף, שמארח את המוזיקאים. וזה רק הלילה הראשון.

התפרסם ב-ynet ב-24.08.09 

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08

המופע ייצג בכבוד משועשע את המרכיבים הבולטים שאפיינו את מוהר: התל אביביות שלו, פריז, הפועל תל אביב וכמובן אהבה – על קשת מצבי הצבירה שלה. עידן אלתרמן, שהנחה בחן לא פורמלי, הקריא בין שיר לשיר קטעים שכתב מוהר בטורו הנודע "מהנעשה בעירנו", שנתן לעיתון "העיר" את טעמו בימים שעוד היה לו טעם. ובין המילים הכתובות נכחו המילים המושרות והזמרים ששרו אותם, תמהיל מוצלח ששילב דורות של מוזיקאים איכותיים בשלבים שונים של פרסום. היו שם הברקות יצירתיות בבחירה המגוונת של השירים ובביצועים ההשראתיים רוב הזמן. וכך, יהלי סובול שר את "אמרו לו" – שיר האהבה להפועל תל אביב בכובד ראש מחויך לבוש חולצה אדומה וגאה בניצחונה האחרון. נועם רותם ודויד פרץ ריגשו בשיר "אחכה" והפתיעו עם שיר הפתיחה של "רחוב סומסום", שגם אותו כתב עלי מוהר.

ולעיתים החידוש נבע מההחלפה של הביצועים המזוהים בחדשים. דנה בקר מלהקת פונץ', נתנה זווית נשית עוצמתית ל"שטח ההפקר" הכה גברי בגידיגוביותו. שרון מולדאבי הכאיב עם "יורם" במתינות שקטה. אלון אולארצ'יק הגיש את "עדן" הרומנטי בנונשלנטיות חייכנית. שלומי שבן שר עם רוני אלטר את "שוב ושוב" המפעים, עם המילים שניסו להשיב את בוראן: "והרגע היה כה מוכר, ונצחי וצעיר ואהוב. וכאילו דבר לא חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב ושוב".

עידן אלתרמן שר ב"אימהות גברית" את "אם יוולד לי ילד" ביחד עם אוהד בן אבי, ששר גם את "דואט" הטעון עם אלינור אהרון. אוהד חיטמן שר את "שיעור מולדת" ו"שכשנבוא". והיתה מרינה מקסימיליאן בלומין, קטגוריה בפני עצמה – במרחביה השירתיים לגובה ולעומק, ששרה את "שוב היא כאן" ואת "ראה". "הבט וראה אותי", היא שרה, "הנה אני מולך. השיר הזה שלך".

ועלי מוהר כמו הנהן בחוסר גופו אך ברוחב הוויתו שגדשה את המקום. ונכסי המילים שלו שמילאו את האוויר בנגישותם, העצימו את חסרונו.

מופע לזכרו של עלי מוהר, תיאטרון תמונע, יום שישי, 30.11.07, שעה 14.00 

יוזמה ועריכה: איילת מוהר. מנהל אומנותי: בועז כהן. מפיקה בפועל: מיכל שגיב. ייעוץ: יוני רכטר

פורסם ב-ynet ב-1.12.07