ארבע שנים אחרי "וניל", שביט ממשיכה ליצור שירים בקו האופייני לה – מילים מוקפדות ולחנים יפים, שעליהם חתום גם אמיר צורף – בעלה ושותפה המוזיקלי. צורף גם הפיק מוזיקלית עם עובד אפרת את האלבום – שהוא קצר למדי, חצי שעה אורכו, אבל נשמע ארוך ומלא. התחושה הזו נוצרת בזכות המוזיקה המורכבת והמופשטת, האופיינית לצורף, שגם בצירוף מינימליסטי של כלי נגינה – גיטרות (הוא עצמו), קלידים (שביט), פסנתר (רונן שפירא), תופים (עודד פרח) ובס (אפרת) – נשמעת עשירה ומרובת שכבות.

התוצאה ניכרת בשירים, החל מהשיר הראשון, "במקום בו המשוררים בוכים" עם החורפיות המופנמת, תחושת החלום, הכובד והמלנכוליה, דרך הרוק הנמרץ והאפל של השיר "פחד גבהים" ומהלומת הפסנתר הפותחת של "הנה מגיע העצב" עם המעבר המהיר לאינסטרומנטליות רוקיסטית. החידוש באלבום הוא התפתחותה והשתכללותה של שביט כזמרת – קולה התעצם, במיוחד בשירים "הנה מגיע העצב" הנ"ל ו"לא רוצה לחזור הלילה הביתה", בו העזות הווקלית שלה מזכירה בצבעה את זו של ריקי גל, וזה הישג גדול.

"בניינים נמסים" הוא אלבום של אווירה יותר מאשר עלילה, ובחלק מהשירים ניכר הלך רוח יותר אנליטי-חוקר, מאופק ומתבונן מאשר "חם" ורגשי. לעיתים שביט, כמו בשירים מאלבומיה הקודמים, נשמעת פחות מעורבת בהתרחשות ויותר משקיפה עליה מהצד, גם כאשר מדובר בנפשה. ועם זאת, דווקא האיפוק הזה, כשהוא כבר נכנס אל הלב – הפעם של המאזין, בעיקר לאחר כמה האזנות –  יש לו פוטנציאל להישאר, בניגוד לשירים מהז'אנר המוחצן בפראות שסופם לצאת מהלב באותה מהירות בה התפרצו אליו.

וישנם באלבום גם שירים מסוג שונה – דינמיים יותר מבחינה מוזיקלית, בהם שביט מרשה לעצמה להשתחרר. מדובר בשיר הנושא, "הצעד הבא" ו"ארוחת יום שישי" המרגש, שמי שאיבד אדם קרוב עשוי להזדהות איתו מאוד. שביט, שכתבה את השיר על אימה, ממחישה את האבל בפרטים הקטנים של שלביו, כולל הכחשה ("בקרוב תחזרי. מזוודה מלאה מתנות לכולם וארוחת יום שישי") וקבלה ("לא יהיה צלצול של טלפון, לא מכתב, לא גלויה").

שביט ממשיכה לספר סיפורי-שירים כמו אלה שהצטיינה בהם באלבומיה הקודמים. באלבום הנוכחי זהו השיר "מבטים לרצפה", מתומצת ההבעה. עם זאת, חסר הפעם ברק והידוק של שירים כמו "כרטיס טיסה" מאלבומה הקודם או "הכחול האפור הזה" מהאלבום הראשון. ובכל זאת, שביט ממשיכה להרשים ברגישותה האופיינית למילים, למשל בקִִרבה המִצלולית המודגשת בשיר "הצעד הבא" בין המילים "בריחה" ו"בחירה". בשיר הזה שביט שרה על "שקיעה וזריחה באותה הנשימה" – תמצית קיומית הרמונית ואופטימית, שהיא בסופו של דבר התחושה שהאלבום משאיר, למרות הכובד, הצער והפחד.

פורסם ב-ynet  ב-14.06.10

"אהבות זמניות" של כרמל יוצא בתזמון מושלם עם הקיץ. שיריו יוצרים אווירת קרירות נינוחה, מצננת חום, הולמת את העונה. זה מתבטא גם בהפקה המוזיקלית של עובד אפרת, הנעדרת קישוטיות, חותרת אל הפשטות והמינימליסטיות – בדרך כלל לא  יותר מתופים, בס, גיטרות וקלידים, ומתרכזת בנגינה מקצוענית שמבליטה את לחניו הטובים של כרמל. יש באלבום הרמוניה שמושגת גם מהמעבר החלק והרציף בין השירים, שזורמים בהתאמה זה אחר זה ומשתלבים זה בזה. כך, למשל, מסתיים השיר "ולנטיין" במשפט "והנה אתה מחנה קרוב לים" והשיר שאחריו, "דייג", מתחיל במשפט "סיפור על דייג שנשכח בלב ים", שגם הוא מקדם את השיר הבא ומהדהד את השירים הקודמים במילים של כרמל ובקולו.

אין לו קול "יפה", ובמובן הזה, וגם בחלק משיריו הסיפוריים, כרמל מזכיר את עמיר לב, כלומר זמר של "הבעה" – אצל כרמל היא חסרה בכמה משיריו ליטוש וערך מוסף. בכל מקרה, לכרמל יש נפש של רומנטיקן, ולא רק בזכות שני שירי הבונוס בצרפתית – שפת האם שלו שהולמת אותו, אחד מקורי והשני גרסת כיסוי לקלסיקה של השאנסונייר שארל אזנבור. כרמל פשוט נמצא במיטבו כאשר חוברות אליו נשים. באלבום הזה מצטרפות אליו זמרות-יוצרות איכותיות: סיון שביט ב"עד הקיץ הבא" השקט והיפה וב"ולנטיין" העדין (אם כי מעט מונטוני); הגר רוה בדואט המקסים ומעודד ההתמכרות "נעלמת" ורונה קינן עם ורד קלפטר, שממתיקות עם כרמל את "דייג". בשיר הזה, יופיו הנינוח של הביצוע מסתיר מילים אפלות כמו "נופל כמו השיר שכתב לי רוצח". אבל מה יש מתחתן? מסקרן לפתוח ולפתח אותן. השאלה היא האם כרמל בנוי לכך. אומנם בשיר הפותח עם השם האירוני "הכל בסדר", מופיעות רמאויות, כולל עצמיות, ונכונות להסתכן, אבל הן נבלעות בפופ הנמרץ בנחמדותו (מלבד יוצא מן הכלל, השיר המרגש "שנות השמונים" – עם המשפט המרענן "זה לא היה באופנה להיות שמח" – שמושר מנקודת מבטו של חייל הרוג).

ואולי כרמל לא אמור להסתכן בצלילה אל מחוזות האופל. הרי אם יחתור אליהם, הוא יחרוג מהז'אנר שכה הולם את שחייתו, וגם עשוי להגיע אל מים טריטוריאליים אחרים, שאולי יסכנו אותו בטביעה אומנותית. ובכל מקרה, בתור אחד מהבודדים כרגע בבניית אגף השנסון העברי, מלאכתו עדיין רבה כיוון שבינתיים זהו שטח דל ומשווע להתיישבות.

פורסם ב-ynet  ב-3.6.10

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

ליהודית רביץ יש כישרון לרכוש נכסים חדשים בלי לגרוע מנכסיה הקודמים, שמהווים את תשתיותיה. עטיפת אלבומה החדש, "עיר קטנה", מדגימה את העניין: רביץ מופיעה בה כפי שהיא, כלומר במלוא חינה הוויזואלי והפנימי, אבל בלי לרטש את קמטיה.

כך גם האלבום, שנפתח ב"הפנים שבפנים" עם המילים של רונה קינן – שיר לא קל, שקט, אך עמוס. יש לרביץ אומץ להתחיל דווקא איתו, כמו הצהרת כוונות שהיא לא מתכוונת להתחנף לאף אחד וגם לא להתאים את עצמה לנורמות של מתיקות שטחית.

בהמשך מתברר שבעיר הקטנה של רביץ מתגוררים שירים בכל מיני רמות. ישנם כאלה שמתחבבים מיידית, כמו "עיר קטנה" של יהלי סובול, "מה שאת לא יכולה" של אביתר בנאי, "בשעה שאחרי הלילה" שכתב המשורר נתן זך (שמתארח) ו"עיני זהב כחולות" שכתב איתמר רוטשילד. וישנם שירים שכוחם מתגלה בהאזנות חוזרות, כאלה שהחברות איתם נבנית באיטיות אך לעומק, כמו "כשתבוא אהבה" של סיון שביט, "הצריף" עם המילים של המשוררת אגי משעול ו"שוב מתחלפת העונה" שכתב איתמר רוטשילד.

בשבע השנים שעברו מאז צאת אלבום האולפן האחרון שלה, "געגוע", רביץ לא הסתפקה בשמירה על הקיים המוצלח שלה, אלא המשיכה לשכלל את יכולותיה האומנותיות ולממש את כישורי הזמרת שלה באמצעות הופעות סדירות בהן היא מתגלית במלוא מעודכנותה. באלבום הדבר מתבטא בקולה שממשיך להפעים בחוזקו ובעדינותו, עם גוונים רכים ועזים שמתרבים ומתחדדים. רביץ שרה באופן שמעניק קיום הולם לכל הדקויות, ומרגשת במיוחד בשירים הרוקיסטיים יותר.

על העוצמה הצנועה הזו מתנוססת חותמת האיכות של המוזיקאי-המפיק אמיר צורף. בגדי העיבודים שתפר (בשיתוף עם רביץ) מעובים ועשירים למרות הוויתור על תוספות קישוטיות וההסתפקות בכלי הנגינה הבסיסיים: גיטרות לסוגיהן, פסנתר וקלידים, תופים וכלי הקשה. המתינות ההפקתית הזו משקפת היטב את נוכחותה של רביץ, שאין בה מושלמות, אבל יש בה שלמות והשלמה.

רביץ שהלחינה את רוב שירי האלבום יצרה מנגינות יפות למדי, אם כי לא תמיד מרתקות. רק בשיר אחד, "בודהה", היא חתומה על המילים, שהלחן של צורף מבליע אותן מעט, וחבל. יש לה יכולת להבחין בפרטים ולהמחיש את המציאות ("תלתלים מתגודדים על החוף המרוחק"), אבל גם להשגיב אותה ("וברגע או שניים נדלקת נורת אלדין"). והיא מיטיבה להחזיר סלנג למשמעותו המקורית ותוך כדי כך להמשיך אותו בדרכה ("נעשה אהבה שחבל על הזמן, שעבר ועשה בנו כרצונו"), בדומה לאופן שבו שיחקה בביטוי "על הפנים" באלבום "געגוע". מדובר באיכויות של משוררת, שיש לקוות שתבטא אותן הרבה יותר.

אל האלבום מצורף דיסק בונוס, שהוא אכן בונוס: ששה שירים, מחציתם בפעם הראשונה על גבי אלבום: "האיש ההוא" עם אהובה עוזרי, "את עושה אותי אמא" ו"ים של געגוע" – הדואט עם אסתר עופרים. בנוסף, רביץ כינסה דואטים שעשתה עם אחרים, שמונצחים באלבומיהם: "רחוק ממך" של ברי סחרוף ורע מוכיח ו"חדרים שבלב" של חמי רודנר, ואת "כמו עפיפון" מהאלבום "תולדות המים" של דני סנדרסון.

"כל מה שנזרע אתמול מניב חיים ויופי. דמעות כאב הופכות לדמעות שמחה", כתבה לה אסתר שמיר בשיר "ציפייה לאושר", וזה ממחיש את הטריטוריה שבה נמצאת כיום רביץ. יוצרות ישראליות (וכמובן גם יוצרים) המחפשות מודל להשראה, מוזמנות לשאת עיניהן למשאבים הרביציים – כישרון, התמדה, למידה והתחדשות, שמשתרעים על פני כמה עשורים. לרביץ יש "עיר קטנה" משלה, אבל ערים רבות עדיין ממתינות להיבנות. שרק יתמקמו בהן שאר המוכשרים הנאמנים לעצמם.

"עיר קטנה", יהודית רביץ, הליקון

15.3.07, ynet

"יש מין הלך רוח על סף חלום
כשהדם כמו חול בתוך שעון
כשהאור חיוור בחלון
היום מתחיל לוותר"

אני אוהבת דואטים. בפרט כשאפשר לנגוס בהם בשני טעמים שמשתלבים: מתוק ומרור, מצמית ומצחיק, בוהה ומבעבע.

יש המון (אפילו) בעברית. הנה כמה מתבקשים: "שוב" ("חזרת פתאום, הנה אתה בבית"), "מה איתי", "צער לך וצער לי", "כשזה עמוק" (בביצוע המקורי! קורין אלאל עם ענבל פרלמוטר), והמתוק מכל: "שנינו יחד תחת מטרייה אחת".

ויש רבים נוספים, ואתם תמיד מוזמנים להוסיף.

הנה עוד כמה אהובים עלי במיוחד, שלושת האחרונים חמים מטריוּת.

1. סלואו ירח / שרון ליפשיץ ומיכה שטרית (מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ) 

מצד אחד, המון מורכבות של רגש בקול הגברי ובקול הנשי. מצד שני, מיכה שטרית שובר בסוף את הגודש, כשהוא ממלמל בחיבה משעשעת: "את ואני זה מקרה מסובך, אבל… אני אוהב אותך". איזה יופי.

טעימונת מילולית: "למה אנחנו קשים כל כך לאהבה?"

2. חדרים שבלב / חמי רודנר ויהודית רביץ (מילים ולחן: חמי רודנר)

תיעוד התפוררות מתסכלת של אהבה שעדיין קיימת. חמי רודנר ויהודית רביץ שרים בכנות מילים  מכאיבות במנגינה עצובה.

טעימונת מילולית: "מי תדע מכאוביך, מי אותך תהדהד".

3. רבות הדרכים / דניאל סלומון ודנה עדיני (מילים ולחן: דניאל סלומון)

ההמשך של הסיטואציה מהשיר הקודם, והפעם מנקודת האל חזור. סיום מפוכח עם ההבנה שהאהבה לא  מפסיקה, אבל גם לא מספיקה.

   טעימונת מילולית: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר הדרך לשכוח. אהבנו עמוק, אהבנו פתוח, אבל הכי בטוח זה מרחוק".

4. נתפייסה / שמוליק קראוס וג'וזי כץ (מילים: מרים ילן-שטקליס, לחן: שמוליק קראוס)

    שיר ילדים – האומנם רק ילדים? –  ששכבותיו החוץ שיריות הכואבות לא הכחידו את מתיקותו.

טעימונת מילולית: "רק טיפשון תמיד כועס. נתפייסה נתפייס".

5. בלילה / יצחק קלפטר ויעל לוי (מילים: יורם טהרלב, לחן: יצחק קלפטר)

    לא קשור לזוגיות, אבל קשה לא להינמס מהשילוב של יעל לוי הזכה ויצחק קלפטר המחוספס מדמיינים את  הלילה כמו באגדות ילדים.

   טעימונת מילולית: "האיילה עומדת על הדשא הרטוב. בלב היערות יש ארמונות של כפור. בצל הפיטריות יש   מטבעות זהב".

6. מכתב קטן / דני רובס ואופירה יוספי (מילים ולחן: דני רובס)

    שיר שזועק פרידה לצמיתות, והכאב מודגש במקום של המפגש החטוף בין השניים, במילה "מלחמה", שאת  סופה יוספי שרה עם רובס והופכת אותה לתחילתה של המילה הבאה, חמה ("ידו היתה כשהוא חיבק אותי").

  טעימונת מילולית: "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר, אז למה דווקא לי נגמר הכל לפני שהתחיל"?

7. כשאת בוכה את לא יפה / יהודית רביץ ונורית גלרון (מילים: יהונתן גפן, לחן:  שמוליק קראוס)

יש כמה וכמה ביצועים לשיר הזה, אבל זו האהובה עלי. הביצוע הנשי המשותף נותן לשיר תוכן
חדש שמשמעותו החוזק הנשי במובן התמיכתי. תחי הסיסטרהוד.

טעימונת מילולית: "לילה, הנה הוא כבר בא. די לך, אין לך שום סיבה".

8. האיש שלא ידע להיפרד / יוסי בבליקי ודנה בקר (מילים ולחן: יוסי בבליקי)

דווקא עם המילים היפות האלה אני לא מזדהה כרגע, אבל השניים האלה שרים נפלא ביחד ולחוד, וגם הייתי  חייבת משהו מ"פינוקיו" של "פונץ'".

טעימונת מילולית: "כל המנועים כבר נשרפו הלילה. הם פתחו בפור גדול, אבל לא יכלו לסבול".

9. כל מבט / דידי ארז וסיון שביט (מילים ולחן:  דידי ארז)

כבר שבועיים זה השיר היפה ביותר בעיניי, ואני שומעת אותו ברצף מתמשך. מאוהבת בחיבור המדויק בין  קולותיהם, המתגבהים יחד בעדינות אנרגטית, שמחזקת אותי.

טעימונת מילולית: "לא לחשוב יותר. לרגע אחד שקט לנשום".

10. הריקוד המוזר של הלב / רונה קינן וגידי גוב (מילים ולחן: רונה קינן)

המוזיקה משווה גילאים ומוחקת פערים, וגידי גוב ורונה קינן משלבים קולות יפים באלגנטיות חיננית.

טעימונת מילולית: "היא מזמינה אותי להיזהר. אני מזמין אותה להישאר".
ועוד אחת, כי זה סיום: "מישהו זרק לי גלגל הצלה ואמר – אהבה זה דבר מדבק".

מזל טוב, ר' יקר!

]]> https://www.timoralessinger.com/%d7%a2%d7%aa-%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%90%d7%98/feed/ 8 https://www.timoralessinger.com/%d7%aa%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9c/ https://www.timoralessinger.com/%d7%aa%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9c/#respond Wed, 20 Dec 2006 17:30:50 +0000 https://www.timoralessinger.com/?p=67290 תמצית וניל

עשר שנים מפרידות בין הדיסק הראשון של סיון שביט לדיסק השני, "וניל", שיוצא (רק) עכשיו. בין שניהם היא הספיקה להפוך לאמא, לאבד אמא, להתנתק, ולהתחזק כדי לחשוף את הפגיעות

כמו הכוהנת הגדולה של המוזיקה, עמדה קורין אלאל על הבמה באוניברסיטת תל אביב בתחילת החודש. חיוכיה הגדושים ליטפו, חיבקו ונישקו את קולגותיה להופעה במסגרת יום האישה: דנה ברגר, אפרת גוש, זהבה בן, אמ.סי קרולינה, נינט וסיון שביט, שהתכבדה לפתוח את הערב.

היא פצחה ב"כרטיס טיסה" – להיטה החדש, עברה ל"ללב שלי אין בית" – שנחשף לראשונה בסדרה "אהבה זה כואב" וחתמה ב"נשקי אותי חזק" מתוך "הכחול האפור הזה" – דיסק הבכורה שלה.

הקהל שמח אל שביט, וניכר בתנועותיה שגם היא נהנתה לפגוש אותו אחרי תקופה ארוכה, טורפת את השירים בכל גופה. "הבמה זה המקום שלי", היא המשיכה לנצוץ גם אחרי ההופעה, מאחורי הקלעים.

"ללב שלי אין בית. אין לו קירות. אין לו תקרה. אין בו חלון לסגור מול הרוח הרעה" ("ללב שלי אין בית")

מתוך הכפר בשרון שבו היא מתגוררת, אנחנו נוסעות בשדות, שמבטים נדל"ניים חמדניים מאיימים לטרוף אותם בכל רגע. אביב סוער. רוחות מטלטלות, אבק פולשני וגשם לא החלטי. בתוך המכונית שביט, מלאת ניגודים, נחשפת ומצטנפת לסירוגין ("בגלל שאני מדברת על עצמי, המיגרנה כבר אורבת לי"). ההתלהבות שלה ורבאלית ומלווה בתנועות ידיים. אבל לעיתים, באופן צובט, היא מכסה את פניה בכפות ידיה או מסתירה את עצמה בשערה.

הדיסק השני שלה, "וניל" יוצא עכשיו, כשעשר שנים מפרידות בינו לבין תקליטה הבכור, "הכחול האפור הזה". "מיד אחרי התקליט הראשון, הרגשתי דווקא מאוד בשלה לתקליט שני", היא מבהירה. "הייתי אז בחברת התקליטים 'הד ארצי', עם חוזה אומן של חמישה תקליטים. גיבשתי חומר לתקליט נוסף, והם אהבו את השירים, וכבר סגרנו תקציב. אבל פתאום היתה טלטלה גדולה ב'הד ארצי'. כל המחלקה העברית הוחלפה, והבנתי שתהיה המתנה נורא ארוכה עד שהם יתארגנו. השתחררתי מהם, ובאותה תקופה היכרתי את מיכה שטרית, שמאוד האמין בתקליט והציע לי להוציא אותו בלייבל שהיה לו. התחלנו להקליט, אבל אחרי חודש התבשרתי שהחברה פשטה את הרגל. באותה תקופה כבר הייתי בהריון בחודש רביעי והבנתי שאני חייבת לעצור".

שביט ילדה את בנה, כיום בן חמש, שעונה לשם הייחודי אומַר – "אני אוהבת את המצלול שלו, ומתברר שהוא אפילו מופיע בתנ"ך. אבל אמרו לי לא להתהדר בפרט הזה. הוא הנכד של עשיו"…

ההפסקה התארכה מעבר למתוכנן. "ואחרי הפסקה כזאת", מסבירה שביט, "אי אפשר לחזור לאותה נקודה. חוץ מזה" – כאן נחלש קולה – "שנה אחרי שהוצאתי את התקליט, אמא שלי חלתה בסרטן השד, והיא מתה עוד לפני שאומר היה בן שנה. אז השילוב של להיות אמא ולאבד אמא, באותה נשימה כמעט, טלטל אותי. וזה גם השפיע על היצירה. כי פתאום כתבתי שיר כמו 'ללב שלי אין בית', שלפי הטקסט, כמעט אין בו תקווה. אבל הלחן שלו והעיבוד יצאו דווקא הפוכים. זאת תחושה מאוד אמביוולנטית לבצע אותו, כי מצד אחד, אלוהים, הטקסט שאני שרה! ומצד שני, ראית איך רקדתי כששרתי אותו בהופעה. אני חושבת שפתאום רציתי דברים מנחמים במוזיקה. להרגיש איזה יד ושמתחת להכל יש תקווה".

את הדיסק "וניל", הקדישה שביט לאמא שלה. "כבר בגיל צעיר היא אמרה לי: 'כשאנשים מתים, הם עוצמים עיניים, וזה נגמר. אין יותר כלום. אלוהים והעולם הבא הם המצאה של אנשים שנבהלו מכך שהם מוץ ברוח'. אז אני אתאיסטית כמו שהיא חינכה אותי, אבל גם יש לי רצון רומנטי להאמין שאולי ניפגש באיזה יום. כמה חודשים לפני שהיא מתה – אגב, אני לא אוהבת להגיד 'נפטרה'. בעיניי זה מושג מזעזע. נפטר מהעולם הזה? מה, כל מה שעשינו פה היה כלום? בכל אופן, היא היתה צריכה להרדים אצל וטרינר את הכלב המאוד חולה שלה, וזו היתה סיטואציה מטורפת. אבל לדעתי באיזשהו אופן זה הרגיע אותה, כי היא ראתה באיזו רכות הוא עצם את העיניים. היא אמרה לי שהוא רץ עכשיו מסביב לכדור הארץ. אז לפעמים אני מדמיינת אותה רצה אחריו מסביב לכדור הארץ, וזה גורם לי לחייך.

ביום שאמא שלי מתה היא היתה יפה באופן מוחלט ובנירוונה מושלמת. לא הפסקנו לבכות ולא הפסקתי לנשק אותה. היא נפרדה מאיתנו הכי מדהים.

גם אבא שלי נפרד ככה. הוא חלה בסרטן העור ומת ב-89', ובמשך שבוע כולם עלו אליו לרגל ונפרדו ממנו, וזה היה נורא יפה, חשוף ומרשים. אם זה מה שמחכה לי בסוף – וסליחה שאני מאוד מורבידית בדקות האחרונות – אז יש למה לצפות. כזאת שלווה, ואין עבר ואין עתיד. אתה הווה טהור, ובעצם קצת מורם מההווה".

"האהבה הטובה תהיה גג לראשינו" ("האהבה הטובה")

ואם מדברים על הווה, שביט חושבת ש"וניל" עוסק בהמתנה. "כמעט כל הדמויות שלי שם מחכות למשהו".

המילה בית חוזרת בטקסטים המון, ומצד שני יש תחושה של ארעיות.

"זה לא נשמע לי כל כך מנוגד, כי הבתים לא מייצגים פה משהו חיובי או שלם, נכון"?

אבל הם מאוד נוכחים.
"לא שמתי לב לזה, אבל – ואני מודעת לכך שזה נשמע דרמטי – אני בנאדם בלי בית ובלי שורשים".

זה בגלל שבילדותך נדדת?

"כן. אבא שלי עבד ב'אל על' ועברנו מארץ לארץ לעיתים קרובות. התחלתי את החיים שלי בקיבוץ ניר עוז, שם הייתי עד גיל שנה וחצי. גם קיבוץ זה לא סוג נורמלי של משפחה ושל בית, אבל אין לי טענות לקיבוץ, ואני עדיין מבקרת שם. אחר כך נדדנו – שנה באתונה, שנתיים בארצות הברית, שנה בלונדון, חזרנו לארץ וגרנו בהוד השרון. ורק בגיל שש מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במקום שחייתי בו עשר שנים. תכלס, תל אביב זה המקום שחייתי בו הכי הרבה זמן מהבחירה שלי. ואני מרגישה חוסר וכמיהה לבית. לא נראה לי שאפשר לתקן את זה, למרות שאני מנסה".

כששביט היתה בכיתה ד', היא החליטה במפתיע להעלות בפני כיתתה את ההצגה "טופלה טוטוריטו". "עשיתי את זה עם שתי חברות, ושיחקתי את התפקיד הראשי. ופתאום הרגשתי בפעם הראשונה שיש לי מקום, והבנתי שיותר קל לי לתקשר דרך יצירה ובמה".

ועדיין לא חשבת על מוזיקה.

"למרות שתמיד כתבתי ושרתי, הייתי בטוחה שאהיה שחקנית, ולכן למדתי ב'תלמה ילין' במגמת משחק ולא במגמת מוזיקה. אבל בכיתה י"ב היה פסטיבל של בית הספר, וביקשו שאנחה אותו ואשיר. הייתי מאוד פרועה ומרדנית, ואמרו לי 'יאללה, תשחקי אותה'. אז צבעתי את הגוף בלבן ואת השיער באדום, שמתי איפור שחור כבד ולבשתי שמלת שיפון אדומה. זה היה מאוד קברטי ופרוע, והיתה תגובה חזקה באולם. ופתאום זה היה בכל העיתונים! ושוב הרגשתי שאני מתקשרת עם קהל. ומאותו הרגע לא עזבתי את זה. ככה שבעצם מגיל 17 ברור לי שאני עושה מוזיקה".

חברות התקליטים התעניינו בנערה הפרועה והמוכשרת. "כתבתי טקסטים, ומצאתי מישהו שילחין. השיר שלי 'האופנוען' היה ב'נענע אוסף מספר 1', שיצא בשנת 90' ונחשב לאוסף מיתי. היתה לי להקה. ז'אן–ז'ק גולדברג היה המתופף שלי והיינו חלק מהסצינה של תחילת שנות ה-90' בתל אביב עם "איפה הילד", "נקמת הטרקטור", "פונץ"' ועוד להקות. כבר היה לי חומר לתקליט שהיה אמור לצאת ב'נענע דיסק'. ופתאום עשיתי סטופ. לא הרגשתי שלמה. כי כדי להוציא דיסק בגיל 21, אתה צריך לדעת טוב מאוד מי אתה. וככה גנזתי את התקליט, ורק בגיל 28 הוצאתי את הדיסק הראשון".

את אמיר צורף, בעלה ושותפה המוזיקלי, היא הכירה בשלב הגניזה. "אחרי שסגרתי את הבסטה, לא עבר המון זמן עד שחיפשתי מישהו לעבוד איתו. ואז פניתי לאמיר, אבל מיד התחלנו להיות זוג, אז החלטנו שלא נעבוד ביחד. עבדתי עם מישהו אחר, אבל בסוף עבדתי בכל זאת עם אמיר, למרות שהיינו ביחד" – היא צוחקת. "זה כבר היה בלתי נמנע. נפגשנו בגלל מוזיקה, ולא עשינו מוזיקה, וכן עשינו מוזיקה".

צורף – שהיה חבר ב"נוער שוליים", ב"רוקפור" וב"ג'ינג'יות", הפיק אלבומים נחשבים ("אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי, "פעם בחיים" של עמיר לב, "משוחח עם כיסא" של להקת "ג'ירפות" ועוד) והלחין בין השאר את "הכעס" ו"כמו שיורד גשם" – צמוד לשביט כבר 16 שנה. "הזוגיות שלנו היא כמו זוגיות של כל אחד, רק שאנחנו יוצרים ביחד", אומרת שביט. "וזאת הזוגיות היחידה שאני מכירה. יש לנו תקשורת מאוד עמוקה, לא רק במילים. לפעמים אנחנו פשוט יושבים בחדר ומנגנים. עכשיו אנחנו דווקא בפסק זמן מוזיקלי – כל אחד לעצמו. אני מתבשלת על השירים החדשים שלי, והוא עם העניינים שלו. ובסוף ניפגש כדי להמשיך ליצור ביחד, וגם נכין את ההופעה שלי. הוא יופיע איתי. כרגע הזוגיות נטו מושלת אצלינו.

"העניין הוא שלפעמים", היא מגלה, "היצירה נוזלת לתוך החיים הפרטיים. הבעיה שלנו היא לדעת ללחוץ על סטופ. וזה קשה, כי שנינו אובססיביים בעבודה. ולכן אמיר מפיק לי את הדיסקים, אבל את החלק של השירה אני עושה עם מישהו אחר. בדיסק הראשון עבדתי עם רונן שפירא ועם עדי עליה. בדיסק הזה עבדתי עם אביתר בנאי, אחרי שהפקתי לו את השירה בדיסק האחרון שלו".

איך היה להפיק אותו?

"אֶבי התמסר בצורה מוחלטת. יש בינינו חברות שנרקמה לאורך השנים. היכרנו דרך עמיר לב – שהוא חבר שלנו. הוא אירח אותנו בסדרת הופעות, שממנה יצא הדיסק 'עמיר לב בהופעה חיה בבארבי'. ופעם הופענו איתו בפסטיבל ערד, וחזרנו שלושתינו ביחד. אביתר נהג, אני ישבתי לידו, הורדנו את עמיר בדרך, ומשם המשכנו לתל אביב. ובנסיעה נוצר הקליק. ובעקבות השיחה שהיתה לנו באוטו, כתבתי את הדואט 'יפה יותר מיפה', שהוא שר איתי בדיסק החדש (ואפרופו דואטים, שביט משתתפת בדואט "24 שעות ביממה" עם יוסי בבליקי בדיסק "דצמבר" שהוא הוציא באחרונה עם בועז כהן. "שיר יפהפה", היא מגדירה אותו). אחר כך אביתר הזמין אותי לעשות קולות ושירה ב'עדר של שוורים' – שיר שהוא עשה בתקליט השני שלו".

עיני שביט מבריקות כשהיא מדברת על הפקת שירה – "זאת עבודה מרגשת. חוץ מלאביתר, הפקתי שירה גם לשניים שעובדים על תקליטם הראשון: דידי ארז – שהיה המתופף של להקת 'ג'ירפות', ומוטי ביקובסקי – הסולן של להקת 'מים'".

"כמו זוג ילדות מחזיקות ידיים בחושך המבהיל ונפרדות ברפרוף שפתיים בטעם וניל" ("וניל")

שביט, ששיחקה בסרטים "גרגר על הריס" ו"כאילו כלום לא קרה", לא שוללת את האופצייה להמשיך לשחק במקביל למוזיקה – "למרות שזה קשה, כי ההגה לא בידיים שלי".

מגיל 19 היא מתפרנסת מדיבוב סרטים מצוירים ("המומינים", "מוצאים את נמו", "הטלטביז" ועוד). "בקרוב אסגור עשרים שנה בדיבוב. אני נהנית לדובב. יש בתחום הזה הרבה צחוקים ואופטימיות, ובזכותו אין לי שיקולים כלכליים כשאני יוצרת".

כאשר שביט החליטה לקרוא ליצירתה האחרונה "וניל", כשם השיר הפותח, היא הופתעה לגלות באינטרנט ש"ווניל הוא בעצם סחלב, שלא גדל בפני עצמו, אלא חייב להישען על משהו. יש לו גם יכולות רפואיות. אפילו האמינו שהוא תרופה לאין–אונות. הוא מאוד יקר, ומצליחים לגדל אותו רק בשלושה אזורים בעולם. בארץ עוד לא הצליחו".

השיר וניל עוסק באינטימיות בין בנות – "אבל לא מינית", היא מדגישה. "יש אנשים שחושבים שכתבתי אותו על אמא שלי, על אחות שלי או חברה שלי. ויש כאלה שאומרים שזה שיר לסבי".

ומה את אומרת?

"השיר הוא על אהבה בין בני אדם. זה אומנם נובע ממערכת יחסים שלי עם אשה, אבל לא מדובר כאן רק על בנות. נניח, ידיד שלי – האם אני אומרת לו באמת כמה אני אוהבת אותו? בסוף אנשים מתים וכולם בוכים כמה אהבו אותם. אבל האם הם אמרו את זה לפני כן? אני שומעת אנשים אומרים" – היא מחליפה קולות בהתאם לתפקידים – "'אוהב אותך אחי', או 'יו, איך אני מתה עלייך', ואני שומעת הרבה 'אי לאב יו'. יכולתי להפוך את זה ללשון זכר, אבל אז זה היה הופך לסתם עוד שיר אהבה. אם הייתי כותבת את זה באנגלית, זה היה פתוח מראש. בכל מקרה לא התכוונתי לעשות פרובוקציה".

"באור הכחול האפור הזה כשאנחנו מאבדים את הצלילים, אתה מתפלל, אני קוראת עיתונים" ("הכחול האפור הזה")

בדיבורה, ובוודאי שגם בטקסטים שלה, סיון שביט בוררת מילים. "אני נותנת להן משקל משמעותי, כי אני מאמינה שככל שמדייקים יותר – ככה זה יגיע ליותר אנשים", היא מסבירה. "לפני שנתיים ישבתי על חוף הים, ועמדה שם אישה דתייה והתפללה מול הים, ובעלה ישב על החוף לידה וקרא עיתונים. בדיוק סיטואציה הפוכה לשיר שלי, ואמרתי 'וואו'! כנראה שזה באמת קורה לא רק אצלי.

חשבתי ש'הכחול האפור הזה' ימכור אולי 4,000 עותקים, ונראה לי שהיום הוא עבר את ה-15,000 אלף. אני חושבת שהכל בגלל שדייקתי. הרי גם 'כרטיס טיסה' הוא סיפור נורא פרטי, אבל שמעתי שהוא כבר הפך ל'שיר של אנשים'".

היא הלכה בשדות

השיר "מחכה לגלשן", החותם את הדיסק, נכתב בעקבות משבר יצירתי.

מה את עושה במצבים כאלה?

"מישהו הציע לי תרגיל – לא לקרוא כלום, כולל עיתונים, במשך שבוע. אמרתי ואללה? בוא נוסיף את הרדיו והטלוויזיה. זה החזיק שנה וחצי! תיראי, יש המון דברים מעניינים, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות. אבל הם רעש לבן. אם אתה יושב באוטו, ודבר ראשון מדליק את הרדיו, אז מה עשית בעצם? ברחת. כן, אתה יכול להגיד 'זה בשביל הכיף של הנסיעה, וככה יותר נעים לי', אבל רגע, בוא נסגור את הרדיו. מה קורה? וואוו" – עכשיו יש לה קול של מכשפה מפחידה – "מחשבות עולות… איזה פחד… אז זהו. זה היה תרגיל מדהים, ואני ממליצה עליו. בינתיים יצאתי מזה, אבל דווקא קורץ לי לחזור לזה עוד פעם".

ובינתיים כשיש לך בלוק יצירתי…

"אני הולכת בשדות. בכלל, אם מישהו נתקע, אני מאוד ממליצה ללכת. חוץ מזה, הרבה מהחסימות קשורות בכל מיני צנזורים. כשיש בתוכך משהו שעוצר אותך ואומר שאתה לא טוב. אז אני אומרת, ברגעים כאלה פשוט תכתוב רע, והרבה. וזה יעבוד. בכלל, כמה שאני פרפקציוניסטית, אני גם נותנת לחולשות שלי לצאת בדיסק. אני אוהבת לשמוע שדברים פרומים. משמח אותי שבסופו של דבר, הדיסק הזה נשמע בוסרי. מבחינתי הוא יכול להישמע כמו תקליט ראשון של זמרת. למרות שעברתי תהליך, אני לא שומעת את הסיבוך. אין תחושה של סרבול. נכון? אותי זה מפתיע, כי אם הייתי שומעת על מישהו אחר שעובד על תקליט עשר שנים, וזאת התוצאה, הייתי מתפלאת".

תגידי, גם על הדיסק הבא שלך תעבדי עשר שנים?

"אני בכלל לא 'חושבת דיסקית', פשוט ממשיכה ליצור. יש לי כבר שישה שירים חדשים גמורים, ושבעה באוויר. זה כמו ג'אגלינג. הכדור עוד לא הגיע ליד שלי".

פורסם במוסף 7 ימים בידיעות אחרונות, 2006