השירים של עמיר לב הם כתב חידה שמוביל אל מטמון. כשנחשפת תיבת האוצר, הידיים חופרות ושולפות ממנה שירים – אותם אלה שהובילו אליו. כלומר, המציאה אצלו היא גם החיפוש. העונג משניהם שווה, וכיוון שכך, אלבום חדש של עמיר לב הוא מאלה שמעוררים ציפייה.

"חשמל מהשמש" הוא אלבומו השביעי, ארבע שנים אחרי קודמו, "נוגע בדרכון". וגם הפעם זולג ממנו על אדמה יבשה מטר של שירים-סיפורים, שכל אחד מהם נראה, לכאורה, כמו נוסחה: שיר מעורפל-עלילה, משוגר דרך מסך ארוג היטב של צלילים. אלא שלא מדובר בנוסחה, וגם לא בתבנית שנוצקת לתוכה שבלונה אקראית. כל שיר של לב הוא פיסת עור אנושי מרושת עצבים, הלם התלישה מהגוף וכאביה משפיעים על תנודות החיוּת שבו.

לא נוסחה, אבל בכל זאת טביעת צליל מובהקת, מילולית וקולית, אלא שבאלבום הזה משתכלל  חידוש, והוא זוהר מתוך היצירה של לב בכללותה. הסיפור שבכל שיר, המגיח מתוך זרם תודעה, מופשט הפעם ומצטמצם  לכדי משפטים מופשטים מובילים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב, רפטטיביים, מהדהדים, כמו למשל: "אין פעם הבאה". "יש כיוונים". "רוב האנשים טובים", וגם המשפט מהשיר  "ירושלים":  "איזה נצח נצחים כשהחיים קצרים". הם גורמים למאזין לשכב ער מתחת שמיכת צלילי הלב האלה, להידרך מהמציאות המשתקפת, להידרש לפענחה. גם אם לא תצליחו לעולם, לכו בעקבות המוזיקה. גם היא מספרת סיפור משלה. מינימליסטית במספר הנגנים – חמישה בלבד, כולל לב, בגיטרה ואיתו נווה קורן בתופים, היתם בשארה בכלי הקשה, נתן זוהר בעוד ונעם דיין בקמנצ'ה – ובכל זאת עשירה ויפה. הרוק שהיא יוצרת אינו מהסוג הנסער והצורח את עצמו, אלא מהמופנם, הדוחס את הזעקה עמוק יותר בנפש. המילים המינימליסטיות חודרות עמוק על אף חוסר הפשר. אי הנוחות המכוונת לא מונעת מהרגש להיכנס ולהדמיע. ו"זה מצטבר", שר לב בשיר "מונית צהובה", שממנו מגיחה אופציית השיגעון ("אפשר להשתגע"), אבל זו רק אופציה אחת, לאו דווקא ממומשת.

אם נחושים למצוא מכנה משותף בין השירים, הרי שהוא העוני, הפושה בחיי האנשים שמודעותם אליו מכדררת אותו מהם פנימה והחוצה, ולפעמים פורצת אל תמורות שאינן שוות-ערך כלכלי – "נתקענו במעלית, הרווחנו את הזמן", שר לב בשיר הפותח "הירוק העולה", וחותם בשיר "שנינו" – שתמציותו בהירה גם אם לא נהירה לאשורה. "שנינו אתמול", נועץ לב את התמונה, חזק יותר, עמוק יותר, ולא משנה אם מדובר בסיטואציה של אסון או בהצלה ממנו. שיר שהוא תמרור עצור ענק, שקוף, שלא רק מורה את הדרך, אלא הוא בעצמו הדרך. ודרך המבט של לב, אתה סולל אותה בעצמך.

פורסם בגלובס ב- 29.06.2018

צריך להיות מגלומני כדי להוציא אלבום ראשון ששמו הוא השם שלך, אבל דוד לביא לא מהסס. כבר בעונה התשיעית של כוכב נולד הוא "סומן" כפייבוריט של רבים. קול עשיר, אישיות מסקרנת (דתל"ש), שירים משלו והתייצבות במקום השני – יצרו רף ציפייה, והנה הוא פורע את השטר. פורע גם במובן של מפזר – כי "דוד לביא" האלבום אינו אחיד ברמתו. רוב השירים מזניקים רוק עוצמתי, שנבנה לאט ובחוכמה וטווח קולי מרשים, כולל שימוש בפלצט (למשל בשיר "עד אליי", עם הפזמון היפה-טורדני). אבל בשירים מעטים הוא נשמע מעט בוסרי – לגיטימי באלבום ראשון של יוצר צעיר, אם כי שיריו המלוטשים ברובם מעידים שהוא כאן כדי להישאר.

האלבום נע בין שירי כפירה כמו "שני חדרים" שבו הוא שר: "כשהייתי קטן, הצצתי בלי להיפגע. היום אני פה במקום שבו בשר וחלב מתערבבים על מיטה", לשירי אהבה – נשית וגברית. לביא חתום על כל המילים מלבד בשירים "האקדח" שכתב איתמר בן אב"י ו"הכניסיני" הבייאליקי בלחן העממי, שבו הוא חותם את האלבום. "נפשי נשרפה באהבה", הוא שר, ומתחשק לבקש ממנו שייזהר מהאש שלו – אנרגיה יצירתית מאין-כמותה, אך גם חומר מכלה.

הבשל: אלי דראי / "מזמן"

פשוטים, דיבוריים, בגובה העיניים – כך נשמעים השירים ב"מזמן" – אלבום הבכורה של אלי דראי, שגם קולו אינו מצדיק את התואר "זמר". והוא באמת אינו זמר, אלא יוצר – עם כובעים רבים, ביניהם: אדריכל נוף, תסריטאי ("הפיג'מות", "סברי מרנן") ומוזיקאי שמלווה במשך שנים רבות, בעיקר בתופים, את המוזיקאי המוערך שלום גד. גד גם הפיק לו בכישרון את האלבום הזה, עם לחנים יפים ומילים שלכאורה אין בהן סאב-טקסט. בתוכן, דווקא מתחבאים טוויסטים מפתיעים, והשירים משרים נעימות שמוכיחה שגם בקלילות ייתכן עומק (ולהפך), ושאפשר להיות חזק מבלי לצעוק.

החל משיר הפתיחה "כשהיא תבוא" – השקט והג'אזי, ועד שיר הסיום "אתה נולד": "אתה נולד, רוצים שתבכה. אתה עומד, רוצים שתלך. אתה רץ, רוצים שתרוץ. אתה רץ, אתה נופל" – שר דראי, ותוך כדי כך משרטט את מסלול החיים, המוות – ומה שמעבר אליהם. בדרך יש הרבה שירים מקסימים כמו "ימים נוראים" – הגרסה הפרטית של דראי ל"אשמנו בגדנו", שבה – בניגוד ללשון הרבים בפיוט המקורי, הוא שר בנימה אישית ומתריסה בשלווה; השיר "ילדה" – המרגש עד דמעות על "ילדה שצריכה אמא, אמא שצריכה ילדה", ו"תפוזים" – שהוא "סתם" שיר אהבה מתוק.

הבשל: משה בן-יוחנה / "אתה ואני ומיטל"

"אתה ואני ומיטל" לא נחווה כמו אלבום בכורה. משה בן-יוחנה נשמע בו מקצוען, בשל, אחד שיודע את העבודה.

13 שירים יש באלבום, כל אחד מהם עצוב איכשהו, גם אם הדבר לא ניכר בו מיידית. עמיר לב הפיק מוזיקלית וערך את הטקסטים, וההשפעה של לב ניכרת לטובה – גבריות טרובדורית המיטיבה לספר סיפור, שנחווה כמו סרט, כולל תיאורי מיקום מדויקים ("החלק הזה היה פעם מרפסת. הדירה ישנה, הארון לא נפתח. חדר עם שתי דלתות, תקרה עם שפריץ מחוספסת. בארון הגבוה כוסות עם עטיפה של פח") ודמויות עם "בשר", כולל ילד בן חמש ("תלתל רטוב על מצח קטן. חכם על גלים של דגל לבן. קופץ מעל גל. מחזיק חזק חזק את היד"). אבל הכי בן-יוחנה יודע לרגש – בלחנים, בשירה (בליווי נגני להקת "Tree") ובכישרון ללכוד ולהנציח הוויה ישראלית שהשקט שלה הוא שמיכה רכה, המכסה רק באופן חלקי על דרמה שיכולה להתעורר בכל רגע. כמו בסיום אחד השירים: "פותח לך דלת (לא, האור לא יפריע). מראה לך את אופיר וגלעד ישנים".

המלטפת: הילה כהן אלעזר שרה דויד גרוסמן / "נופל מחוץ לזמן"

אפשר לנחש שאלבום המבוסס על ספר שעוסק בשכול – יהיה קודר וטקסי מכדי להישמע בנסיבות יומיומיות. מין אילוץ מולבש שחורים, שעורכים מוזיקליים ברדיו שולפים בחגיגיות כפויה בימי זיכרון.

אבל "נופל מחוץ לזמן" – יצירת הבכורה של הילה כהן אלעזר, שבה היא שרה (וגם מנגנת בגיטרה) את לחניה למילים מהספר "נופל מחוץ לזמן" של הסופר דויד גרוסמן – הוא אלבום ליומיום. נכון, מדובר בשירי התמודדות עם שכול, אובדן של הנפש הקרובה ביותר, שירים שחורכים את הנשמה ופוצעים אותה עוד יותר, אבל כהן אלעזר מיטיבה גם לחבוש. היא שרה כל אחד מהשירים היפהפיים שהלבישה במנגינותיה ובקולה – בשלווה, כמעט השלמה, אפילו עם חיוך.

"מחוץ לזמן" – כי בשכול אין משמעות לספירה של שנים. במקרה של כהן אלעזר, מדובר בארבעים שנה מאז פטירתו של הרמטכ"ל התשיעי, דוד אלעזר, דדו, שהוא אביה. ארבעים שנה, ופחות משלושים דקות – מתומצתות, אבל לא דחוסות. אבוב (אמיר בקמן), צ'לו (יועד ניר) וקונטרבס (גל מאסטרו ומיקי ורשאי) מספקים אוויר. אקורדיון מחמם, קלידים מייצבים. תופים נעדרים כמעט לגמרי, אולי כי הקצב נובע מהלב.

פורסם בגלובס ב-09.06.2016

השילוב הטבעי בין הדורות אפיין את המופע "שיעור מולדת" שנערך אמש (מוצאי שבת) במסגרת "פסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון". הייחוד: כל המוזיקאים – זמרים ונגנים, כולל המנחה, אורנה דץ – גדלו בחולון. זה לא היה רק גימיק, אלא גם תצוגת תכלית לוקל-פטריוטית גאה ומקצוענית, שהמוזיקליות שבה הפרתה את הנוכחים עוד בנעוריהם. אתמול התגלה, למשל, שעמיר לב הציץ לגרי אקשטיין שהתאמן על הגיטרה ופיטר רוט קינא בברוך בן יצחק ובדודי לוי, שכבר היו בלהקות – "רוקפור" ו"נוער שוליים".

עוד הישג של הערב היה הגיוון, שכלל מעברים חלקים בין סגנונות: הכנר הקלאסי ארז עופר – כנר ראשון בתזמורת הרדיו של ברלין, שריתק בנגינתו, עלה לבמה מיד אחרי הסופר-גרופ הרוקיסטי שכלל את עמיר לב, ג'נגו (עמיר רוסיאנו), דן תורן ובועז כהן. סופר-גרופ רוק'נרולי נוסף כלל את דודי לוי, פיטר רוט וברוך בן יצחק, ואיתם מוטי ביקובסקי, יוזם הערב ומנהלו המוזיקלי. והיה גם פופ – זאב נחמה מ"אתניקס" ואורנה דץ, ששרה את "כאן" בעיבוד שמתינותו הדגישה את יופיו וניטרלה ממנו את כל הסוכר. מאוחר יותר, היא דווקא הפכה לנערת רוק, כשהצטרפה אל "פרויקט 30" – אלעד כהן ושגיא צורף בשירם "לרוץ מהר", והחליפה באופן משכנע את מלאני פרס, שביצעה במקור את השיר עם יהלי סובול. לקראת סוף השיר היא אפילו הוסיפה צעקונת חיננית.

הערב נפתח באריק רודיך, שניגן על הפסנתר את נעימתו הנודעת "אחרית", לא לפני שהביא את בנו הקט והחמוד לנופף לקהל מהבמה. "אני חצי רומני", הוא הסביר, "אז אני מלמד אותו לגנוב את ההצגה".

המופע לא התיימר לעניין במוזיקה חדשה או פחות מוכרת, אלא כלל את הלהיט הכי מזוהה של כל מוזיקאי. וכך, דודי לוי שר את "כל הזמן שבעולם", מלווה בארבעה גיטרות-על, דן תורן ביצע את "לבן על לבן", זאב נחמה שר את "ציפור מדבר", תוך כדי שניגן באוויר על כינור דמיוני, ומאוחר יותר שר את "כתם הפרי", ביחד עם אורן ברזילי מ"מופע הארנבות של ד"ר קספר", ששר איתו בהתלהבות, שנכחה גם כשהצטרף לאמילי קרפל בשיר שלה "נמשים" ובהימנון הקספרים "תראו אותי".

הקהל, לעומת זאת, היה מנומס מדי. למרות ההבעות המרוצות, הוא ישב רוב ההופעה קפוא בכיסאותיו המרופדים. "מה קורה לכם"? תהה נחמה. פה ושם נראו סימני חיים מכיוונם, למשל, כשראש העיר שלהם, מוטי ששון, הפתיע כששר בליווי הפסנתר של אריק רודיך את "רוח סתיו" וחשף קול רך ונעים. זה היה אחרי שהעניק תעודות הוקרה מטעם חולון לגרי אקשטיין (בנותיו קיבלו במקומו את הפרס) ולאפרים שמיר ("פעם ראשונה שאני מקבל פרס"!).

שיאי הערב היו "חור בלבנה" הרוקפורי, שברוך בן יצחק שר עם התגבורת "החדשה" והחשמל התעצם מרגע לרגע. "תראו מה יש לו ביד", הם הקפיצו את השיר, מפנקים אותו בסולו אינסטרומנטלי ממושך. סולו נטול מילים, אך לא פחות מסעיר, היה כשעמיר לב עם ג'נגו, תורן וכהן סיימו את "פעם בחיים" של לב, ששר אותו, מתייסר מהמילים, כאילו שר אותן בפעם הראשונה.

בלטו בכישרונם גם הנגנים שליוו את ההופעה: תומר לוי המתופף, עמוס פרידמן הבסיסט ואופיר קנר בפסנתר ובקלידים, אבל השיא האחרון, החותם, התרחש כמעט ללא כלי נגינה, כשאפרים שמיר הוזמן לשיר את השיר שהלחין, שיר הנושא של ההופעה – "שיעור מולדת". רוב המשתתפים  הצטרפו אליו בספונטניות ושרו בעדינות מחויכת, וממש כמו המילים של עלי מוהר – "כך זה היה, פשטות רכה".

פורסם ב-ynet ב-4.4.10

מכינים משלוח מנות? בין אוזני המן לממתקים, מצווה לשמח גם במוזיקה חדשה משובחת. כמו בכל שנה בפורים, קבלו מאיתנו משלוח מנות מוזיקלי

הקלאסי: שלמה גרוניך – "המיטב" (NMC והד ארצי)

לצמצם לאוסף אחד את היצירתיות העצומה והמגוונת של שלמה גרוניך, זוהי משימה יומרנית. ובכל זאת, שלושת הדיסקים המהווים את "המיטב" שלו מצליחים בכך, בזכות עריכה משובחת של דוד אפשטיין.

הדיסק הראשון מורכב מאלבומי הסולו שלו. בדיסק השני שיתופי פעולה של גרוניך עם מוזיקאים אחרים, כמו להקת "קצת אחרת", "מאחורי הצלילים" עם מתי כספי, "זהו זה" ועוד. הדיסק השלישי עשוי מחומרים נדירים, החל מהקלטות ביתיות משנת 71' ועד קטעים מהופעת אורח במופע של להקת "איטליז" במועדון הבארבי בתל אביב, והופעה שלו במועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים – שניהם מהשנה שעברה.

מעניין ומענג לעקוב אחרי השינויים בקולו של גרוניך – בהתחלה דק, גבוה וענוג, ובהמשך מעמיק ומנמיך. חוץ מזה, "שיר המסע" עם מקהלת "שבא" ממשיך לרגש גם היום, המבטא הצרפתי באמצע "יש לי סימפתיה" עדיין מצחיק ו"נואיבה" רב קסם כתמיד.

כמו בכל "ארוחת טעימות", לא כל המאכלים הנפלאים של מסעדת גרוניך מיוצגים כאן. מי שחפץ בתפריט השלם, מוזמן לפנות לאלבומים המקוריים. ועם זאת, האוסף מעניק חוויה שנשארת גם לאחר זמן ההאזנה. כמו שנאמר במילים של גרוניך עצמו, בשיר "וזה זורם" עם העבריים מדימונה, שהוקלט בהופעה חיה בתוכנית "במעגל" עם דן שילון משנת 97': "המוזיקה כמו נחל, קולחת ולוקחת אל איי השראה".

האינטימי: שלום חנוך – "אדם בתוך עצמו" (NMC)

"אדם בתוך עצמו", אלבום הבכורה של שלום חנוך משנת 1977, יצא במהדורה מחודשת. בניגוד למהדורה שיצאה ב-2002, הפעם מדובר בשני דיסקים: האלבום, כולל הבונוסים המענגים "לך לפסיכיאטור" ו"בואי לרקוד" – שני שירים שהוקלטו כבר בשנת 73' עם להקת "בני נח", וכן דיסק DVD ובו הופעה חיה במועדון "צוותא" משנת 78'. בהופעה נכללים ביצועים ל"לילה", "סוף עונת התפוזים", "אגדת דשא" ו"מאיה", וכן שני שירים מהתוכנית "עוד להיט" מ-77' – "לילות שקטים" ו"אדם בתוך עצמו".

השירים שב"אדם בתוך עצמו" הם ארוכים ("טיול ליפו" נמשך יותר מעשר דקות), כך שהעונג נמשך זמן רב. הם מתארים בדידות ומתחברים במתיקות עצובה אל הנשמה באינספור חיישנים. אפילו "בואי לרקוד" המרקיד, שמסחרר ומשמח בעליצותו המטופשת, מחדד את רצינותם ועומקם של השירים האחרים.

"אדם בתוך עצמו הוא גר", ולמזלנו, האדם הספציפי הזה הסכים להשאיר את הדלת פתוחה. כבר מראשיתו חנוך היה מלחין נפלא, דייקן מילים וצנוע. "לפעמים הוא שר", כלומר לא תמיד, אבל כשזה קורה, ובמיוחד באלבום הזה, משמח להיפגש איתו באופן אינטימי.

המרגש: "עמיר לב בזאפה" (התו השמיני)

כשהשירים של עמיר לב מתודלקים באנרגיית הופעות, נוספת להם איכות פראית, שלא תמיד מוחצנת ממנו באלבומי האולפן שלו. אלבום הופעה הוא, אם כך, דרך מצוינת לשמר את אותו ניצוץ. עכשיו יוצא אלבום כזה, המתעד הופעה של לב במועדון זאפה מלפני שלוש שנים.

בהופעה ההיא לב שר שירים מאלבומו החדש, "הכל כאן", שבאותם ימים עדיין לא יצא לאור, ושירים נבחרים משאר הקריירה שלו. והיו שם גם אורחים, שממשיכים להגיח עד היום בהופעותיו: גבע אלון וברי סחרוף. באחד השירים באלבום, "כבוי", הם אפילו מופיעים ביחד, שלושתם.

אוהביו המושבעים של לב יתמוגגו מהאלבום המצוין הזה. לאלה שטרם נחשפו לאחד מטובי הכותבים כאן, ששר בקולו המחוספס (וזה באנדרסטייטמנט) את סיפוריו האנושיים-חברתיים, זאת הזדמנות נהדרת להתוודע אליו ולמבחר מיצירתו.

אוהבי מוזיקה, באשר הם, יתרגשו מלב ומסחרוף המחדשים ביחד את השיר "ג'ינג'יות" של צמד ה"ג'ינג'יות" שכבר מזמן נכחד (אמיר צורף ותמיר אלברט). "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל", הם שרים, אבל בכל מה שקשור לאלבום הזה, כשיש, אתה דווקא נהנה.

הספרותי: שאול בסר – "הים לקח הים נתן" (היי פידליטי)

גם מי שלא קרא את הספר "אותו הים" של עמוס עוז, יכול ליהנות מאלבום הבכורה של שאול בסר, "הים לקח הים נתן", המתבסס עליו. צריך רק לעמוד בתנאי אחד – להסכים להיכנס לתוך עולמו המיוחד. זוהי חוויה מומלצת לאנשים שאנשים מרתקים אותם, משום שהאלבום הזה מעניק קול לדמויות ומספר את סיפורן.

בסר הלחין את הסיפורים האלה, שכתב עוז, והוא מנגן בפסנתר ושר אותם ביחד עם המוזיקאים יהלי סובול וחן קליין וכן אנשי התיאטרון לאורה רבלין, שהיא אמו (וגם ערכה את האלבום וייעצה אמנותית), ושמעון מימרן.

המפגש עם הדמויות, שמקבלות את חיותן ממילים חדות, ממנגינות יפות ומביצועים עתירי הבעה, מעורר הנאה כפולה – אינטלקטואלית ורגשית. המוזיקה היא המתווכת, אבל גם התוצאה של המפגש הסוער, החרישי, המסתורי והמבקש קִרבה בין המאזין לשירים.

המרענן: הקרקס של דולי – "מראה מראה" (NMC)

"הקרקס של דולי" הוא הרכב פּאנק-רוק קברטי, שהוציא את "פופ סתם" – שיר תגובה ל"רוק סתם" של מיכל אמדורסקי, יצר מופע מחאה נגד כוכב נולד (בסיסמה "צביקה הדר לכלא") ושיתוף פעולה עם דודו זר, במופע שכלל גרסאות פאנק לשירי "פרפר נחמד".

"מראה מראה" הוא אלבום הבכורה המרשים של ההרכב. לירון רפאלי הסולנית כתבה את הטקסטים ואת רוב הלחנים, ולצידה מנגנים היטב דרור גולן בתופים, אסף לסרי בבס ודרור דורנבאום בגיטרות. רפאלי היא רוקיסטית פגיעה, והשירים שהיא שרה נועזים במילים ובתכנים, אבל מלאים כנות ואפילו תמימות – שילוב מרגש במיוחד.

בכלל, "הקרקס של דולי" מצטיינים בערבובים בין עדינות פיוטית לבוטות, כמו "את השמש של חודש ניסן לא אהבתי במיוחד, את יפי הפנים שנברו לי בזבל גירשתי מיד" ("מי אתה שתהיה מאושר"), או "והכוכב יריתי בו ועכשיו הוא מנצנץ על הרצפה" ("סאדו"). רפאלי צועקת, מעוותת את קולה ומתיילדת, וגם יודעת להיות במיטבה כשהיא שרה בפשטות. לצד הטקסטים הקודרים ישנו הומור, למשל ברצועת ההפתעה – פרודיה מצחיקה על השיר "הילדה הכי יפה בגן".

מדובר בחבורה מוזיקלית מאוד, עם דעות מנומקות שהם מבטאים במקוריות. בזכותם, מתברר שאפשר עדיין ליצור רוקנ'רול כשהוא מופשט מקלישאות, ואפילו בעברית.

פורסם ב-ynet ב-28.2.10

א. אמש ב"צוותא" עמיר לב חייך. הרבה. במופע, המבוסס על אלבומו החדש, "הכל כאן", לב ממשיך להתייצב בלב המשולש שווה השוקיים – אדם שפלן בגיטרות, גולן זוסקוביץ' בבס ואסי ששון בתופים. בפעם הקודמת הונח עלי העול של העט, שכמו מזלג מורעב ננעץ בשירים כדי להביאם בזמן אל הדפים. אתמול – עת ללא עט, שוחררתי על מנת להשתעבד מרצוני למכות החשמל, שהתגברו כשגבע אלון הופיע על הבמה. עוצמותיו המסוגננות התמגנטו על התשתית של לב. היה נפלא באופן כמעט מזוכיסטי. והם חייכו, בין השירים, שצמחו לממדים מיתיים מעל מחיאות הכפיים.

ב. מריונטה סול כבר כאן. הנה הגרסה הגולמית לביקורת שהתפרסמה אתמול ב-ynet. מצד אחד הורידו לי בעריכה כמה מטאפורות מתלהמות שקשורות לטעם הספציפי של המתכת בפה ולמגע האכזר של נייר זכוכית המשייף את הקרביים. מצד שני, לא אני זו שכתבה "יצירת מופת" בכותרת (אבל קיוויתי שזה מה שמשתמע).

* * *

הכותרת שלי: בנק הפועלים

"מריונטה סול" היא להקה קמצנית. חבריה משדרים נרגנות עקרונית ואף נעדרים ויזואלית מאלבומם. המוזיקה המבעבעת שלהם נדחסת בכספת בנק  צר, כחצי שעה אורכו, סניף באר שבע – העיר שיורה עכשיו כדורי מוזיקה עוצמתיים (נדב אזולאי, יוחנן קרסל  ובקרוב מוזיקאים נוספים).

אבל הדלות המופגנת של "מריונטה סול" בכל מה שחיצוני למוזיקה, היא הדלק של "עיר הפועלים", אלבומם השלישי (אחרי שני אלבומים מחתרתיים שיצאו באינטרנט) – יצירה סנסציונית בַּאמת הגברית ונטולת ההצטעצעות שהיא משלחת, שעוצמתה בתמציותה. אמיר גרומן – הזמר וכותב השירים ועידו קרוב – שותפו לנגינה, לעיבודים, להפקה, להקלטה ולעיצוב העטיפה, יצרו אלבום שמימדי ההתרגשות שבגילויו מזכירים את החשיפה הראשונה למוזיקה של "בנזין", שגם היא הגיעה מהפריפריה, מתודלקת בכישרון ובכריזמה הפוליקרית, וגם את ההלם שבהתוודאות ללהקת "אלג'יר". בשונה מהחום הטעון שהפיצו שתי הלהקות הנכחדות האלה, "מריונטה" אומנם רותחת, אבל בטמפרטורות שקולות וכמעט אנליטיות. בקרירותם המתנכרת, ובדימויים המילוליים הציוריים, הם מזכירים לעיתים את הצמד "יאפים עם ג'יפים".

על מצע של רוק מִדברי ים תיכוני עם אלקטרוניות אייטיזית, מונח הצליל שלהם. הוא מתבסס על קולו הדומיננטי של גרומן – מתכת חלודה, חמוצה-מרה, מכאיבה כמו גריסת חצץ בשיניים ושיוף הקרביים בנייר זכוכית. "זה רק הקול שלי מתקלף", שר גרומן ב"הכל היה", ואכן הוא מפשיט את קולו במהלך האלבום – מהניכור האגרסיבי שבשיר הפותח, דרך ההתרככות  שב"ראש ההר" וזעקת הגור הפצוע המבצבצת מ"הי". לקראת הסוף, בשיר "המום", גרומן מחצין סוף סוף את הצעקה שנאצרה, והלבה הזו מתנפצת ומנתצת בשיר האחרון, "התנפצות".

בעזרת גיטרות, בס, קלידים, פסנתר, תכנותים ותופים (חלקם של גיל נמט המבריק, שמתופף להפליא גם באלבום של נדב אזולאי), "מריונטה" אורגים עם מוזיקה רהוטה ורבת עומקים את מנגינת הייאוש. היא אכזרית בחשיפתה ומיטלטלת מהמתח שבין התפוררות לעירות ("ערי בלהות") ולהתערערות ("שעונים"). רדופי רוחות עתיקות (שמתגלות בשיר "עשור" שאיתו פרצו), הם מוחצים בפטאליות שלהם. "הקרב על שארית הזמן הוכרע כשהיית ילד", אומר גרומן בשיר הנושא. הייאוש גלוי – "פה אין לך כלום", נאמר ב"המום" – והפסימיות שלהם מצמיתה כמו הטיפוס לראש ההר, שבסיומו מתגלה הסוף המר ("ראש ההר"). גם מעט התקווה בוקעת באופן  חלקי. אור פניה היפות יתגלה רק בחושך ("עיר הפועלים").

גם ללא מפיק חיצוני גרומן וקרוב הוציאו אלבום מצוין, ובכל זאת ניכר בו חסרונה של אוטוריטה אובייקטיבית. בדרך כלל מפיק תקיף מונע משירים רעים לעבור את הסף, אבל במקרה של "מריונטה", נדרשת סמכות שדווקא היתה משכנעת אותם לא לוותר על שירים טובים, כמו "בין השמשות" שנשמט מהאלבום. מפיק כזה היה גם דורש מהם לצרף חוברת טקסטים, שכה חיונית מאחר שלגרומן מילים באיכות של משורר, ומשפר את ההיגוי שלו כך שיהגה אותן באופן ברור.

מתחת ללכלוכי הזיעה והאבק שב"מריונטה סול" ניכרים מים זכים, וכל תשתית הצימאון של הלהקה מובילה אל צלילותם. כמו הרחוב המתמלא זהב שבשיר "ערי בלהות", הם מלחלחים ביופי את המציאות המיובשת.

"עיר הפועלים", "מריונטה סול", "שקשוק השפנים רקורדס"

בואו לקולנוע של עמיר לב. הנה הוא בקופה, מוכר את הכרטיסים. מבטו נייטרלי כאילו לא אכפת לו אם תקנו או לא תקנו. לא משנה הסרט – תמיד יהיו בו נסיעה, גבר שנעצר באמצע ההתרחשות, אישה משלימה בעל כורחה ואולי גם קוסם. לב, בקולנוע שלו, הוא גם האיש שעומד בכניסה, בודק לכם את התיקים. מתבונן בתוכם בתשומת לב. לא מחמיץ אף פרט. הכל יכול להיכנס לשירים שלו: מסטיק ("נמל תעופה"), דיאט יוגורט בטעם פירות ("נוסע וחוזר"), חוברות של כרטיסי אשראי ("שני ברגים").

ב"הכל כאן", אלבומו החדש, כמו בשאר אלבומיו-סרטיו, קולו של לב ביובשו הגמלוני ממשיך להבקיע מעיינות של הבעה. המונוטוניות של הפסקול היא מוזיקלית והאפור שבו צבעוני. עודד פרח הפיק מוזיקלית ומשתתף עם לב בעיבודים, שמאפשרים לנגנים המצוינים להתאים את האווירה ההולמת לכל שיר: הפורענות שב"קנטינה", המצוקה ב"פארדייס", הכמיהה ב"שני ברגים". הנגנים הם בעיקר לב ויניב דדון בגיטרות, גולן זוסקוביץ' בבס ואסי ששון בתופים. חלק מהשירים זוכים לתגבור נמרץ של ברי סחרוף בגיטרות ובקלידים. בשיר "בלפור 7" הנגינה מתחדדת דווקא בצמצום שלה – רק הגיטרות של לב.

מי שרוצה להימלט מהמציאות, עדיף שלא יקשיב לאלבום הזה. פוליטיקה ומלחמה מטיחות את האקטואליה האכזרית שלהן. בין חברי הילדות בשיר "חולון", ישנו לצד הקוסם והפושע גם אחד שנהרג בלבנון. ב"בלפור 7", הפוליטי מתערבב עם האישי. "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים" – כך נפתח השיר, והמשפט הבא הוא "הבת שלי שומעת ברוס בחדר הקטן". באמצע מוזכרים הילדים של עזה והילדים של שדרות. בסופו ראש הממשלה ישן עם אשתו ולב כותב שמות מתוך התקף חרדה – ויקי כנפו וישראל טוויטו לצד אורי אבנרי ואודי אדיב, אביגדור פלדמן לצד מרתין לותר קינג, וגם בני המשפחה שלו.

התסריט של לב מתבסס על משפטים פשוטים ותכליתיים, המייצרים תמונות צורבות שמורכבות מפרטי-פרטים. נעלי ההתעמלות של "הלקוח" לצד נעלי העקבים של האישה שנאלצת למכור לו את גופה. מדבקת "תנו לחיות לחיות" על הסובארו הלבנה שלו לעומת מלמולי ההשכבה לישון של אנושקה, בתה. ככל שהשירים באים מהמקום החברתי, כך הם פרטיים יותר. לפעמים מדובר באמיתות שחוקות, אבל לב מצליח להוציא החוצה את האמת שבהן, למשל – "הכוכבים הגדולים באים מהמקומות הקשים" בשיר"YMCA". השיר הזה, שמתחיל בנמרצות נגינתית, לקראת סופו נהיה איטי וכבד כאילו שזה כבר שיר אחר. הכבדות האיטית הזאת גולשת לשיר הבא, "מרסיי", שמסתיים בפתאומיות בהודעה על מותו של ז'אן ז'אק גולדברג. זהו השיר השני שנכתב באחרונה על המתופף הישראלי המשפיע שמותו טרי. רמי פורטיס, שגם הוא כתב עליו שיר באלבומו האחרון,  מופיע בשיר הזה ("YMCA" ) כמקור השראה בשירו "אין קץ לילדות".

הסרט של לב, גם כשמגיע לקיצו, ממשיך מחוץ לאולם. האם הפסקול שלו יתפשט ויתמיד גם בכלי קיבול נוספים כמו תחנות רדיו פופולריות? הרי הליריות המתעדת הזו הצמיחה גם להיטים. האם יהיו לאלבום הנוכחי "אריה ורותי", "כחול וירוק" ו"פעם בחיים" משלו? זה תלוי בכם. עמיר לב ממשיך בינתיים לעשות את מה שהוא יודע. "תמיד מוכן לחזור, מתרחק לאט", כשם אחד משיריו. רפה ולופת, מרפה וכופת. "הכל כאן" – באלבום הזה.

"הכל כאן", עמיר לב, "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-09.03.09 

אז לכאורה הוא לא דיבר על המלחמה, אבל בעצם היא נכחה בשירים. לאו דווקא המלחמה האחרונה. אפופת עשן על הבמה בשיר "עננים שחורים" המנבא "עוד מעט תהיה מלחמה"; בשיר החדש שמתאר "כל הבנים תמיד על הגדר… אחד קוסם, אחד פושע, אחד נהרג בלבנון"; בשיר האחרון לפני ההדרנים והפרחים, כשלב התבלבל לרגע במילים, אבל התעשת ושר "המלחמה תפסה אותי לא מוכן".

ההופעה כוללת הרבה שירים חדשים והקהל הקשיב להם בתשומת לב, מרותק לעלילותיהם. האצבעות של לב האיצו בבהילות במיתרי הגיטרה בעקבות המילים, שכהרגלן אצלו דייקו בהרכבת הפרטים של דמויותיו – היוגה ו"שיטת ימימה" של האישה מהשוק של רמלה-לוד, הסובארו עם המדבקה של "תנו לחיות לחיות", המוות של ז'אן ז'אק. הקהל שהתרכז בשירים החדשים, נהנה עוד יותר לזהות את השירים הישנים ולהצטרף אליהם בשקט, למשל ל"אל תדאגי" ול"ערב ראש השנה", כשאסי ששון המתופף, גולן זוסקוביץ' הבסיסט ואדם שפלן בגיטרה דחסו היטב את המנגינות ביסודיות קצובה.

לב לא הרבה לדבר בין השירים, אבל בשלב מסוים סיפר סיפור משעשע ובו חשף איך כנער מחולון הוא הביא לעזה את המוזיקה של בוב מארלי. השיא של המופע הגיע בשיר "שש שעות שינה". הקהל, שהתלהב במיוחד בפזמון שמדבר על הקוסם, המשיך לשיר עם לב עד שהגיעו לשורת הסיום באנגלית ""Loosing my life. בשלב הזה, לב עבר פתאום ל"נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת, כל כך הרבה זמן בחושך", כלומר התחבר לשיר "תחרות כלבים" של אביתר בנאי והמשיך אותו בטבעיות עד ששני השירים התמזגו והפכו לשיר אחד מרגש. "הייאוש, הבשר, הגאווה – אויבים גדולים שאני טיפחתי", שר לב את המילים שכתב לבנאי והמשיך איתן "להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה", ואז חזר ל-""Loosing my life, שסגר את השיר.

אחר כך לב ונגניו ירדו מהבמה, והוא חזר אליה לבדו, כדי לשיר בגיטרה אקוסטית שיר חדש שנפתח במילים "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים" והכיל את ילדי עזה וילדי שדרות, ויקי קנפו, אורי אבנרי, אביגדור פלדמן, מרטין לותר קינג, "דנה והילדים" וראש הממשלה ואשתו. אחרי שיר חדש נוסף, בליווי הנגנים שחזרו, הגיע השיר "חבק אותי". הקהל שר ובעצם תבע: "חבק אותי. חבק אותי חזק". ולב חיבק חזק. לא ברכות, אלא ברעש חשמלי שמהלומותיו נחוו היטב באברים הפנימיים, ובכל זאת תחושת החיבוק העוטף לא נפגמה. המופע כמעט הסתיים, ולב ונגניו שעזבו את הבמה חזרו לשיר אחרון – "לבקשתכם". אחרי ההתלבטות באיזה שיר לסיים, הקהל שזרק שמות של שירים נראה מרוצה כש"פעם בחיים" נבחר. האישה שבשיר הזה לא מאמינה ללב, אבל האנשים ששרו איתו עליה נראו מלאי אמון, אבל גם עצובים,  כשההופעה הסתיימה.

"הכל כאן", מופע בכורה של עמיר לב, "צוותא", יום חמישי 22.1.09

פורסם ב-ynet ב-23.01.09