הכול התחיל בכיסלו-דצמבר האחרון, כאשר ביקשתי מדויד פרץ שיעניק את גרסתו האישית לשיר בלדה לנאיבית באתר סך הקול. זה קרה במלאת שבוע למותו של יצחק קלפטר, מלחין השיר, שאובדנו הלם בפתאומיות מכאיבה.

דויד נעתר, אך תוך כדי הסכמתו גם הִרהר בקול את התהייה שעדיין לא שיערנו את עוצמתה הגורלית: "למה בעצם שיר אחד? למה לא אלבום שלם?". ולפני שהבנתי מה קורה, כבר מצאתי את עצמי לצדו כשותפה להפקה, כשבעצם – הוא זה שדוהר קדימה, ובכישרון מעורר השתאות ובאפס זמן, גם מנווט ומנצח על נבחרת מובחרת של מוזיקאים, שהוא היה גם חלק ממנה, בתור המבצע של "בלדה לנאיבית", וגם ניצח על העיבודים ועל שלל עניינים נוספים. את טיבה של התוצאה – האלבום "אל הקצב אל הצלילים" – תשפטו אתן ואתם, כי אני מנועה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, שבין שאר האלבומים והסינגלים שהגיעו אליי, כמדי שבוע, במסגרת השגרה שלי כמבקרת מוזיקה – קיבלתי לביקורת יצירה שבין הקרדיטים שלה מופיע גם זה שלי.

כאן אפשר ורצוי להאזין לאלבום המחווה שלנו ליצחק קלפטר:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/-

בערך שלושה חודשים אחר כך, התפרצו אל הווטסאפ שלי מילים מסתוריות. "תצילי אותי", ביקש דויד בנימה שנחוותה לי אובדנית, אם כי בעצם הייתה היתולית. התקשרתי אליו בבהילות שהפכה להתלהבות כשהתברר לי ששוב הוא מזמן אותי להרפתקה.
והפעם: מחווה לדקלון – הלוא הוא יוסף לוי, מהשבוע: חתן פרס ישראל לזמר העברי.
16 ימים אחר כך, כבר היה אלבום.
בכוונה לא עיטרתי את סופו של המשפט הקודם בסימן קריאה. הרי הוא מספיק חזק גם ככה: אלבום – שלם. עם 12 שירים של יוצרים מעולים – נודעים וכאלה שבתחילת דרכם, ומפיקים מוכשרים ממכללת BPM שעיבדו והפיקו את השירים, וכל זה – בתוך שבועיים וחצי.

כמו בכל ההפקות של דויד ושלי, היה חשוב לנו שהשירים יישמעו אחרת לגמרי מהמקור ויחשפו איכויות נוספות שעד כה נחבאו בשירים הידועים. כמו במשחק מחפשים את המטמון, משתתפי האלבום, בחדוות יצירה, שלפו את האוצרות ומיהרו לחלוק אותם איתנו – המאזינים – בנדיבות לא תשוער. הם אימצו את השירים אל ליבם, ואז הגיחו איתם מחדש, כשהשירים צבועים בנשמתם.

כאן אפשר ורצוי לשמוע את כל השירים ביחד:

https://amanimshonim.bandcamp.com/album/–2

האלבום נפתח בשלושה שירים מאת אביהו מדינה, שבשמותיהם מופיעה המילה שיר בווריאציות שונות: "לשיר בקול ערב", "שירי נהדרת" ו"כואב ושר".
שיר – המהות הבסיסית הזאת, שהכול בשבילה, והיא בשבילינו, ועליה הכול.

לשיר בקול ערב / יוסי פיין

[מילים ולחן: אביהו מדינה. תופים ודרבוקות: פאדל קנדיל, קולות רקע: דור שמר, שירה, גיטרות וקלידים: יוסי פיין. מוקסס והוקלט בעליית הגג]

"כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מינעו כאב" – כך, בעליצות כה-נחוצה, מסתלסל לו הפזמון הידוע, ויוסי פיין בעליזות שוחרת טוב מתמסר לאומנות הזאת כמו הילר: מחלץ מהמוזיקה את כוחות הריפוי שלה.

שירי נהדרת / לבנת בן חמו

[מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה ועיבוד: לבנת בן חמו, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
כמה זה נשמע שונה, במובן המרענן והמתבקש, כשסוף-סוף אישה היא זו ששרה על עצמה, ולא גבר עליה, ומעודדת את עצמה להתבטא ביצירה: "שירי נהדרת, פצחי קולך בשיר".

כואב ושר / שי נחייסי

]מילים ולחן: אביהו מדינה, שירה: שי נחייסי, הפקה, גיטרות, גיטרה בס, סינתים, קלידים, תכנותים ומיקס: רון עשת, שירה הוקלטה במכללת BPM]
שי נחייסי אומנם שר על כאב, אבל קולו והאופן שבו הוא שר מעלים אותו למעלות הגבוהות של היופי.

חנה'לה התבלבלה / ערן צור

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: עממי, ערן צור: גיטרה בס ושירה, שקד בנג'ו: גיטרות חשמליות, אורגן, תכנותים, טכנאי הקלטות, הפקה ומיקס]
חנה'לה התבלבלה ועוד איך – וההשיר העממי שכתב נתן אלתרמן הפך לרוקנרול, בניצוחו של ערן צור, שגם מדגיש בשירתו את האבסורד הקורע מצחוק שבסיטואציה המתוארת שם.

חופשי ומאושר / יהוא ירון

[מילים: דודו ברק, לחן: בועז שרעבי, עיבוד והפקה מוזיקלית: עדי ורד ויהוא ירון, שירה, תכנותים, בס וקלידים: יהוא ירון, גיטרות: עדי ורד, תופים: אביב ברק, הקלטות: יהוא ירון ועדי ורד, הקלטת תופים: אביב ברק, מיקס: עדי ורד]
יהוא ירון מכהה עד למאוד את גוני השיר הזה, ומדגיש בשירתו את היסוד של התפילה שטמון בו. וגם: המילה "מאושר" מעולם לא נשמעה כל כך עצובה.

באו הצלילים / נדב אזולאי

[מילים: יובב כץ, לחן: אריס סאן, דודו חמד: חשמלית סלייד, בס וטמבורין, גיל נמט: כינור, חצוצרה, טרומבון וכלי הקשה, ים בכר וחנוך טיאר: קולות, נדב אזולאי: שירה, חשמלית, קלידים ותכנותים, הפקה: נדב אזולאי ודודו חמד, מיקס: נדב אזולאי הוקלט באולפני קקטוס באר שבע]
"גם לדממות ניגון ושיר" – ועל זה השיר היפהפה הזה, שנדב אזולאי מעמיק בו את הקסם ואת אפלוליות הצללים, שהרי השיר הזה יכול היה להשיל משמו י' אחת ולהיקרא גם "באו הצללים".

גדליה רבע איש / יוסי בבליקי

[מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי, יוסי בבליקי: שירה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, קלידים, כלי הקשה, עיבוד ומיקס, רועי אורבך: מנדולינה, דויד פרץ: גיטרה פאדו, הקלטת שירה: יותם רוזנטל, אולפני טל]
יוסי בבליקי, במתיקותו המקסימה, מספר ברהיטות ממזרית את הסיפור של גדליה שהוא אומנם צנוע, אך סקרנותו רחבת אופקים. בשירה שלו בבליקי מדגיש את הכיסופים למרחקים באמצעות השתהות יפהפייה על מילים כמו אונייה ואוסטרליה.

סורו מני / קורין אלאל

[מילים – למעשה, תעלומה. אלכסנדר פן חתום עליהן, אך אין שום סימוכין לכך שכתב את השיר, לחן: עממי רוסי, שירה: קורין אלאל, הקלטת שירה: ברק ויינר,עיבוד והפקה מוזיקלית: אבו סטיבי]
הנה עוד שיר שעוסק בהפלגה ("גלים גלים, הן זהו ים. חֶבל, כֶּבל, זוהי ספינה"). שיר אהבה לאישה, שבביצוע של קורין אלאל מקבל פתאום משמעות מיוחדת ונהפך לשיר אהבה לאישה – מאישה (שימו לב לאינטונציה החדשה של הרכּוּת שבה היא מבטאת את המילה "יפתי"). הגשה כה מגוונת ועם זאת לא עמוסה. עשירה וצנועה גם יחד.

הכוכב / נועה שמר

[מילים ולחן: עממי, שירה, קלידים, מיקס והפקה מוזיקלית: נועה שמר]
ככל שמרחיבים את טווח ההיפתחות של הפרח, מתגלים חידושים רבים יותר ביופיו. ובמקרה הזה – בזוהרו של הכוכב, שנועה שמר מוסיפה לו ניצוצות מהורהרים וכהים של תפילה.

חסידה צחורה / דור שמר

[מילים: אלכסנדר פן, לחן: עממי, שירה: דור שמר, גיטרה: דויד פרץ, הפקה, גיטרות, קלידים, עיבוד ומיקס: אוהד אורבך]
עוד עצב נשי וחסד שעוטף את השיר כאשר אישה שרה אותו. דור שמר מעלה אותו לרקיעים, ההולמים את ציפוריותו (בנוסף לחסידה המככבת בו, מתעופפים בו גם זמיר ודרור).

ישמח חתני / עדי צברי

[מילים ולחן: עממי, עדי צברי: שירה ופח, דויד פרץ: גיטרה, אוהד אורבך: הפקה, גיטרות, בס ומיקס]
את חטיבת הרצף-קצב של ארבעה ביצועים נשיים חותמת עדי צברי, עם "ישמח חתני". אבל – האם הוא אכן שמח? ספוילר: לא כל כך. הכי לא חאפלה. ועם זאת, רק באופן הזה, דרך העיניים, הקול והלב של עדי צברי, אפשר להקשיב פעם אחת לשיר המוכר הזה – ולשמוע אותו באמת.

איילת חן / סגול 59 מארח את הילה זהרור

[מילים: ר׳ שלום שבזי, סגול 59, הילה זהרור 'לחן: עממי, ראפ: סגול 59, שירה: הילה זהרור, גיטרה חשמלית: עדיאל אלגי הפקה מוזיקלית: שירוטו, הקלטה ומיקס: דושי שיין]
איזה שילוב מוזיקלי חינני ועכשווי בין ישן וחדש ובין גברי לנשי. הצבעים השולטים: מוזיקליות, נשמה יתרה ואהבה.

וכאן שומעים את דויד פרץ ואותי – שעות ספורות אחרי יציאת האלבום, שמחים ומשוחחים עליו:

https://www.google.com/search?q=%D7%99%D7%A9%D7%9E%D7%97+%D7%97%D7%AA%D7%A0%D7%A0%D7%95&oq=&aqs=chrome.3.35i39i362l8.160460293j0j15&sourceid=chrome&ie=UTF-8#fpstate=ive&vld=cid:3170135f,vid:XTyg_-oy-9w

המשך יבוא.

אחרי חודשים של יובש במוזיקה הישראלית, הגיעו גשמי ברכה. ארבעה אלבומים מומלצים של יוצרים שצניעותם מסווה את כישרונם ואת הספקם. כאלה שלא יודעים רק לחשוף את פצעיהם אלא גם לרפא אותם בכוח יצירתם

אילן וירצברג / הפצע והמַרפא

16 אלבומים הוציא אילן וירצברג, אבל זוכרים לו אלבום אחד בלבד – "בציר טוב". היצירה מ-1982, שבה הפך עם שמעון גלבץ את שירי יונה וולך מחומרי נפץ שבכתב לקלאסיקות מושרות, ממוקמת במדף של האלבומים הישראלים החשובים ביותר, ובכל זאת אינה ממצה את פועלו של וירצברג. כמלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי, הוא התפרסם בעיקר בעבודותיו עם אחרים, כמו נורית גלרון ("הלילות הקסומים", "כולנו זקוקים לחסד", "אתה הרי יודע" ועוד), שמוליק קראוס (שווירצברג הוא הקול המלווה בשירו "רואים רחוק רואים שקוף"), גלי עטרי ועוד, וגם הלחין מוזיקה לסרטים ("מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי", "אל עצמי", "חימו מלך ירושלים", "אחד משלנו").

"הפצע והמַּרפא" החדש שלו הוא אלבום תרפויטי. וירצברג חושף בו נפש מיוסרת, ובמקביל מניח את התשתיות לריפוייה ולהחלמתה. עם סימן ההיכר שלו – רוק עדין אך עז ואפוף יופי, והאינטליגנציה הנפשית הגבוהה, הוא מתקדם תוך כדי ירידה למנהרותיו האפלות ויציאה מהן, פגיע ונחוש, כאוב וזוהר. "כמה שאני רוצה לכתוב שירים, כאלה שרוצים לשמוע / שירים שמחים, כאלו שרוקדים במסיבות, ואת הכול אפשר לשכוח", הוא שר ב"שיר של השוטה" – מחווה פרטית לשיר ההוא של הביטלס. בניגוד לדמות ההיא, וירצברג אינו מסוגל לשיר בשמחה כשהעולם – החיצוני והפנימי – קורס. במקום זה, הוא מתעד את מערכת יחסיו הסבוכה עם הזמן, מפקפק בטוב כשזה מבליח לרגע, ועדיין מקרין אופטימיות, חום ותום. גם כאשר שר על חולשותיו, יצירתו מוכיחה את עוצמתו בכך  שהוא החולם והמגשים היחידי שלה; מילים, לחנים, נגינה בכל הכלים, עיבודים והפקה, כולם מעשה ידיו, תפירה עילית מרהיבה וצנועה.

משפט לקחת: "הסוס עוד לא מת".

אבנר שטראוס / תשע

גם לאבנר שטראוס תשתית מפוארת, ולא מספיק נודעת כפי שראוי לה. מחלוצי הג'אז והבלוז בארץ, באגף האוונגרדי, ואפילו בעל "ייחוס" בתור הנין של הפלוסוף מרתין בובר, הנכד של המשורר לודוויג שטראוס והבן של הפילוסוף מיכה שטראוס. כשלעצמו, הוא משורר לא פחות מאשר מוזיקאי, והדבר ניכר במיוחד באלבומו הנוכחי, "תשע" (כי זהו אלבומו התשיעי), שיש בו 18 (!) שירים, רצופים התבוננות פנימית מפוכחת כתובה בחרוזים מושלמים. שטראוס הוא סינגר-סונגרייטר אמיתי, כזה שאינו מתהדר בקול יפה, אלא בקול עם אישיות. האלבום כולו מעשה ידיו – מיצירת השירים, דרך נגינתם בשלל כלים ואפילו עיצוב העטיפה.

"מילים לא ירפאו את כל הקלקולים", הוא שר, אבל לא בטוח שמאמין לעצמו ולכן האלבום מרוצף בשירי עידוד שכמו נועדו למשות אותו ממצולות. וכך, מפלרטט עם הזמן, הזיכרון והשכחה – שטראוס "עושה חשבון נפש, עושה חשבון גוף" ומעתיר שירי עם, אגדות ופילוסופיות קוהלתיות במסווה של שירים שלעיתים נראים קלילים, אבל מורכבים בלחנים ובתכנים. המורכבות הזו מתבטאת בדרכים מגוונות, כמו השיר "הקוף ותיבת הנגינה" – אגדה עממית על מופע שמח, שממנו משתרכים שובלי בדידות, או האופן שבו הוא שר במתינות "אם אין אמונה צריך קצת טירוף" – כשאת הרוגע בשירה שלו שוברת השתוללות הפסנתר (של שי בכר). "מי ששר לא חושב מחשבות רעות", הוא מסביר בשיר "מחשבות" את המוטיבציה היצירתית והנפשית שלו. האם זה אכן כך? על זה האלבום.

משפט לקחת: "מי שלא עונד שעון תמיד נשאר צעיר".

נדב אזולאי וגיל נמט / תלמד אותי לרקוד

צעירים – בקילומטרז' ובמהות – הם נדב אזולאי וגיל נמט, מהסצנה המוזיקלית המוערכת של באר שבע, צמד מתפקע מיצירתיות, שזהו כבר אלבומם השלישי המשותף. רק שניים, אבל האנרגיות שלהם מעוררות רושם של תזמורת שלמה כולל תגבורת הפקתית עצומה. אזולאי הביא את המילים ואת הלחנים, וגם שר ומנגן. נמט הפיק מוזיקלית ומנגן כמעט על כל כלי אפשרי. ביחד הם משתוללים עם "הומור עצמי מריר מלכתחילה", כפי שמגדירים את עצמם בשיר הפותח "מטריצות" ומפגיזים בשירים עתירי מקוריות ואינטליגנטיות. משתעשעים בשיר "5050" –  דרמת פשע בתפאורה ביתית; מרגשים בדואט "פחות ופחות" עם אביגיל קובארי כצלע של סיפור אהבה מתוסבך; ולא נרתעים מהשמעת ביקורות פוליטיות, כמו בשיר הפוליטי-פואטי "חצי התורן", וגם בשיר "עזה" – שמעבר להיותו שיר אקטואלי חזק, הוא גם אמנות במיטבה. בצבעוניותם, מתרוצצים השניים בין שירים מגוונים שלכאורה אין קשר ביניהם, אבל תוך כדי האזנה, כשנעצרים לרגע להתאושש מכל השפע, מגלים כי החיבורים בינם לבין עצמם ובין השירים חושפים יוצרים שהברק של ההפקה וההגשה שלהם מאיר כמו פרוז'קטור ענק על רגישות ופגיעות.

משפט לקחת: "כנס סטודנטים, אור פלורסצנטי, מסלול תצוגת אופנה מחשבתית / ד"ר מצפון וגב' אותנטית, לכו חפשו עבודה אמיתית".

יולנטה והרוקר פוקט / דיסתימיה

והנה עוד אמנית אלמונית מדי ביחס הפוך לכישרונה – יולנטה – יוצרת צעירה, מקורית ומיוחדת, שקולה ושירתה מהדהדים גם זמרות-יוצרות אווירתיות שקדמו לה כמו טובה גרטנר ומלכה שפיגלר ("מינימל קומפקט"). האלבום "דיסתימיה" הוא כבר אלבומה החמישי, ו"הרוקר פוקט" הוא אמיר גרומן (מנהיג הלהקה הבאר-שבעית מריונטה סול שנאלמה בשנים האחרונות, וחבל), המלווה אותה בכל אלבומיה. הפעם הוא מעבה את הפסנתר והסינטים שלה בגיטרות, בס, תופים, פסנתר וסינטי והעיבודים העזים שדייק לה אינם בולעים את עדינותה אלא מחלצים ממנה את עוצמותיה.

דיסתימיה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה. "דיכאון מתון המתמשך על פני תקופה ארוכה ופוגע באופן חלקי בתפקוד" (רב מילים). על היצירה אכן שורה לפרקים עגמומיות – לא של חידלון, אלא כזו שנכספת למקומות רחוקים. אלבום אירופי בנופיו ובטמפרטורות שלו, חורפי, מקושט בעופות נודדים ושבים כמו עגורים ואווזי בר. יפהפה ושקט עם הילה של אפלולית וקורים של אמת מרה, שצעיפי הרוק והרוך של יולנטה לא מעמעמים את חדותה, למשל, כאשר היא מקוננת על עצמה בנימה תנ"כית – "על במותיך נפלתי חלל". בקול עדין ומכשף היא שרה על הכמיהה להתרומם מעל הכול, ולחזור לשגרה, וגם על שאיפה להתחדש בעתיד בפלא, כשהפלא בעצם כבר כאן. בהווה.

משפט לקחת: " כשאתה שר, אווזי בר מתיישבים לי על הכתף".  

פורסם בגלובס ב-9.11.2018

אזולאי מכיר את הנושא. באחת מהעונות האחרונות של "כוכב נולד" פנו אליו מהפקת התוכנית והזמינו אותו להשתתף, והוא סירב. עכשיו עליו לעבור בכוחות עצמו את מסלול ההכרה ביצירה שלו ללא הנוחות המפנקת של קיצורי הדרך.

ניצנים הוא לא רק מקום, אלא גם מצב, שלב ראשוני בהתפתחות, ואכן אזולאי עדיין בתחילת דרכו, גם מבחינת גילו הצעיר (23), ובכל זאת הוא ניצן בשל ומוכשר במיוחד. בשנים האחרונות בלט בסצינה המוזיקלית של באר שבע וצבר ניסיון רב כמעבד וכמפיק, שהפיק בין השאר את האלבומים האחרונים של להקת פונץ' ושרון מולדאבי באולפן ההקלטות שבו הוא שותף עם המוזיקאי דויד פרץ. יתרונו של אזולאי כמפיק מתבטא באלבום המופק היטב, אולי אפילו יותר מדי. ביחד עם גיל נמט, שהפיק איתו את האלבום (וגם ניגן בס) אזולאי מסגר את הרוק החם והבסיסי שלו בעטיפה מדויקת ומחושבת, אבל נוכחותו המוזיקלית הבטוחה בעצמה גוברת על ההפקה שמנסה לרסן אותו ולשלוט בו. קולו אינו "יפה", אבל ניחן באישיות – חותם אישי שמכיל חום ופגיעות, המתאימים באופן מושלם להגשת שיריו.

השירים המקוריים הם תמצית האלבום, וכולם תופסים את האוזן בדרך זו או אחרת, ולופתים אותה. רובם קליטים, מעוררי הזדהות, מתאימים להיות להיטים – כמו שיר הנושא הסוחף, "ניצנים" האירוני, "אוטובוס אחרון" עם השאלה האוניברסלית "אז למה אנחנו לא ביחד?" ו"מלחמה" החמוד בתוגתו. אזולאי נלחם – באישי ובפוליטי, במציאות החיצונית והפנימית, כלומר בעצמו, עם כל הבדידות שמתלווה לכך. "אני זר לקודש ולחול", הוא מתאר בשיר "האביב". נע בין שקט לרעש, לא מוותר – "אני לא יודע איך להפסיד", הוא שר ב"סכינים", שנבנה לאט ונקטע בפתאומיות.

יש לו כישרון להלחנה וכתיבה שמחדדת לעומק את המורכבות ואת הסתירות הפנימיות. "החופש תפס וכבל אותי", הוא מעיד ב"הימים שאחרי" ומגלה שהחיבוק המיוחל מגביל. "את מחבקת חזק, אבל ככה אף פעם לא נגיע לחוף" ("אוטובוס אחרון"). גם כאשר אזולאי מתרשל בשמירה ומאפשר לקלישאות להיכנס, הוא ממהר לשבור אותן. "כולנו באותה סירה", הוא שר ב"לאסוף שאריות", ומיד מסייג: "רק שאני טובע, ואתם לא". חבל שעיצוב החוברת מקשה על קריאת המילים, שכה משמעותיות באלבום.

אפשר להתווכח עם אזולאי. לא מוכרחים להאמין לו כשהוא שר "גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות" ("לאסוף שאריות"). כך גם עצם הקביעה שהוא "בצד של הרעים", כשברור שמקומו המובהק בצד של הטובים – לפחות מבחינת השירים, הנגינה, האיכות ובעיקר הכישרון. בצד של הרעים? אם כבר, בצד של הקרעים, שמתחברים אצלו ליצירה מרגשת ושלמה, גם מבלי להתאחות.

נדב אזולאי, "בצד של הרעים", "hiss"

פורסם ב-ynet ב-16.4.09

נועה בביוף, זמרת אינדי-פולק מוערכת, הצטרפה ברגע האחרון. דויד פרץ ומתן נויפלד המארגנים (בשיתוף עם אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר) הזמינו רק אומנים ששרים בעברית, ובביוף שרה בעיקר באנגלית. "לפני כמה שנים הלחנתי פסוקים מספר קוהלת", היא מספרת תוך כדי הנסיעה. "זה היה בתקופה קשה שנהרגו חיילים בעזה". כמה שעות אחר כך, באולם של קיבוץ דורות, היא תשיר בקולה הזך: "אין כל חדש תחת השמש… כל הדברים יגעים". לפני כמה שנים, מישהו בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, גרם לה להבין שהיא בעצם מוזיקאית.

ברבע לשמונה, עם כניסתם של המוזיקאים מתל אביב, האולם הרחב אך הצחיח מתמלא בהדרגה כמעט לגמרי. נסים קלדרון המנחה מזמין את דן תורן. הוא מנגן ושר בהתלהבות, שמלובה בהתלהבות הקהל. לבסוף הוא שר את "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, שמספר על ילדה קטנה מהגליל. "גליל, דרום, מה זה משנה"? תוהה תורן. "רק בעינינו יש הבדל. אצל אלה שרוצים להרוג אותנו זה אותו דבר".

שלומי שבן והפסנתר משמיעים להיטים משני אלבומיו, ואחריו נעם רותם, שחותם בשיר הנושא המתבקש של אלבומו החדש, "עזרה בדרך". וכך מוזיקאי אחרי מוזיקאי. מעוטי ציוד ומרובים בכל הדרוש להם בתמציתיות – אהבה קשובה. משלבים מקצוענות ואכפתיות מול קהל רעב למוזיקה שלהם.

שרון מולדאבי אומר שזאת "זכות להיות כאן היום". הוא היה אמור להופיע במכללת ספיר הקרובה בשבוע שבו נהרג בה הסטודנט רוני יחיא. אחרי ששר "אנחנו בשיא כשאנחנו נופלים", הוא מזמין את דויד פרץ, שמצטרף אליו בגיטרה ובמפוחית ללהיט מימי להקת "גן חיות", "ירח כחול". במקום "ישמור על כל האנשים – החזקים, החלשים" הוא שר: "היהודים והשכנים". ואז הם מבצעים את "כנפיים" באופן שמדגיש את החיבוק שבשיר. "אני מקווה", הוא אומר אחרי ששר את "בבית", "שכל אחד ירגיש ביטחון בבית שלו".

הראפ של "סגול 59" מרקיד את הקהל למרגלות הבמה עם המילים מהשיר "יום יפה" – "הפלסטינים הכריזו על שלום כולל".

דויד פרץ ולהקתו: נדב אזולאי, כוכב בפני עצמו, שכאן הוא על תקן גיטריסט ואקורדיוניסט, דויד חמד הבסיסט וגיל נמט המתופף, שרים שירים עם שמות כמו "באר שבע", "בדרך לירוחם" ו"ארץ הקסאם". אחר כך רונה קינן, שמתקבלת בחום המנוגד לשם השיר שלה "בתוך אגם קפוא". "איזה כיף להיות כאן", היא אומרת, מזמינה גם היא את פרץ, והגיטרות שלהם מצמררות זו את זו בשיר "מיהו המיילל ברוח". "אני שמחה שיצא לי להצטרף למיזם הצנוע והנעים הזה", היא אומרת. בשיר הבא, "מבול", ערן צור מפתיע ומצטרף, ואיתו נמט המתופף, פרץ ואיתי בלטר – מוזיקאי תל אביבי שהקליט את אלבומו החדש באולפן של פרץ ואזולאי בבאר שבע. בלטר מלווה בפסנתר את החבורה האנרגטית ששרה "הוא והיא". משם ממשיך צור לשיר "על קו העימות" שהלחין למילים של ענבל פרלמוטר: "על קו העימות, לאורכו של התפר, בור ועם הארץ פוגש את פוץ ועם הספר… נלחמים שוב ושוב, אדמה זה חשוב"…  נמט ובלטר מגויסים מחדש כדי ללוות באופן מרעיד את "חייל של שוקולד" של חנוך לוין.  ואחר כך: "קרבות תרנגולים" ו"לילות של ירח מלא" עם השיא האנרגטי: "יש לנו אהבה היית מאמינה".

מוזיקה במיטבה. שיאים מחשמלים כאלה הם ההצדקה לקיומה. על הבמה ולמרגלותיה אנשים נוכחים ברגעים נשגבים. עוד מעט יצאו משם המוזיקאים מתנשפים ומחייכים. מזינים וניזונים. חווים את התודות כמעניקים וכמקבלים.

להקת פונץ' מפעימה עם "אל תפחד" של אהוד בנאי ועוברת ל"הקומוניסט" הרוקנרולי. "לי אין דרך ליסוג עכשיו ולי אין שום פיתרון עכשיו", הם שרים את השיר שמסתיים בשאלה "מה נשאר לך פה"?. אמש, קרוב לחצות, לחבורה שעל הבמה לא היו תשובות, והם התנחמו בספקות שב"נשל הנחש" של מאיר אריאל בביצוע משותף. פינו מקום זה לזה לקטעי סולו והתאחדו עם עצמם ועם הקהל, שקיבל מהם מוזיקה מזוקקת, משודרגת בדאגה לשלומם.

פורסם ב"גלובס" ב-10.3.08   

ב"כוכב" נולד רודפים אחריו. רוצים אותו בעונה הנוכחית. אבל הוא מוזיקאי. "זאת לא הדרך שלי", הוא הסתכל על הקהל ולא ראה דבר אבל הרגיש, וכולם הרגישו. אחר כך שר את השיר "ניצנים" שבו ביקש והבטיח "להיות". יש לו כבר אלבום. קוראים לו "בצד של הרעים". איפה האלבום? "כרגע מסתובב בכל מיני מקומות. בצד של הרעים וגם בצד של הטובים", דיווח אמש. הגיע הזמן שהטובים יממשו אותו. הגיע הזמן לשבץ כוכבים חדשים. לא בתוכנית טלוויזיה. במערכת השמש.
 
5.3.07
(פורסם בפורום המוזיקה הישראלית של ynet)