אלפי מכתבים של אנשי רוח ופוליטיקאים, שהיו נגישים רק לחוקרים, נמנמו בארכיון "גנזים" במרתפי ספריית בית אריאלה. עד שבא פרויקט "גנוזים" והפיח בהם חיים. ועוד איזה חיים

"פטפוט חסר שחר, אפס מנופח ויומרני… בקיצור, חרא של סרט".

המילים הנ"ל – שמאור כהן מקריא ברהיטות מחויכת – אינן מתוך ביקורת סרט עדכני אלא נכתבו כבר בשנת 1970. הכותב: דן בן אמוץ, הנמען: אורי זוהר, יוצר הסרט הנקטל הנ"ל, "התרוממות".

המילים הצבעוניות האלה, ביחד עם מילים נוספות – עסיסיות, מרגשות, מצחיקות ובוטות, מתוך מאות אלפי מסמכים ומכתבים של משוררים, פוליטיקאים ואנשי ציבור ורוח מוכרים – היו סוד ששמור לחוקרים ולאנשי אקדמיה, בארכיון גנזים שבמרתפי ספריית בית אריאלה. הקהל הרחב לא ידע על קיומם, והם המשיכו לנמנם במסתרים עד שצבי סהר – הבמאי והמנהל האמנותי של אנסמבל עיתים, מעבדת התיאטרון של רנה ירושלמי, הוזמן לארכיון. התוצאה היא הפרויקט המקסים "גנוזים", שהושק ב-28.12.20 באירוע לייב, ובו שחקנים, מוזיקאים ואומני וידיאו מפיחים חיים במכתבים הישנים.

סהר, אדם יצירתי במיוחד, שבין השאר חתום על הצגת הילדים המהפכנית "מסע בין חלמונים", מספר: "זה התחיל מביקור שלי בבית אריאלה. אדיבה גפן, המנהלת של מכון גנזים, משכה אותי לשם. נדהמתי לגלות את השפע הזה. הבנתי שהמון חיים אצורים בתוך הדפים המתים האלה. ענת ספרן הצטרפה לפרויקט כמנהלת אמנותית איתי, ואגודת הסופרים ועיריית תל אביב נתנו לנו את האישורים. התחלנו לנבור. זה היה תהליך של שוטטות, וכשלא יכולנו כבר לשוטט שם פיזית, כי התחיל הסגר הראשון באפריל, קיבלנו מסמכים סרוקים והמשכנו בבית. מכל המסמכים, המכתבים הכי דיברו אלינו. הרגשנו שהם אוצרים את מרב החיים. חשבנו איך אפשר להפוך אותם למתאימים לתקופה שלנו – קורונה, סגרים. התחלנו לברור מכתבים שנראו לנו מעניינים, ושלחנו אותם ליוצרים, שיגיבו אליהם".

התגובות למכתבים – מרהיבות. יש שחקנים שפשוט מקריאים את המכתבים, בדרך כלל בארכיון עצמו, שמעולם לא קיבל פרופיל כה סקסי בזכותם. אחרים, מתרחקים מהמכתבים למחוזות מרחיבי-לב של תיאטרון, מוזיקה, צילום, אמנות פלסטית, מחול ובובנאות.

"המטרה שלנו היא לגעת בתוכן ולא בכותבים עצמם", מבהיר סהר, "ולכן האתר שלנו מחולק לפי נושאים – כמו אהבה, פוליטיקה, כסף, תלונות, התנצלות, תודות. זה בעצם פרויקט של תגובות – למצב, לאנשים, לארכיון. תמיד ארכיונים היו רק עבור חוקרים, ועכשיו הם גם עבור אמנים, ובזכותם גם הקהל מתחבר אליהם".

מה דעתך על ז'אנר המכתבים על נייר? הוא עוד רלוונטי לימינו?   

"לא חושב, אבל מצד שני, הילדה שלי לפעמים כותבת לי פתקים על נייר ואני מאמין שצורת הכתיבה הזו תחזור מתישהו. כי כשאנחנו כותבים משהו למישהו, אנחנו רוצים שהוא ישמור את זה, בניגוד להודעות טקסט שמוחקים אותן מהטלפון, או שהן נמחקות במילא כשמפרמטים את המכשיר".

האובססיה והטירוף

"הרשה נא לצרף את ברכתי אל ברכות רבות המגיעות לך ואליך, על היבחרך להיות ראש ממשלת ישראל. הייתי והנני, וקרוב לוודאי גם אהיה, מאלה החולקים על דרכך המדינית, על תפיסת עולמך ועל הפילוסופיה ההיסטורית שלך".

השחקן דרור קרן יושב ליד שולחן מינימליסטי מעץ. ברקע מגירות ומדפים עמוסי קופסאות. הצבע השולט אפור, אבל הטון שבו קרן מקריא את המכתב הנ"ל – שכתב עמוס קינן למנחם בגין – רחוק מלהיות אפרורי. יש בו להט, אירוניה, ביקורתיות, תחושת דחיפות ואפילו פרגון ואופטימיות, כמו המילים שהוא מקריא, שנכתבו בשנת 1977 – שנת המהפך שבה לראשונה עלה הליכוד לשלטון.

בסרט נוסף, דמות נשית – לא ברור אם ילדה, נערה או אישה – יושבת בבגד ריקוד, ספק רוקדת, ספק נאבקת בעצמה. זוהי עבודת וידיאו – יצירת אנימציה ומוזיקה תזזיתית של רן אלמליח, מלהקת כנסיית השכל, שהיא תגובה למכתב של יונה וולך. "אמור נא לי את האמת, האם אתה אוהב אותי"? כתבה וולך בת ה-13 לדני בן כיתתה. "בחרתי במכתב שלה מבין עשרות מכתבים שקראתי. לא יודע להסביר למה", מספר אלמליח. "הרגשתי שיש במכתב דברים שמרמזים על מה שהולך לקרות איתה בהמשך".

כמו מה?

"האובססיה שלה, למשל, והטירוף. ניסיתי להעביר את התחושה שעברה בי כשקראתי את המכתב".

מה הרגשת?

"אם הייתי יודע להסביר, הייתי כותב במילים – שיר".

אם כבר מדברים, אז מה שלומך בימים אלה? מה קורה עם הלהקה שלך?

"בזמן האחרון התמלאנו במוטיבציה. בזכות החיסונים, הרגשנו שזה תיכף נגמר, וקבענו להיפגש לחזרות על אלבום חדש".

באמת?

"ואז הגיע הסגר".

מתוך המבחר הגדול של מכתבים שוויקטוריה חנה – המוזיקאית, הזמרת וחוקרת הקול – נחשפה אליהם במסגרת הפרויקט, היא נמשכה לשני פתקים של המשוררת זלדה: "הרגשתי שבכל פתק יש משהו מאוד פרטי, שסיקרן אותי. שאלתי את עצמי האם אני יכולה לדמיין את עצמי כותבת כזה מכתב? דליתי משפטים מכל פתק. כתבתי לעצמי פתק עם המשפטים המיוחדים האלה והוספתי מילים משלי. הלכתי איתם ברחוב. בדרך לעבודה ולקניות זמזמתי אותם. נוצר לי מהם מרקם שמבטא משהו מאוד אינטימי ומיוחד: 'גם בליבי עמוק יש שיר'. זה היה המשפט הראשון שהלחנתי. זה הלך רוח פנימי (שרה כדי להדגים: 'בליבי'). פתק הוא דבר אינטימי. הוא לא שיר עם בית ופזמון. זה דיבור פנימי של אדם עם עצמו".

עם המילים המולחנות היא הלכה לגיא מזיג המפיק המוזיקלי. "מרוב שהקראתי לעצמי את השיר שוב ושוב, הגעתי אליו מאוד מוכנה. הכול קרה מהר ומדויק". התוצאה – סרט וידיאו יפהפה שצולם בתוך חלל שנראה מכושף. "זה בית של צייר מת", היא מספרת, "כבר שלושים שנה לא חיו בו. השיר, הלחן והקליפ מתקשרים לי לתקופה הזו,  עם החורפיות, הסגר, הבדידות והרצון לדבר למישהו קרוב שלא נמצא פה. זו תקופה שברירית שאתה צריך להקשיב ללב, ופתאום הוא רוצה לבכות. מצד שני, מורגשת גם תחושת החופש האמנותי שאיפשרו לי בפרויקט הזה".

האם מכתב על נייר עדיין רלוונטי לתקופה שלנו?

"הפרקטיקה של המכתב כבר לא רלוונטית, אבל הכוונות נשארו. מכתב הוא הרבה יותר קרוב ואינטימי. אולי כדאי לשמור את האופציה הזו למצבים מיוחדים. יש בזה משהו מגניב".

הפרויקט זמין ומזמין באתר "גנוזים"  https://gnuzim.itimensemble.com/

התפרסם בגלובס ב-15.01.2021

"קובי, תן לי בבקשה צליל של החלל החיצון". קובי שמואלי, הדיג'יי של ההצגה הממונֵה על המוזיקה והאפקטים, לוחץ על כפתור. החלל מתמלא במוזיקה עתידנית, והקסם מתחיל.

"מסע בין חלמונים", כך נקראת הצגת הילדים המקסימה שיצר צבי סהר, ממציא של ז'אנר מהפכני בשם Puppet Cinema – שחקנים מפעילים בובות שמצולמות בלייב ומוקרנות במעגל סגור מול הצופים. על שפת הבמה המתינו לרגע שלהן ביצי עין – בתפקיד הקרקע הצמיגית של כוכב מסתורי. לצדן יערות ברוקולי וצבא של פטריות. בצד אחד של הבמה הדיג'יי ניווט עם להטוטיו הצליליים את השחקנים האנושיים שבצד השני של הבמה (בהצגה שנכחנו בה היו נעם רובינשטיין ואיילת גולן מלאי החן, ולפעמים משחקים בה סהר היוצר לצד מיכל ואעקנין). הם הפעילו את השחקנים הראשיים, בובות זעירות של רובוט ובצלצלה ירוקה, צילמו את ההתרחשות, והקרינו אותה על המסך שמול הצופים. וכך, לא רק השחקנים והבובות מופעלים, אלא גם הצופים. העיניים נעות תמידית בשתי זירות – המסך, שם מוקרן הסרט "מסע בין חלמונים", וגם בוחנות את צד שמאל של הבמה – שם מופעלות הבובות ומצולמות.

איך זה ייתכן? הרי התיאטרון והקולנוע מתקיימים בזכות ההתמסרות לאשליה ומושתתים על ההסכמה של הצופים להיכנע לדמיון ולהאמין לו. להיכנס לארץ הפלאות. וההצגה הזו מבוססת על ההיפוך של הקונבנציה. כאן רואים את התפרים ואת ההלחמות ולומדים איך נוצרת ההתרחשות. אין לקהל דרך להימלט מההכרה בכך שזוהי בדיה (בסוף ההצגה גם יוזמנו הצופים הצעירים כדי להתרשם עוד יותר מקרוב, ואפילו לגעת). אבל – והנה הקסם – באופן מסתורי, דווקא מתוך ההבנה הזו הפיקציה מתקבעת כאמיתית. הכנוּת, השקיפות והשיתוף של יוצרי ההצגה כובשים את אמון הצופים.

ועוד איך כובשים. א' בת השש התמסרה, צחקה מאוד, הסתקרנה והזיזה את מבטיה מזירה לזירה במיומנות מפתיעה בטבעיותה והתרגשה מהעלילה הסוחפת, בשפה מינימליסטית וג'יברישית, שהמשיכה להישמע בביתנו גם בימים שאחרי ההצגה. הרבה בזכות הגיבורים הלא שגרתיים והיכולת שלהם לגרום לנו להביט אחרת על הסובב אותנו. כי פתאום, במבט מקרוב, ראשי שום באמת נראים כמו "יצורים", וחצילים נחווים כמשתייכים לתרבות זרה, שלא לדבר על הג'ינג'ר. וכך נוצרת לאורך ההצגה הזרה. המוכר הופך לזר – וזוהי הלוא מהות האמנות, להחזיר אותנו למבט הראשון שלנו בעולם. להיות ילדים המומים מהפלא. ב"מסע בין חלמונים" הפלא נוצר בתשומת לב קפדנית אל כל הפרטים, גם הזערוריים שבהם, כולל עלילת המשנה שמפרגנת לגיבורי המשנה, שגם הם מעוררי הזדהות, שפע המצאות יצירתיות (נדנדות עשויות בננות, למשל) והמחשה של רעיונות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, כמו האופן שבו חשדנות כלפי זר מתפצלת לפחד, רתיעה ושנאה. מכאן זה רק אמור להתדרדר, אלא אם כן, כמו בהצגה, גוברות הסקרנות, החמלה, ולפעמים גם הסכנה, שמקרבת בין זרים ומכריחה אותם לפעול ביחד. התוצאה היא קִרבה, ידידות, ואפילו אהבה זוגית, עם חשק עז לחזות גם במחזות "למבוגרים" של צבי סהר.

מסע בין חלמונים? בעצם מסע בין חלומות – של היוצר, של השחקנים ושל הקהל. חלומות בהתהוות שמתגשמים ומתערבבים. וכשהכול מסתיים, מוקרנים על המסך גם ה"פספוסים". רק דבר אחד לא מתפספס – ההבנה שמדובר בשלמות.

פורסם בגלובס ב-5.1.2019