3 יוצרות, שמייצגות 3 סוגים של נשים, הוציאו לאחרונה אלבומים מרתקים. לכבוד יום האישה, קבלו את שלושתן (ועוד שלוש נוספות, "בקטנה")

החזקה: טובה גרטנר / "דובדבנים 2"

"אינני מתביישת להיות רוצה", מצהירה טובה גרטנר באלבום "דובדבנים 2". כבר יותר מ-30 שנה היא פעילה כאן מוזיקלית, ולמרות שבעה אלבומים מוערכים, וגם הלהיטים "אתמול" ו"עם מלאכים", היא מעולם לא צעדה בדרכים המרכזיות, ובהתאם – אינה יוצרת שרבים מכירים. וחבל. אולי ההעזה הנוכחית שלה, להכריז על עצם הרצון לרצות, מבשרת את השינוי בדרך אל ההכרה. אלבומה השמיני, "דובדבנים 2", הוא המשך ישיר לאלבומה הקודם, "דובדבנים", משנת 2014, וגם הוא תוצר המפגש שלה ושל להקתה "נפקמינא" עם  Yuni – נזיר העומד בראש מקדש ביפן, שהלחין רבים מהשירים בשני האלבומים. התוצאה הפעם היא יצירה חזקה, הרבה יותר ישירה, ביקורתית וקומוניקטיבית מהאלבום הקודם, וגם יותר נשית ופמיניסטית (למשל בשיר "שבלונה", השופע אחוות נשים, שבו היא מוחה נגד "כל כבודה בת מלך פנימה").

הנחישות שבגרטנר בוקעת מבעד הצלילים, וגם כאשר העיבוד (של יחיאל הדר שגם הפיק מוזיקלית) לעיתים אפוף ערפל, הרי שמתוך האווריריות נוצקת אישיותה החזקה. זה קורה החל מהשיר הפותח, "אשת לוט" – שיר על סוף העולם, מנקודת מבט נשית, שבו היא שרה בנימה בהולה. גם בשיר "תבנית" שעוסק בהיאלמות, גרטנר לא נעלמת. שבויה בתבנית דפוסיה (על כך השיר), היא נוכחת גם כאשר שרה "אני לא מצליחה לדבר".

והיא לא מוותרת. קולה צרוד בשיר "השקרים שלי" עם העיבוד היפני, עטוף בתכנות, ובעיקר יפה ומקורי. המקוריות שלה מתבטאת גם בהומור, כמו למשל בשיר "כפרה" החותם את אלבומה, שבו היא מבשרת: "התאהבתי בתרנגול!". אבל תוך כדי הפירוט הצבעוני והמשעשע, קשה שלא להתאהב בגרטנר עצמה. מה עוד שמהדהד היטב הציווי-עידוד שלה לעצמה מתוך אחד השירים – "תמשיכי". הלוואי שהיא תקשיב לקולה הפנימי ובאמת תמשיך להשמיע אותו.

משפט לקחת: "לכל חברותיי השבלולות, שבדרך טועות, אל דאגה".

המעניינת: ענבל דור / "נוסעת בזמן"

יותר מעשר שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, ענבל דור מוציאה את אלבומה השני, "נוסעת בזמן". בין שני האלבומים, התחדדה הדעתניות של דור, וגם המוזיקליות השתייפה והתחדשה – מהודקת בהפקה של גיל דור (השותף המוזיקלי של אחינועם ניני), שהוא גם אביה, ושל בן זוגה, המוזיקאי עידן טולדנו. התוצאה היא אלבום שבו כל שיר הוא יצירה, מחזה בפני עצמו, שמלבד העלילה כולל גם תפאורה, תאורה ותלבושות – עשויות ממילים צבעוניות ומצלילים מגוונים. השחקנית הראשית אומנם נשמעת לעיתים ילדותית, בעיקר בפעמים שהיא מתחכמת, אבל בו-זמנית היא גם מסקרנת ומעוררת אהדה בכנותה: "נותר לי רק להמשיך קדימה, לייחל לחמלת עיתונאי… לייחל לחמלת הקהל".

אבל אין שום צורך בחמלת הקהל והתקשורת. השירים של דור מקוריים והחן שלה כובש. גם אם משתרבבת לתוך שירים כמו "שחקנית" נימה ברנז'אית ("מה שאת לא עושה, אל תתחתני עם גיטריסט… אל תתקרבו למשוררות") הרי שמפצה על כך עיבוד קברטי-צועני מרהיב שדור חוגגת אותו. בכלל, ניכר שהיא נהנית לחוות את הרגשות במלואם ובצלילותם (אפילו כשהם לא שלה – לכאורה – כמו בשיר "זיכרונות"). כשמדובר בפרידה, היא מבקשת: "בוא לא נתגבר כל החיים"; ולא מהססת לדרוש "אל תביא לי את החרא הזה" (כך גם נקרא השיר). שנאת הבולשיט של דור מוצמדת למודעות עצמית מפוכחת, כמו בשיר החותם את האלבום, ששמו מדבר בעד עצמו: "איש אינו זקוק לכותב שירים". אבל לשירים של דור דווקא יש מקום עם הנשיות הצעירה המורכבת מליריות מהולה בדעתניות.

משפט לקחת: " יש לי אינסטינקטים חדים או ערימה של פחדים".

התגלית: יעל סיון / "ענני"

קבלו את היוצרת המפתיעה יעל סיון. עשרות שנים אחרי שלמדה הלחנת שירים בבית הספר למוזיקה רימון, היא הוציאה סוף-סוף את אלבומה הראשון. לזמן, במקרה הזה, יש יתרון: שלא כמו רוב אלבומי הבכורה, "ענני" מרנין בבשלותו.

סיון – שקולה מזכיר בגווניו תערובת של קורין אלאל וחווה אלברשטיין – היא מוזיקאית מקורית וכותבת מילים משובחת ויצירתית. החל מהשיר הפותח "אקווריום ישראלי", לצד סיפורים של רגעים קטנים (כביכול) מהיומיום, היא גם משמיעה ביקורת עוקצנית, אם כי שוחרת טוב, על מציאות החיים הישראלית –  מבחינה פוליטית, חברתית ואקולוגית, ומלטפת במנגינות עליזות או לחילופין מופנמות-ג'אזיות את הדקירות שחוללה. חלק מהביקורות סיון מטיחה בפני עצמה, למשל  בשיר מעורר המחשבה "שנה חדשה", שבו היא תוהה "איך ידעו שהייתי פה פעם. אם עזרתי למי, מלבדי".

מבין השירים שכולם יפים וחזקים, מרשים עוד יותר השיר הסוער "שתיים בלילה", שהוא יצירה שלמה המתעדת רכבת שדים פנימית של אישה מבועתת ואמיצה. וישנו גם שיר מחאה רוקיסטי – "עזרת נשים" – היחיד שמילותיו אינן שלה אלא של המשוררת אגי משעול. "אוי", נאנחות שתיהן בסולידריות עם נשים חרדיות מדוכאות. והסולידריות הנשית הזו, המתעלה מעל מעמדות ונסיבות חיים, מקשרת ומחברת לא רק בין נשים לבין עצמן, אלא גם בין יוצרת – חדשה ככל שתהיה – לבין הקהל הקשוב שראוי שתזכה לו.

משפט לקחת: "פועל ערבי עם שקית מחפש לו קבלן. מוסיף את הבלוקים שלו לבועת הנדל"ן".   

ועוד כמה אלבומי בכורה של יוצרות מסקרנות, בקצרה:

רות דנון / "מה שלא נאמר"

זהו אלבום הבכורה של רות דנון – יוצרת אוונגרדית, וגם על האלבום שלה שורה רוח ניסיונית ולא תמיד קומוניקטיבית. זו בהחלט לא יצירה שמעוניינת להקל על המאזינים לה. היא תובעת מהם קשב מרוכז והתמסרות. האם היא גם מתגמלת אותם בהתאם? זה כבר עניין אישי של טעם. את החלק שלה ב"עסקה" דנון מביאה במלוא העוצמה – טקסטים חידתיים וחרדתיים מוגשים בקול נעים על מצע עשיר של כלי מיתר ונשיפה מעורבבים עם תכנותים שמנגן המפיק המוזיקלי שי לוינשטיין המוכר גם מההרכב האוונגרדי קטב מררי. למי שאוהב את האמנות שלו דחוסה וכבדה.

אפרת אליהו / "שלמה"

בניגוד לשם האלבום, אפרת אליהו עדיין לא לגמרי שלמה או "אפויה", אלא רק שואפת לשם בהצהרה, ועדיין בעיצומו של החיפוש. על חוסר השלמות שלה מפצה כישרונה המובהק בהלחנה, עיבוד והגשה מרגשים של השירים – חצי מהם בעברית וחצי באנגלית. עם רוחות רפאים של אהבה שחלפה, ארוטיקה מסויטת וכמיהה לפשטות, אליהו מתמקמת במתחם היוצרים המבטיחים.

נסטיה / "בין הפחד לתקווה"

באיפי הבכורה של נסטיה, בסך הכול 4 שירים, פחות מרבע שעה, היא נשמעת מלאת רגש, אך לא מתפוצצת ממנו, בזכות הקפדתה לא לחצות את סף הגודש. האיזון המבורך הזה ביחד עם אישיותה המוזיקלית החמה והסימפתית משרים על השירים נעימות, מה עוד שעל המילים הדלות יחסית מפצים לחנים ועיבודים יפים.

פורסם בגלובס ב-08.03.2019

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.

מה דעתכם להפתיע את יקיריכם במשלוח מנות מיוחד לפורים? הממתקים שבו לא יזינו את הגוף, אלא את הנשמה. במקום לשלוח אוזניים, ועוד של המן, תפנקו את האוזניים של אנשים שאתם אוהבים, כולל את עצמכם, במוזיקה אישית ולא שגרתית, מומלצת מאוד. חג שמח.
 
חן מקורי – ענבל דור, "מחכים לדפיקות לב" ("אן אם סי")
 
קול מלא חן עם כישרון לכתוב, להלחין, לנגן ולשיר. תענוג להיחשף לאלבום בכורה של יוצרת מוכשרת ומקורית, שנשמעת היטב כמו מישהי אחת בלבד – היא עצמה. ענבל דור באלבום "מחכים לדפיקות לב" נשמעת בשלה ורעננה בעת ובעונה אחת.
 
המינימליסטיות שבכלי הנגינה נשמעת עשירה ומספקת: הפסנתר (שלה) עם התופים (טל כהן) והבס (גיא ברתור) מיטיבים ליצור עולם אישי ואינטימי, אבל כזה שאחרים יכולים להתחבר אליו ולהזדהות איתו. המפיק גיל דור (שעובד עם אחינועם ניני), הביא למקצוענותו המוכחת ערך מוסף אישי – היכרות עמוקה עם ענבל, הבת שלו, שגורמת לה להישמע במיטבה.
 
הנה המחשה קטנה לרוח האלבום, ציטוט מהשיר הפותח, "שוקולד" – "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק והשטן – שוקולד מתוק. אני סתם שם לגוף ראשון. עייף, גדול, רוצה לישון. שתיים בלילה. הסו כלב ודובון. שוב מחזיק אותי ערה עוד זיכרון".   
 
 
כיף איטלקי – רפי אדר שר פאולו קונטה, "מזייף כמו כולם" ("הליקון")
 
תערובת כיפית של ג'אז ורוק בו זמנית, מילים בעברית ששייכות למשורר איטלקי, שהוא גם מוזיקאי וזמר פופולרי, והמון התלהבות שצליליה יפים. כל אלה שייכים לרפי אדר – קולנוען, מסעדן, חבר בחבורת לול הנודעת של שנות ה-70,  ובעל תואר אביר של כבוד מנשיא איטליה בזכות תרומתו לקידום התרבות האיטלקית.
 
אין ספק שבאלבום הזה התרבות האיטלקית מקודמת ובאותה מידה התרבות הישראלית מרוויחה. פאולו קונטה האיטלקי (שכתב בין השאר את הלחן של "אמרו לו" בביצוע אריק איינשטיין), ששיריו מושרים הפעם בעברית, נשמע בקולו הצרוד מעט של אדר צבעוני ודינמי. וכאילו לא די בכך, מצטרפים לאדר בדואטים ססגוניים – מאור כהן בשיר המפורסם "זה משהו", (שבאנגלית ידוע כ" It's wonderful, It's wonderful, It's wonderful, Good luck my babe  "), אבי בללי בשיר החזק והחם "יריב אימונים" ועמיר לב ב"אש כחולה". משה לוי הפיק באלגנטיות, ולסיום יש בונוס – "רומן אמיתי" של שלום חנוך מושר באיטלקית.     
 
 
 
אינטליגציה שקטה – אילה אשרוב, "חוצה את הנהר" ("הד ארצי")   
 
אילה אשרוב מגישה חצי שעה צנועה אך מלאה. באלבום הבכורה שלה היא נשמעת נעימה להפליא ומרגשת בשירים מעשה ידיה (פרט ל"לא ידענו תום" ו"תמיד" שכתב המשורר אברהם חלפי).
 
לעיתים קרובות אלבומי בכורה מתפקעים מרוב אמביציה ותשוקות החצנה, אבל "חוצה את הנהר" הוא אלבום עדין שמקרין אינטליגנציה שקטה. לני בן-בשט הפיק ועיבד את השירים באופן הולם – ללא תחכומים וקישוטים מיותרים.
 
בסוף האלבום, אשרוב, בסוג של עשיית צדק, מחזירה לעצמה את השיר הידוע "לאורך הים", המזוהה עם עופרה חזה. אשרוב היא זו שכתבה את המילים ואת המנגינה, והפעם היא מבצעת אותו בעצמה, באופן שונה מהמקור – איטי וטראגי, עם ליווי הרה אסון של גיטרה חשמלית. מי שלא חושש מהדמעות שירטיבו את משלוח המנות שלו יעריך את המחווה.        
 
 
 
חסד איכותי – "רכבת לונה פארק" (הפצה: "התו השמיני")  
 
 
הפרויקט "רכבת לונה פארק" הוא ההוכחה לכך שאומנות ומעשים טובים בהחלט יכולים לשלב ידיים וקולות, כשהתוצאה לא מוותרת לרגע על סטנדרטים מחמירים של איכות.
 
המוזיקאי דודי לוי הפיק לתלמידים ממכללת "מיוזיק" להוראת המוזיקה אלבום אשר מבוסס על טקסטים שכתבו נערות ונערים מבית השנטי. בבית, שבו מתגוררים בני נוער בסיכון, נכתבו שירים שהפכו לפני כמה שנים לספר בשם "סליחה שנולדנו". השירים מתארים מציאות אכזרית ומצמררת, אבל יש בהם גם חמלה, תקווה וריפוי. תלמידים מ"מיוזיק" הלחינו אותם, עיבדו, ניגנו ושרים במגוון סגנונות – אלקטרוניקה עם רוק, בלדות רכות עם מוזיקה מטרידה, מהורהרת, עליזה, מכאיבה וגם מחבקת.
 
ולכל התמהים מה עושה אלבום שאיננו קליל בהמלצות לחג כה שמח – הרי שפורים מתקשר גם למעשי חסד (מתנות לאביונים), וחלק מרווחי מכירת האלבום מוקדשים להמשך פעילות בית השנטי. אבל חסד גדול הרבה יותר מתחולל בעצם החוויה של שמיעת האלבום – אנושיות שחשיפתה מגלה את יופיה.    
 
 
כוח נשי – תמר גלעדי, "סוג של ורוד" ("הד ארצי")       
 
"האמת היא סוג של ורוד", נאמר בשיר הנושא של האלבום "סוג של ורוד", ואכן ניכרים בו הן האמת – חדה ובהירה, והן הוורוד – ממתיק ומרכך. תמר גלעדי הלחינה ושרה את המילים ואת העלילות שכתבה המשוררת והסופרת לאה איני. חמי רודנר הפיק אלבום מיוחד, המעשיר נישה נחוצה של "שירת נשים" רבת כוח ועדינה.
 
רוק שמתובלן לעיתים בג'אז, עם צליל חם שמקורו בכלי נשיפה מאסיביים ובכלי מיתר, מעשירים את צלילי האלבום. השירה של גלעדי בקולה הייחודי  – מעושן שבסיסו יציב וחזק – מובילה את השירים החכמים והמעודדים האלה למקומות ידידותיים ואמפתיים, שלא רק נשים מרגישות בהן נוח.  

פורסם ב-ynet בפורים תשס"ח, מרץ 2008

המינימליסטיות שבכלי הנגינה נשמעת עשירה ומספקת: הפסנתר (שלה) עם התופים (טל כהן) והבס (גיא ברתור) מיטיבים ליצור עולם אישי ואינטימי, אבל כזה שאחרים יכולים להתחבר אליו ולהזדהות איתו. המפיק גיל דור (שעובד עם אחינועם ניני), הביא למקצוענותו המוכחת ערך מוסף אישי – היכרות עמוקה עם ענבל, הבת שלו, שגורמת לה להישמע במיטבה.

הנה המחשה קטנה לרוח האלבום, ציטוט מהשיר הפותח, "שוקולד" – "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק והשטן – שוקולד מתוק. אני סתם שם לגוף ראשון. עייף, גדול, רוצה לישון. שתיים בלילה. הסו כלב ודובון. שוב מחזיק אותי ערה עוד זיכרון".

פורסם ב-ynet בפורים תשס"ח, מרץ 2008