כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

מסורת היתה מילת הקוד, שהפעילה את המנגנים, השרים והקהל. העיתוי: סמוך לראש השנה ולימים הנוראים, תקופה מרוצפת בתפילות, פיוטים ומזמורי סליחות. למה בעצם סליחות? ג'קי לוי סיפר על יונה הנביא, שנמלט מאימת שליחותו, והסתתר באונייה. אחד הספנים שאל אותו "בן אדם, מה לך נרדם"? – משפט המפתח שעליו מתבססות הסליחות שהם "האירוע היהודי המוזיקלי ביותר. אפילו יותר מפורים ומחנוכה. תן ליהודי לבקש סליחה", המשיך לוי, "והוא פוצח בשיר".

ואכן, השירים – מלווים בנגינה מרהיבה – מילאו את הבמה, מתובלנים למכביר בכלי מיתר והקשה מזרחיים. רשות השירה ניתנה תחילה למקצוענים שבאו מהתחום – החזן ר' חיים לוק וסולן התזמורת האנדלוסית ליאור אלמליח. בחסדי קולם הם החיו מנגינות וטקסטים עתיקים, שמילותיהם הוקרנו על שיקופיות (יוזמה מבורכת שמתחילה לצוץ בהופעות שבהן מכבדים גם את המילים) ושמחבריהם נושאים שמות מפוארים כמו ר' יהודה הלוי ("ישן אל תירדם", "יה שמע אביונך") ור' משה אבן עזרא ("אל נורא עלילה"). ר' לוק עודד את הקהל להצטרף אליהם. "כולנו צריכים לבקש סליחה", הוא אמר בחיוך, "לא רק הפייטנים".

והקהל נענה בשמחה. המוזיקה פשוט דרשה את זה, מעוררת בקצב הולך ומתגבר, עם שירים ידועים כמו "אדון הסליחות", שממש מתבקש לשיר אותם. האולם הפך לבית כנסת, הקהל למתפללים והפייטנים שעל הבמה לחזנים, על רקע האקוסטיקה המשובחת של היכל התרבות. הצטרפו אליהם, טיפין–טיפין, גם מוזיקאים שלכאורה באים מז'אנרים שונים לחלוטין, אך כל אחד מהם כבר הוציא אלבום "יהודי", רלבנטי לחלוטין. מאיר בנאי, בג'ינס, קסקט וחיוך ("זה היכל התרבות, אבל מותר לכם להשתעל"), שר את "לך אלי תשוקתי" (פיוט שפותח את תפילת ערב יום הכיפורים) שהלחין למילים של ר' אברהם אבן עזרא והוא מבצע גם באלבומו האחרון.

התזמורת עיבתה את הלחן היפה עד שלמרבה הצער השיר הסתיים, אבל אחריו הגיע הפיצוי – השיר "שמע קולי". המנגינה שלו התגברה ופילסה דרך לשיר הקצבי, שבנאי שר בהתלהבות, ממחיש את התובנה של ג'קי לוי על הניגוד הכה יהודי בין מילים מיוסרות (עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים") ללחן עליז, שהאנרגיות הרוקיסטיות של בנאי הלהיבו עוד יותר. "היכל התרבות הפך להיות קטן", ציטט ג'קי לוי מישהו מהקהל, ומישהו אחר רמז במילה אחת על הצעד הבא המתבקש – "קיסריה".

קובי אוז, מלווה במיכה שטרית, איחל לכולם: "מי ייתן ובשנה נהיה חברת מופת, שדואגת לכל החלשים שבה", ושר עם שטרית (שהוציא עם אלמליח אלבום פיוטים בשם "אלמליח לרוז שטרית") את "שוועת עניים" – פסוקי תהילים רלבנטיים שהלחין ושר באלבומו החדש "מזמורי נבוכים". מאוחר יותר הוא גם הוסיף את "אלוקי", שיר שמשלב הקלטה של סבו נסים מסיקה ז"ל, ואת "געגועיי לגעגועים" החפלאי.

בחלק השני של המופע, אחרי ההפסקה, בין הפיוטים שהמשיכו להוביל לוק ואלמליח, הושמעו גם להיטים שהטקסטים שלהם מהדהדים את נושא הערב. וכך, מאיר בנאי העניק ביצוע – מעט מהוסס ולא מדויק, אך מלא רגש – ל"שער הרחמים" שלו. "שירו של שפשף" (שכתב לו יאיר ניצני) הלם גם הוא את המעמד במילותיו "וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה", הפעם הביצוע סחף. מיכה שטרית הוסיף את "בגלל הרוח" (והודה ללאה שבת, "שהרימה את השיר מהרצפה כי זרקתי אותו" והלחינה את השיר, ולשלומי שבת המבצע המקורי). קובי אוז הצטרף אליו בעונג, ובהמשך ליאור אלמליח שר איתו את "שמחות קטנות". "יהללו, יהללוך מלאכים", הם שרו עם הקהל, והערב הזה באמת היה מהולל ומרובה שיאים. האחרון שבהם היה כאשר משני צידי הבמה נעמדו שלושה נערים לבושים לבן ותקעו בשופרות, ותוך כדי כך הגיעו לוק, אלמליח, שטרית ואוז. הפיוט שאיתו בחרו לסיים את המופע היה "אל נורא עלילה", שמושר בתפילת נעילה – החותמת את יום כיפור. תוך כדי השירה המרוממת, ששת הנערים תקעו שוב בשופרות, ותקיעתם נשמעה כמו צפירה, זועקת ומעוררת יראה. השירה והמוזיקה גברו עליה וריחפו מעליה, וכך גם מבטי האנשים.

07.09.10, ynet

מרתק עד כמה להיט ראשון מאלבום ראשון, משתלב באופן מושלם עם אלבום חדש, שנוצר אחרי עשרים שנות יצירה. קובי אוז ולהקתו "טיפקס" פרצו למוזיקה הישראלית עם "הרבי ג'ו כפרה" – שיר מחאה חריף שהומתק במנגינה מרקידה. כעשרה אלבומים אחר כך, חוזר ג'ו כפרה באלבום "מזמורי נבוכים" – הקולקציה החדשה של אוז בבוטיק המוזיקה היהודית האופנתית. לצד האגפים המחדשים שירים עתיקים (כמו אהוד בנאי באלבומו האחרון) ואלה שמעניקים לחנים חדשים לפיוטים (מאיר בנאי, ברי סחרוף ורע מוכיח, אתי אנקרי), אוז משתייך למחלקת השירים החדשים – יצירות מקוריות שמבטאות את יהדותם הפרטית של היוצרים (אביתר בנאי, שולי רנד). אוז צועד צעד נוסף בכיוון הזה ומעשיר אותו בתמהילו המפורסם – עומק רעיוני לבוש בחן מילולי ומוגש בעושר מוזיקלי.

וכך, הוא משלב את קולו המוקלט של סבו, רבי ניסים מסיקה ז"ל, בשיר "אלוהיי", מעניק את הבמה ללהקתו המצוינת בשיר הנושא האינסטרומנטלי ולאורך כל האלבום משתעשע במשחקי המילים שלו, שממשיכים להכיל עומק ומשמעות. כך, למשל, בתיאור "אחד קדמון, שני קידמה, אחד קדימון, שני קדושה" ("מדרגות נעות") הוא מתמצת את התרבות הישראלית הנוכחית: עתיקה ומודרנית, מבוססת על רייטינג, אבל גם הקודש חלק ממנה. שני הקצוות האלה, המכונים אצלו נאור (מודרני) ומואר (דתי), משתלבים בסיום המוזיקלי של השיר – נעימה יהודית עממית.

באמצעות הגישה וההגשה המרגשות שלו, אוז הופך פסוק מתהילים למחאה חברתית: "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. שוועת עניים אתה תשמע. צעקת הדל תקשיב ותושיע". אגב, בחוברת, לצד המילים וצילום מצמית של זיו קורן, מופיע מספר הטלפון של ארגון "לתת" עם הערה של אוז: "תרומה לצדקה אינה מחליפה מאבק לצדק חברתי".

המסרים החברתיים, הפוליטיים והאקולוגיים שבאלבום אינם קורסים לתוך דידקטיות משעממת. המכשול הזה מוסר בעזרת המוזיקה הטובה, המודעות העצמית העשירה ("כמה מזה מגלומניה? כמה מזה אנתרופולוגיה? כמה מזה רגשי אשמה") וההומור העצמי המבורך ("האם יצאתי מלך או חמור?" – שני הציטוטים מהשיר "נקבת השילוח"). גם הזיקה הדתית החזקה אינה שגרתית או תעמולתית. המשיח, שמוזכר בשיר "איש עם שלט מקרטון", אינו מיסיונרי, בעיקר בזכות מילות הסיכום: "כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה. הגעגוע הוא משיח".

הגעגוע, התשוקה, הביקורתיות והאופטימיות שבאלבום נושמים את החמצן המוזיקלי הצלול שלהם באמצעות נגניו של אוז, שליבתם המרכזית כבר נחשפה בהופעותיו האחרונות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3730312,00.html
נעם שלמה בגיטרה אקוסטית ובקולות, ג'וני קורן בפסנתר, באקורדיאון ובקולות ואדם מדר בכינור, מנדולינה, חליל, חצוצרה, קולות ושריקות. אוז, שהפיק את האלבום, ואחראי איתם לעיבודים, מאפשר להם לבטא את הווירטואוזיות והיצירתיות שלהם שתורמות משמעותית ליופיה של היצירה.

אז מה שלום ג'ו כפרה? ברוך השם, שונה – כמו יוצרו, שבמשך השנים התקדם והתפתח. משיר מצחיק וקופצני הוא הפך ליצירה שקטה וצנועה עם נימת עצב, האם בגלל שהתופעה שהנציח – שרלטנות בשם הדת – החמירה? וישנו שינוי נוסף. אוז כבר לא נוקב בשם ה' המפורש, אלא הופך אותו ל"אגוֹנַי".

האם המגמה הזאת תתמיד או תתחזק? איך תמשיך מכאן המוזיקה של אוז? "יש לי הרגשה שעוד אחזור", כך מסתיים האלבום. אפשר למצוא בכך רמז לחזרה בתשובה, אבל אצל אוז, הצפוי הוא הלא צפוי. אחרי היצירה החשובה הזו – מוזיקלית, תרבותית, חברתית ופוליטית, יש לו אשראי מחודש להמשיך ולהפתיע.

"מזמורי נבוכים", קובי אוז, "הליקון", "עננה"
 
פורסם ב-ynet ב-8.3.10

אמש הייתי בהופעה של קובי אוז. תוך כדי כתיבת הביקורת, נאלצתי להשמיט ממנה כמה קטעים. אגב, ממש לא ברור לי למה צריכה להיות מגבלת מילים בכתיבה באינטרנט. הרי יש מקום בשפע. אבל טוענים שהקוראים יאבדו סבלנות, והכותבים יאבדו אותם בהתאם. בכל אופן, בין הגיבורים החדשים של אוז במופע החדש שלו, מככבות בקטעי הקישור גם שתי חתולותיו, כלנית ורקפת.
ומכיוון שידוע שמסתובבים כאן הרבה חתולאים (ככה אתם מגדירים את עצמכם, נכון?), הנה, במיוחד בשבילכם, קטעים שלא הכנסתי לביקורת.

די בתחילת ההופעה, אוז דיווח שהחתולות שלו, כלנית ורקפת, אף פעם לא רוצות להיות "כאן", אלא תמיד "שם". אחר כך הוא הדגים את העניין בהרחבה (אין טעם לתאר. מומלץ לראות ולשמוע), "פאדיחה להיות חתול", הוא אמר, "אבל גם אנחנו ככה. באלפיים שנים של גלות רצינו להיות שם, בישראל. ועכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו רוצים להיות בחו"ל". ואז הוא  שר שיר עליז וקצבי בשם "געגועים לגעגועים".

בהמשך, סיפר על אביו ז"ל, שנהג בסוף הארוחה להשאיר מכל דבר בצלחת חתיכה קטנה. אוז הצטרף למנהג, אבל בהמשך החליט לבדוק את העניין. מכאן זה כבר סיפור ארוך, מצחיק וסבוך, שבו מפורטת החקירה המדוקדקת שאוז ערך כדי לברר מי באמת מקבל את השאריות, אחרי שאביו טען ש"אלוהים". והסוף? חתול שחור-לבן נצפה מכרסם את הראיות מפח הזבל המרכזי. "מאז", חייך אוז, "כששואלים אותי אם אני מאמין באלוהים, אני עונה – 'בטח, אכלתי איתו מאותה צלחת'".

כעבור כמה שירים וסיפורים, אוז חזר לכלנית ורקפת וטען שהן יודעות להתפלל! הוא המחיש בקול יללני איך הן מבקשות מקופסת הטונה שממוקמת גבוה-גבוה, לרדת למטה. אבל אז התברר שהשתיים לא מסתפקות בתפילה-יללה, ו בסופו של דבר הן מזנקות לגובה, ומשיגות את הטונה. "תפילה", הוא סיכם, "זה לבקש, וגם לתכנן איך משיגים את מה שמבקשים"! וכך הוא עבר לשיר הבא, שעוסק ב"פקק תנועה של ניסים", ובסופו איחולים טובים לכולם, כולל ל"טונה ששוחה בים"…

"איזה כבוד להופיע עם החלוצים האלה", אמר ברי סחרוף. בין כל הזמרים שהתארחו באיחוד של "צלילי העוד" אמש (יום ה', 2.4.09) במועדון ברזילי בתל אביב, שמו של סחרוף לא הוזכר בקומוניקטים. הוא הגיע על תקן של "ההפתעה", אבל איכשהו היה ברור שזה יהיה הוא, שיא נוסף, מסעיר, בהופעה שכולה רצף של שיאים. רגע לפני כן, למשל, יהודה קיסר, הגיטריסט שאחראי לצליל הכה חשמלי של הלהקה, שאל: "אפשר לשיר"? ולפני שזכה לאישור הנלהב של הקהל, הוא כבר התחיל לשיר את "אלינור" של זוהר ארגוב. "בחיים הוא לא שר", טען רמי דנוך סולן הלהקה, "קיבל מוזה"! הקהל הצטרף, מחויך ומאושר, בניגוד מוחלט למילים של השיר – "יושב ועצוב, לבד וכאוב, חושב על אותם הימים שחלפו".

אתמול נראה שהימים האלה שבהם פרחה הלהקה, שנות השבעים, לא חלפו בכלל, רק תודלקו מחדש. באולם נכחו אנשים שחוו אותם בזמן אמת לצד צעירים שהתמגנטו לרוק המזרחי האיכותי שפעם היה מהפכני והיום הוא טבעי. ובכל זאת ההתחברות הזו לצינור המקור ריגשה כל אחד שעמד על הבמה. וכך, ברי סחרוף, שהתכבד לבצע את הלהיט האהוב "חנה'לה התבלבלה", נראה שמח ואסיר תודה לא פחות מהקהל. הגיטרות של סחרוף ושל קיסר דווקא לא התבלבלו כשהמריאו. סחרוף ודנוך שרו לסירוגין את השיר המצחיק הזה, שנתן אלתרמן כתב למנגינה עממית, והמשיכו עם החיבור המפורסם לפסוקים משיר השירים "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני".

אולם שלם חולה אהבה, והיא מתממשת ברמי דנוך. הוא אוהב את כל מי שמנגן איתו ושר איתו, על הבמה ולמרגלותיה, ומתפעל בגלוי מהאורחים. ראשונה עלתה עלמה זוהר ושרה את "גדליה רבע איש", גם הוא של אלתרמן, עם הלחן של משה וילנסקי. דנוך הביט בה והתמוגג מההתמוגגות שלה – רוקדת וצוחקת במהלך השיר. כששרו ביחד, התחושה היתה שמאז ומתמיד הקולות שלהם צמודים. "זאת אחת מההופעות המרגשות ביותר שהיו לנו אי פעם", אמר אחר כך.

מאוחר יותר עלה לבמה דודי לוי, ששר את "בזוכרי ימים ימימה". ושוב: התלהבות הדדית, שהפעם נוסף לה סולו מתמשך מהגיטרות של לוי ושל קיסר, שהבליע חיוך, בינתיים בפה סגור. בהמשך התייצב גם קובי אוז, לבוש כולו שחור. הצבעוניות האופיינית לו בקעה ישירות מהשיר ששר, "סוד המזלות", שהפעם גרם לקיסר להרחיב את חיוכו, במיוחד כשאוז ודנוך פצחו בדיאלוג סלסולים משעשע.

אורחת נוספת היתה הזמרת דקלה, ששרה ורקדה את "עת דודים כלה" באקזוטיות הפראית שלה, שהתעצמה כשזימרה את "אינתא עומרי". דנוך וקיסר הביטו בה, המומים מהמוזיקליות הטוטאלית. מצעד האורחים הסתיים בצמד הראפרים "אקסום", עטורי הראסטות ונמרצי האנרגיות, ששרו את "הימים יגידו" וגם שיר שלהם, שהשתלב להפליא, "מה עם הכסף".

היו גם שירים שקטים כמו "חסידה צחורה" הרגשני ו"סורו מני" העגמומי – שניהם של אלכסנדר פן. הקהל רקד גם אותם. העבר לא קם לתחייה כי הוא מעולם לא מת אלא חי בהווה שבברזילי. הרבה לפני גל הפיוטים הנוכחי, אנשים שרו את "איילת חן" של רבי שלום שבזי בלחן של רמי דנוך, וגם אתמול הם שרו איתו, באקסטזה. אחר כך רוני דלאל הצדיק בסולו העוד שלו את שם הלהקה כשהוא ביצע עם דנוך את "נגן לי עוּד". "את ההופעה הזו נזכור הרבה שנים", הצהיר דנוך, הוסיף "זה חרוט בספר הזכרונות" ושר לפי בקשת המפיקה את "ברצלונה" של ג'ו עמר. הקהל משתולל. האולם מוחשך. עוד מעט ההופעה מסתיימת, אבל בינתיים "הלילה הלילה הלילה, שמחה גדולה הלילה". ועוד איך. הצמד "אקסום" עולים במפתיע לבמה ורוקדים סביב דנוך, מדביקים שטר למצח שלו, ואחר כך למצח של עצמם. המופע נחתם ב"שלום לבן דודי". דנוך הסביר שזה היה שיר הסיום שלהם בשנות השבעים.

כשחזרו להדרן, דנוך אמר: "האמינו לי, לפי השעון זו ההופעה הכי ארוכה שהיתה לנו אי פעם. מעל שעתיים". ואז הם ביצעו שוב את "גדליה רבע איש". "במקור שרה אותו רבקה זוהר", הזכיר דנוך, "אבל צלילי העוד נתנו לו את הפלפל והסחוג". הרבה חריף הם שמו הפעם וכשהשיר הסתיים, יהודה קיסר התחיל לשיר את "סיגל" של אריס סאן. "נהייתי זמר", הוא צחק וזכה לתגבור מאסיבי של קולות. ההופעה הסתיימה ב"חנה'לה התבלבלה", הפעם בביצוע רוקיסטי עוד יותר מאשר ממקודם. ובאמצע השיר, דנוך לקח הפסקה מהעוצמות, עצר לרגע את תנועות הריקוד שלו, עצם עיניים והקשיב. כשפקח אותן חייך כמו מישהו שפגש את עצמו בצומת של תקופות.

פורסם ב-ynet ב-3.4.09

כשטיפקס פרצה ב-92' עם "הרבי ג'ו כפרה" היא הסתמנה כלהקת דאחקות מגניבה, למרות שהמילים החדות לא הותירו מקום לספק. הפזמון המקפיץ היה מלכתחילה שיר מחאה מובהק נגד תעשיית הנוכלות בחסות הדת. וה"רבי" ג'ו כפרה, ש"השכינה אצלו זה עסק", עדיין משגשג בנכלוליו.
 
אתמול הם הודיעו על התפרקותם, אחרי עשרים שנות פעילות ושירים שלא שמעו על חוק ההתיישנות, כמו "יושבים בבית קפה ומרגישים בתוך בועה" עם הג'יפ המפלצתי שכבר ממתין בתוך השיר ותיכף יגיח ואיתו שאר הסממנים של ה"תרבות" הקטלנית. למשל, זו של הפשיעה המבהילה באקטואליות שלה בשיר "סמי וסומו" עם ה"דיסקו מנאייק מערפל את החושים. זה דיסקו מנאייק על ספר החוקים".
 
המוזיקה של ההרכב הזה, שבא משדרות ונשמע כמו להקת חתונות סהרורית שמערבבת מקצבים ימתיכוניים בלקניים הרבה לפני שזה נהיה אופנתי, מוסיפה דיסקו ואלקטרוניקה ובעיקר מחליפה צבעים מדי תקליט – תמיד נשמעה בדיוק כמו ההוויה הישראלית: שורשית אבל מושפעת מטרנדים. הם הנציחו את הישראליות הזו במחאה חברתית רגישה ולירית כמו בשירים המופתיים "בתוך נייר עיתון" ו"התחנה הישנה", ובעיקר בקריקטורות ששרטטו את דמותו של הערס ("גבר אחי") ושל הפרחה – "והיא לועסת מסטיק בריח של מנטול / ועם רוכסן מפלסטיק תופסת את הכל / היא שמה גרביונים עם רכבות חוצות / ועגילי מתכת, סרטים ומחרוזות" ("יש לי חברה").
 
הישראליות הזו היא בדרך כלל בהמית ("ריקודי עמבה"), משעממת ומשתעממת, כמו ב"איזה עולם", שיר הנושא של הסדרה "שמש", שתיעד את הבנאליות של הריקנות – "הי אתה / תעסיק את עצמך / אל תיתן לשעמום סיכוי לתפוס אותך / סע לחו"ל, קנה חתול, פלירט עם השכנה ממול".
 
טיפקס תיעדו את הפוזה הקלישאתית – "מאז שאת הלכת יש לי דיבור של משורר / הולך לא מגולח, לא מסתרק, לא מסתדר" ("למה הלכת ממני") ואת השרלטנות – "הלכנו לקוראת בכף היד
אמרה לנו: 'תישארו ביחד או לבד'" ("זמנים קטנים"). הם הטביעו מושגים ישראליים קיומיים כמו "החיים שלך בלאפה" ואבחנו את הרחמים העצמיים הפתטיים שמאשימים את ההורים בהכל, כמו בשיר "האחרון בעשירון התחתון" – "ההורים שלי רימו בדמקה וככה הם דפקו לי את העתיד, ומעולם הם לא קנו לי מסטיק, כן, בגללם אני כזה מפסיד".
 
אבל הישראליות הזו התקיימה בתוך חמלה אנושית, בעיקר בשירי האהבה שהרבו לתאר  באמפתיה את הרגעים המגושמים של תחילת ההתאהבות, כמו בשיר "שלוש בלילה"  –  "עיניים גדולות, מדברת המון. אנ'לא בטוח מה לעשות. אנ'לא יודע למה לצפות".
 
"מרוב מטאפורות לא מבינים אף שורה", הם שרים בשיר "סתם". ולכן השירים שלהם ישירים, מתריסים את המציאות כמו שהיא. אבל פה ושם דווקא חומקת לה מטאפורה אחת, כמו "עננה" המשרטטת תובנות דקות: "איך את לא רואה שאת תקועה"? 
היצירתיות הגדושה של קובי אוז – יוצר הלהקה הדומיננטי, היתה לפעמים מופרזת בצבעוניות הצעקנית שלה, אבל שום דבר בה לא נשמע אקראי, אלא מצביע על פדנטיות מקצוענית שתוצאותיה הם איכות.
 
ב"‎Push the Button‏", השיר שאיתו ייצגה טיפקס את ישראל באירוויזיון לפני שנתיים, הם שרו בפארודיה הכנה שלהם: "אולי זה חד מדי, צריך לשיר שירי דקלים, שירי מדבר ללא דגלים. אני עוד חי חי חי, ואם ימשיך להיות מפחיד, רק אז אני אגיד".
 
ולמרות שעדיין מפחיד כאן, טיפקס שמו על עצמם טיפקס כלהקה. מצד שני, קובי אוז כבר  עובד על אלבום סולו חדש. מעניין באיזה נוזלים למחיקה הוא ישתמש, ובעיקר באילו צבעים.   
 
ועדיין תחסר לי הספציפיות של טיפקס כגוף חם, שחבריו מפרים אותו ביחד. לחוד זה כבר לא יהיה אותו דבר.   
 
ונחזור להתחלה. ג'ו כפרה היה נחמד בעיניי, אם כי גימיקי. הם לא רציניים, חשבתי, תוך כדי כניעה בלתי רצונית לקצב של השיר. האמנתי שמתישהו הלהקה הקופצנית תתעייף מהקפיצות של עצמה ותיעלם לנצח של תקליט אחד בלבד. אחרי עשרים שנה נחמד ועצוב לטעות.      
 
פורסם בוויינט ב-10.11.08

כמה דקות לפני כן, יואב קוטנר, שהנחה אמש (יום ה') את המופע בחן לא פורמלי, הצטרף בתופים לברוזה, ליהודה עדר ולשחר ולאודי אריאל, "הבנים של", בשיר "בצהרי יום". "הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון שלכם", שר ברוזה, והקהל ענה לו בצעקה – "מתרבות המערב"!

מוקי פתח את הערב בשיר "מודה אני" (אחרי שלהקת "בין השמשות" חיממה עם "באתי אליך"). "אני מתגעגע אליך מאיר בלי שבכלל הכרנו", הוא אמר. בין הבודדים על הבמה, שדווקא הכירו אישית את אריאל, היה יהודה עדר, שגם ניהל אומנותית את המופע, וליווה בגיטרה את מיקי קם אשתו ב"שיר תתמודע זמני". "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע", היא שרה בקדרות את השיר שהם הקדישו לגלעד שליט.

אחריהם עלה מאיר בנאי ושר את "לא יכול להוריד ממך את העיניים". פתאום פרצה אל הבמה תרצה אריאל ורקדה סביבו. אחרי הכל, היא גיבורת השיר.  ואז הוא עבר ל"קוצים א", ולהקת "שליחי הבלוז", שניגנה את השירים לאורך המופע, זעמה איתו: "וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב… מוכי רעב ורעש חיש הופכים למיץ טבעי עכשיו…  בהקיצי נותנים את ההמנון".

"ועכשיו נשיר התקווה", אמר קובי אוז בשיר אחר, והתכוון לשיר "תקווה". "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת", הוא שר. ואני חשבתי, כפי שחשבתי תמיד כששמעתי את מאיר אריאל שר את המשפט הזה, שאני דווקא מאוד צריכה את הליריות הזאת. ועכשיו עוד יותר, כשנבצר ממנו לחדש את האספקה שלה.

את השיר שקדם ל"תקווה", "מדרש יונתי", אוז שר בכאב: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות"? "עברו יותר מעשרים שנה", אמר אוז, "ושוב שנת שמיטה".

אחריו עלו לבמה האחים אריאל, שאם עוצמים עיניים ומקשיבים להם, אפשר לשמוע שמץ מאביהם שבשמיים. ובין "ארול" ל"פלוגה בקו" שביצעו, דקלם אלון אבוטבול את "הספד לאמא".

לפני השיר "איך לפעמים אני", קוטנר סיפר ששאל את מאיר אריאל למה הוא שר אותו בלשון נקבה. "הנשמה היא נקבה", השיב לו אריאל. ואז התייצבה נינט טייב ושרה את השיר באנרגיות רוקיסטיות ממשיות, שנתמכו בנגינת הגיטרה של ברוך בן יצחק מ"רוקפור" ו"שליחי הבלוז". מי שפקפק באותנטיות שלה, נפתח למחשבות חדשות כאשר כמה דקות אחר כך שלום חנוך סמך את ידו עליה, בכל המובנים, כשהזמין אותה לשיר את "ריסים". השיר, שחנוך הלחין ומזוהה עם אריק איינשטיין, נזנח במשך שנים רבות. "השיר הזה חיכה הרבה זמן, אבל אני לא יכול לשיר אותו",  אמר חנוך. "ואז מצאתי מישהי ששרה אותו הכי טוב". הפעם נינט שרה בשקט ובעדינות שהלמה את המילים "כשלא קורים ניסי-ניסים יש עצב בריסים". וכל אותו זמן, לאורך כל השיר, חנוך הביט בה בהתרגשות, ולבסוף חיבק אותה חזק. אחר כך, משועשע מהצורך שלו לאזן, הוא חיבק גם את משה לוי שליווה אותה. "יש כאן המון אהבה, ואני אוהב את זה", הוא אמר.

לפני שנינט עלתה על הבמה, חנוך ביצע שיר חדש בשם "הזמן עובר". "זאת התכתבות שלי עם מאיר", הוא הסביר, וליווה את עצמו בגיטרה כשמשה לוי בפסנתר. אחר כך לוי עבר לאקורדיאון וחנוך שר ברוך חייכני את "נשל הנחש". את סוף השיר, "ואתה נשארת מאחור", הוא כבר לא ביטא במילים, רק במנגינה, כאילו סרב להותיר בעבר את חברו. אבל ב"זרעי קיץ" אולי הוא פגש אותו על "גל אהבה שנוסע אלינו".

האהבה הזו באה גם מאנשים שמאיר אריאל לא ידע על קיומם. הוא הרי נפטר לפני שהיה "כוכב נולד", שנציגות נוספות שלו בערב הזה היו מאיה רוטמן, ששרה עם ארז לב ארי את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ועם אסף אבידן את "טוק טוק טוק". והיתה מרינה מקסימיליאן-בלומין, שניגנה בפסנתר ושרה את "אולה בבו", ואז רקדה ושפעה כריזמה ב"טרמינל לומינלט", שאותו סיימה בלחישה תפילתית וחתמה ב"עכשיו קל יותר".

לא קל יותר כשנבצר מהרשימה הזו להכיל את כל עשרים האומנים שהופיעו הערב. נציין בכל זאת גם את אהובה עוזרי, שליוותה בבולבול טרנג (בנג'ו הודי), וגם את רונה קינן ששרה בחום את "שלל שרב", שלומי שבן והפסנתר עם "דומם עם זוג נאהבים" ושילה פרבר והגיטרה עם "ירושלים של ברזל".

בניגוד להופעות אחרות בקיסריה, הפעם איש מהקהל לא התקרב אל הבמה, כי לא ניתן היה לגעת במושא ההערצה. אבל הוא נגע בנוכחים, כפי שהוא נוגע בתשע השנים האחרונות. בקולות של אחרים, אך במילים שלו. וחבל שלא חש בכל האלפים האלה בחייו.

ולבסוף התאחדו על הבמה 3/5 (שלוש חמישיות) מלהקת "תמוז" המקורית – יהודה עדר (ולהקתו הנוכחית), איתן גדרון ואריאל זילבר, ובלי שלום חנוך. והיה מוזר לשמוע את זילבר, עם זקנו העבות וכיפתו הענקית, שר את "הולך בטל". אחר כך הם שרו את "סוף עונת התפוזים" והקהל קם על רגליו ושר עם הלהקה החסרה על "התחנה האחרונה, התחנה שלא עונה". כי מאיר אריאל בחייו ידע לנסח גם את מותו.

"שרים מאיר אריאל –  9 שנים בלעדיו", אמפי קיסריה, 24.7.08      

פורסם ב-ynet ב-25.7.08