איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון – אשכנזי דלפון, התאהב בלאה אבושדיד, נסיכה ירושלמית – ספרדייה מיוחסת ממשפחה עשירה * כתבו על זה שירים, וספרים, ועכשיו נוסף ספר חדש, שכתב הנכד * לכבוד שבוע הספר, ובמיוחד לאתר סך הקול, גיל חובב מעניק את פסקול השירים של ספרו החדש, "לאהוב בעברית".

***

לשם מה אני כותב ספרים? כי אני אוהב לספר סיפורים. כי אני מתגעגע לבני משפחתי שכבר אינם איתי. כי אני רוצה לדעת את האמת. כי ככה אני מרגיש פחות לבד. מטבע הדברים, כשכתבתי את 'לאהוב בעברית' – ספרי המבוסס על מכתבי האהבה בין סבא וסבתא שלי, איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, האזנתי לשירים שנכתבו על בני משפחתי ובנותיה. אלה התנגנו ביוטיוב, הזדמזמו בראשי והעסיקו אותי לא מעט. הנה שלושה מהם:

אליעזר בן יהודה / מתי כספי, חוה אלברשטיין והפרברים (מילים: ירון לונדון, לחן: מתי כספי)

השיר מקסים ומלא הערצה לאליעזר בן יהודה, אבל תמיד הטרידה אותי השורה האגבית "ובלילות, העששית בחלונו". יש בה טעות: גם אם כתב בן יהודה לאור עששית (ובהחלט ייתכן שהיו לו אמצעי תאורה מתקדמים יותר), לא סביר שהיא הייתה בחלונו.

זאת משום שאליעזר בן יהודה עבד על מילונו בעמידה (!) שמונה עשרה שעות ביממה (!!) כשפניו אל הקיר ולא אל החלון (!!!). רעייתו השנייה, חמדה, היא זו שסידרה שזה יהיה כך. היא רצתה שהוא יפנה את גבו על החדר, כדי שילדיהם וגם היא עצמה לא יסיחו את דעתו ממלאכת הקודש. מאותה סיבה היא גם הרחיקה אותו מהחלון – שלא יתפתה להביט בעולם שבחוץ. פניו היו מופנים אל ספריו וכשהרים מבט, הוא ראה מולו קיר, שעליו תלתה חמדה שטיחון ועליו רקמה: "היום קצר והמלאכה מרובה".

כך שהעששית (אם הייתה) בחלון לא תרמה דבר.

אהבת איתמר בן אב"י / מירי אלוני (מילים: דודו ברק. לחן: נורית הירש)

טוב, השיר הזה נכתב ממש על נושא הספר – על הרומן בין סבא וסבתא שלי, שהיה הראשון שנוהל בעברית זה אלפיים שנה, שערורייתי לתפארת ויוקד כריבוא שמשות. דודו ברק קיבל השראה מאחד השירים הרבים שכתב סבא שלי לסבתא שלי ופרסם בעיתוניו (לראות אותה לא נתנו לו, שהרי הוא היה אשכנזי, והוריה הספרדים התחלחלו מעצם הרעיון שבתם תינשא לפשוט-עם).
הנה השיר המקורי, שעליו מבוסס זה שכולנו מזמזמים:

אלתי
==
את אלתי אהבתי למרות רצונה
אחרת לא יכולתי לסור למעונה.
מצאתיה קודרה. מצאתיה בוכייה
כיונה הומייה.

גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,
בלבי רגשות ורגשות התמתחו:
השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה
ואת לי – רק איבה.

כי היה הייתה אלתי
זו היפה בבנות ארצתי,
מגזע אותן הנערות
ההורגות כשהן אוהבות.

לכן הרגה בלהבת לבבה
את הראשון אשר אהבה,
והרגה עוד עשרים אחרים
ולסוף – הרגה גם אותי.

אך יבוא יום ולבתך
תכה גלים, תגנח דמים
כי עשרים הרוגי לבבך
יהרגו ביחדם אז אותך.

רק אנוכי – אחרון הרוגייך
לא אזכור ימי תפארתך
ועל קבר שחור גאוותך
עוד אשיר שירת זיווגך.

בדרך לירושלים (דרור) / (מילים: אהוד מנור. לחן: שלמה ארצי)

מייד אחרי מותה של אמא שלי, כתב עליה אהוד מנור שיר. הוא בוצע לראשונה על ידי אילנית בפסטיבל הזמר המזרחי, שנקרא על שם אמא שלי (שהייתה מהוגותיו): 'דרור, למנצח שיר מזמור'. השיר נפלא, הן בגלל המילים המרגשות (אהוד מנור ואמא שלי היו ידידי נפש), הן בגלל הלחן העדין והמרהיב של שלמה ארצי ולטעמי, בעיקר בזכות העיבוד המפעים של ננסי ברנדס.
יש במילים, בלחן ובעיבוד, משהו מן התחושה שיש לי בכל פעם שאני עולה לירושלים מאז שאמא שלי מתה. היא כבר לא שם, אבל אני מתרגש, כי אני נוסע אליה תמיד. העלייה הזו, האוויר שהופך לצלול מרגע לרגע, הלחן שהופך לשמימי משורה לשורה, העיבוד המלאכי – זה מה שאני מרגיש כשאני נוסע לירושלים, כשאני כותב, כשאני ממריא ארצה והמטוס עוזב את העננים של חו"ל ונוסק מעליהם אל האור, אל ישראל. תמיד אני חושב: אולי היא שם.

כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

אגף המילים מצטיין אף הוא – כמו בשאר אלבומיו, שבהם היטיב לפרגן לעצמו טקסטים ההולמים את מידותיו. הפעם אלו הטקסטים של דני רובס (מלבד שניים – של יענקלה רוטבליט ושל יהונתן גפן), שמיטיב ליצוק סיפור לתבנית שיר ומשתעשע במילים באופן שמעמיק אותן (כמו במפגש בין "בחירה" ל"בריחה" בשיר "איש בלי הגנות"). הסך הכול הוא שירים יפים בנימה "קלאסית" – עשירה ורגועה, הולמת את קילומטרז' השנים שנצברו, עם הברקות של צבע כמו בשיר "דבקה בת זמנינו", שכולל פתיח ממושך של כלי ההקשה מרימבה ודג’מבה, קולות של האחיות A-WA וסיומת ממזרית שמשעתקת ברגע טקסיות שבטית עתיקה אל צ'אט בין זמננו. אבל מלבד ריצודים מעקצצים, שורה על האלבום מונוכרומטיות נינוחה.

אבל רק לכאורה, כי כספי, כאמור מתעתע. כבר בשיר הפותח גולשות ממנו נימות אחרות. "וכל השירים בי לא רגועים", הוא שר ("אין אף אחת כמוה"). התמונה שמעורפלת בהתחלה כמו שלווה עצלה, מצטללת ומתמקדת ככל שנפרסת מניפת האלבום. "בוהה באנשים, איך הם לא מרגישים, את הסופה שבתוכך, את רטט החושים", שר כספי, ובהמשך מגיע השיר "זמנים מודרניים" עם הרוק התזזיתי והתחושה הקלסטרופובית והלכודה, שמתבטאת גם במילים ("אתה בסרט נע בתוך המכונה, רואה את התמונה, רואה ולא מסוגל לזוז") וגם בעיבוד החשמלי שמתחמק ממנוחה.

"יש להם אמון בשגרה", מתאר כספי זוג אוהבים, ונראה שהוא גם מכוון אל עצמו ואל קהלו, אך אז, בסוף השיר הרומנטי, על זוגיות ששרדה את כובד הצטברות השנים, יש "צל על הרצפה לאט מתארך"; ואל תוך הביטחון מסתננים ספקות, פקפוקים וסדקים, ששיאם הוא שיר הנושא, "כמו בריקוד", המשיק לסיום האלבום. הוא משרטט זוגיות טובה וארוכה, שמשלימה עם ההתכלות המסתמנת: "הצמרות נעות והשעה קרבה. עיניי נעצמות ומסביב שלווה", וזו מובילה לרצועה האחרונה באלבום – "נעימת ערש", שכספי מפזם בלי מילים עם גיטרה בלבד.

וכך, לבסוף, משתררת עצבות, וכל השירים נקשרים זה לזה, ומתחברים בהרמוניה, אבל גם בערעור לנוכח התובנה המטרידה שיש באלבום טעם של סוף.

פורסם בגלובס ב- 14.12.2017

ולא רק במוזיקה. גם במילים. מותו של אהוד מנור – כותב פורה ומרכזי בזמר העברי, העמיק כאן את החיסרון ביוצרים שכתיבתם אומנותם ושבכוחם להתאים מילים הולמות לטובי המלחינים והמבצעים.

לתוך הרקע–קרע הזה, נכנס באופן מושלם "נפש תאומה", אלבום הסולו ה-19 של מתי כספי. חמש שנים מאז אלבומו הקודם, "את האישה שלי", כספי, בהלחנתו ובשירתו, גאל טקסטים לא מולחנים של מנור – נפשו היצירתית התאומה (והמקור לשם האלבום). כבר השיר הפותח, "קרבת אלוהים" מכה במשב של כאב כשמנור מנבא את החיים בלעדיו ("אם תזכרו אותי, לעד לא אעזוב. וגם אחרי מותי, יש דרך לאהוב"). וכך, לצד שירי אהבה, הטקסטים של מנור ב"נפש תאומה" מספרים על פיכחונות, החמצות והשלמות, וגם מנהלים מערכות יחסים עם הצדדים האפלים של הנשמה.

כספי, שתמיד היטיב ליצור עם המילים של מנור, הצליח גם הפעם להחליק לתוכן ולבנות בהן את עולם השירים המורכבים אך הידידותיים שלו, והתוצאה היא אלבום שגדל מהאזנה להאזנה. הדרך ה"כספית" להתמודד עם השדים המפתיעים שבאלבום היא להתיידד איתם באמצעות הומור ושובבות, כמו למשל במקצב העליז והמחויך שבשיר "הצדדים האפלים" עם החליל הממתיק של אמיר מילשטיין, ועם שירים כמו "וזה כואב לי" ו"פעם ידעתי הכל", שמזכירים בגרוב שלהם את הרפרטואר הברזילאי שלו.

האלבום מגוון בתכניו ובקצבו, וכולל גם דואטים יפים: "גוף אחד" הרוקיסטי עם יהודית רביץ, "נרקוד" החפלאי עם סימה שושן ו"סמבה בשניים" עם שירי מימון (שנוכחותה המוזיקלית המרהיבה מזכירה עד כמה היא ראויה לשירים שהולמים את מידותיה). השירים השקטים כמעט מדיטטיביים בחלחולם העדין. ובכלל, הווירטואוזיות והקפדנות המוזיקלית של כספי מאפשרות לו להפגין צניעות בעיבודים המתבססים על כלי נגינה מועטים – גיטרות (יאיר מיכאל), בס (אילן אביב), תופים (יואב בונצל ואלי בן שושן), פסנתר וקלידים (כספי). לעיתים יש תוספות כמו הדרבוקה של חיים אוליאל, עוד וכינור (שמעון עמר) בשירים המזרחיים ("מותר האדם") או מגע חליל, אקורדיאון ומנדולינה.

יש ב"נפש תאומה" שירים שמקומם בקלאסיקה של כספי, כלומר שירי מופת מהסוג של "הנה הנה" ו"איך זה שכוכב". "רוח האדם" עם הלחן מעורר ההשראה ו"עוד ועוד" הרומנטי – שהוא ה"ברית עולם" הנוכחית של כספי, בהחלט עונים על ההגדרה. הגילוי המשמח באלבום הוא שכספי ממשיך להתפתח כיוצר וכמבצע. זה מתבטא למשל בשיר היפה "גדודים של הנופלים", שבו מוחצן משירתו רגש רב, המנוגד ל"קוּליות" המפורסמת שלו. היכולת הלא מובנת מאליה להמשיך ולהתחדש, שומרת על הרלבנטיות של מתי כספי והופכת אותו למגדלור בים הסוער והלא ממוקד של המוזיקה הישראלית.

דירוג: * * * * וחצי

"נפש תאומה", מתי כספי, "פונוקול"

25.04.10, פורסם ב-ynet

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%9b%d7%a1%d7%a4%d7%99-%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%94/feed/ 0 https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%9b%d7%a1%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%94-%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%90%d7%a8-2010/ https://www.timoralessinger.com/%d7%9e%d7%aa%d7%99-%d7%9b%d7%a1%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%94-%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%90%d7%a8-2010/#respond Sun, 17 Jan 2010 08:35:51 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=68377 […]]]> לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך

מתי כספי עף במעברים. בלי שום הכנה או הדרגתיות הוא מזנק לקצוות, מרחף בין הנמוך לגבוה, בין המצחיק לעצוב, בין ההכנה לאלתור ובין הלבד לביחד. אמש (מוצ"ש) במועדון "ברלה" שבקיבוץ להבות חביבה, הביחד שלו נחגג עם שלומי שבת. מי שחשב שהשניים באים ממחוזות מוזיקליים שונים, הבין אתמול, בזכות החיבור המיידי ביניהם, שהמוזיקה היא טריטוריה בפני עצמה. "איך זה שכוכב" – של כספי, "בגלל הרוח" – של שבת, ועוד שירים של כל אחד מהם, כולל  "לכל אחד יש", הפכו פתאום לשירים משותפים של שניהם, וקיבלו תוקף מהחיוכים הדו סיטריים ומהתלהבות הקהל שמילא את המועדון מסביר הפנים.

כאשר השניים התחילו לשיר את "איך זה שכוכב" הם הביטו משועשעים בקהל, שמצדו הפך אותם למיותרים. "של מי ההופעה הזו"? הם שאלו זה את זה בתימהון מחוייך בזמן שהאנשים מרוב שמחה פשוט הפקיעו מהם את השיר ושרו אותו בעצמם. בסופו של דבר, הצמד מיהר להתעשת והחזיר לעצמו את הפיקוד. כל אחד מהם ניכס לעצמו את השירים של השני, אבל הקפיד לשיר אותם בטון הייחודי לו. ב"בגלל הרוח" כספי הוסיף לקולו את החום ואת החספוס הים תיכוניים של שבת, ואילו טווח קולו של שבת קיבל פתאום עדינות וגוונים עשירים הרבה יותר, מהסוג ה"כספי", כשהוא שר את "אני יודע שאני אמות בקיץ".

גם כשנותר לבד, עם פסנתר בלבד, כספי הצליח לסחוף, כשהוא נשען רק על הכריזמה הקוּלית שלו ועל ההומור, שהתבררו כנחוצים למשל כשהתגלתה בעיה עם הפדל בפסנתר. תוך כדי צלילים מאולתרים הוא הסביר: "הפדל חשוב לפסנתר כמו שהוא חשוב לאופניים. בלעדיו אי אפשר לנסוע".

אבל הוא נסע ועוד איך, במעברי מהירות מטורללים שהיו משבשים את המנגנון של כל מכונית נורמלית – האט במופרזות רצינית את הבית של "שיר עם נקי" ("שביל באמצע, שביל בצד") כאילו מדובר בשיר לירי ואז זינק למהירות של הפזמון העליז, שכבר נשארה בשאר הבתים. את "מרוב אהבה" שהלחין ליוסי בנאי הוא שר בשלווה כמעט אדישה, המנוגדת למקור הרגשני של בנאי, אבל דווקא הולמת את המילים "ורק אני מרוב אהבה שותק". אחרי השתיקה הזו הוא הכריז על "דקה דומייה", הביט ממושכות בשעון שלו, ואז מלמל "נקצר קצת" ועבר לשיר "דקה דומייה" – מפיל בדרכו חללים של צחוק.

כספי היה משעשע אתמול. "לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך" הוא שר ב"הנה הנה" ועבר לג'יבריש מתמשך, שחתם לכאורה את ההופעה. כשחזר להדרן, הוא הכריז: "ערב טוב לכולם. אני מתחיל מהתחלה". מאותו רגע המוזיקה שלו נינטשה לטובת מופע סטנד אפ, שהיה יצירתי לא פחות ממנה, אבל בעיקר מצחיק. הוא סיפר על השכלתו המוזיקלית שהחלה בקיבוץ – "הפסקתי ללמוד חלילית כי היו בה מלא חורים", הדגים שיחת קיבוצניקים שעובדים בפלחה, כולל "מבטא קיבוצניקי", ועבר להמחשת תיאורייה שפיתח – הקשר בין שפה למזג אוויר, עם דוגמאות חיות משוודיה, פינלנד, הונגריה ואקלים מדברי. אחר כך הקדיש דקות ממושכות למבטא המרוקאי, ובאמצע בדיחה על מרוקאית שהרופא המליץ לה על כדורי "B12", הוא עבר בפתאומיות ובלי קשר ל"ואותך" – ושר אותו, בליווי הגיטרה, במלוא העדינות והרגישות. אחר כך סיפר בדיחה על שתי פולניות, ומיד שר בנימה מנלכולית את "ימי בנימינה".

וכך, עם קטעי קישור שלא קשורים לכלום, הוא חידד את המוזיקה שלו והגיש אותה באופן הכי ראוי לה. כמו בשיר הסיום, "ברית עולם", כספי הוכיח שגם כשהנתיב לא מסומן, לעצמו הוא נאמן.

פורסם ב-ynet ב-17.1.2010

קשה לשיר סליחה בעברית. מבחר שירי ההתנצלות הישראלים דל במיוחד, ובשעות שלפני יום כיפור העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו מתייאשים ומשמיעים שוב (ושוב) את יהודית רביץ שרה "סליחות". לאה גולדברג כתבה (ועודד לרר הלחין) שיר יפהפה שהוא בעיקר אירוטי ושבו התשוקה לפיוס גוברת על העוול, שלא ברור עד כמה הוא באמת קריטי ("אם היו עינויים"). הנה כמה שירים נוספים שמביעים חרטה.

סליחה / ביצוע: מתי כספי. מילים: אהוד מנור. לחן: מתי כספי

קלאסי. גבר מבקש מאישה סליחה על חטאיו, ואם אפשר, אז גם אמפתיה. מאוחר מדי. היא כבר עזבה, אבל הוא מקווה שתחזור. "כאן מולך מוטלים שברי, בואי ואחי אותי", הוא מפציר. המנגינה המורכבת של כספי מעבה את המשמעות והעצב שבקולו ממחיש את החרטה ואת החשש שהתנצלותו לא תתקבל.

היכנסי כבר לאוטו וניסע / מילים, לחן וביצוע: מאיר אריאל

הנה עוד התנצלות גברית, אבל הפעם היא מושלכת בקוצר רוח ("נו, נו"!). מאיר אריאל מודה שהצדק עם האישה, אבל מתרעם על כך ("מה את כל כך צודקת, מה את באמת כל כך חושבת שאת הצדק היחידי עלי אדמות?") וכועס על אינפלציית הדמעות ("תפסיקי לבכות ולבזבז טיפות מלח כל כך יקרות"). המילים הבוטות מסוות את חוסר האונים להתמודד עם חוסר התקשורת.

ללא מילים / מילים, לחן וביצוע: שלום חנוך

שלום חנוך מבקש סליחה על כך שהוא בכלל נאלץ לבקש סליחה. "מה זה עוזר לי – כשאת בוכה", הוא כואב, ומבכה את חוסר היכולת של המילים לתקן את הנזקים. הוא לוקח על עצמו את האשמה באופן גורף, ומוכן לשאת במלוא כובדן של התוצאות ("לא שמגיע לי שתעשי לי הנחה"). האם זה יעזור להם?

זה בראש שלך / לחן: שם טוב לוי. מילים וביצוע: אריק איינשטיין

הנה בקשת סליחה שמסתתרת מתחת ערימות הכחשה. "זה בראש שלך וזה רק נדמה לך", שר אריק איינשטיין, ומנסה לפייס את אהובתו הנפגעת במילים מתוקות שמוגשות כשאלות ילדותיות – "מי אוהב אותך? מי מחבק אותך?". נכון, הוא מודה במפורש שהחרטה היא גם חרטא ("לפעמים אני, אני קצת מורח"), והמילים המפורשות ("מבקש סליחה, אני לא שוכח") נאמרות רק בסוף השיר, אבל כנראה שהחן האריק-איינשטייני הטבעי יפעל לטובתו גם הפעם.

חצי אוטומטי / מילים: רמי פורטיס, לחן: רמי פורטיס ואייל אבן צור, ביצוע: רמי פורטיס

רמי פורטיס לוקח אחריות בלי להתחמק.  "סליחה ששכחתי קוצים על הכתר… הנה אני מודה שהייתי שובר ומזיק כמו ילד". הוא לא מקל על קו ההגנה של הסניגוריה, שתנסה להפחית מעונשו בנימוקים של אי שפיות זמנית. "זוהי לא סטייה זמנית", הוא מצהיר מראש ובדיעבד. אני "רק שר", הוא ממעיט מערכו, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לבעל ערך ומעלה את השיר כולו לדרגות שהסליחה היא רק השוליים שלהן.

שום דבר לא יפגע בי / מילים: ארז שטרק, לחן: יורם חזן, ביצוע: כנסיית השכל

כותב השיר, סגן ארז שטרק, נהרג באסון המסוקים. מותו מצמרר עוד יותר את משמעות השיר. חייל מבקש סליחה ממשפחתו על מותו ומתנצל על כך שלא עמד בהבטחתו לשמור על עצמו. "אם אתם עומדים כאן מעלי, כנראה שלא עמדתי בהבטחתי. מצטער, בחיי. מצטער, בחיי. מצטער, בחיי". להקת כנסיית השכל, שהכאב הוא חלק מיישותה המוזיקלית, מחזירה את הסליחה אל השולח. הוא זה שאמור לסלוח לנו, אם יסכים, על כך שאפשרנו את אובדנו.

פורסם ב-ynet ב-8.10.08, ערב יום הכיפורים תשס"ט

אחרי שקניתם מתנות לכולם, הגיע הזמן לפרגן גם לעצמכם מתנת (אמצע) חג. אז מה כדאי? בשביל זה אנחנו כאן. זוהי רק דגימה משפע של צלילים ישראלים חדשים, שנארזו בשבועות האחרונים בתוך קופסאות מרובעות בדרך לליבכם. על חלק מהם כבר כתבנו, ועל אחרים עוד נכתוב. הפעם ליקטנו את המומלצים.

שמיכת שמחה: חוה אלברשטיין, "שביל החלב" (אן. אם. סי)

מתי שרו לכם לאחרונה שיר ערש, בקול אימהי מחייך? האם הזדמן לכם בשנים האחרונות להיכנס לשינה דרך אותו שער

פלאי, שהעביר אתכם בעדינות צבעונית לתוך חלומות זוהרים?

ב"שביל החלב – שירי ערש" חוה אלברשטיין מדקלמת ושרה קטעי קריאה ושירים שהלחינה, עיבדה בצניעות וכתבה לצד המשוררת עדולה, רחל שפירא, נאוה סמל וצרויה להב. ויש גם ציורים צבעוניים ומרתקים שאלברשטיין ציירה ורינת מיזן עיצבה. לכאורה מדובר באלבום מובהק לתינוקות, פעוטות וילדים, שעל שנתם משתדלים לגונן, לרפדה בשכבת מתיקות ולכסותה בשמיכת שמחה סמיכה. אבל בעצם, מדוע שלא נתכרבל בעצמנו, ולו לכמה שעות ליליות, בתוך המציאות המיסתורית הזו, שמתערפלת ומצטללת דרך חרוזים ומשחקי מילים יצירתיים, אבל פשוטים ומרגיעים? כדי להיכנס לשינה, יש להשיל את כובד השליטה. מי יגונן עלינו כאשר תיחשף פגיעותינו? מי יחלץ מאיתנו חיוך בדרך לעולם שכולו תנומה? השירים האלה הם אפשרות נעימה.

קסם מסוכן: טל וייס (EnT T )

גם ב"טל וייס", האלבום השני של טל וייס, יש התרחשויות מעולם השינה. השיר "עד מחר" מתקיים ב"שבר מחשבה של דקה לפני השינה", ויש את "ישן אדם" שכתב דוד אבידן והלחין אילן וירצברג (שאיתו וייס מיטיבה לשתף פעולה באלבומו האחרון "בלוז קוסמי" – אפשר ללנקק). וכך שאר השירים, שהמציאות שלהם מעורפלת וכישופית עם דמויות כמו איש כחול מהכוכבים שמנגן איתה ב"שיר סהרורים".

הקול של וייס מרגש בצניעותו הצחה ומעורר אמפתיה. יש בו מתמצית ההתחבקות – פעולה פיזית-רוחנית של נתינה וקבלה המתרחשת בו זמנית. כשם שהיא מעתירה על המאזין את עדינותה החזקה, כך מתחשק להעניק לה קשב עוטף.

וייס המוכשרת יצרה שירים יפים, אך לא מתחנפים, ומורכבותם לא תמיד מתקשרת בשמיעה ראשונה. השיר הפותח, "קסם מסוכן", מטריד באיטיותו המכוונת, ובשיר "רסיסי חום" יש טירוף עם התפרעות "ג'ון קיילית" בפסנתר. אבל יש שירים שהלב, הנמשך ליופי, מאמץ באופן מיידי, למשל "עד מחר" ו"Tale From Black" שכתבו והלחינו Mike Lindsay & Sam Genders.

רוקיסטיות אופטימית: ג'נגו, "לב" ("אירסיי")

לג'נגו (עמיר רוסיאנו), שהחל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת "תערובת אסקוט", יש רקורד פעיל עשיר ביצירה. בין השאר הוא השתתף בהפקות של ירמי קפלן ורמי פורטיס ובלהקתו "ג'נגו". "לב" הוא כבר אלבומו החמישי, והשירים שכתב והפיק מנוגנים היטב ומעובדים באופן שמדגיש את יופיים.

בקולו הרך מבטא ג'נגו עצב ועליצות. הרוקיסטיות שלו אופטימית – קביעה שאולי אינה נחשבת כמחמאה ב"דת" הזו, אבל התוצאה משכנעת וחזקה כשם שהיא נעימה. בכלל, ג'נגו נשמע כמו האנשים שמחייכים בעיקר כשהם פצועים ושהשמחה שלהם כואבת בקצוות.

במציאות תקשורתית הגיונית הייתם שומעים לעיתים קרובות את ג'נגו ברדיו שלכם ונהנים ממנו. הסיבה שהוא ומוזיקאים כדוגמתו נחשבים בטעות לאומני שוליים או "אלטרנטיביים" היא לא בגלל שמשהו אינו נגיש במוזיקה שלהם, אלא רק בגלל תקלה מתמשכת בצינורות התקשורתיים שנמצאים בשליטה לא תקינה. בשיר "אין זמן" ג'נגו שר, ובצדק: "יש לי סיכוי להגיע עכשיו. אני נוגע כמעט עם הקצה של היד… אני רוצה לצאת, שיראו אותי".

יש לג'נגו הרבה כישרון, ואתם מוזמנים לשמוע אותו. ותיראו, מהר מאוד תתחילו לשיר איתו.

חיבה לפרדוקסים: אסף ארליך, "חדשות מהמגירה" ("עננה", "הד ארצי")

הנה עוד מוזיקאי שאולי אינכם מכירים, וחבל. "חדשות מהמגירה" הוא אלבומו השני של אסף ארליך. עידו אגמון הפיק לו אלבום של רוק אינטליגנטי, שבו הוא שר בקול מחוספס על מועקות החיים העירוניים ועל ההתמודדות איתם. ארליך לא מתיימר להמציא דברים חדשים, אבל הייחוד שלו מתבטא באופן שבו הוא מדייק את עצמו עם תשומת לב למילים וחיבה גדולה לפרדוקסים ("מלכלך את עצמי במקלחת", "אני הולך ממך כי טוב לי", "את מתלבשת ונשארת עירומה").

הטקסטים של ארליך הם מהסוג המכונה "נוקב", והם מעוררים הזדהות או לפחות אהדה כלפי משפטים כמו "מוותר על חלומות רק בשביל ארוחה טובה" ("אמצע החיים"). ולמרות זאת, בשיר "כשתבואי אלי" מתברר שהאמפתיה של האחרים אינה בהכרח משאת נפשו – "לא תמיד אני רוצה שכולם ירגישו כמוני".

הלחנים של ארליך משרתים היטב את המילים, אבל יפים גם באופן נפרד, ולעיתים גם קליטים באופן שמושך לשיר אותם בהאזנות הבאות.

השיר "התאבדות אפלטונית" תופס דווקא מההאזנה הראשונה בחוזק שבו הוא מתאר את המציאות הישראלית עם הצירוף הנחרט "פסטה ופיגוע". בגללו – אבל לא רק – מומלץ לרכוש את "חדשות מהמגירה".

להיטים מוצדקים: יזהר אשדות, "הלילות שלנו" ("iam", אן אם סי)

ב"הלילות שלנו" – אלבום האוסף שלו, מוכיח יזהר אשדות שבצדק הפכו שיריו ללהיטים. שיר אחרי שיר, וכולם מצוינים: "במרחק נגיעה מכאן", "הלילות שלנו", "בכל פעם שאני מתאהב", "צילו של יום קיץ". אפשר פשוט למלא את משטח הכתיבה הזה ברשימה המלאה, שכוללת גם את "איש השוקולד", "נועה של הים" ו"הירושימה שלי" (הנה, לא יכולתי להתאפק). במקום זה כדאי להזכיר שחלק מהסוד שהופך שיר ל"טוב" קשור לשילוב המאוזן בין מנגינה ומילים מוצלחות. יזהר אשדות, שיודע להלחין, פונק במילים מצטיינות, בעיקר של אלונה קמחי.

אשדות הוא רוקיסט לא רעב, ואם יש בו פצעים, הוא חושף אותם מצופים בשכבה עבה של לכה מבריקה. אבל למרות העיצוב האסתטי הלעיתים מלוטש מדי, שמאפיין את עיבודיו ואת ההפקות, כולל אלה שהעניק לאחרים – השירים אינם נשמעים מלאכותיים.

לאוסף נוספו שלושה שירים חדשים: "מטעי הדובדבן של אוקראינה" המרגש (מילים: אלונה קמחי), שאשדות שר אותו עם מוקי, "כביש לכיוון אחד" הנמרץ (מילים: אשדות וצוף פילוסוף) ו"לאן פנינו עכשיו" (מילים: מאיר גולדברג) שחותם את האלבום ברכות. המהדורה המיוחדת כוללת גם די וי די מומלץ של ההופעה משנת 95' ב"הארד רוק קפה".

חדשות מהעבר: מתי כספי, דני ליטני ו"ששת" (אן אם סי)

חברת אן אם סי ממשיכה להפיח חיים בנכסי תרבות במסגרת סדרת "סימני דרך". באחרונה יצאו מחדש, במהדורות בונוס כפולות ואטרקטיביות, שלושה אלבומים: "מתי כספי" (משנת 76'), "ששת" (משנת 77') ו"יחס חם" של דני ליטני (משנת 78').

מתי כספי נחשף באלבומו השני במלוא הווירטואוזיות שלו כמלחין, כמעבד וכנגן שניגן כמעט על כל כלי הנגינה. ואחרי שהפגין את רוחב כישוריו, כספי חותם בשיר העדין "הגיטרה נרדמה", שהוא מנגן רק על פסנתר. זה קורה אחרי קלאסיקות כמו "הנה הנה", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני" ו"יום שישי חזר". נעים להיחשף לצבעים המוכרים, להיווכח בעוצמתם ולמצוא בהם גוונים חדשים.

גם ב"ששת" אפשר למצוא עדיין חידוש. את הלהקה הזו הקים שם טוב לוי, שגם הוא מצא דרכים יצירתיות לפרוק את גודש כישרונו בשנות ה-70. שותפיו להרכב היו יהודית רביץ, שמוליק ארוך, שמוליק בודגוב, עדי רנרט ואיקי לוי. שם טוב לוי הלחין את נתן אלתרמן ("ענבלים"), יונתן רטוש ("לו באת"), דוד פוגל ("בלילות הסתיו"), יעקב גלעד ("סמבה ברגל שמאל") וקטעים אינסטרומנטליים, בצלילים מורכבים שמיזגו צליל ישראלי עממי, מוזיקה בלקנית ומזרחית, ג'אז ורוק. השילוב הזה מאתגר גם היום את השמיעה ומרחיב לעומק את טווחי חוויותיה. לאלבום המקורי מצורף בונוס – דיסק ובו פסקול הסרט "מסע האלונקות", ששם טוב לוי הלחין ולהקת ששת ביצעה.

עוד יצירה משמעותית משנות ה-70 היא אלבום הבכורה של דני ליטני, "יחס חם", בו ניתן למצוא שירים כמו "לא טוב היות האדם לבדו" (נתן זך), "ולא היה בינינו אלא זוהר" (לאה גולדברג) ו"אדם זקן" (דוד אבידן) – כולם הולחנו על ידי ליטני. בכמה מהשירים הוא כתב גם את המילים, למשל ב"משבר אמון" ("אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות") ו"בראש אחד" שהוא שר עם יהודית רביץ ("בואי, בואי, בואי, בואי לשיר איתי").

קולו של ליטני מלא נוכחות והבעה, והארומה הסבנטינית מתיידדת גם עם אוזניים של שנות האלפיים. בשיר הנושא מבקש ליטני "יחס חם". קרוב לוודאי שכך תחושו כלפי האלבום הזה, וגם כלפי שאר האלבומים המומלצים. אז על רקע צליליהם – או מוקפים בצלילים אחרים שתעניקו לעצמכם – חג שמח.

פורסם ב-ynet ב-06.04.07