מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה – איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות של רנד. החוט המקשר הוא סיפור החיים של רנד מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך במופע הזה לספר את הסיפור, היא לשיר אותו, ולאו דווקא בשירים של רנד, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים – בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה – התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" – הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג', מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וזהו בדיוק המקום שספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר – בלשון נקבה כמו במקור – את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים שמעידים יותר מכול על טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם  "No Woman, No Cry" של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים מהסוג של קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם שר בשבת מהוללת-מחוללת בנערותו. וגם: חיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". ומיד אחר כך הוא שר כמתבקש את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" – וגם זה בקריצה.

לתוך מדורת היצירה הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים שראה בילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה לעיתים קשה לחמוק מהתחושה שהשירים במופע הם לא המטרה אלא האמצעי, ואינם עומדים בפני עצמם משום שהם רק כלי שרת שתפקידם לספר את הביוגרפיה של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שרנד בחר לספר היא סלקטיבית בעליל. אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד – שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש.

פורסם בגלובס ב-7.7.2020

אלבום האוסף הכפול, "סיפור חיים – אנתולוגיה של שירי משוררים", מענג בכמה היבטים. קודם כול, בזכות הקלאסיקות שתמיד נעים לשמוע בקול ה"אלברשטייני" – שירים כמו: "עוד חוזר הניגון", "את תלכי בשדה" ו"בגלל הלילה". אבל חשובה יותר היא הבמה שאלברשטיין מעניקה לשירים פחות ידועים, שמשום מה נשמטו מהרפרטואר התודעתי – רבים מהם מ"יונת האהבה", אלבומה הלא ממש מוכר משנת 1996. מדובר בשירים פוליטיים נוקבים כמו "ארצי ארצי" (מילים: יהודה קרני, לחן: אלברשטיין) ו"הציפורים אינן יודעות" שהלחינה למילים של אסתר ראב, לצד שירים יפהפיים כמו "נפשי" שכתב עמנואל הרומי, אבי ליבוביץ הלחין ואלברשטיין מבצעת עם שאנן סטריט. מבחינת המינון, מתוך 34 שירי האלבום, כמחציתם הם שירים "נסתרים" שכאלה, והלוואי שבזכותו יוארו בזרקור שהם ראויים לו.
על קולה של אלברשטיין מיותר להרחיב את הדיבור, והאלבום המגוון מחדד עוד יותר את עושרו ואת כישרונה לשחק בו בהבעות צליליות משתנות, בתפאורות שירים מתחלפות.

החדש הרגיש: עודד גולדשטיין / "בין הגבולות"

האוזן נהנית להתמסר לאלבום הבכורה הזה, פולק-רוק בעברית של יוצר צעיר עם קול מרשים – רענן, פגיע, אך גם עוצמתי. "בין הגבולות" עוסק בנקודת הזמן הקריטית של אנשים בתחילת דרכם, עם התשוקה להתנסות, אך חוסר הניסיון – כמו שזה מתבטא באופן מושלם בשיר "שריפות": "מה אתה יודע על שריפות? עוד לא עברת כלום. תכאב, תאהב, תרגיש. תרד למטה ותחזור, ותדבר מניסיון".
גיא לוי עיבד והפיק אלבום עשיר מוזיקלית, שלא מבליע את הקול האישי של גולדשטיין – עדין, אבל נחוש: "יש פה סדר לדברים ולכל אחד מקום", הוא שר בשיר "תילחם", "אתמול היית ילד , אתה איש גדול היום. ואם בפנים זה מתעקם, אז תילחם"! יש בו מקוריות והבנה של דקויות מורכבות רגשית ושל פרדוקסים, כמו: "רק לבד אני יכול לשים על מישהו את הראש", וגם: "החבר שלי, הפחד – רק איתו אני ביחד".
גם בשירי משוררים גולדשטיין מיטיב לגעת ולהפיח בהם חיים בדמות לחנים יפים והגשה מרגשת. כך הוא מיטיב עם "ניפרד" של אברהם חלפי ועם "נחל שלי" של לאה גולדברג.
אבל הוא הכי במיטבו במילים שלו: "אתה שולח אות וסימן לכל אורח, אבל בסוף, כשהוא שוכח, אתה נשאר עם הטעם שלך, ועם הריח". והריח של עודד גולדשטיין מפעים, ויש טעם לעוד.

המוכר, אבל לא לגמרי: ארז לב ארי / "כתמים של תרבות"

זה כבר אלבום הסולו השלישי של ארז בן ארי, שאלבומו הראשון נודע בלהיטיו "מה אעשה", "צדק" ("מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר") ובעיקר: "אנה אפנה" – שיר הנושא מהסדרה "סרוגים". בעוד שאלבומיו הקודמים ביטאו עולם דתי-אישי ומערכת יחסים פרטית-יצירתית עם אלוהים, באלבום הנוכחי, בן ארי עובר לטריטוריה חברתית, עם שירים-סיפורים יפים, חלקם אופטימיים ומשרטטים במילים ובצלילים תמונות של הגירה עם כל תלישותה, כולל החום והאהבה ("נשים גדולות מחבקות אותי ונרדמות"). גם בטרגדיות המתוארות באלבום במלוא כאבן, כמו שבוי המלחמה ששוחרר אך לא השתחרר (בשיר "נחום וציונה") והקורבן לאלימות במשפחה ("ריצ'י") – יש משהו מנחם ובעיקר מושך. אולי זהו יופיים של השירים, אולי צלילותם המוזיקלית והטקסטואלית, ו"אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" – כפי שנקרא השיר האחרון באלבום, שכתב חיים גורי (בניגוד לשאר השירים, שאת כולם כתב לב ארי, חלקם בשיתוף עם יוצרים כמו דן תורן, ניצן כהן ופטריק סבג – שגם הפיק את האלבום). יש באלבום ממתקים רבים – כמו "סיפור מהראש" – שיר ילדים לפני השינה עם השורה הצובטת "אבא, תאהב אותי תמיד, גם אם לא אכין שיעורים" ו"תכול העיניים" – שיר אהבה וגעגועים לרב פרומן ז"ל, אבל הממתקים הללו לא רק שאינם מקלקלים את שיני הנפש, הם דווקא מחדדים אותה.

הרוקיסטית החסרה: ענבל פרלמוטר ורם אוריון / "ענבלאנס"

לפני עשרים שנה, שנת 1996, שהתה ענבל פרלמוטר ז"ל (סולנית "המכשפות" ויוצרת מוערכת בפני עצמה) בלונדון בחופשה. במהלכה, יצרה עם המוזיקאי רם אוריון את "ענבלאנס" – שירים שלה שהקליטה איתו בהקלטה ביתית. הרעיון היה להוציאו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים.
זה מעולם לא קרה. בשנת 1997 פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים, והמיתוס של האלבום "הגנוז" התעצם ככל שעברו השנים וגברו הגעגועים אליה.
לאחרונה, רם אוריון, שהקליט איתה את האלבום – שחרר אותו סוף-סוף, בפורמט דיגיטלי. התשלום על כל רכישה עובר במלואו ישירות לחשבון הפייפל של צער בעלי חיים בישראל, ארגון שענבל התנדבה בו. קניית האלבום היא עזרה ישירה ומיידית בטיפול ובהצלת בעלי חיים במצוקה.
פחות מחצי שעה נמשך האלבום הזה, באנגלית, שבו נחווה שוב הקול המוכר של פרלמוטר – נמוך, חיוני ושוחר טוב גם באפלוליותו. היופי מתעצם בכאב ההחמצה על היעדרה מהזירה המוזיקלית והיצירתית. אפילו כשהיא שרה על יותר צללים מאשר אור – אורה בוקע: ברור, מדויק ורלבנטי; וגם כשקולה מתעוות על פני שיר שלם (""The Fog On The Bridge) – יש בו צלילות טהורה שצולחת את הזמן.

התפרסם בגלובס ב-21.4.2016

"בואו נִפתח את זה", אמר צביקה הדר. "כמה מכם חשבו 'לא עבר' או 'זה היה ליד"? יש להדר אומץ. אתמול (חמישי, 12.11.09), בפסטיבל "הפסנתר מארח" בסוזן דלל, הוא הגיח מפס הייצור של "כוכב נולד", מהצד של "הייצרן", היישר אל זירת הביקורת ומקלדותיה השלופות, מהצד של "המוצר"; הצהיר שגם הוא שר – בעצמו, שירים שכתב; והשמיע אותם, מלווה עצמו בפסנתר, בפני קהל במופע-טרום-אלבום.

כמי ששותף לשיפוטיות הניתכת על כל שיר וזַמר ב"כוכב", אפשר היה לצפות שהדר יגיש שירים מושלמים ויבצע אותם ללא רבב, ולא כך היה. השירים – אישיים וכנים ככל שהיו – שפעו קלישאות אמצע הדרך ("את איתי בלב, רק עלייך אני חושב") שהסתירו הבלחות של מקוריות. העיבודים, שהתבססו על שני פסנתרים, של הדר ושל טל פורר, וגם צ'לו של מאיה בלזיצמן – הטביעו את הקול של הדר בצלילים עשירים מדי ודרמטיים, ככל הנראה כדי לטשטש את חולשתו. ואכן, קולו רחוק מהסטנדרטים של "כוכב נולד", אבל זה לא הרתיע אותו. "אני לא זמר, אני אומן, אומן שמבצע את שיריו", כך הוא הגדיר את עצמו במהלך הערב. חלק מהקהל צחק, אבל הדר היה רציני: "כששיחקתי את ז'וז'ו (חלסטרה, מ"הקומדי סטור" – ת. ל) הייתי עם פאה. אפילו ב'כוכב נולד' אני סוג של דמות. ופה אני מרגיש חשוף ובלי הגנה".

האמפתיה לנוכח שבריריותו התחלפה בתמיהה. הדר, שהמופע שלו כלל גם דיבורים אישיים וקטעי סטנד אפ, עבר לדבר על מוזה – הימצאותה והעדרה, ולפני שביצע שיר מסוים, דיווח שכתב אותו בחמש דקות. בתור מי שרק כעת חושף את אישיותו הזמרתית, הגדרתו את עצמו במהלך המופע כאומן וכמי שהמוזה נוגעת בו, גבלה ביומרנות ובחוסר צניעות. מה גם שהוא לא כיבד את מעמדו הנוכחי, ושיבץ בהופעה את "ז'וז'ו הפטיש" ואת "שיר הטרטע", ירוד ההומור.

"אני – אגשים – את חלומי", הדגיש הדר את מאוויו כששר את "בגלל הרוח" עם אורחיו – שלומי שבת ומרגלית צנעני. חבל שהוא לא נשאר ל"חדר ללילה" – ההופעה של אביב גדג' שהתקיימה באחת בלילה. המילים "אומן", "יוצר" ו"מוזה" לא הוזכרו בה, ובכל זאת נכחו. שירי אלבומו החדש, "תפילה ליחיד" שלרוב מבוצעים בנוסח רוקיסטי, קיבלו שדרוג פסנתרי עדין, שהדגיש את המלודיה שלהם. "ככה בעצם הם נכתבו, על פסנתר", סיפר גדג', אבל לא ויתר על הגיטרה ונע בטבעיות בין שני הכלים. היה פער חינני בין הרצינות שבה ביצע את שיריו ובין הדרך שבה הציג אותם, למשל: "שאנסון קטן מהגיהנום" ("יוון") ו"בוסה נובה אובדנית" ("חדר ללילה").

אחד משיאי ההופעה היה כשגדג' הביע רצון "להצטרף לעגלה השמחה של הפיוטים והחזרה למקורות", ושר לבד עם הפסנתר את "בסוף המדבר" של אחיו, שלום גד. בנימה עצובה יותר מאחיו, עם השמטה של הבית האמצעי ורגע מכמיר של השתהות מהססת, הוא ריגש את הקהל. כמו באלבומו ובהופעותיו, חלק ניכר מהיופי שביצירה התהווה בזכות הכישרון של נגניה הקבועים – רון בונקר בפסנתר ובגיטרות, יהוא ירון בקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיאון, והתוספת: רונן שפירא בפסנתר. עוד תגבור משמעותי נתנה האורחת שהלמה את ההופעה – רות דולורס וייס, שגדג' טען שהם הופרדו בלידתם "ועכשיו אנחנו מחפשים את ההורים שלנו". כשהיא שרה את "בלוז ראש חודש" בעוצמתה המיוסרת, האוויר רטט מהתעלות, במיוחד כשגדג' הצטרף אליה.

בין שתי ההופעות, נפגשו מאיה בלזיצמן מההופעה של צביקה הדר ויהוא ירון מההופעה של אביב גדג' בהופעה נוספת בה נכחו כנגנים – "עד העונג הבא". 15 השנים שמלאו לצאת האלבום של להקת "המכשפות", הצדיקו את מופע המחווה הזה, שנפתח ב"שיר המכשפות". דפנה קינן ביצעה אותו בתיאטרליות מפחידה עם קולות ליווי של שילה פרבר, מפיקת המופע. היה טוב להיווכח במאסה המוזיקלית הנשית שהצטברה באופן מרשים ב-12 השנים שעברו מאז מותה של ענבל פרלמוטר, מנהיגת הלהקה. וכך התייצבו קינן ופרבר יחד עם אסי לוי, אביגיל רוז, אליוט, דנה עדיני, לי טריפון, מאיה בלזיצמן שמלבד הצ'לו שלה גם תרמה את קולה, ונינט טייב, לצד ערן צור, רם אוריון, יהוא ירון, אדם בן אמיתי והנגנים איתמר גרוס ויניב דדון. התכנים הקודרים של פרלמוטר הושרו באהבה רבה, שבמובן מסוים ריככה ורידדה אותם, אבל הגעגועים אל שיריה והמפגש המחודש איתם שימחו את המשתתפים והקהל. מוזר שבתוך הנשיות הצבעונית הזאת, המסעיר האמיתי היה גבר – ערן צור, שסחף עם השיר "יום שחור". ההופעה הסתיימה בביצוע משותף ואנרגטי ל"הלילות הקסומים", קאוור שמזוהה עם "המכשפות". "אך ראו, תעלומה: הפיה כבר נעלמה", הם שרו, והצליחו להחזיר אותה, ולו לרגע.

פורסם ב-ynet ב-13.11.09

הכל בגלל שהתעקשתי להילחם במערכת הטכנית של אתר "רשימות", שמשום מה סירבה לקלוט את העדכון הבא: יום האישה נחגג ברשת ג' בשידורים מיוחדים. לאורך כל היום השדרנים הקבועים של התחנה מצרפים אליהם מגישות אורחות. השדרנית מיכל דוקרסקי הזמינה אותי לתוכנית הלילה שלה. הדובדבן שבסוכריית הקצפת: אני בוחרת את השירים. ההגבלה המאתגרת: הם צריכים להיות קשורים ליום האישה.

את המגבלה הנוספת, שגם היא עיכבה אותי אנושות, גיליתי אחרי שכבר גיבשתי רשימת שירים שהשביעה את רצוני. פתאום הבנתי שחלק ניכר מהם פשוט לא מתאימים לזמן השידור – שעה לפני חצות ושעה אחרי חצות. התבקשה יותר עדינות. פחות "רעש", יותר אינטימיות. הרכבתי רשימה חדשה, אבל זה לקח זמן – לא כל כך בגלל בחירת השירים כמו קביעת סדר ההשמעה.

בסוף אפילו הקדמתי להגיע, למרות שהספקתי לטעות קצת בגשם בסימטאות שמובילות אל רשת גימל המיתולוגית, ברחוב הלני המלכה, בטירה עתיקה שהיתה שייכת לנסיכה אתיופית – כך סיפרה לי מיכל, נסיכה בעצמה, שדרנית שהיא גם ארכיטקטית.

והנה הפלייליסט.

1. שלומי סרנגה: "את תלכי בשדה" ("האומנם")

 יום האישה, וגבר פותח את התוכנית? חסרות נשים זמרות ראויות?!
עיזבו. סרנגה פשוט מטלטל את השיר הידוע הזה, ולא רק בגלל נקודת מבטו הגברית המחדשת. בביצוע הידוע של חוה אלברשטיין יש נימת השלמה – גם מבחינת התוכן, ואפילו בציון השגרתי, הכמעט פקידותי, של חלקי הגוף הנשי המוזכרים בשיר – "כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן". סרנגה מונה אותם בתשומת לב מכבדת. אבל זו סתם התעכבות על פרט קטן, כשהעיקר הוא לדעתי החוזק המשמח והאופטימי שהוא מעתיר על השיר.

2. נורית גלרון יהודית רביץ: "כשאת בוכה את לא יפה"

ואם כבר חוזק ואופטימיות – משלל הגרסאות ל"כשאת בוכה את לא יפה", אני הכי אוהבת את זו של גלרון ורביץ. כמה זה שונה כשגבר מפציר באישה להפסיק לבכות לעומת האופן שבו אישה מבקשת מאישה. והשתיים הספציפיות האלה – איזו אש!
מאחר שכאמור השעה הכתיבה לי את השירים, שיבצתי אותן ישר בהתחלה, ובעצם בכך חתמתי פחות או יותר את פרק הרוק בתוכנית הזאת.

3. יהודית רביץ ועופרה חזה: "החליל"

השידור ארך פחות משעתיים, כולל פרסומות ושתי מהדורות חדשות, כך שדואטים התאימו לי – לא רק בגלל שהז'אנר הזה אהוב עלי, אלא גם בגלל הפרקטיות של לתפוס שתי ציפורים במכה אחת בזמן הקצר. אז הנה עוד כמה דואטים בלי שום הנמקה – רק בגלל שהם יפים.

4. טל גורדון ורונה קינן: "כמו שיורד גשם"

5. קורין אלאל וענבל פרלמוטר: "כשזה עמוק"

6. טריקסרין (נעמה מס): "black circles"

טוב, הגיע הזמן לחדש קצת. "טריקסרין" שייכת לסצינה המוזיקלית של באר שבע. בהחלט הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי להשמיע עוד (ועוד) מהמיטב שבה, אלמלא רובם המכריע גבריים למדי, כך שזה לא התאים לרוח התוכנית. נדב אזולאי, שעומד להוציא אלבום בכורה מסקרן, הפיק לטריקסרין אלבום מרשים, שעדיין ממתין להוצאתו. בדרך כלל היא סוערת, אבל כאן יש בה איפוק מרגש.

7. חן קליין: "מה תעשה"

חן קליין היא יוצרת שלפני כשנתיים הוציאה אלבום בכורה טוב ולמרבה הצער, לא מספיק מוכר. זהו אחד משיריו. הנה ציטוט חלקי מהשיר: "מה תעשה עם סוד, סוד בחלון, סוד על המים".

8. ריקי גל: "מערבה מכאן"

הסוד הזה מוביל אל המיסתוריות שבשיר "מערבה מכאן". הלחן והעיבוד של מתי כספי ה"קרקסיים", כפי שהיטיבה להגדיר אותם מיכל, מטשטשים בססגוניות שלהם את הטקסט של תרצה אתר. קשה ככה להקשיב למילים, אז הקראתי אותן בשידור:

מערבה מכאן עומדים צוקים
ומחכים ומחכים
מערבה מכאן יש דברים אחרים:
מגדלים, ציפורי ענק, שעוני קוקייה מוזרים
מערבה מכאן הכל אחר
לא כדאי להרחיק מערבה מכאן
מספיק להגיע עד קצה החול
מקום שם המלח מחליד
את גדרות הזמן

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל
עם ארנק, מטרייה, כפפה, מקל
לעקוף אותיות ואותות בלבן
לחצות שבילי חצץ, לסלסל תמרת עשן זעירה
ולשוב למפתן המוכר והחם
מן השמש אשר שוקעת
לשבת שם רגע, שני בני אדם
ולטפס למעלה, צעד צעד
אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת.

9. סיון שביט: "כרטיס טיסה"

ממשיכה את המסע ומקדמת אותו.

10. שוקולד מנטה מסטיק: "אם תלך עכשיו"

העניין הוא שמי שנוסע, משאיר אחריו מישהו.

11. פונץ' (דנה בקר): "דני חוזר אל הסיפור האמיתי"

עד שהוא חוזר, אל הסיפור האמיתי. הזדמנות מצוינת להשמיע את דנה בקר ולספר (בלי לדעת הרבה יותר מזה) שבקרוב ייצא אלבום הבכורה שלה.

12. לאה שבת: "תמיד יחכו לך"

אני מסכימה עם מיכל שאמרה שלאה שבת היא היחידה שיכולה לשיר את השיר הזה בלי שמץ קיטשיות.

 13. יהודית תמיר: "שומר האש"

התגעגעתי לקול של יהודית תמיר. התלבטתי בין השיר הזה ובין השיר "סירנה". הלוואי והיא תחזור להוציא אלבומים.

14. אורלי זילברשץ: "השקר"

והנה עוד אחת שהלוואי ותוציא אלבום נוסף. "הקברט של מירנדה", שמתוכו השיר הזה, הוא מוזר במובן היפה של המילה.

15. יוסי בנאי: "את הלילה שלך"

"מה עושים פה ארבעה גברים ביום האישה"?, שאלה אותי מיכל בשידור, ומיהרה למנות אותם: נתן אלתרמן הכותב, עודד לרר המלחין, מתי כספי המעבד וכמובן יוסי בנאי, ששר אותו.

עניתי שזה קשור לשיר הקודם, "השקר". גם פה יש שקר, אבל כזה שאדם משקר לעצמו. הכחשה. "אל תבואי עכשיו", הוא אומר לה. "את נשכחת. עיני המראה עצומות".

16. חוה אלברשטיין: "בגלל הלילה"

"עוד תרצה אתר", הכריזה מיכל, אבל במיקרופון סגור. לא היה טעם לדבר בין שני השירים האלה.

17. רות דולורס וייס: I Love (This Blue Life of Mine)

אחרי חוה אלברשטיין רציתי להשמיע את רות דולורס וייס שרה את גרסתה ל"משירי ארץ אהבתי", אבל זה היה מאותם שירים שלא נראו לי הולמים את השעה. דמיינתי מישהו שוקע לאיטו בתוך שינה, תוך כדי שמיעת רשת ג', ומיד מתעורר מזעקת הכאב הזו. אז השמענו שיר עוצמתי לא פחות, אבל לפחות אופטימי.

18. יעל לוי: "אי ירוק בים"

ואם מדברים על עוצמה, אז הנה כזו שקשורה להתמסרות נשית.

19. אפרת גוש: "דיאטה"

וזה מה שקורה כשהולכים עם ההתמסרות הזו לכיוון מוקצן וחולני.
מיכל הסבה את תשומת ליבי לנימה הפולנית שיש בסיום השיר.

20. אפרת בן צור: "אבוא אליך"

עוד התמסרות, עוד אפרת. כמה שוני.

21. שרון ליפשיץ: "האיש מהים"

זמרת נוספת שחסרה. יש בשיר הזה אירוטיות מיסתורית מקסימה.

22. ענבל דור: "שוקולד".

מה? זהו??? נשאר רק שיר אחד?
אני לא מקנאה בשדרנים מנוסים שאמורים לבחור במהירות שיר סיום לתוכנית שלהם מתוך כמה (וכמה!) שירים מצוינים. למה ענבל דור? גם כי יש לה אלבום בכורה יפה ומקורי, אבל לא מוכר, בשם "מחכים לדפיקות לב", גם בגלל הפזמון "האלוהים שלך הוא שתי שניות של צחוק, והשטן – שוקולד מתוק", וגם בגלל שזה בעצם סוג של שיר ערש.

נהניתי להפליא אמש. תודה למיכל  דוקרסקי.