מופע המחווה שנערך לאלבום "אהוד בנאי והפליטים" במסגרת פסטיבל תל אביב היה רווי כוונות טובות. יוצרים איכותיים זכו להזדמנות לקחת את השירים הנודעים, המשפיעים, להוקיר אותם בפומבי ולהפוך אותם לשלהם. 15 מוזיקאים גברים (מדוע בעצם אף מוזיקאית לא היתה ביניהם?) התייצבו אמש (חמישי) על במת מועדון הבארבי בתל אביב. לעיתים ריצדו שם ניצוצות בחלל, אבל לרגע לא נוצר אתמול רצף של תובנה מהסוג המבקע את הנפש, כמו שעשתה לפני 22 שנה חבורת לוזרים מוזיקלית – הלוא הם בנאי, יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד – שבבת אחת העמיקה יסודות חדשים ונשארים בבניין המוזיקה הישראלית, אגף המשמעות.

הסיבה לכך שהקהל בכל זאת דחס אתמול את הבארבי, התרגש, הריע, רקד, שר ושיתף את עצמו במופע, היו השירים עצמם – חזקים מכוחם שלהם, שלא נפגם ולא נגרע למרות שני העשורים שחלפו מאז בוצעו בפעם הראשונה. תומר יוסף פתח עם "עבודה שחורה", אביב גדג' סיים עם "השדות האדומים" של אופרת הרוק "מאמי" שיצרו בנאי והפליטים וביניהם בוצעו שירי האלבום לפי הסדר המקורי, וגם שירים של יוסי אלפנט, מנהיג להקת "הפליטים". הביצועים היו אנרגטיים, מנוגנים מצוין מבחינה טכנית ואפילו סוחפים, אבל רובם שגרתיים וחסרי דמיון. עוצמת השירים גברה על המבצעים והביסה אותם. אולי דווקא האהבה הגדולה למקור וייראת הכבוד   שהמשתתפים רחשו לו, הסבירה את חולשת הביצועים, שלא משכו לכיוונים החדשים, שהתווספו כאן מאז שנות ה-80.

ודווקא היה רצון טוב, שניזון מהמציאות האקטואלית הקשה של היום. קוואמי התריס: "מי לא פליט פה?", הקדיש את "ערבב את הטיח" לילדי העובדים הזרים שנמצאים בסכנת גירוש וקרא להפגנה למענם שתיערך ביום ראשון. גם תומר יוסף הקדיש את "עבודה שחורה" למועמדים לגירוש. האזכורים האלה היו חשובים, אבל קצרים מכדי שיצטברו למאסה משפיעה באמת. מדובר בהחמצה מכאיבה, בעיקר כשעוולות תקופתנו – עוני, פשע, יום השנה לרצח רבין, תרבות מנוונת, צבאו על הכניסה למועדון, אבל במקום להכניס אותם ולתת להם להישמע מכוח המילים שניסחו אותם בפעם הראשונה, הם נטו להישאר בחוץ. מוקי, ירמי קפלן, דן תורן, גיא מר, מאור כהן ואחרים ביצעו היטב את החלקים החיצוניים של השירים, ולא נגעו בגרעין. פה ושם נעשו נסיונות לחדש בעיבודים, למשל אברהם טל שלקח את "עגל הזהב" ובעזרת חליל צד העניק לו טעם מוצדק של מדבר. גם "בום פם" הרשימו, במיומנותם האוריינטלית, כשביצעו את "מרקיסטן" האינסטרומנטלי, שהלם אותם. אבל האכזבות גברו על החסדים, למשל כש"הקרטל" ביצעו באופן סביר ותו לא את השיר "סדר יום" של יוסי אלפנט והסתפקו בכך שיונתן הגיטריסט סיפר שאמא שלו למדה בכיתה של אלפנט. יוצא דופן לטובה היה שי צברי, ששר את "מלנכולי". לאט לאט הוא התרומם והתעלה עם יבבות שהצטברו לזעקות הולכות ומתגברות עד שהפכו למטען של כאב – מכביד מכדי להתעלם ממנו.

קטעים מתוך הסרט "חייב לזוז" של אבידע ליבני, שעוסק ביצירת האלבום, הוקרנו בהופעה, ורק הדגישו את הפער בין החידוש שבמקור לשגרתיות הלא נועזת של היום. בחצות וארבעים ההופעה הסתיימה באופן קטוע, תמוה, ללא הדרן ובלי סגירת קצוות. היתה ציפייה שמשהו יתממש, אנשים צעקו "אהוד אהוד" בתקווה – אולי אהוד בנאי שיצר את התשתית הזו יתייצב ויעניק לה את התוכן ההולם. אבל זה לא היה תפקידו אמש, ואף אחד לא בא. נותר ריח חלטוריסטי של מחווה שאכזבה.

פורסם ב-ynet ב-30.10.09

יש כאלה שהגדרות כמו רוק, מוזיקה מזרחית או ג'אז מפעילות אצלם מנגנוני התנגדות אוטומטיים. הם לא מעלים בדעתם שהשיר החדש מהרדיו, זה שהתאהבו בו בימים האחרונים, משתייך פורמלית לאחד מהזרמים הללו. אם במהלך מסלול הליכתם הקבוע הם נתקלים בשלט שמכריז "כאן ראפ" או: "בפנייה הבאה היפ הופ", ייתכן שיפנו לאחור וככה יחמיצו את כל הנוף היפה.

המסלול של "מלחמת פופ", אלבומו השני של "קוואמי (אייל פרידמן) והחלבות", נמשך 70 דקות צבעוניות וגדושות, אבל לא מכבידות, שאין בהן אחת משעממת.

כמי שמציב רף גבוה של טעם טוב, ברור שקוואמי, שחתום על תוכניות רדיופוניות חשובות כמו "עסק שחור" ו"הקצה", יקפיד ליישם אותו על המוזיקה שלו. לכן ההפקה המלוטשת של האלבום (אדם שפלן, נדב רביד, מומי לוי, סאני דהרי ואורי שוחט), העיבודים שמשמרים את הססגוניות הסגנונית והנגינה והשירה המצוחצחות אינם מפתיעים. קוואמי פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להיכשל במבחן האיכות המוזיקלית.

וכך הוא מסחרר צלילים באוויר ומנחית אותם על קרקע עשירה שחומרי הדשן שלה כוללים מבחר דמוקרטי של סגנונות, מעין ממשלת אחדות כשלראפ ולהיפ הופ – מפלגות השלטון, מצטרפת קואליציה רחבה של רוק, בלוז, מחזות זמר, פאנק ועוד (למשל סימפולים יצירתיים כמו "חי" של עופרה חזה). והכל בהמולה נעימה של חבורה מוזיקלית עליזה (אדם שפלן, עידו בלאושטיין, איליה שנברגר, די. ג'יי אלארם ונמרוד טלמון), שמושכת אליה אורחים מעוררי השראה. מיקי שביב מצטרף לגרסה משודרגת לשירו "שפוי מלחמה", יואב קוטנר מעדכן את "האיש הקטן מהרדיו", ויש גם את להקת הגראז'-רוקנרול "מאנקי סאן אוף א דאנקי", הראפרים קאשי ושחר סוויסה, ורמי פורטיס עם "הסיפור נגמר" – השיר הכי מרשים באלבום בזכות מחאה נגד מלחמת לבנון השנייה וליריות שמתמזגות זו בזו בלי להיטשטש.

ריבוי הסגנונות אינו פוגם במבנה של "מלחמת פופ" כאלבום קונספט פוליטי. קוואמי מוחה – נגד המגמה לדחוף אנשים לקטגוריות ולתבניות ("מדע בדיוני"), הדיכאוניות ("דיכאון"), תרבות הסלב ("סלב לא יורק"), ובעיקר – המצב. אבל האלבום הפוליטי הזה הוא גם מאוד אישי. יש בו שירים שמתייחסים לנפש המוזיקאי של קוואמי – "מלחמת פופ", "חופשי חופשי" וללב השדרן שלו – "האיש הקטן מהרדיו", שבו הוא מוסיף למילים המקוריות של קוטנר טקסט של תודה פרטנית לאנשי הרדיו הספציפיים  שהשפיעו עליו, ו"מאבד את הקצה", שמרמז בשמו גם לתוכנית הרדיו שלו "הקצה". השיר הזה, שבמידה מסוימת הוא "שיר ברנז'ה" בגלל אזכורים שקורצים לצרכנים הכבדים של "הסצינה", הוא גם מרגש וכל אחד יכול להזדהות איתו בגלל התיאורים הכואבים של תחושת ההליכה לאיבוד.

זאת בדיוק הדרך לעקוף את המכשול של ספציפיות היתר שמלווה חלקים רבים באלבום, ושעלולה לסכן אותו בהתיישנות ובחוסר עדכניות ככל שיעברו השנים. קוואמי נשמע אנושי מאוד וככל שהוא פרטי יותר ונזקק לנחמה, המוזיקה שלו מפיצה חום רב יותר. כך גם בשיר "טיימס סקוור", המתאר אהבה שחלפה – עם הלחן, הפסנתר והשירה המרגשת של סאני דהרי. ואפילו הפנטזיה הגברית הנדושה ובעלת הפוטנציאל הוולגרי – הקשורה ללסביות, אצלו היא נשמעת כמו כמיהה טהורה ("לסביות שולטות בעולם שלי").
 
מעל הכל חשים ב"מלחמת פופ" את ההתענגות המדבקת של קוואמי מהמוזיקה ומקבלים המחשה לכך שכיף ורמה גבוהה יכולים ללכת ביחד.

פורסם ב-ynet ב-19.11.07

1. פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי

 "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם יחסרו מאוד.

גם המלחין יוסף הדר, שהתפרסם בעיקר בלחניו ל"ערב של שושנים" ו"תפוח חינני", נשאר לעד בתשס"ו. השבוע ימלאו שלושים למותו.

2. כוכב נולד – השדרוג

רחוקה מרחק דורות מדמארי ומבנאי, המשיכה "כוכב נולד" – התוכנית והתופעה – לעורר התלהבות והתנגדות מוקצנות. החידוש הבולט השנה: המתמודדים שהגיעו לשלב הגמר הם מוזיקאים יוצרים, ולא רק מבצעים. האם המוזיקה הישראלית תושפע מכך? הציניים מגחכים מהרעיון, והאופטימיים מקווים כהרגלם. ובכל מקרה, הרייטינג כבר הכתיר את הבשורה: הגיע זמן היצירה. כלומר ברגע שתשכח המהומה האחרונה שחולל ג'קו אייזנברג הזוכה, שדיבר בגנות השירות בצה"ל.

3. הטלפונים הסלולריים לוקחים חסות על המוזיקה

כמו "כוכב נולד" גם החברות הסלולריות העצימו השנה את השפעתן על המוזיקה. הן לקחו חסות על מוזיקאים, מימנו להם הופעות והפכו את שיריהם לרינגטונים. החשש מהדרך הזו, שמרססת את המוזיקה בריח כבד של מסחריות, הוא בהחלט מוצדק. אבל מצד שני, טיפשי להתעלם מהיתרונות המובהקים שבדבר: זוהי אופציה לגיטימית נוספת שבאמצעותה יוצרים יכולים להתפרנס, וגם עוד אפיק להפצת המוזיקה שלהם.

4. רדיו אלטרנטיבי – היציאה מהאדישות

 ואם כבר מדברים על הפצת המוזיקה, מתברר שגם לסולדים מהמוזיקה הפופולרית המושמעת ברדיו יש איים רדיופוניים משלהם. למרות שיכלו לוותר בבוז על אפיק המוזיקה הזה ולהסתפק בדיסקים, באייפודים ובהורדת שירים מהאינטרנט, הם מתעקשים לא לוותר לגלי האתר. השנה בלטה התגייסותם למען זכותם כמשלמי מסים לשמוע ברדיו את המוזיקה שהם אוהבים.

זה התחיל כאשר איימו (שוב) לסגור את תחנת הרדיו FM 88 מטעמים תקציביים (רעיון אווילי, משום שהתברר שלתחנה האיכותית הוצאות אפסיות). בתגובה, החליטו מאזיני התחנה למחות. התוצאה: יותר מאלפיים אנשים הפגינו בסינמטק תל אביב, ביניהם הופיעו (תרתי משמע) אמנים ששומעים את התחנה ומושמעים בה, כמו אביב גפן, אלון אולארצ'יק, מאור כהן, דן תורן, יהלי סובול וסגול 59. אפילו מרגלית צנעני, שאינה מושמעת בתחנה הזו, הפתיעה בנאום נרגש על תקן של מאזינה מושבעת. בסופו של דבר, עם קשר או בלי קשר, התחנה ממשיכה לשדר.

מקרה נוסף שהוציא מאזינים מאדישותם היה צמצום התוכנית האלטרנטיבית "הקצה" בגלגל"צ. אייל פרידמן (קוואמי) נדרש להפחית באופן דרסטי את שידור תוכניתו וגם להפסיק להשמיע בה שירים ישראליים. המאזינים חתמו באלפיהם על עצומת התנגדות, אולם הפעם כשלו מאמציהם.

5. התרחבות מייספייס

כחלק מהמגמה הכלל עולמית, גם המוזיקאים הישראלים המשיכו השנה לגלות בהמוניהם את האתר "מייספייס" וליצור לעצמם עמוד עם המוזיקה שלהם. וכך, ללא צורך בתיווך ובהתערבות של תחנות הרדיו וחברות התקליטים – המוזיקה נהיית נגישה להמונים בארץ ובעולם. שפע היכרויות מוזיקליות ושיתופי פעולה נוצר בדרך הנוחה הזו, שרק הולכת ומתרחבת לשמחת אוהבי המוזיקה.

6. הקאמבק של אלי מגן

 מוקירי המוזיקה הישראלית זוכרים את "אחרית הימים" ("העץ הוא גבוה", "פתחי לי את הדלת"), שפעלה בשנת 71'-72' ונחשבת ללהקת הרוק הישראלית הראשונה. בהרכב, אשר התאפיין ברוק החלטי ומורכב – צלילית ומילולית, בלט אלי מגן בקולו הייחודי ובנגינת הבס שלו, שהתגלו כבר בלהקתו הקודמת "כף התקווה הטובה" ("בלדה לעוזב קיבוץ"). בהמשך הוא הקליט שירים כמו "עד סוף הקיץ" (שרפאל מירילא ביצע באחרונה בגמר של "כוכב נולד") ו"יליד הארץ". באמצע שנות ה-70 מגן למד מוזיקה בארצות הברית והתמחה בג'אז, אחרי שבע שנים חזר לארץ, ומאז הוא מנגן קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

בהתחשב בקריירה המוזיקלית העשירה שלו, מפתיע שרק השנה הוא הוציא אלבום סולו ראשון. מדובר ב"אדם", שירים של המשורר מירון ח. איזקסון, שמגן הלחין ושר. ושוב הוא מפעים עם המוזיקליות המרהיבה שלו, שמחברת בטבעיות בין רוק, ג'אז וקלסיקה.

7. התפרקות "אלג'יר"

גם להקת "אלג'יר" חיברה בין ז'אנרים מוזיקליים שונים, שרוק היה אחד מהם. אבל אחרי חודשים של פעילות אינטנסיבית, שכללה הוצאת אלבום שני בשנה שעברה והופעות רבות במתכונות מגוונות, הם התפרקו. הצער של אוהדיהם, שמספרם גדל בהתמדה, נבע מתוך ההכרה ש"אלג'יר" ייחודית מכדי שיימצא לה תחליף הולם. הלהקה החד פעמית הזו אתגרה את המוזיקה הישראלית בשילוב מזכך של כאב, מחאה ויופי, שהוחצנו ברמות גבוהות של מקוריות במילים ובמנגינות. ולמרות ההכחדה, אפשר בכל זאת להתעודד. היצירה של מובילי הלהקה נמשכת. אביב גדג' עובד על אלבום משלו, וגבריאל בלחסן אפילו מאייש את האייטם הבא.

8. גבריאל בלחסן

 "העולם שלנו בוער, גחלים לוחשות לחישות". באלבום "בשדות" שהוציא השנה, גבריאל בלחסן מקשיב ללחישות הנוראיות האלה וצועק אותן כדי שגם אנחנו נשמע. כשנחשפים ליצירתו מתחלחלים לגלות שקירות הכאב עבים מכדי לנפצם. אז מי בכלל צריך את התזכורת האיומה הזאת? אנחנו, שמעדיפים להתעלם? יוצרים אחרים, שהכנות הכי מעמיקה שלהם דוהה בצילו? הבידור, שהדיח את התרבות תוך דרישה יהירה להיקרא אומנות?

בלחסן עצמו, שבימים אלה עצר את תנופת הופעותיו, כבר הצהיר בעבר על נכונותו להמיר את כל כישרונותיו בחיים נורמליים. אבל למרבה היופי המפחיד, הוא ממשיך ליצור מתוך חדות שקופה, שנראית כמו זכוכית מגדלת, אבל אצלו היא ראי.

9. קרן פלס

 אצל קרן פלס המציאות השנה היא פירעון נעים. כמו הבטחה שהגיע זמנה להתקיים, כך היא הגיחה עם אלבום הבכורה. מכל הכיוונים נדרכו אוזניים שתהו בסקרנות: האם פלס תעניק לעצמה מתנות להיטים מהסוג שסיפקה למירי מסיקה ולהראל סקעת, או שאולי נכונות השמועות על הסנדלרים? תוך זמן קצר התברר: לא יחף וכן נעליים, ועוד מזהב. אבל לא רק עמידה בראש מצעדי המכירות וזכייה בפרסים (פרס שר התרבות למוזיקאי בתחילת דרכו) מאפיינות את פלס. מעל הכל היא יוצרת – מעניינת, רגישה ואיכותית, שמספקת את ההוכחה לכך שאיכות ופופולריות אינן בהכרח ניגודים. עם שימוש החלטי יותר בביקורת עצמית, שתעדיף את המדויק על פני הזוהֵר, פלס עשויה להגיע עמוק ולא רק רחוק.

10. שירי שמות

 לא פחות משלושה "שירי שמות" יש בדיסק של קרן פלס: "איתי", "אביתר" ושמעון השכן". אבל היא לא היחידה. "יונתן שפירא" של איה כורם התבקש לעשות לה ילדים, "לולה" של דודו טסה נדרשה להקשיב ו"דפנה פיק" של "דפנה והעוגיות" הבינה ש"לאכול סרטים זה להיות אישה", לעומת "קובי" של אותה הלהקה, ש"לא יודע ולא שומע מה אומרים עליו כולם".

התופעה חצתה זרמים באלבומים נוספים שיצאו השנה, מדני (סנדרסון) עם "שושנה" ועד דן (תורן) עם "פטרישיה סטארק", כולל ה"ג'ירפות" עם "משה".

אם פעם שרו "הוא אוהב אותה", היום כבר ברור במי בדיוק מדובר. השמות מפורשים, והשירים פשוטים במובן הישיר, רגישים או עוקצניים, אבל תמיד מספרים סיפור. המיסתוריות אולי אבדה, אבל מתברר שלפעמים דווקא הקונקרטיות מצליחה לרגש.

(ותודה לנעמה מס).

11. ואחד לשנה הבאה: הסצנה של באר שבע

לא זמר אחד. לא להקה בודדת. בבאר שבע פעילה סצנה שלמה, עם מוזיקה מקורית וטרייה. חלק מהאלבומים החדשים כבר מוכנים ובכל רגע עומדים לצאת לדרך. היכונו. ותזכרו שקראתם את זה פה. פרטים – במהלך השנה הקרובה. שנה טובה.

פורסם ב-ynet ב-24.9.06