להקת "אפור גשום" חוזרת באלבום "עם רעש נסתר", שמגרה לפענח את הרפרנסים התרבותיים  שלו

האלבומים החדשים שיוצאים בימים קודרים אלה משתייכים לשני סוגים. חלקם מתעלמים מהמצב. מכילים את השירים שנוצרו עוד לפני שהתחולל, בלי לחשוב איך בכל זאת ניתן להתייחס אליו. לפעמים מדובר בעצימת עיניים, ולעיתים הם באופן מודע מחצינים אסקיפיזם – להנעים, לברוח, להשכיח. ויש אלבומים אחרים, שדווקא מנגנים את התקופה ומשקפים אותה בשיריהם. אומנם גם הם, ברובם, נוצרו לפניה, אבל – כדרכם של יצירות גדולות – הם הצליחו ללכוד את שוליה עוד לפני שהפכה למציאות. אם רוצים, אפשר להאמין שהם ניבאו אותה, ואפשר גם – בפחות יומרנות – לכנות את זה רגישות.

האלבום "עם רעש נסתר" של להקת "אפור גשום" משתייך בעליל לסוג שמתכתב עם המצב. ולמי שהשם מצלצל מוכר, זוהי אכן הלהקה שהגיחה בשנות ה-80 בפרץ פוסט-פאנקי והשתלבה בזרם הישראלי הדק אך המוערך של "מחתרת הקסטות" (שהשתייכו אליו גם "נושאי המגבעת", "פוליאנה פרנק" ו"הפליז"). מאז, הלהקה שהקימה מיכל ספיר – התפרקה, וחזרה בהרכב אחר, נעלמה, ובשנת 2012 הוקמה מחדש אחרי 22 שנה, והוציאה שלושה אלבומים כשחברים בה: ספיר הסולנית שמנגנת על גיטרה ופסנתר, עובד אפרת שהפיק מוזיקלית ומנגן בגיטרה, עודד שכטר על הבס, הסינתיסייזר והאפקטים, ומתן פוקס בשירה, קלידים ותופים.

"עם רעש נסתר" הוא אלבום יפהפה, והחיבור שלו לתקופתנו מתגלם בהזמנה שעולה ממנו להתכנסות פנימית ולהתבוננות שמביטה בעבר וקושרת אותו להווה. ומבחינה זו, האלבום מאוד פוליטי. כבר בשיר הפותח אותו, "דף מגן", נזכרים פרחי השקד – מחווה מוצהרת לספר "כפרחי השקד או רחוק יותר" שכתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש. "לא מולדת, לא גולה / ניירות במזוודה / כוכבי אש לבנים / ארץ של מילים", ממחישה ספיר במילים שלה טריטוריות שאינן רק גיאוגרפיות אלא גם נפשיות, ורלוונטיות תמידית למי שיצירה היא דלק לחייו.

העיסוק ביצירה הוא חלק מהותי מהאלבום, שאפילו שמו זהה לשם של יצירה שיצר האמן מרסל דושאן – פסל רדי מייד המורכב מגליל של חוט הכלוא בין שתי לוחיות מתכת, ומיד מזמין לפענח את הקשר שלו לאלבום ולתקופה. דוגמה נוספת לעיסוק ביצירה היא השיר הכואב "גן החשמל", המוקדש לאוצרת האמנות נעמי אביב. "אולי יש מי שזוכר את אקט האוצרוּת", נטמעת בו התהייה. והתשובה המתבררת לאורך האלבום היא – כן.

כי "עם רעש נסתר" הוא אלבום-מוזיאון, יצירה עשירה שכוללת רפרנסים תרבותיים מעולמות מגוונים: גליליאו, סמואל בקט, דיוויד בואי ואחרים. ספיר אומנם כתבה את המילים, אבל הן מצטטות יצירות רבות ומושפעות מהן. מומלץ לבקר באתר של האלבום, שבו מופיעים מקורות ההשראה, והשירים מתגלמים שם ביצירות וידיאו ארט מרתקות.

את כל אלה מנווט קולה של ספיר בבִטחה, אך למרבה ההחמצה, הדיקציה שלה איננה תמיד ברורה, וזה חבל – כי באלבום הזה יש למילים משמעות רבה. הן זורמות במרחבי האפור – שאיננו רק צבע הפעם, אלא גם מהות נוכחת בשירים. כמו ששרה ספיר בהשראת בקט בשיר "Grey": "אנחנו זקוקים לאפור". כי בימים אלה במיוחד, האפור אינו רק ההתמזגות בין תוגת הקדרות לתקוות הבהירות אלא גם קול היציבות והשפיות.

פורסם בגלובס ב-8.8.2020

וזאת מתנה נהדרת. צנועה בממדיה – חצי שעה בסך הכול – אך עשירה בתכניה. צנועה ועשירה היא גם המוזיקה באלבום, עם להקתה המהודקת של אלברשטיין, שמופיעה איתה כבר שמונה שנים. הרכב מינימליסטי, אך מרהיב בנגינה: עובד אפרת (בס) וערן ויץ (גיטרות), שעיבדו את השירים עם אלברשטיין והפיקו מוזיקלית. ויץ גם הלחין נפלא את כל השירים באלבום, והוא הקול הגברי היפה בדואט "שיר, ריקוד" שכתבה פניה ברגשטיין. איתם: אבי אגבבה בכלי הקשה ועדן ליברמן בקלידים.

השירים באלבום הם על קשרים בין דורות במשפחה, על זוגיות – שגם המוות אינו מכחיד, ועל ייעוד, כמו בשיר הפותח, "הירושה" (מילים: יהודה קרני) עם הצוואה האמנותית: "ועוד ירשתי מאימי עשירות רבה – שיר ליום הזה, שיר ליום הבא". ועוד יותר בשיר "סך הכול" (מילים: ש. שלום) על הכוח המרפא של המוזיקה במצבי חוסר תוחלת: "שאפסו המילים ואין קול עוד, ואני שר ואני שר ואני שר".

אלברשטיין מקיימת באדיקות את הייעוד הזה, כבר חמישים שנה פחות או יותר. היא נחשבת "קלאסיקה" בזמר העברי, אבל התואר הזה, כשם שהוא מחמיא, כך גם מהווה מלכודת ליצירה. החשש: הערכה וכבוד הם חממה משובחת לגידול זחיחות ולביצור הקיים. לא אצלה. היא אמנם ממשיכה להיות מוקפדת כהרגלה בבחירת הטקסטים האיכותיים ובהגשת השירים עם ה"טאץ'" הספציפי שלה – שילוב של כבוד לשיר ועומק ההבעה עם הניואנסים שנחווים בקולה – אבל לרגע אינה מאובנת. תמיד מתחדשת. מודעת לערכה, ליכולותיה ולכוחה – אך לא עפה על עצמה ולא מפריזה. תענוג להקשיב לקולה שמשלב עומק עם קוּליות, יציבות, פיכחון ובשלות עם סימנים של הצטברות חיים, שבתוכם משתרג לו החיוך.

והיא נשמעת מחייכת אפילו בשיר הנושא הקודר והאקטואלי מאת אנדה עמיר, שיר על כמיהה למנהיג שהוא מורה, ועל תקווה לחוכמה, דעת ורציונליות, ולאורך האלבום נוצצים ממנה אורות מוזיקליים של סקרנות ותשוקה. בזכותם היא נותרת צעירה, לא הולכת על בטוח, ולא צפויה. כמו שהיא שרה בשיר "הקיץ הבודד" המצוטט בהתחלה: "ואחר כך? מי יודע, מי יודע?".

פורסם בגלובס ב-22.12.2016

ארבע שנים אחרי "וניל", שביט ממשיכה ליצור שירים בקו האופייני לה – מילים מוקפדות ולחנים יפים, שעליהם חתום גם אמיר צורף – בעלה ושותפה המוזיקלי. צורף גם הפיק מוזיקלית עם עובד אפרת את האלבום – שהוא קצר למדי, חצי שעה אורכו, אבל נשמע ארוך ומלא. התחושה הזו נוצרת בזכות המוזיקה המורכבת והמופשטת, האופיינית לצורף, שגם בצירוף מינימליסטי של כלי נגינה – גיטרות (הוא עצמו), קלידים (שביט), פסנתר (רונן שפירא), תופים (עודד פרח) ובס (אפרת) – נשמעת עשירה ומרובת שכבות.

התוצאה ניכרת בשירים, החל מהשיר הראשון, "במקום בו המשוררים בוכים" עם החורפיות המופנמת, תחושת החלום, הכובד והמלנכוליה, דרך הרוק הנמרץ והאפל של השיר "פחד גבהים" ומהלומת הפסנתר הפותחת של "הנה מגיע העצב" עם המעבר המהיר לאינסטרומנטליות רוקיסטית. החידוש באלבום הוא התפתחותה והשתכללותה של שביט כזמרת – קולה התעצם, במיוחד בשירים "הנה מגיע העצב" הנ"ל ו"לא רוצה לחזור הלילה הביתה", בו העזות הווקלית שלה מזכירה בצבעה את זו של ריקי גל, וזה הישג גדול.

"בניינים נמסים" הוא אלבום של אווירה יותר מאשר עלילה, ובחלק מהשירים ניכר הלך רוח יותר אנליטי-חוקר, מאופק ומתבונן מאשר "חם" ורגשי. לעיתים שביט, כמו בשירים מאלבומיה הקודמים, נשמעת פחות מעורבת בהתרחשות ויותר משקיפה עליה מהצד, גם כאשר מדובר בנפשה. ועם זאת, דווקא האיפוק הזה, כשהוא כבר נכנס אל הלב – הפעם של המאזין, בעיקר לאחר כמה האזנות –  יש לו פוטנציאל להישאר, בניגוד לשירים מהז'אנר המוחצן בפראות שסופם לצאת מהלב באותה מהירות בה התפרצו אליו.

וישנם באלבום גם שירים מסוג שונה – דינמיים יותר מבחינה מוזיקלית, בהם שביט מרשה לעצמה להשתחרר. מדובר בשיר הנושא, "הצעד הבא" ו"ארוחת יום שישי" המרגש, שמי שאיבד אדם קרוב עשוי להזדהות איתו מאוד. שביט, שכתבה את השיר על אימה, ממחישה את האבל בפרטים הקטנים של שלביו, כולל הכחשה ("בקרוב תחזרי. מזוודה מלאה מתנות לכולם וארוחת יום שישי") וקבלה ("לא יהיה צלצול של טלפון, לא מכתב, לא גלויה").

שביט ממשיכה לספר סיפורי-שירים כמו אלה שהצטיינה בהם באלבומיה הקודמים. באלבום הנוכחי זהו השיר "מבטים לרצפה", מתומצת ההבעה. עם זאת, חסר הפעם ברק והידוק של שירים כמו "כרטיס טיסה" מאלבומה הקודם או "הכחול האפור הזה" מהאלבום הראשון. ובכל זאת, שביט ממשיכה להרשים ברגישותה האופיינית למילים, למשל בקִִרבה המִצלולית המודגשת בשיר "הצעד הבא" בין המילים "בריחה" ו"בחירה". בשיר הזה שביט שרה על "שקיעה וזריחה באותה הנשימה" – תמצית קיומית הרמונית ואופטימית, שהיא בסופו של דבר התחושה שהאלבום משאיר, למרות הכובד, הצער והפחד.

פורסם ב-ynet  ב-14.06.10

"אהבות זמניות" של כרמל יוצא בתזמון מושלם עם הקיץ. שיריו יוצרים אווירת קרירות נינוחה, מצננת חום, הולמת את העונה. זה מתבטא גם בהפקה המוזיקלית של עובד אפרת, הנעדרת קישוטיות, חותרת אל הפשטות והמינימליסטיות – בדרך כלל לא  יותר מתופים, בס, גיטרות וקלידים, ומתרכזת בנגינה מקצוענית שמבליטה את לחניו הטובים של כרמל. יש באלבום הרמוניה שמושגת גם מהמעבר החלק והרציף בין השירים, שזורמים בהתאמה זה אחר זה ומשתלבים זה בזה. כך, למשל, מסתיים השיר "ולנטיין" במשפט "והנה אתה מחנה קרוב לים" והשיר שאחריו, "דייג", מתחיל במשפט "סיפור על דייג שנשכח בלב ים", שגם הוא מקדם את השיר הבא ומהדהד את השירים הקודמים במילים של כרמל ובקולו.

אין לו קול "יפה", ובמובן הזה, וגם בחלק משיריו הסיפוריים, כרמל מזכיר את עמיר לב, כלומר זמר של "הבעה" – אצל כרמל היא חסרה בכמה משיריו ליטוש וערך מוסף. בכל מקרה, לכרמל יש נפש של רומנטיקן, ולא רק בזכות שני שירי הבונוס בצרפתית – שפת האם שלו שהולמת אותו, אחד מקורי והשני גרסת כיסוי לקלסיקה של השאנסונייר שארל אזנבור. כרמל פשוט נמצא במיטבו כאשר חוברות אליו נשים. באלבום הזה מצטרפות אליו זמרות-יוצרות איכותיות: סיון שביט ב"עד הקיץ הבא" השקט והיפה וב"ולנטיין" העדין (אם כי מעט מונטוני); הגר רוה בדואט המקסים ומעודד ההתמכרות "נעלמת" ורונה קינן עם ורד קלפטר, שממתיקות עם כרמל את "דייג". בשיר הזה, יופיו הנינוח של הביצוע מסתיר מילים אפלות כמו "נופל כמו השיר שכתב לי רוצח". אבל מה יש מתחתן? מסקרן לפתוח ולפתח אותן. השאלה היא האם כרמל בנוי לכך. אומנם בשיר הפותח עם השם האירוני "הכל בסדר", מופיעות רמאויות, כולל עצמיות, ונכונות להסתכן, אבל הן נבלעות בפופ הנמרץ בנחמדותו (מלבד יוצא מן הכלל, השיר המרגש "שנות השמונים" – עם המשפט המרענן "זה לא היה באופנה להיות שמח" – שמושר מנקודת מבטו של חייל הרוג).

ואולי כרמל לא אמור להסתכן בצלילה אל מחוזות האופל. הרי אם יחתור אליהם, הוא יחרוג מהז'אנר שכה הולם את שחייתו, וגם עשוי להגיע אל מים טריטוריאליים אחרים, שאולי יסכנו אותו בטביעה אומנותית. ובכל מקרה, בתור אחד מהבודדים כרגע בבניית אגף השנסון העברי, מלאכתו עדיין רבה כיוון שבינתיים זהו שטח דל ומשווע להתיישבות.

פורסם ב-ynet  ב-3.6.10

כשחוה אלברשטיין התייצבה על הבמה, הקהל קם ומחא כפיים בהתרגשות. היא חייכה, הודתה לאנשים, ופתאום נפלטה ממנה אנחה קטנה. וכך  התחילה ההופעה, שנפתחה בשיר "את תלכי בשדה" ("האומנם"). חוה שרה אותו לאט, חווה כל הברה, מדגישה את המשפט "ומותר, ומותר לאהוב".

אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל, היא פתחה אמש בסיבוב בן עשר הופעות, בתיאטרון גשר בתל אביב. בקול עשיר ומלא רבדים, גדושים בניואנסים מפיצי חום, היא העתירה על הקהל את עצמה – היוצרת והמבצעת.

היוצרת כתבה במשך עשרות שנים שירים רבים – מיניאטורות מפורטות שמתארות את ההוויה החזקה שנקראת חיים. גם השירים שלא כתבה הם "שלה" לחלוטין, מכוח כשרונה לבחור דווקא את אלה שהולמים אותה. המבצעת שרה אותם ברגישות, בתבונה, באירוניה, בהתפייסות, בצחוק ובעיקר באהבה.

השנה מלאו ארבעים שנה לאלבומה הראשון, "פרח הלילך". "כמה יפה פורח הלילך", היא חתמה אמש את השיר, והוסיפה בשקט: "שימשיך לפרוח ככה עוד הרבה שנים". שרה, ולא עוזבת את הגיטרה, שמשלימה אותה, ושתיהן – היא והגיטרה, מושלמות עוד יותר על ידי שתי גיטרות נוספות, של עובד אפרת וערן וייץ, וגם התופים וכלי ההקשה של אבי אגבבה. וזהו. מינימליזם מקסימלי. ארבעה נפשות על הבמה, כולל הכוכבת, שלוש מהן גיטרות, שנגינתן המשותפת הטעינה את ההופעה בעוצמה. המינימליסטיות בעיבוד התאפשרה באופן כה משכנע ביופיו, רק בזכות מקצועניותם של הנגנים ולא פחות מכך – החיבור שלהם אל המוזיקה ואל זו שיצרה אותה.

בשלב די מתקדם של ההופעה, עובד אפרת החליף את הגיטרה האקוסטית שלו לבאס וערן וייץ לגיטרה חשמלית. פתאום האוויר התמלא באנרגיות רוקיסטיות, אבל מי שציפה לזעם או להחצנה רותחת אחרת, מצא את עצמו בטריטוריות קלילות בנוסח יווני (בשירים "מול הים" ו"אספרסו קצר").

יש לחוה אלברשטיין מאות שירים. אלה שהתייסרו על חסרונם של כמה מהם בהופעה, מוזמנים לדמיין את אלברשטיין בשלבי הכנת המופע, כשנאלצה לקבוע גורלות של שירים – מיטיבה עם חלק מהם ומתאכזרת לאחרים. בסופו של דבר, היא שילבה בתבונה בין סוגים שונים של שירים – בעברית, ביידיש ואחד באנגלית, עצובים, מצחיקים, להיטים ושירים פחות מוכרים – עם נציגות שירית הולמת פחות או יותר לתקופות שונות בחייה.

הנושא המושר ביותר אמש היה אהבה וזוגיות עם (בין השאר) – "מרתיחים מים", "כמעט שנתיים", "כל שעה נשיקה", "רמז" ו"האהבה מאלתרת". כשהיא הגיעה בשיר הזה למשפט "לך בעקבות המנגינה", בדקתי אם לא נוסף אקורדיאון או כלי חם ומעשיר אחר. אבל זה היה קולה המגוון, ממש כמו במילים של השיר – "המנגינה היא פשוטה מאוד, אך יש לה אלף צורות וגוונים. רגע אחד היא מוכרת, ופתאום היא לגמרי אחרת".

והיו גם שירי מסעות ונדודים ("ביקורת דרכונים" המשעשע, "פליני בניו יורק"), שירי מחאה חברתית ("וורה מבוקרשט") ושירי כאב כמו "געגועים", שנכתב על הוריה. "אני לא בוכה, רק מתגעגעת", היא שרה, והקהל הדומע הגיב במחיאות כפיים מזדהות במיוחד. "אתם דווקא רוצים שאתחיל לבכות"?, היא שאלה.

יותר משעתיים מרתקות ומתרפקות עברו במהירות. הקהל שר איתה בשקט, בכבוד, בלי להשתלט או להפוך את הערב ל"שירה בציבור", מלבד ברגעים שביקשה את זה מפורשות. ראשים נעו בחושך, מופעלים על ידי הצלילים המחוברים למילים, רגליים נקשו בקצב המנגינות. ואז הגיעו ההדרנים. בשיר "אדבר איתך", שנפתח במנגינת גיטרות עדינה ומקסימה, היא התבלבלה פתאום בסדר הבתים. המעידה החד פעמית הזו היתה כה חיננית ומרגשת, עד שהפכה סופית את ההופעה הזו למושלמת. הקהל, בגלל אהבתו את השיר הספציפי ואותה – העצים את מחיאות הכפיים שלו. "טוב, בסדר, התקבלתם", היא צחקה, "אתם עוברים לשלב הבא".

השלב הסופי, החותם, התרחש כשהיא שרה את "כמו צמח בר" לבד על הבמה, נטולת ליווי מוזיקלי, אפילו ללא תמיכת הגיטרה שלה. וכך נחווה קולה של חוה אלברשטיין במלואו, בפגיעותו חסרת ההגנות, אך גם בעושרו ובבשלותו שנשמעה אופטימלית. "אני לא מרגישה כמו צמח בר ביניכם", היא ספק החמיאה לקהל, ספק התנצלה. נושאת בצניעות ובגאווה רצף יצירה בן עשרות שנים – מנערה לאישה מנוסה. המשקל הרב הזה לא הכביד עליה, אלא העמיק אותה והצטבר בה בקלילות, ברעננות וברלוונטיות של יוצרת שנמצאת בעלייה.

הופעת בכורה של חוה אלברשטיין, יום חמישי, 4.1.07, תיאטרון גשר, תל אביב 

 פורסם ב-ynet ב- 5.01.07