המופע "אבן גבירול, אדומי השפתות" אינו חדש. בשנת 2009 סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום בשם זה, ולמרות שבחי הקהל והביקורות, הם ליוו אותו בהופעות נדירות ומועטות, שממשיכות לטפטף מאז עד היום – בדלילות מקוממת.

שבע השנים שעברו מאז הופעת הבכורה בירושלים שבה נכחתי – העמיקו עוד יותר את הססגוניות המוזיקלית שנכחה על הבמה בשבוע שעבר. סחרוף בשירה ובגיטרות ומוכיח בתופים לא היו עליה לבד, כמובן. המופע הזה "שייך" לכישרון המרהיב של שאר נגניהם – לא פחות מאשר להם. כלי הקשה וכלי נשיפה, וגיטרות כמובן. בכל שיר הוחשכה לכמה דקות הבמה, ואלומת אור מירקרה אחד מהם, והוא קיבל את תשומת הלב הבלעדית לנגינתו הייחודית: עדי רנרט, מארק אליהו, עודד גולדשמידט, יניב רבה, איל תלמודי, אסף רוט, איתמר דוארי ושי צברי בקולות – הקסימו בווירטואוזיות השופעת שלהם, שצבעה את השירים בצבעים עזים. הלהט הונגד לשלווה המדיטטיבית שבה פרט מארק אליהו על הקמנצ'ה – כלי קשת פרסי. שילוב הקולות והנגינה חולל תערובת צלילים וכלים מזרחית-מערבית-רוקנרולית, עדינה-רועשת, יפה להפליא, שגם המאזינים לה וגם המפיקים אותה מאצבעותיהם ומגרונם התענגו עליה.

סחרוף ניצח על כל ה"מהומה" הזו במבט משתאה ובשירתו שניכר בה עד כמה הוא מחובר לטקסטים. היה רגע מסוים, לפני ההדרנים, שהוא ומוכיח חייכו ביניהם חיוך קטן של "הצליח לנו". וכך, במרחק של מטרים ספורים מהרחוב הנושא את שמו, ומרחק כאלף שנים מהיותו –  שלמה אבן גבירול – משורר, פילוסוף, עם חיים סוערים וקצרים, נכח ברוחו על הבמה. "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה, וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה", הוא שורר במאנית-דיפרסית, וקולו נשמע עד היום. בשיר האחרון בהופעה, "ככלות ייני", שנוגן, הושר ונרקד באקסטזת זמרים-נגנים-קהל, התברר סופית כי זו לא הייתה תחיית המתים, אלא תחיית החיים.

מועדון רדינג 3 בנמל ת"א, חול המועד פסח, 27.4.     

פורסם בגלובס ב-10.5.2016

מתברר שהשיר "איך הגלגל מסתובב" הולם גם מגדלים. סמוך למרכז סוזן דלל בתל אביב, שבו נפתח אמש (רביעי) "פסטיבל הפסנתר מארח", עמלו הכבאים על כיבוי השריפה במגדל שלום. פעם הוא נחשב לגורד השחקים הכי גבוה במזרח התיכון, וכיום מי סופר אותו לנוכח רבי הקומות החונקים את העיר? מוזיקאים דגולים, לעומת זאת, עדיין מעריכים כאן לפעמים, ואתמול נחגג יום ההולדת ה-75 של שמוליק קראוס במופע מחווה מיוחד.

"שמוליק קראוס חשוב לעתיד של המוזיקה הישראלית לא פחות מאשר לעבר שלה", אמרה רונה קינן. בשיער פזור שלא כהרגלה, אבל בהבעה ממוקדת, היא שרה עם ערן וייץ את "האהבה הראשונה" – להיט של להקת "החלונות הגבוהים" שכתב עמוס קינן, אביה. הם שרו בעדינות, בהתכוונות, שתי הגיטרות האקוסטיות שלהם השתלבו נהדר בפסנתר של עדי רנרט, המנהל המוזיקלי של המופע. זה היה ביצוע אלגנטי ומדויק שהתחשק לגזור אותו מההופעה ולשמוע שוב ושוב.

חלק מהביצועים במופע היו כאלה – רגישים, נצמדים למקור בגישתם ויראי כבוד – זה הורגש למשל ברעד הקל בקול של שילה פרבר כששרה את "אחרי 20 שנה". רובם גם שִמרו במתינות את השובבות ואת החיוך שנשזרים בלחנים של קראוס לצד העצב. דוגמה מייצגת: מאור כהן ויעל קראוס (האחיינית של גיבור הערב), ששרו בחן את "ילדה קטנה". גם דנה ברגר וחמי רודנר ביצעו במתיקות את "נתפייסה" – שיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, שקראוס שר במקור עם ג'וזי כץ, אשתו דאז. רודנר המשיך את הקו ההומוריסטי כששר בקשיחות היתולית את "איך הגלגל מסתובב" וחיקה יללות של תן בזמן שהקהל שר את ה-"הו-הו".

ובכלל, בניגוד לרוקנרול התת-קרקעי ביצירת קראוס, רוב המבצעים התעלמו ממנו. אפילו דנה ברגר, ששרה בנוקשות מכוונת את שיר המחאה "חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין, לא העצימה את המרכיבים הכה נפיצים שבשיר הזה.

רק אוהד חיטמן העז לחרוג בגדול מהצפוי. תחילה ב"אלישבע מה נחמדת" ("שיר לילדים כביכול", הקדים), שהוא שר וניגן בפסנתר תוך ששינה את ההטיה של ילן שטקליס מלשון זכר לנקבה. הנימה הגברית המעודנת התחלפה למכות פסנתר סוערות כשהתקומם על העוול של הבובה שבשיר: "ואומרים לי את קירחת, ואומרים שבור אפך. אין אני יודע למה, הם אינם רואים יופייך". הקהל דווקא ראה את היופי ואת הלהט שבביצוע והאריך במחיאות הכפיים, שהתגברו גם כשחיטמן עלה לבמה פעם נוספת וביצע את "לוח וגיר". ושוב הוא שינה את גישת השיר. הפעם התנכל לצד הקליל שבמקור וכביכול שר אותו ברצינות, אבל מאחר שהפריז בכך, וגם במחוות הגוף ובמימיקה המוגזמת, התברר שהוא משתעשע. אחר כך כאילו איבד את שפיותו והרביץ לפסנתר, מקפיד לשבור את המכובדות. הקהל שרק בהתפעלות.

גם שלומי שבן התפרע על הפסנתר ועבר לצרחת טירוף בסיום השיר "גיטרה" – שבמחווה יצירתית לפסטיבל הפסנתר ביצע דווקא בפסנתר. באקספרסיביות הווירטואוזית שלו הוא שר ושיבץ בנגינתו הפתעות כמו ציטוטים מ"אחרי 20 שנה" ו"עייפה בובה זהבה".

בניגוד לשאר הזמרים, שהדגישו את כישרונו של קראוס כמלחין, יובל מנדלסון ("שייגעצ") החמיא לקראוס השחקן – בסרט "סוס עץ". כשביצע את שיר הנושא, קולו בלט דווקא בחוסר ליטושו, אבל הוא שר עם תשומת לב רבה למילים, ואיכשהו נשמע הכי נוגע ללב מכולם. עוד רגע מרגש היה כשמיקה קרני ביצעה את "שוב" עם מיקי שביב בן זוגה, שהעניק לו ערך מוסף בקולו השברירי, דווקא כשכמעט איבד את המילים. לרגע השתררה דממה מביכה, אבל אז הגיח קולו: "באתי לך כל כך כל כך פתאום" והקהל נרגע עם הצלילים האינסטרומנטליים המכשפים – הכינור של קרני, הגיטרה של שביב והפסנתר של רנרט.

לפעמים ריחפו באוויר האולם געגועים למקור, לא בגלל האיכות של גרסאות הכיסוי, שהקפידו לשמר רמה גבוהה, אלא בגלל מוצלחותם הבלתי ניתנת לערעור של הביצועים המקוריים. ב"אינך יכולה", למשל – שגבע אלון ביצע בעומק ווקאלי – פשוט חסַר ה"לה-לה-לה" המפורסם של ג'וזי כץ. אלי מגן פיצה ב"זה קורה" על חסרונו של אריק לביא בדיאלוג אינסטרומנטלי מופתי – הוא בבס ורנרט בפסנתר – שהעיף את השיר למחוזות ג'אזיים. כל כך מקסימים השירים שקראוס הלחין. על "בית הערבה" אמר מאור כהן לפני שביצע אותו עם גבע אלון: "זה אחד השירים  הכי יפים בעולם. אני בטוח שג'וני קאש היה רוצה גם כן שיר כזה".

היתה צניעות מרגשת בשיר הסיום "זמר נוגה" ("התשמע קולי"). משתתפי המופע עמדו יחד, ובענווה שקטה, בלי קטעי סולו, הם שרו מול הקהל, ששר גם הוא לעומתם. "אמרו עליו שלא יחזור יותר מן הגלות. גמרו עליו חזק בכל טורי הרכילות" ניסח רוטבליט (שגם פתח את המופע) את השמועות בשיר "הגיטרה", אבל קראוס דווקא נכח באולם והשתהה על מקומו כשתמה ההופעה. הבעות פניו נותרו עדיין עזות, אך לא הסגירו דבר, ממש כמו בתיאור של רוטבליט ב"סוס עץ": "הפנים הבעה של כאב ובלי הגה, אין תנועה, רק הצל מתארך. התמונה כמו קפואה, הדמעה מתפוגגת. ועכשיו לאט לאט לחייך".

התפרסם ב-ynet ב-18.11.10

כמו התרנגולים עצמם, גם ההופעה כולה – שהתמקמה בהיכל התרבות של ראשון לציון במסגרת פסטיבל ראשון לציון – נעה בין קלאסיות להיתוליות. הקריצות האקטואליות טפטפו מדי פעם לתוך השירים תרכיזי רלוונטיות ודאגו לשמר אותם ללא ריחות פורמלין ונפטלין. כך, למשל, רננה רז, המנחה, התפייטה על מעיינות היצירה הנובעים, אך מיהרה להוסיף שישראל עדיין מתייבשת, במחווה ברורה לתשדיר החיסכון במים, בכיכובה.

דמיינו את רועי בר נתן מדקלם את "שיר השכונה" כשהוא מחופש לדודה פולנייה, כולל החלוק, הרולים בשיער והמבטא הכבד. זה היה מצחיק בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו נעמי פולני – מייסדת הלהקה,  הבמאית, הכוריאוגרפית והמעבדת הקוֹלית –  שישבה בקהל, התלהבה. שיעשעו גם שני כהן והראל סקעת ששרו את "כשאת אומרת לא" עם פרשנות בת-זמננו על התקשורת המתוסבכת בין המינים. סקעת:  "את חופרת". כהן:  "תירגע, אני מסבירה פה משהו על בנות".

בין הביצועים ה"קלאסיים" בלטו "זמר אהבה לים" ששרו אלון אולארצ'יק וקרן פלס בעיבוד צנוע (של עדי רנרט, מעבד המופע) שהדגיש את עדינותו. כך גם "אליפלט" שביצעו רונה קינן ושלומי שבן ו"השמלה הסגולה" המקסימה, שהפעם לבשו אותה פלס וסקעת – שממש נועד לשיר שירים נפלאים ומורכבים שכאלה. להקת בום פם, מצדה, הוסיפה עסיסיות גרובית כששרו וניגנו עם רונה קינן את "אין כמו יפו" ובלעדיה את "רחוב פנורמה".

אלון אולארצ'יק, ילד מוצלח שכמותו, ביצע את "יוסי ילד שלי מוצלח" עם מיקה קרני, שתרמה כינור וחן. בשני קולות מתוקים הם הצליחו להעביר באופן מושלם את מהות השיר עם כל החולמניות, התום, הקסם והשובבות. חוץ מזה, תובל פטר, האקורדיוניסט המקורי של הלהקה, ליווה את יונה עטרי ב"ערב במסחה", וכשמעדה לרגע במילים, זה רק הוסיף להתרגשות שלה ושל הקהל.

המופע הצדיע לנעמי פולני ובין השירים הוקרנו קטעי וידיאו שבהם שיבחו אותה אושיות במה ומוזיקה ישראליות כמו ספי ריבלין, גברי בנאי ורבקה מיכאלי. סכנת הטביעה באגם סכריניות דביק נמנעה בזכות ההומור של הדוברים וההסברים המעניינים, למשל של יאיר ניצני, שדיבר על ההרמוניות התרנגוליות שמזכירות לו את להקת "הביץ' בויז" ועל השפעת התרנגולים על להקות ישראליות כמו "כוורת", "תיסלם" ו"משינה".

מלבד המילים והלחנים המשובחים של מיטב הכותבים והמלחינים, "התרנגולים" נודעו גם בכוריאוגרפיה המיוחדת שיצרה להם פולני. אמש הדגימו אותה, בגמלוניות מסוימת, רקדנים מסמינר הקיבוצים לצלילי הביצוע המקורי של "שיר הסיירים". ואז הוזמנה לבמה פולני עצמה, שהצטרפה אליהם בקלילות לתשואות הקהל. עוד מדגימה מצוינת היתה רננה רז, שניצלה את כובע הרקדנית והכוריאוגרפית שלה כדי להמחיש בגופה "מגוון תנועות תרנגוליות". היא קפצה, דילגה והתנועעה באופן מרהיב וצנוע ובעיקר ריגשה באופן הכאילו אגבי, אך מתוכנן ומדויק, שבו נעה.

מרגש, אבל באופן אחר, היה "פנס בודד" בביצוע הרך של בועז בנאי ואריאל פוליאקוב, הבנים של גברי בנאי וישראל פוליאקוב שלפני שהיו שני-שליש מהגששים, שרו בתרנגולים. פוליאקוב ג'וניור הקדיש את השיר לאביו, פולי, ובשיקופיות שמאחוריהם הוקרנו שניהם כזאטוטים עם אבותיהם.

עוד ביצוע מדמיע היה של אב ובנו – ליאור ייני (בעלה לשעבר של פולני וחבר בתרנגולים) ויותם ייני (הבן שלו ושל פולני). הם שרו מחרוזת "תרנגולית" וסיימו ב"האם אמרו לך פעם" כשיותם השמיע את ה"האִם האִם" באופן שנשמע כמו "האמא". מיד אחר כך הוא ניגש לאמא הפרטית שלו, העלה אותה לבמה, נשק לה והפקיד אותה בידי רננה רז. זה כבר היה השלב של ההוקרה המעשית, שבו פולני קיבלה תעודת הוקרה ומדליה מיצחק טוניק מפקד גלי צה"ל ומדב צור ראש עיריית ראשון לציון ולבסוף גם "מחמאה כספית" מידי "התרנגול" גברי בנאי בשם מוקיריה. אחר כך דיברה בתמציתיות חיננית על התרנגולים ויוצריהם – "חיים חפר, סשה ארגוב ואני. כנופייה שאוהבת את המעשה" ועל השמחה שנוצרת כשמשקיעים בחשקים את כל היפה "עד שאתה רגוע ושלם עם הבחירה. זהו. זה הסוד".

טוב טעם שרה על המופע המושקע הזה, שנחתם כשם שהתחיל ב"הכל זהב". פתאום, 50 שנה אחרי שנכתבו, המילים נשמעו טריות והולמות להפליא:  "מחוץ לעיר מריחים את הסתיו ומחכים לגשמי הזהב".

פורסם ב-ynet ב-26.09.10

יש היום אנרגיות עזות ויצירתיות של אנשים צעירים מרובי כישרון. אבל כשנפגשים לרגע נדיר עם להקת "אחרית הימים", שחבריה מתקרבים לשישים, וגם עם שלישיית "שריד", שגם הם התאחדו במופע ההוא, וחבריה חצו את השבעים – אז באמת שהמילים חוזרות לאחור, אל מאורות הגרון, מרוב הלם. ולגבי "שריד", הערה קטנה: כניסתם לביקורת ב-ynet  התאפשרה רק אחרי מאבק מתיש שלי, שהחזיר אותם (בנוסח דהוי) אחרי שכבר הוסרו בעריכה כי מי בכלל מכיר אותם היום.

אז הנה גרסה ארוכה יותר (עם הרחבות נוספות) מזו שהתפרסמה השבוע ב-ynet.

* * *
 
באמצע מופע המחווה למירי אלוני נואשתי לדבק, שיצמיד את האנשים לבמה וימנע מהם לעזוב אותה. בפעם הראשונה התאחדה להקת הרוק "אחרית הימים" שהקדימה את זמנה בשנות ה-70 והתפרקה בלי ליהנות בזמן אמת מתהילתה. נטולי זהר לוי המלחין והמתופף, אבל עם הנוכחות המחשמלת של כל השאר – אלי מגן, גבי שושן, יצחק קלפטר ואלוני עצמה (ומחוזקים בעדי רנרט בקלידים ואיתן איצקוביץ בתופים), הם יצרו את אחד מהשיאים של הערב שהתקיים אמש במועדון צוותא בתל אביב.  "רבים ניסו לאחד אותנו, ורק מירי הצליחה", התרגש גבי שושן לפני שהם שרו את "אין מקום לשניים על עמוד חשמל", "הנסיכה" ו"פתחי לי את הדלת". האולם נטען מהאנרגיות החזקות שיצרו קולותיהם וכלי הנגינה שלהם. הם לא שחזרו את העבר, אלא יצרו הווה מרהיב ואמין. את כובד ההישג ריככו חיוכי ההנאה שנארגו ביניהם. ולמרות העונג שהרקיד אותם, הכריז אלי מגן רגע לפני שהתפוגגו: "נתראה בעוד שלושים שנה". אז מהבמה הזאת, ובשם כמהים רבים, שלוחה הבקשה: חברי "אחרית הימים", אל תיתנו לנו לחכות כל כך הרבה.

מירי אלוני פתחה את הערב בשיר "מות קיץ", ומיד עברה ל"להיות לבד". הקהל, שהוזמן להצטרף לפזמון, נעתר בהתלהבות ושר: "זה לא אומר, זה לא אומר. אולי זה משהו אחר". בשיר הבא, "הבלדה על חדוה ושלומיק, האולם עבר למצב אקסטטי. אלוני התענגה ממחיאות הכפיים, חייכה וסימנה "עוד" בתנועות ידיים רחבות. "לשיר זה כיף גדול. כל אחד שמתקלח יודע את זה", היא חייכה לפני ששרה את "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", מעבירה אותם כמו את שאר השירים דרך מנהרה שקופה של עוצמה קולית והגשתית. בשיר "הבן יקיר לי" התברר שאלוני בעצם חזנית – מובילה את הקהל אל החלקים הגבוהים ביותר בשמיים הנבקעים מרוב קדושה.

בין תקווה לייאוש

בשנים האחרונות אלוני מופיעה רק במופעי רחוב, פעמיים בשבוע במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. פה ושם נשמעים קולות מודאגים, שמסיקים מכך שמצבה מעורער. אולי כדי לענות להם היא בחרה לארח על הבמה "שלה" נגני רחוב – את ברט החלילן שמנגן בדיזנגוף סנטר ואת הצמד לינה ופאני שמנגנות על כינור ואקורדיאון ליד כיכר רבין. הצלילים שמנעימים את השגרה הרחובית הועברו בשלמותם היפה לבמה ולא ניזוקו בדרך. האיכויות הגבוהות לא הותירו ספק, מדובר בנגנים מקצוענים, שהרקע הקלאסי שלהם ניכר בביצוע שמצליח להיות בו זמנית מיומן ורענן. אלוני זזה הצידה, בכל המובנים, כדי שהם יהיו במרכז התשואות המוצדקות. כך גם עשתה עם קבוצת מוגבלים מהוסטל בית פלדמן, ששרו בהעמדה בנוסח הלהקות הצבאיות את "הכל פתוח" של נעמי שמר, מתרגשים ומרגשים, מדגימים בעצם הופעתם ש"זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".

והיו בין 24 השירים שהתהדקו על כמעט שלוש שעות, גם "שיר לערב חג" ו"ברית דמים" ("על דעת המקום") המבכה את נפילתם הכפולה של שני החיילים יובל הראל. אלוני, מדורה של קינה, הטיחה להבות זעם כנגד האובדן והאירה את האולם שנצץ גם ככה מדמעות קולקטיביות.

בעצם, אלוני לא נזקקה לאורחים ולאיחודים. קולה והאופן הממגנט שבו הוא פגש את שיריה ואת הקהל, הספיקו להחזיק את הערב באופן נחרט. אבל אלוני העתירה על הקהל מתנות נוספות. האירוח הבא היה איחוד היסטורי נוסף: שלישיית שריד, שפיארו בקולם את שנות השישים עם קלאסיקות בהרמוניות גבריות ובגיטרה וירטואוזית. הקולות נשארו כשהיו, מתעלמים משנות השבעים ומעלה של בעליהם, ששרו כאילו לא עברו ארבעים שנה את "טוב ללכת בדרכים", "שיר העמק" ו"ביתי אל מול גולן". "מצטערים, שינינו קצת את המילים בשיר", הם התנצלו וחשפו יושר אומנותי שגרם להם להחליף את "כאן ביתי" ל"שם ביתי". הסיבה: מלבד אחד מהם, שנשאר בקיבוץ שריד, השאר עזבו את הצפון וגרים במרכז הארץ.

הקהל התקשה להכיל את התפעמותו, והקושי התגבר כשאל הבמה עלו חלק מחברי להקת הנח"ל של השנים 70-69, וביניהם: לאה לופטין, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, תמי עזריה, יובל דורי, איציק בן מלך ושמעון וייצמן. מהשורה הראשונה של הקהל התמוגג דני ליטאי, הבמאי שלהם באותן שנים. הם שרו את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של נעמי שמר, "בלי אף חזרה", כפי שהעיד מישהו מהם בגאווה. ואכן, היה להם במה להתגאות. העליצות שהפגינו מ"פגישת המחזור" רק ייפתה את שירתם המוכרת. הערב הסתיים ב"שיר לשלום" בהעמדתו המקורית: מירי אלוני עומדת בשטח של הקהל, אלומת אור מאירה אותה. היא שרה ונשמעת היטב, גם בלי אמצעי הגברה, ומתקדמת באיטיות אל הבמה. שם כבר מחכים לה כל השאר, שרים איתה ובלעדיה. לבסוף הם מתאחדים, כשאמש השיר הטעון הזה קיבל בזכות המעמד משמעות נוספת, חדוותית וממלאת תקווה.

אבל בעושר המוזיקלי נכח גם תסכול, כי ההבזקים משנות הששים והשבעים האירו על צחיחות. הקולות הכי יפים היום נשמעים אנמיים לנוכח הדם הסמיך שמזין עורקים ישנים יותר, וגם הרוק הכי חזק דוהה על רקע "אחרית הימים".

ובכלל, האם יהיה המשך לערב הזה? "להתראות במדרחוב", נפרדה מירי אלוני בביטחון שלא התברר אם יש בו חזרה מפוכחת לפרופורציות, יאוש או דווקא שמחה טבעית מעוד פגישה עם המוזיקה ועם הקהל. הוא אומנם הגיע כדי לפגוש את אלוני, אך זכה לפגוש גם את עצמו כפי שהיה בעשורים תמימים יותר.

מופע מחווה למירי אלוני, מועדון צוותא, תל אביב, 13.5.07