שלוש שנים אחרי "פלא" – האלבום המצליח לילדים שהוציאה עלמה זהר, היא חוזרת בטבעיות אל מתחם המבוגרים. "חיים משוגעים", אלבומה החדש, הוא יצירה צנועה בממדיה (איפי בן 20 דקות), אך עזה בהבעתה ובתכניה – שירי אהבה פצועה משני צדדיה, כמו השיר הפותח, "כחולת עיניים", שהלחינה עם דודו טסה.

המוזיקליות הצבעונית של זהר מסתחררת החוצה ופנימה ברוק מזרחי אתני – ים תיכוני ואתיופי (בדואט הסוחף "תפתח" עם גילי יאלו ששר באמהרית) עם שירים ססגוניים ויפים כמו "חיים שלי" המרגש והלהיטי, שמתעד התפכחות מאהבה גדולה.

דווקא במילים של זהר, המתאפיינות לרוב בעושר שאיתו הפליגה בעבר בתיאורים עלילתיים מורכבים ומבריקים, ניכרות הפעם התמתנות ותמציתיות מופשטת. האלבום מעורר לעיתים תחושה שזוהי יצירת ביניים – בין מה שהיה למה שיהיה. שזהר מעניקה טעימות מתהליך. וזה מה שכה מרתק באלבומה הנוכחי – יפה בפני עצמו, אך גם מהווה גשר בהתהוות אל עבר הווייה מסקרנת שעדיין לא נוסחה.

משפט לקחת: "גם לדגים יש רגשות, ואיך שהם שותקים במים עמוקים".

הדג נחש / "וולקאם טו איזראל"

"זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" הוא משפט מפתח (מהשיר "מצביעים ברגליים") של הדג נחש, ש"וולקאם טו איזראל" הוא אלבומם העשירי אחרי 22 שנות פעילות רציפה.

אז מה נשתנה האלבום הזה מכל אלבומיהם? שחברי הלהקה מבוגרים יותר, בעלי משפחות יותר, והגיל משחק תפקיד כפוי בחייהם וביצירתם ומחייב אותם לשינויים מפליגים. בתזונה, למשל. כבר בשיר הפותח, "סע" – עם סולו כלי הנשיפה היפהפיים שבסופו –  הם עוקצים את עצמם על הרקע הזה: "שותה שייק מגעיל של קש ועשבים / פירות עונה לא יכול עם התזונה / תן לדפוק איזה לאפה אצל הרצל בשכונה / איפה אני ואיפה בטן פלאטה / ריבועים אני רואה רק בבלאטה". ולא שוכחים ללגלג בחיבה מרירה על היוגה המתבקשת ועל האסוציאציות שהיא מעוררת: " יורד ליוגה בנוגה וזה קשה לאללה / אני הכלב שמביט מעלה, מעלה".

אבל חוץ ממודעות תזונתית וספורטיבית, ההיפ הופ המקסים של הדג נחש ממשיך לדקור את בלוני הפוליטיקה: "וזה שבקודקוד חושב רק איך לשרוד", הם שרים, "שואב לנו ת'מיץ ואת הרצון למרוד. מפזר אבק קסמים ומפריח סיסמאות. מבטיח מעשים ומקיים מעשיות"; וגם מתמידים במחאתם החברתית החזקה, שמתבטאת הפעם גם ב"יוצא לדרך" – שיר חזק על פליטים, מושר  מנקודת המבט של אב משפחה שנמצאת על ספינה רעועה בלב ים. "צריך לנדוד בשביל לשרוד" – הם מתמצתים את הכאב בצורה כה מעוררת הזדהות עד שהמאזין מוצא עצמו מאחל חרישית "בהצלחה" לפליטי הים, ושובל של אמפתיה ממשיך ללוות אותם גם אחרי שמסתיים השיר.

וזאת גדולתם  האמיתית של "הדג נחש", שמעבר למוזיקה הלהיטית שלהם ולמילוליות הקליטה, יש להם אידיאולוגיה – שאינה רק תיאורתית, אלא גם מתקיימת בפועל בחייהם שמחוץ לגבולות השירים, ולהצלחתם: "תכלס, יש לי אחלה משלח יד, משלח גחון, משלח לב, משלח חרוזים מהנשמה ישר ללב המיינסטרים הישראלי" – הם שרים בשיר "עוד יהיה טוב", שמצטט שיר משנות ה-70 של דודו זכאי.

ולצד השירים שכתבו, מנצנץ – מבלי להאפיל עליהם – יהלום "אל הציפור" של חיים נחמן ביאליק, שהלהקה העניקה לו רלוונטיות מקסימה בלחן יפה ובביצוע מרגש.

משפט לקחת: "יש נוף בטינופת, זאת לא אשכח".

שלומי סרנגה / "מיסירלו"

ממש לא מוכרחים לדעת יוונית כדי ליהנות מהשירים ב"מיסירלו" – אלבומו ה-11 של שלומי סרנגה, שיותר ממחצית משיריו הם ביוונית עסלית. כבר השיר הפותח, "שר באמבטיה", בעברית צחה דווקא (יוסי גיספן כתב והלחין), מבהיר בהומור את פשר הקשר בין סרנגה ליוון, שתחילתו במפגש גורלי עם נהג מונית ("פלורנטין סוף השמונים בערך / הנפתי יד, נכנסתי למונית / הנהג אמר תקשיב למלך / ודחף קלטת יוונית / על הדשבורד נח לו איזה טיגריס / את הראש נדנד ימין ושמאל / וברקע שר לו קזנג'ידיס  / ככה התמכרתי בגדול".

בכישרונו, סרנגה מצליח למכר, כאמור, גם את מאותגרי היוונית, בזכות המוזיקה שמעבר למילים והלהיטים של סטווס קזנג'ידיס הנ"ל,  ניקוס ורטיס ואריס סאן. והשיא הוא שיר הנושא, "מיסירלו" (נערה מצרייה) – גרסת כיסוי לשיר הרבטיקו הנודע, שזכה להכרה עולמית בשנת 1994, כאשר הבמאי קוונטין טרנטינו השתמש במנגינתו כנעימת גיטרות בפסקול הסרט "ספרות זולה".

לצד אלה, יש באלבום גם שני שירים בעברית שכתב סרנגה עצמו. האחד, "מה תשתי גברת", הוא שיר חפלאי מעט נדוש, אבל בשני, "נוסעת ליוון" – הכתיבה קולחת וקצבית עם חרוזים שמתחשק לשמוע מהם עוד, ובכלל – סקרנות להיווכח בסרנגה מתפתח יותר גם בתחום הכתיבה.

ויש בשורה באלבום למאוהבים בגרסת סרנגה לשיר "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. הפעם הוא מחדש את "שיר לערב חג" של תרצה אתר – ועושה זאת ברגישות ובקסם לא פחותים, בעיבוד של ערן צור. הגיע הזמן לאלבום שלם של סרנגה המוקדש לשירי משוררים.

בסך הכול, "מיסירלו" אינו אלבום אחיד, אבל דווקא המישמש הצבעוני והלא מתיימר הזה מצליח לשאת חן ולרגש כשהוא מושר על-ידי סרנגה בכנות נוטפת אמינות.

משפט לקחת: "קברנה או מרגריטה, מרגישה כמו אפרודיטה".

התפרסם בגלובס ב-30.3.18

את האתגר, להעביר את שירי האלבום – המקסים – לבמה, זהר עברה בטבעיות ובחן. גם ככה יש לאלבום אוריינטציה אינדיאנית/אפריקאית/מזרח-רחוקנית/שבטית, וכל שנותר לה היה להיכנס לגרוב, לרקוד יחפה, לעטות פאת אפרו ענקית, בגדי אינדיאנית ותלבושת קיסרית סינית (לכבוד השיר "מיליארד סינים" של אריאל זילבר), ולספר סיפורי עם ואגדות בין השירים. הנגנים המעולים השלימו את התמונה בכלי הקשה (נור בר גורן), כלי נשיפה (אורי ארמן), קונטרבס (אבירם קושניר) וגיטרות (גלעד לוין) שהפיקו צלילים חמים – מצע הולם לשירתה של זהר.

אחרי שסיפרה סיפור על חוט הזהב שקושר בין אימא לתינוקה, היא שרה את "ילד יפה" – התרגום שלה ושל יענקלה רוטבליט ל-"Beautiful Boy" של ג'ון לנון. השיא נשמר לסוף – השיר החמוד והמבריק, בנימה אקולוגית, "שני אינדיאנים" (חפשו ביוטיוב את הסרטון, עם האיורים והאנימציה הנהדרים של שרה פלוט ולירון אטיה). בין לבין היא הוסיפה שירים כמו "למון טרי" של דורי בן זאב, ו"אי שם בלב" – שירו של ג'ורג' ברסאנס, המזוהה עם קורין אלאל, שזהר חידשה ב"פלא". השירים שזהר עצמה כתבה הם מקוריים, לא רק ביופיים, אלא גם בהישג שלה – להצליח להישאר "היא", עם כל צבעיה הייחודיים לה כיוצרת, גם לאחר שהשתדרגה לאישיות מורכבת יותר, כאמא.

זוהי הופעה קצרה יחסית (כחמישים דקות), מושקעת ומהודקת (בבימוי ירדן בר-כוכבא). מבקרת המוזיקה בת הארבע שנכחה איתי נהנתה, אבל לא יצאה מגדרה, אולי כי אמא שלה (אני) לא השמיעה לה לפני כן באופן מסודר את השירים מהאלבום. היכרות מוקדמת עם השירים הייתה כנראה מעצימה את החוויה שלה. חיסרון נוסף – ספציפי לזאפה, שבו הקהל ישוב סביב שולחנות אוכל, רובם מרוחקים מהבמה: המופע הזה, באופיו וברוחו, הוא אינטימי. "קרוב לאדמה" (או בעצם, ל"מדורה"). מתבקשת ישיבה צמודה ככל האפשר לזמרת. אולי על מחצלת או על כריות, כדי שזהר תוכל להביט לנוכחים הצעירים בעיניים. שהם יראו את האש שבה והיא את האש שבהם.

ביציאה מההופעה מכרו את האלבום, ובת הארבע ביקשה לרכוש אותו. אמרתי לה שאין צורך, כי יש לנו אותו במהדורה דיגיטלית, אבל היא התעקשה: "אני רוצה שתהיה לי מזכרת מההופעה הזו". אכן הופעה שנועדה להיזכר.

פורסם בגלובס ב-18.08.2016

"בן אדמה", אנסמבל שם-טוב לוי ("התו השמיני")

שם-טוב לוי והאנסמבל הנפלא שלו חוזרים, שלוש שנים אחרי "תחנות רוח", ומביאים איתם את "בן אדמה" – אלבום שבו עולמות שונים ממשיכים להשתלב זה בזה: ביאליק לצד ר' יהודה הלוי, אינסטרומנטליות ועושר מילולי, מודרניות ומסורתיות, מוזיקה ערבית וטנגו ארגנטינאי עם אתניות ספוגה בג'אז. הכל מתארגן בחותם המקורי, היצירתי, המורכב והעמוק של שם-טוב לוי.

כל אחד מהמוזיקאים, שגם משמשים כמקהלה, מעניק ליצירה את שירתו ואת נגינתו הייחודית: צור בן זאב בקונטרבס, גדי בן אלישע בגיטרות, שרלי סבח בעוּד, גרשון ויסרפירר בעוד, בריטון וג'ומבוש, נעם חן בכלי הקשה ושם-טוב לוי בחליל ובפסנתר המפורסמים שלו. חלק מהרצועות יפהפיות וכל השאר – מקסימות.

"אותו רקיע, משירי שמשון חלפי" ("הד ארצי")

"כי טוב יותר שיר לֵזַמֵר" – היטיב לסכם המשורר שמשון חלפי בשיר "היינו פה היינו שם" של להקת הנח"ל. השיר, ביחד עם עשרות שירים נוספים, ישנים וחדשים, מופיעים באלבום הכפול "אותו רקיע – משירי שמשון חלפי".

לצד שירים נודעים בביצוע אושיות זמר ישראלי כמו שמעון ישראלי ("שיר הלחם"), אריק איינשטיין ("אביב"), סוזן ופרן ("לאן מובילות הדרכים"), עפרה פוקס ("איזה בוקר של זהב") ואסתר עופרים ("סתיו"), משתתפים מוזיקאים עדכניים כמו שלומי שבן (בשיר "ללכת") ומרינה מקסימיליאן בלומין (בשירים "לאן נוסע הענן" ו"למה רץ הנהר"), שיצרו לחנים חדשים למילים של חלפי, וגם יוצרים פחות ידועים אך לא פחות מוכשרים, כמו דרור בן יעקב, שהלחין את השיר "כמו כדור", ואבינועם לסרי, שהלחין את "וייקח הבורא".

עטיפת האלבום 

מפעים לגלות איך שיר אחד בשם "שיר בלי שם" מוליד שני שירים, כל אחד יפה באופן אחר, שהלחינו מוזיקאים שונים – יסמין אבן ושרון מולדאבי. תענוג נוסף בהאזנה לאלבום הוא לשמוע את שמשון חלפי קורא בקולו חלק מהשירים, בעיקר בדיסק השני שבו קוראים משיריו גם השחקנית חנה מרון והמשוררת רחל חלפי, בתו של שמשון, שערכה והפיקה את האלבום עם בועז הראל, וגם הוסיפה הקדמה מחכימה ומושקעת.

"שלושים ושלוש", עלמה זהר ("התו השמיני")

זהו רק אלבומה השני, ורק שנתיים היא בתודעה. ובכל זאת, עלמה זהר ראויה להיות כבר חלק ממחזור הדם של הזמר הישראלי. במקוריותה, בדעתנותה, בלחניה היפים ובכתיבתה הטובה, בתודעתה הישראלית והיהודית ובזיקתה החברתית והאקולוגית – היא מגישה שירים מרתקים באלבומה "שלושים ושלוש".

צבע קולה הייחודי של העלמה התעדן והתמתן מאז אלבומה הקודם, והיא שרה בשלווה גם על נושאים לא קלים, ויוצרת בכך ניגוד מעניין. אל תחמיצו את "אוניות", הדואט היפהפה שלה עם גבע אלון,

"יהודית ויעקב – שירים מהבית", יהודית ויעקב רביץ ("הליקון")

אח גדול מלווה בעדינות בגיטרה את אחותו הקטנה ששרה שירים ישראלים שקטים. זהו, אין יותר, אבל זה הרבה כשמדובר ביוצרים כה מוזיקליים.

יהודית רביץ ואחיה, יעקב רביץ, מגישים במתיקות מינימליסטית שירים מהבית שלהם ושלנו – קלאסיקות ישראליות באווירה של שישי בצהריים כמו "אתם זוכרים את השירים", "פרח הלילך", "תפוח חינני", "שני שושנים" ו"הו ארצי מולדתי".

מושלם להקשיב לאלבום בשעות החסד של בין סיום השנה הנוכחית לתחילת השנה החדשה. יהודית רביץ שרה את השירים, אבל לא כזמרת, אלא כמישהי ששרה לתומה, להנאתה, בלי לפאר את קולה. אפילו את "אור" המוחצן, שמזוהה עם העוצמה הווקאלית של שושנה דמארי, רביץ שרה במתינות, שמדגישה את הרוך שמסתתר בו. יעקב מפציע בקולו הנעים רק בשיר אחד – "לפנות ערב", וחבל. כשתקשיבו להם תזהו פתאום קול נוסף, מוכר להפליא, שהצטרף אליהם – הקול שלכם.

"קול וחומר", אושיק לוי ("High Fidelity")

איזה אומץ. אושיק לוי התחבר לקלאסיקות רוק ישראלי, כמו "חור בלבנה" של "רוקפור" ו"איש בלי נצח" של "החברים של נטשה", אבל הוא לא בחר בדרך הקלה. לכאורה, היה מתבקש שילביש על השירים בקלילות את קולו החם, המזוהה עם שירים כמו "חוזה לך ברח" ו"זה מכבר".

למעשה, הוא בוחר בשירים קודרים ומרשה לקולו להישמע צרוד ופגיע כשהוא שר אותם באיטיות אפלה. ויש גם את השיר "לישון", רמיקס של הלהיט שלוי שר במקור. על רצועת השירה המקורית שלו, שנשמעת ממרחק, מולבש הפעם קולו הנוכחי בעיוות אלקטרוני מכוון, שמדגיש את הגוונים המדכדכים: "לא רוצה חומר, לא רוצה רוח, אין לי סבלנות… פשוט נשבר לי, הסוס נגמר לי" (מילים: מאיר אריאל).

האלבום, בניהולו ובהפקתו המוזיקלית של זיו ריינר, הוא פסקול אידיאלי לימי חשבון הנפש של טרום יום כיפור עם טקסטים הולמים כמו "למעלה, גבוה, יש מי ששומע צעקה של איש קטן / על הארץ, למטה, איש בלי נצח ששכחת מבקש רק עוד קצת זמן" (מילים: מיכה שטרית).

תזכורת לנבחרת

והנה היוצרים שאת אלבומיהם שיבחנו לאורך השנה היוצאת: שי גבסו, דני סנדרסון, דניאלה ספקטור, מתי כספי, "הדג נחש", שאול בסר, "הקרקס של דולי", קובי אוז, חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, שפי ישי, תומר בן אפרים, אודי דוידי, "קיצו", גבריאל בלחסן, עמיר בניון ויהודה מסס, רוקפור, ארז לב ארי, אריאל הורוביץ, סיון שביט, שלמה בר, ישי קיצ'לס, אפרת גוש, "ג'ירפות", יעל קראוס, אורן ברזילי ו"אדיר והילדות".

פורסם ב-ynet ב-6.9.2010

"איזה כבוד להופיע עם החלוצים האלה", אמר ברי סחרוף. בין כל הזמרים שהתארחו באיחוד של "צלילי העוד" אמש (יום ה', 2.4.09) במועדון ברזילי בתל אביב, שמו של סחרוף לא הוזכר בקומוניקטים. הוא הגיע על תקן של "ההפתעה", אבל איכשהו היה ברור שזה יהיה הוא, שיא נוסף, מסעיר, בהופעה שכולה רצף של שיאים. רגע לפני כן, למשל, יהודה קיסר, הגיטריסט שאחראי לצליל הכה חשמלי של הלהקה, שאל: "אפשר לשיר"? ולפני שזכה לאישור הנלהב של הקהל, הוא כבר התחיל לשיר את "אלינור" של זוהר ארגוב. "בחיים הוא לא שר", טען רמי דנוך סולן הלהקה, "קיבל מוזה"! הקהל הצטרף, מחויך ומאושר, בניגוד מוחלט למילים של השיר – "יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם הימים שחלפו".

אתמול נראה שהימים האלה שבהם פרחה הלהקה, שנות השבעים, לא חלפו בכלל, רק תודלקו מחדש. באולם נכחו אנשים שחוו אותם בזמן אמת לצד צעירים שהתמגנטו לרוק המזרחי האיכותי שפעם היה מהפכני והיום הוא טבעי. ובכל זאת ההתחברות הזו לצינור המקור ריגשה כל אחד שעמד על הבמה. וכך, ברי סחרוף, שהתכבד לבצע את הלהיט האהוב "חנה'לה התבלבלה", נראה שמח ואסיר תודה לא פחות מהקהל. הגיטרות של סחרוף ושל קיסר דווקא לא התבלבלו כשהמריאו. סחרוף ודנוך שרו לסירוגין את השיר המצחיק הזה, שנתן אלתרמן כתב למנגינה עממית, והמשיכו עם החיבור המפורסם לפסוקים משיר השירים "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני".

אולם שלם חולה אהבה, והיא מתממשת ברמי דנוך. הוא אוהב את כל מי שמנגן איתו ושר איתו, על הבמה ולמרגלותיה, ומתפעל בגלוי מהאורחים. ראשונה עלתה עלמה זוהר ושרה את "גדליה רבע איש", גם הוא של אלתרמן, עם הלחן של משה וילנסקי. דנוך הביט בה והתמוגג מההתמוגגות שלה – רוקדת וצוחקת במהלך השיר. כששרו ביחד, התחושה היתה שמאז ומתמיד הקולות שלהם צמודים. "זאת אחת מההופעות המרגשות ביותר שהיו לנו אי פעם", אמר אחר כך.

מאוחר יותר עלה לבמה דודי לוי, ששר את "בזוכרי ימים ימימה". ושוב: התלהבות הדדית, שהפעם נוסף לה סולו מתמשך מהגיטרות של לוי ושל קיסר, שהבליע חיוך, בינתיים בפה סגור. בהמשך התייצב גם קובי אוז, לבוש כולו שחור. הצבעוניות האופיינית לו בקעה ישירות מהשיר ששר, "סוד המזלות", שהפעם גרם לקיסר להרחיב את חיוכו, במיוחד כשאוז ודנוך פצחו בדיאלוג סלסולים משעשע.

אורחת נוספת היתה הזמרת דקלה, ששרה ורקדה את "עת דודים כלה" באקזוטיות הפראית שלה, שהתעצמה כשזימרה את "אינתא עומרי". דנוך וקיסר הביטו בה, המומים מהמוזיקליות הטוטאלית. מצעד האורחים הסתיים בצמד הראפרים "אקסום", עטורי הראסטות ונמרצי האנרגיות, ששרו את "הימים יגידו" וגם שיר שלהם, שהשתלב להפליא, "מה עם הכסף".

היו גם שירים שקטים כמו "חסידה צחורה" הרגשני ו"סורו מני" העגמומי – שניהם של אלכסנדר פן. הקהל רקד גם אותם. העבר לא קם לתחייה כי הוא מעולם לא מת אלא חי בהווה שבברזילי. הרבה לפני גל הפיוטים הנוכחי, אנשים שרו את "איילת חן" של רבי שלום שבזי בלחן של רמי דנוך, וגם אתמול הם שרו איתו, באקסטזה. אחר כך רוני דלאל הצדיק בסולו העוד שלו את שם הלהקה כשהוא ביצע עם דנוך את "נגן לי עוּד". "את ההופעה הזו נזכור הרבה שנים", הצהיר דנוך, הוסיף "זה חרוט בספר הזכרונות" ושר לפי בקשת המפיקה את "ברצלונה" של ג'ו עמר. הקהל משתולל. האולם מוחשך. עוד מעט ההופעה מסתיימת, אבל בינתיים "הלילה הלילה הלילה, שמחה גדולה הלילה". ועוד איך. הצמד "אקסום" עולים במפתיע לבמה ורוקדים סביב דנוך, מדביקים שטר למצח שלו, ואחר כך למצח של עצמם. המופע נחתם ב"שלום לבן דודי". דנוך הסביר שזה היה שיר הסיום שלהם בשנות השבעים.

כשחזרו להדרן, דנוך אמר: "האמינו לי, לפי השעון זו ההופעה הכי ארוכה שהיתה לנו אי פעם. מעל שעתיים". ואז הם ביצעו שוב את "גדליה רבע איש". "במקור שרה אותו רבקה זוהר", הזכיר דנוך, "אבל צלילי העוד נתנו לו את הפלפל והסחוג". הרבה חריף הם שמו הפעם וכשהשיר הסתיים, יהודה קיסר התחיל לשיר את "סיגל" של אריס סאן. "נהייתי זמר", הוא צחק וזכה לתגבור מאסיבי של קולות. ההופעה הסתיימה ב"חנה'לה התבלבלה", הפעם בביצוע רוקיסטי עוד יותר מאשר ממקודם. ובאמצע השיר, דנוך לקח הפסקה מהעוצמות, עצר לרגע את תנועות הריקוד שלו, עצם עיניים והקשיב. כשפקח אותן חייך כמו מישהו שפגש את עצמו בצומת של תקופות.

פורסם ב-ynet ב-3.4.09

פורסם ב-ynet ב-28.7.08