זהו אלבומה השני של ג'קסון כהן (הראשון, "עץ נופל ביער", יצא ב-2011 וזכה לשבחי הביקורת), וכישרון הכתיבה וההלחנה שלה מתעצם. ניכר כי השירים נבחרו בקפידה ולוטשו, והתוצאה היא מלאכת מחשבת של אריגה עדינה. בתור מוזיקאית שהיא קודם כול פסנתרנית, הפסנתר הדומיננטי לטובה באלבום הזה, תוחם את ההתרחשות וגם מעמיק אותה, ביחד עם עיבוי תזמורתי עשיר של צלילים נחושים ברכותם. יש כוח רב-משמעות במתח שמתרחש באלבום בין סיטואציות של טרום-נפילה קטסטרופלית לבין האיפוק שג'קסון כהן מפגינה באופן המופנם של שירתה. "אלוהים אדירים, רק לא עוד מאותו הדבר", היא מתחננת בשיר הפותח המרגש, "למזרח" (חפשו ביוטיוב את "גרסת הכוכבים" המקסימה לשיר הזה, שנוצרה לכבוד ההד-סטארט של האלבום). אמנים רבים בוודאי היו מזניקים שיר שכזה בתור צרחה גדולה, אך ג'קסון כהן בחרה בעוצמת השקט.

וכך גם בשאר השירים היפהפיים, כמו "בגללה" – על יחסי בת עם אמא שלה – שבו החרישיות לא מסווה את האירוניה העצמית ואת הביקורת; "אלגיה" שכתב יותם ראובני (ומופיע גם ב"השעה הכי יפה" – האלבום-פרויקט המצוין של שיריו שיצא השנה), שבו, גם כאשר מתוארים נשר ועורב על כתפיה – דימוי לחוזק – היא פגיעה ורכה; ו"שלוש אפשרויות" שכתבה דאנה איבגי לצד "הבוקר הוא גשר" שכתבה והלחינה דניאלה ספקטור, עם המשפט הסודק "אל תדאגי, תמיד נוכל לעזוב".
בחידוש של ג'קסון כהן ל"נשקי אותי" הידוע של סיון שביט, העיבוד האיטי והמינורי יוצר טריטוריה אוורירית וכמעט שקופה. בזכותו, המסע המתואר בו, שאמור להתרחש במרחב גיאוגרפי – מתקיים דווקא ביערות הפנימיים, הסבוכים והאפלוליים של הנפש. "אני לא יודעת לאן נגיע", היא שרה, ותחושת האושר ההרפתקני שבגרסת המקור מתהפכת הפעם לחוסר ודאות מערער. דווקא ב"מחפשת סיבה" – השיר היחידי באלבום שלא מושר בשלווה, ושבו מתוארים בעליבותם המבריקה תירוצים לפרימת קשר זוגי – יש בסוף ודאות, אבל גם היא לא מבשרת נחמה.

ועדיין, האלבום הזה ממגנט בזכות יופיו, כנותו והקול המכמיר של ג'קסון כהן. "שני לבבות" הוא שם שהולם אותו, כי הוא כולל את פעימות הלב שלה לצד הלב הנוסף שסחפה וסיפחה – הלב של המאזין.

פורסם בגלובס ב-28.04.2018

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet