להקת "אפור גשום" חוזרת באלבום "עם רעש נסתר", שמגרה לפענח את הרפרנסים התרבותיים  שלו

האלבומים החדשים שיוצאים בימים קודרים אלה משתייכים לשני סוגים. חלקם מתעלמים מהמצב. מכילים את השירים שנוצרו עוד לפני שהתחולל, בלי לחשוב איך בכל זאת ניתן להתייחס אליו. לפעמים מדובר בעצימת עיניים, ולעיתים הם באופן מודע מחצינים אסקיפיזם – להנעים, לברוח, להשכיח. ויש אלבומים אחרים, שדווקא מנגנים את התקופה ומשקפים אותה בשיריהם. אומנם גם הם, ברובם, נוצרו לפניה, אבל – כדרכם של יצירות גדולות – הם הצליחו ללכוד את שוליה עוד לפני שהפכה למציאות. אם רוצים, אפשר להאמין שהם ניבאו אותה, ואפשר גם – בפחות יומרנות – לכנות את זה רגישות.

האלבום "עם רעש נסתר" של להקת "אפור גשום" משתייך בעליל לסוג שמתכתב עם המצב. ולמי שהשם מצלצל מוכר, זוהי אכן הלהקה שהגיחה בשנות ה-80 בפרץ פוסט-פאנקי והשתלבה בזרם הישראלי הדק אך המוערך של "מחתרת הקסטות" (שהשתייכו אליו גם "נושאי המגבעת", "פוליאנה פרנק" ו"הפליז"). מאז, הלהקה שהקימה מיכל ספיר – התפרקה, וחזרה בהרכב אחר, נעלמה, ובשנת 2012 הוקמה מחדש אחרי 22 שנה, והוציאה שלושה אלבומים כשחברים בה: ספיר הסולנית שמנגנת על גיטרה ופסנתר, עובד אפרת שהפיק מוזיקלית ומנגן בגיטרה, עודד שכטר על הבס, הסינתיסייזר והאפקטים, ומתן פוקס בשירה, קלידים ותופים.

"עם רעש נסתר" הוא אלבום יפהפה, והחיבור שלו לתקופתנו מתגלם בהזמנה שעולה ממנו להתכנסות פנימית ולהתבוננות שמביטה בעבר וקושרת אותו להווה. ומבחינה זו, האלבום מאוד פוליטי. כבר בשיר הפותח אותו, "דף מגן", נזכרים פרחי השקד – מחווה מוצהרת לספר "כפרחי השקד או רחוק יותר" שכתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. "לא מולדת, לא גולה / ניירות במזוודה / כוכבי אש לבנים / ארץ של מילים", ממחישה ספיר במילים שלה טריטוריות שאינן רק גיאוגרפיות אלא גם נפשיות, ורלוונטיות תמידית למי שיצירה היא דלק לחייו.

העיסוק ביצירה הוא חלק מהותי מהאלבום, שאפילו שמו זהה לשם של יצירה שיצר האמן מרסל דושאן – פסל רדי מייד המורכב מגליל של חוט הכלוא בין שתי לוחיות מתכת, ומיד מזמין לפענח את הקשר שלו לאלבום ולתקופה. דוגמה נוספת לעיסוק ביצירה היא השיר הכואב "גן החשמל", המוקדש לאוצרת האמנות נעמי אביב. "אולי יש מי שזוכר את אקט האוצרוּת", נטמעת בו התהייה. והתשובה המתבררת לאורך האלבום היא – כן.

כי "עם רעש נסתר" הוא אלבום-מוזיאון, יצירה עשירה שכוללת רפרנסים תרבותיים מעולמות מגוונים: גליליאו, סמואל בקט, דיוויד בואי ואחרים. ספיר אומנם כתבה את המילים, אבל הן מצטטות יצירות רבות ומושפעות מהן. מומלץ לבקר באתר של האלבום, שבו מופיעים מקורות ההשראה, והשירים מתגלמים שם ביצירות וידיאו ארט מרתקות.

את כל אלה מנווט קולה של ספיר בבִטחה, אך למרבה ההחמצה, הדיקציה שלה איננה תמיד ברורה, וזה חבל – כי באלבום הזה יש למילים משמעות רבה. הן זורמות במרחבי האפור – שאיננו רק צבע הפעם, אלא גם מהות נוכחת בשירים. כמו ששרה ספיר בהשראת בקט בשיר "Grey": "אנחנו זקוקים לאפור". כי בימים אלה במיוחד, האפור אינו רק ההתמזגות בין תוגת הקדרות לתקוות הבהירות אלא גם קול היציבות והשפיות.

פורסם בגלובס ב-8.8.2020