ושקט. שקט שאין כמוהו. חיצוני ולפעמים גם פנימי. ובשקט הזה, נכנסות המשאלות והתקוות – הגדולות, הקטנות והעקרוניות. והמשותף להן הוא תאוות החיים. או היפוכה – האובדן והאובדנות, החידלון, הפחד. פחד מוות.

מחלה קשה היא סוג של יום כיפור. גם בה, בעיקר בה, מתקיימים אימת המוות, חשבון הנפש, השקט והפחד – וגם המשאלות, החסדים, הכמיהה לגאולה, והתפילות – שלפעמים גם נענות.

הספר "שעת אפס" (הוצאת שתים) שכתבה טליה אפלבאום פלד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, הוא ממואר שמתעד בועה מבודדת של זמן קריטי – שבו הגיבורה, ובמקרה הזה הסופרת עצמה, מאושפזת בבידוד במשך חודש לשם השתלת מח עצם. ספר קצר, מתומצת, קטן בממדיו אך גדול בהבעתו. ספר שנקרא בקלות על אף תוכנו הקשה אך גם המנחם – כי הסוף טוב. מושלם לקריאה ביום כיפור, וכמובן גם בשאר ימות השנה.

והנה הפסקול של הספר. מנוסח על-ידי המחברת, טליה אפלבאום פלד:

בחרתי כמה שירים שהייתי עטופה בהם בחודש ההשתלה בבית החולים. מוטלת במיטת בית החולים כשמכונת הכימותרפיה מטפטפת את נוזליה לתוכי, הקשבתי לשירים ושמיעתם כמו עטפה אותי וטפטפה תקווה ונועם למקום הקשה הזה. בדיעבד, אני חושבת כי רובם עסוקים בכאב ובכמיהה, כמו גם ביחסים עם הדמויות המשמעותיות שלנו.

אייכה / מילים, לחן וביצוע: שולי רנד

זוכרת יום שישי, במחלקה, לאחר שטף הקאות בלתי פוסקות ותחושה מוזרה וכואבת בכל הגוף כתוצאה מהכימותרפיה. או אז "קראתי" לשיר "אייכה" של שולי רנד. שיר זה ליווה אותי משך זמן ארוך ואני חשה אותו "מלווה" את הממואר. אני מניחה כי חיפשתי איזה כוח , איזו תקווה להתנחם בה ולא היה קל למוצאה. היכן אתה?

עוד שיר אחד / מילים, לחן וביצוע: יובל בנאי

שיר נוסף שהדהד תדר של אבל וצער וזיכרונות נוסטלגיים היה השיר של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי "עוד שיר אחד". זוכרת את עצמי מקשיבה לו ודומעת. וכמה מעט דמעתי במחלקה. הייתי עסוקה בדברים הנחוצים, משמע ההישרדות, אך השיר הזה סדק משהו ומילא את ליבי בכאב הפרידה והאבל ובזיכרונות משפחתיים כואבים.

ערב של שושנים / מילים: משה דור, לחן: יוסף הדר, ביצוע: הדודאים

בימים הקשים של "הירידה", כלומר הזמנים שבהם ספירות הדם היו "יורדות" לאפס והחולשה הורגשה בכל גופי מלפניו ומאחוריו, חיפשתי את השיר "ערב של שושנים" – שיר ישן של יוסף הדר, מכר של אבי מפעם, שאף למדתי לנגנו בגיטרה כשהייתי ילדה. הקצב והפשטות של השיר, והיותו קצר – הפכו אותו עבורי למוזיקה שאני יכולה להכיל בפרקי הזמן הגיהינומיים הללו ולחשוב את הילדה שהייתי אז ברמת גן, מנסה ללמוד את השיר, פוסעת בעקבות התווים שלו (זוהי "הילדה החולה" מהספר).

https://www.youtube.com/watch?v=dzJEA-xMelA

את תלכי בשדה / מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני, ביצוע: חוה אלברשטיין

והיה גם את "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג. אני יכולה לראות אותי במיטת בית החולים, שדופה וקירחת אך עם הרבה אהבה של חברות וחברים שבאים ומנחמים ומספרים לי על החיים שבחוץ וקוראים לי שירה, והשיר מתנגן בראשי: "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב".

שיר משמר, מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב, ביצוע: חוה אלברשטיין

כך, גם "שיר משמר" ששרה חוה אלברשטיין למילותיה של תרצה אתר. משהו בקשר אב-בת ומשהו במיקום התהום, על חוט השערה שבו הייתי, הופך את השיר הזה לחלק מהפסקול של חיי בספר ובכלל. שירים שיש בהם חוט של חסד.

אהבה בת 20, מילים ולחן: ז'אק ברל, תרגום: נעמי שמר, ביצוע: יוסי בנאי

השיר של יוסי בנאי "אהבה בת 20" מוסיף להתנגן סביב הקשר עם אמנון, על רבדיו וגבעותיו ואיכויותיו. על האהבה הבשלה הזו שאותגרה שוב וגם התרחבה שוב בימים הללו.

אילו יכולתי (אמא), מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע: ריקי גל

גם השיר "אמא" ששרה ריקי גל מתנגן בתוכי על עוצמותיו המצמררות. זעקה וכמיהה לאמא שתהיה שם עבורי, אמא שהייתה שם עבורי בשעות הקשות הללו.

מלך העולם, מילים: שלמה ארצי, לחן: ,White Plains, ביצוע: שלמה ארצי

כאמא בעצמי, אני שומעת את "מלך העולם" של שלמה ארצי והופכת את בניי בדמיוני למלכי החיות הנהדרים ביותר שבג'ונגל החיים.

ניצחת איתי הכול, מילים, לחן וביצוע: עמיר בניון

ולבסוף, "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, שיר שהיינו מקשיבים לו במכונית בטיול המסורתי שלנו לכרתים – אמנון ואני ושני בניי, שנה אחר שנה. שיר שהפך לחלק מהמסע לכרתים ובדיעבד מתפרש בתוכי כניצחון האהבה והקשר גם על מצבים מורכבים וקשים ביותר.

אבל נתחיל ביתרונות – שירים שרובם יפים, החל מ"ליפול" הדרמטי הפותח ודרך האורחים שאנן סטריט ועמיר בניון שמשמשים כמקפצות לשיאים.  "תשאירו לי משהו" – שסטריט שר וכתב (דודו טסה הלחין) הוא שיר מחאה שהולמת את לוי. את הלהט הרי הוא הביא מהבית. "וואלק, תשאירו לי משהו", הוא שר באופן משכנע, מחזק את השיר בלי להתאמץ. וב"לא מפסיק לעולם", כשהוא ובניון שרים "מטורף מסומם", השיר נוצץ מאותנטיות שמשתלבת בקולותיהם. בולטים לטובה גם "השמש עצרה" – עוד שיר ממפעל האיכות של דודו טסה וגלעד כהנא, "בבוא יומי" – שיר אישי של נחצ'ה היימן (כתב אותו עם שאול דור, אפי נצר הלחין), שיר הנושא העצוב, ו"האהבה תעשה את שלה" האופטימי.

חבל שלמרות הסינון, הצליח להיכנס לאלבום השיר "בוער בנשמה" – שיר חפלאי, בנאלי במקצבו ובעיבודו, שכל מהותו קריצה והתחנפות לקהל, טעות מצערת שלוי לא זקוק לה עם החרוזים שאינם הולמים את שיעור קומתו ("בא לי רק להשתגע / מה לעשות כבר לא יודע / איך היא מדליקה אותי/ אוי אוי אוי". בהחלט אוי).

אבל אז מגיע "דוד", השיר החותם את האלבום, והיפה ביותר בעיניי. שיר הזדהות עם דוד המלך, שיר על הרצון לנצח, שיר השבעה נגד הפחד. איה כורם כתבה, והלחן הוא שלה ושל אדם בן אמיתי (שגם עיבד והפיק). ישי – בתנ"ך הוא האבא של דוד – שר: "וזה לא על מי פה גבר, זה על מי פה בן אדם".

והבן אדם הזה סוחף אחריו את הקשב ואת האהדה כבר יותר משלושים שנות קריירה, שמשתרגת על פני חיים תנודתיים שלא פעם עוברים את הגבולות, תרתי משמע (לאורך השנים הוא כיכב בעיתונים גם באגפים פחות סימפתיים מאלה של המוזיקה). ים סוער ושקט, ותמיד מעניין בזכות אחד מכישרונותיו: להתחבר לשיריו בהיקשרות אורגנית. השתלת לב תמידית שלו בגוף השירים, שבסופו של דבר, תמיד מצליחה.

התפרסם בגלובס ב-4.5.18  

ומילה ברוח הוא קודם כול אלבום על אהבה. לא הניצוץ של ההתאהבות, אלא המופע המתמשך שלה של בניית חיים משותפים. בית. ילדים. ובמקרה של משפחת בניון – גם יצירה משותפת, שכן בגזרה המילולית – מחצית משירי האלבום נכתבו על-ידו והמחצית השנייה על-ידי מרים בניון גולן, אשתו המשוררת. גם הוא משורר, אם זה לא ברור, וכזה שמבעבע מדמיון ומיצירתיות, כמו בשיר הנושא, שבו הוא מתאר: "כלב שלא נובח בקרקס האדום / ציפור שיר אילמת מחייכת אליי / ולא שרה לי שיר / אופנוען קצת עיוור שפגש את הקיר".

ככל שמעמיקים באלבום הזה, מתברר שהאש אינה אלא מסך עשן, שמכסה – אבל גם מגלה בלב הדחיסות את דקויות הרוך. כמו בשיר הנושא שהוא שיר מפתח, המפה של האלבום, המתעד את התנועה שמובילה ליצירה, עם מִצלול מהדהד של ח' מזרחית כמו רוח.

הלחנים (של בניון כמובן) הם מורכבים – מתפתלים, מסובכים וכבדים. יפים, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים. בוודאי שלא שירים של "שירה בציבור", וגם לא מנגינות שמתרגלים אותן בשיעורי גיטרה, אף שהגיטרה החשמלית שולטת באלבום (לצד הרבה אלקטרוניקה, כולל תכנותים וסימפולים, ופה ושם עוּד של בניון וכלי הקשה). ביחד עם המילים הם יוצרים יצירה שהיא כהגדרת בניון "מקושטת דיוק". לכאורה, זוהי סתירה, שכן דיוק אמור להיות נקי מקישוטים ומתוספות. אבל זוהי מהות האלבום – גם בתוכן וגם בצורה. טווסיות ססגונית שמלווה אותו, צובעת את האפור בלי לטשטש את היותו האמצע של הקצוות, והם נוכחים באלבום על שלל גוניהם.

"באמת אני אהבתי אותך, אבל פשוט הייתי אני כל-כך", שר בניון בכנות כמעט ילדותית. אבל זוהי בדיוק התמצית. וביצירה, כמו באהבה, עם סכנת ההיבלעות מתוך ההתמזגות, יש צורך  לשמור על האני. ובניון מצליח בכך וממשיך להרחיב את גבולות טריטוריית האש היפה שלו.

פורסם בגלובס ב-5.1.2017

לא ברור מה הניע את עמיר בניון סמוך ליציאת אלבומו החדש "מחשבות" לשגר לעולם פרובוקציה מיותרת בשם "אני אחיך". בניגוד לשמו, השיר המניפולטיבי הזה (שאפילו לא מופיע באלבום) דווקא קיטב בין אנשים, פגע ועורר מחלוקת. התמיהה הולכת ומתגברת ככל שמאזינים לאלבום החדש ומגלים עד כמה הוא הולם את הקונצנזוס בתכניו ובאופיו המיינסטרימי.

מיינסטרים, הפעם, אינה מילת גנאי, משום שבניון ביחד עם יהודה מסס שותפו לאלבום, יצרו שירי אמצע הדרך איכותיים, משובחים ובעיקר יפים. השילוב בין בניון לבין מסס – יוצר מוערך שכתב שירים לשלומי שבת ולשירי מימון ושיתף פעולה עם אהוד מנור – הפרה אותם יצירתית ולמרות שבמילא נקודת המוצא של שניהם מצוינת מבחינה מוזיקלית, הם בכל זאת משדרגים זה את זה ומצליחים להתעלות מעליה. השירים, ששניהם כתבו והלחינו (מלבד השיר "אהלן וסהלן" שכתב המוזיקאי היהודי-אלג'יראי מוריס אל מדיוני), חושפים הרמוניה קולית מפעימה, המתבססת על שני הקולות שלהם שמשלימים זה את זה. מסס בקולו המרשים, הנמוך והעמוק, ובניון בקולו הגבוה יותר, המפתל יופי ורגש – מביאים רצף של שירים טובים. המילים שלהם אומנם אינן עומדות בפני עצמן מבחינת איכותן – ורובן גם נופלות בהשוואה לשירים הידועים של בניון, אבל  איזה פלא – הן מקבלות חיות וכוח בזכות הלחנים, הנגינה והשירה המשותפת.

גם באלבום הזה בניון ממשיך לעבוד עם שמוליק דניאל, ששותף איתו ועם מסס בהפקה ובעיבודים – העשירים והעשויים היטב. השירים קליטים, כמעט מושלמים מדי באופן שבו הם סגורים הרמטית, לא מאפשרים סדקים שמאפשרים כניסה לפגיעות מערערת או לאגלי זיעה. פה ושם יש קמצוץ, שאינו מתפתח, של הלך רוח שונה – למשל "בין שברי החומות" עם רמזי הסיוט ו"כשהגעתי לכאן" הנהדר, עם המלים שמספרות "רציתי לצרוח ולא היתה בי עוד רוח להודות להיות נשבר כל כך".

השבריריות הזאת לא ממש באה לידי ביטוי במוזיקה, אבל הפיצוי הוא בלחנים שמרגשים ביופים, בשיר הנושא המקסים, ברוק של "גג העולם" ובצלילים הספרדיים של "המנגינה הזאת" שמספר במקוריות איך "היא כל כך רוצה להיות לשיר". ויש גם השיר "אמא", שלמרות שהוא נוטה לשמלאץ בביצועו, קרוב לוודאי שהוא ישמש פה להרבה אנשים אסירי תודה.

"עכשיו אני הולך, הולך בתלם", שרים בניון ומסס בשיר הנושא "מחשבות". התלם המרכזי של המוזיקה הישראלית רחב, אבל מתבסס כיום בעיקר על שירי נוסחה משמימים, נעדרי מקוריות ושאר רוח. דווקא חלקים ניכרים מהשוליים מבריקים מיצירתיות, כך שהמשימה היא לדאוג גם לאמצע הדרך העייף. "צועד בכל הכוח", ממשיכים השניים את השיר וחותמים: "עד הסוף, בכל הכוח עד הסוף". הטוטאליות והלהט האלה מרעננים כשהם פוגשים את האמצע. אולי הם יצליחו לחדש אותו.

"מחשבות" עמיר בניון ויהודה מסס, "נבל עשור"

פורסם ב-ynet ב-29.4.10

שמשון בר נוי נחשב לכוכב הזמר הראשון בישראל. בשנות ה-40 וה-50  היו לו להיטים, תהילה ומעריצות.

האלבום "האיש שבקיר" ובו שיריו, הוא עוד יצירה ממפעל חייו הקדוש של נחום (נחצ'ה) היימן, שגואל מהשכחה נכסים קלאסיים  של הזמר הישראלי.

לבר נוי יש קול בס סמכותי – עמוק, ברור ומתמסר. גם לשירים שלו כדאי להתמסר. הם אומנם נשמעים היום איטיים והקצב שלהם שונה מהתזזיתיות שהורגלנו בה, אבל יש עונג מיוחד במפגש עם התמימות העצובה וגם השובבה ההיא. "יש לי כנרת" – שהיום מקבל משמעות כאובה, "האיש שבקיר" – המסתורי גם היום, "קרה זה רק הפעם" – עם יפה ירקוני והקסם של תקליט ישן וחורק, ועוד שירי מולדת, יין ורומנטיקה שהולכים טוב עם חגים.

"השלושרים", אן אם סי"

"השלושרים" היו אחת מהלהקות הכי מקסימות ששרו כאן. מה הפלא? מדובר בשילוב הקולות של בני אמדורסקי, חנן יובל ושלום חנוך. 40 שנה אחרי צאת אלבומם היחיד, הוא יוצא שוב, במהדורה כפולה הכוללת גם ממתקים – DVD עם תשעה קליפים שלהם שצולמו ב-1970 וגם שני שירים מהאיחוד של ההרכב לכבוד מופע המחווה לבני אמדורסקי ב-1993.

כיף להקשיב לצליל המתוק שלהם, שנבנה בקלילות מוקפדת מההרמוניה המושלמת של שלושתם  – הקול הגבוה של חנוך, הנמוך של אמדורסקי והחם של יובל (שגם כתב הקדמה יפה למהדורה הזו). והשירים: חמודים כמו "לו הייתי פירט", "ציף ציף מעל הרציף" ו"צרות טובות", עצובים כמו "איפה נטשה ופייר" ומנציחים נשיות – של אהבת נעורים כמו "לילי שלי" ומתוחכמת כמו "מי מפחד מגברת לוין". מצחיק, מלא חן ועדיין טרי.

"המיטב" גלי עטרי, "אן אם סי"

בגלל שכבר "אמצע ספטמבר" ו"סוף העונה", מתאים מאוד להקשיב לאלבום הכפול הזה עם המיטב של גלי עטרי. להצטרף אליה כשבסוף "דרך ארוכה" היא פוגשת את "נסיך החלומות" ("ולנטינו ולנטינו, מי היה מאמין?"), להסתובב איתה על "גלגל ענק", לשמוע אותה ב"סתיו ישראלי" "בין האש ובין המים", ולקוות שתמשיך לשיר "מה שאת אוהבת". כי לכל אחת ש"ממריאה ברוח" מגיע לשמוע את "השיר שיביא לך אהבה" ולכל אחד ש"מקיץ אל החלום" מגיע שיוציאו למענו "ערמונים מהאש". וגלי עטרי "חזקה מהרוח" כבר יותר משלושים שנה, ולכן מגיע לה "הללויה".

"שעה של אור", עמיר בניון, "נבל עשור"

באלבום הכפול המרתק הזה עמיר בניון מבצע מחדש שירים מכל אלבומיו לצד שירים שרואים אור בפעם הראשונה. בניון ממשיך לרגש בטונים הגבוהים והנמוכים כשהוא שר בעדינות הלוהטת שלו.

חשיפה מרוכזת למאגר השירים האלה, שנפרסים לאורך כל שנות היצירה של בניון, מעמיקה את הקביעה שמדובר ביוצר חשוב ומקורי, איכותי מבלי לוותר על החום. המוזיקליות הברורה שלו משתלבת עם המילים – ביקורתיות כמו בשיר "כוכב נופל": "אתה תהיה כאן אגדה, אבל האגדות מתנפצות בבוקר"; ליריות כמו ב"געגועים לדמיון": "ציורים עוד מקשטים את הדממה שלך. שיהיה אפשר בה להביט אם אי אפשר לשמוע" ומשעשעות-עגומות כמו ב"בחייאת": "אני נשבע לך שבחיים שלי לא צרבתי אף אחד מהדיסקים שלך, אבל את של כולם אני כן צורב".

"יהונתן גפן אומר שירי אהבה", "עם עובד" ו"עוג – רפאל קינן בע"מ"

המוזיקה הפעם היא בעיקר של המילים. יהונתן גפן מקריא בקולו את שיריו, שיושבים על מצע של צלילים יפהפיים. יונתן בר-גיורא הלחין ועיבד אותם עם רפי קינן שניהל אומנותית, והצלילים האלה מנוגנים על ידי שלוש עשרה נגנים ושלוש זמרות רקע. הנושא: אהבה. גפן פונה ברוב השירים אל אישה, שאומנם מתחלפת, אבל לפעמים נשמעת כמו אותה אחת, שמשתנה כמוהו.

הדיסק טמון בתוך ספר שירים, וכשמסיתים אותו, מתגלה מתחתיו שיר, כמו רצועה נסתרת: "אהובתי, תשמעי מה אומר לך / איש זקן, שהשנה חגג שישים: / רוב האנשים טיפשים ולא רגישים / הסיכויים שלהם להבין אותך / ולהרגיש אותך או את עצמם / מאוד קלושים".

ולמרות הקביעה המתסכלת הזו, האלבום מלא רגש נגיש, מחומם בתזמורתיות ג'אזית ובקולות נשיים קלושים אך נוכחים. מדי פעם פוגשים חברים ותיקים, כמו "פחות אבל כואב", "זה היה סיפור של חורף" ו"שיר אהבה בחורף" ("אהבתנו היא תשבץ)" – ובכלל, זהו אלבום חורף אידיאלי. כשהשירים הידועים מנוטרלים ממנגינתם המוכרת ונחשפים למקור שלהם, מתקבלות משמעויות חדשות שנעים לפענח.

 
תזכורת לנבחרת

ולסיום, תזכורת ליוצרים שקיבלו אצלנו השנה ארבעה כוכבים ומעלה. גם מהם אפשר לשאוב רעיון למתנה: אהוד בנאי, יוחנן קרסל, יצחק קלפטר, "יאפים עם ג'יפים", רמי פורטיס, רמי קליינשטיין, עמיר לב, "אלמליח-לרוז-שטרית", דניאל זמיר, נדב אזולאי, אורי מרק, אלי רוזן, רונה קינן, "נערות ריינס", ברי סחרוף ורע מוכיח, "מריונטה סול", אביתר בנאי, גלעד כהנא, תמר אייזנמן, "הקרטל" ואביב גדג'.

פורסם ב-ynet במסגרת המלצות האלבומים לראש השנה תש"ע ב-17.9.09