אביגייל רוז, "השריטה שבפרקט"

אלבומה הרביעי של רוז, "השריטה שבפרקט", מוצֵא אותה עדיין באותה נקודת מוצָא שבה פרצה לפני כעשר שנים באלבום הבכורה שלה, "מלחמה יומיומית". בקולה – ילדותי מעט, אם כי בוגר בנחישותו – היא ממשיכה  לשורר "שירי יחסים" וכמיהות לאהבה שאינה נכזבת מנקודת המבט הנשית, הצעירה, המתעמקת עד כדי חקירה-חפירה. השיר הפותח, "זה יקרה", חושף אותה (עדיין) ממשיכה ללקט אבנים מהריסות קשרי-זוגיות שכשלו ולייחל למגורי קבע בשיכון האהבה. יוסי מזרחי הפיק ועיבד את שיריה בעושר עתיר כלי מיתר וכלי נשיפה, שמפנה מקום לשירים הישירים שלה ומאפשר לה להתפלש (דימוי שלה) במצבה הקיומי – "כל הזמן על סף בכי", כשם אחד השירים.

מתחשק להגיד לה: מותק, את שרה בכאלה עוצמות על חוסרים. איך את לא רואה שיש לך כוחות?

יזדהו: רווקות מתוחכמות, עצובות, מעוררות אהדה ומיאוס לסירוגין.

משפט לקחת: "זה יקרה, זה חייב. מה יקרה אם זה לא יקרה".

יסמין לוי, "רק עוד לילה אחד"

אחרי 12 שנים שבהן שרה בלאדינו וזכתה להערכה ולהצלחה בארץ וגם מחוצה לה, יסמין לוי הוציאה את "רק עוד לילה אחד" – אלבום ראשון בעברית. שלא במפתיע, מתברר שגם בעברית קולה עוצמתי, דומיננטי ודרמטי. נדב ביטון עיבד את השירים והפיק יצירה שבה לוי ממשיכה להישמע אישה מורכבת ומלאת פאתוס, המגישה אלבום סיכום. שלא כבחייה האישיים (שבהם לוי נשואה ואמא), באלבום היא אישה שסוקרת לאחור את חייה, מפוכחת מול החורבות שחוללה האהבה בנשמתה.

הנושאים לכאורה אינם פמיניסטיים. "מביטה לאחור, מתנצלת, משפילה מבט נבהל… תמיד היית צל עובר בודד", היא שרה בשיר בעל השם מעורר האמביוולנטיות "תני לעצמך להיות יפה". אבל לצד המזוכיזם, ישנם איחולי נקמה אל הגבר האהוב-הפוגע ("אהבת חיי – אני שונאת אותך"), ובעיקר קיים החופש (כולל החופש להיות "סמרטוט" בשיר "רק עוד לילה אחד") לא כאופציה אלא כעובדה. "אם לבד, היה זה מבחירה", היא שרה בשיר "מותר לך לנוח".

השיר היפה ביותר באלבום הוא שיר הסיום "היה שווה" שכתב יובל לוי, אחיה, והלחין מתי כספי. על רקע פסנתר בלבד לוי שרה באופן לא אופייני – שקט, ודווקא מתוך המתינות הזו פורצת עוד יותר עוצמתה.

אביגייל רוז כנראה לא תשאף להיות הדמות שבאלבום הזה. היא עדיין ממשיכה לחכות לסוף הטוב בעלילה – הגבר המושלם לזוגיות מושלמת.

יזדהו: נשים חובבות אוריינטליות שאת הרגש שלהן אוהבות לצרוך בצרחה.

משפט לקחת: "את כבר לא ילדה, את אישה".

קרולינה, "שלוש"

הסוף הטוב נמצא אצל קרולינה. באלבום הסולו השלישי שלה, שנקרא בפשטות "שלוש", היא נחשפת שוב בקולה האנרגטי, שמורכב משכבות-שכבות של עדינות. "לא רוצה להיות ענן", היא שרה בלהיט של האלבום, אבל העוגן הנכסף, המקובע מפני התלישות, הוא בין זרועות גבריות. אפילו את "יש בי" – שיר העצמה נשית, כתב דווקא גבר (יאיא כהן אהרונוב). כמו רוז ולוי, גם אצל קרולינה משתקפת נואשות לאישור הגברי. "תאהב אותי לפני שמשתגעת, לפני שאתפורר", היא שרה. אבל בשונה מהן, יש באלבום שלה מסתוריות שאינה קיימת באלבומים הישירים שלהן, וחלק משיריה חידתיים וטעוני פיענוח.

גם דימוייה יצירתיים, עם עיסוק רב בחיים שמחוץ לכדור הארץ – חלל, כוכבים ושאר גרמי שמיים וחלל חיצון שהוא דימוי לחלל הפנימי, שבלב.

רונן סאבו – מאושיות סצנת הרגאיי וההיפ-הופ הישראלית – הפיק את האלבום באופן שבו מתחדד ומצטלל הגרוב העשיר והחינני של קרולינה. הלחנים לא תמיד מחדשים ולא אחידים ברמת היופי שלהם, אבל הגרוב תמיד רענן.

הכי יפה הוא שיר הסיום, שקרולינה שרה באולפן הביתי עם הילד הפעוט שלה. "לעולם", הם משתעשעים-מאלתרים קצרות ביחד. שיר שלם בן מילה אחת – השאיפה להתמיד לעד את הקיים עכשיו. בלי תיאורים וללא הסברים – כל הכמיהות כבר התגשמו. שיישאר ככה. ועל כך, שלושתן בוודאי היו עונות "אמן".

יזדהו: אוהבי הגרוב של להקת המוצא שלה, הבנות נחמה, שגם כאן מתייצבות להופעת אורח.

משפט לקחת: "ואז האנשים הקטנים מרחפים בזוהר הקטבים".

פורסם בגלובס בחורף 2017

אני מאזינה רק בחצי אוזן. באוזן וחצי הנוספות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה שהיא מפיקה מפיה. בזמן האחרון, גיליתי שיש כמה להיטים ברדיו, שדווקא מוצאים חן בעיניי. "דווקא" – כי תמיד הייתי חשדנית לגבי להיטים, שזכו במעמדם אך ורק בגלל היותם קליטים. העניין הוא שבחלק מהמקרים תכיפות השמעתם היא-היא שהפכה אותם קליטים. ואחר כך מאוסים, בדרך כלל, לפחות באוזניי.
לא הפעם. ברשימה הזו שירים חדשים שמצאתי את עצמי מסתקרנת מהם. חלקם יפים להפליא. בפעם האחרונה שהקשבתי למוזיקה חדשה, זו הייתה הקשבה מקצועית, מתוקף עבודתי. וכעת, ההנאה שלי חסרת מחויבות, דבר שלא מדכא בהכרח את יצריי המיסיונריים. הנה ההוכחות:

"אני לא מפסיק להתרגש ממך". דני רובס: מילים, לחן וביצוע

דני רובס תמיד ידע לכתוב שירים יפים. יש לו כישרון לנסח מצבים, לספר סיפורים ולאפיין אנשים וגם חוש קצב והגשה ידידותית שמתעתעת. אין בה דרמות או קולות חרוכים, ודווקא ככה אפשר למצוא במוזיקה שלו פגיעות ואנושיות, שמתקיימות בה בפשטות בלי לצעוק "תסתכלו עלי". עכשיו יש לו שיר אהבה מדויק עם לחן יפה ועיבוד שנזהר באלגנטיות לא להיכנס למלכודות הפאתוס והקיטש.

דגימה מילולית: "בחוץ יום עולה, מתגלה, וגם ביתנו מתמלא קרן של אור בשיפולי צחור שמלתך".

"צל עץ תמר". מילים: שלמה פיינטוך אפרת. לחן: עממי. ביצוע: קרולינה

קרולינה הגרובית מבצעת את השיר הנודע של זוהר ארגוב, ואני מאוהבת בשיר. בשני הביצועים. המילים – של שיר הנטישה הזה – פשוטות מאוד ("מנגינותיך ישכיחו את סבלי") ואף נאיביות ("על מה ולמה אל יודע, על מה עולם אכזר ורע"), אך שוזרות בתוכן פיוטיות שמופיעה כבר בפתיחה: "צל עץ תמר ואור ירח / ומנגינת כינור תקסים את הלב / עולה בצליל רועד, בוקע / ממיתרים נשפך כאב". המנגינה הזו (הלחן באמת "עממי"?) אכן מקסימה את ליבי בימים אלה. איכשהו, החמצתי אותה בעבר, ועכשיו אני מפצה את עצמי בצריכתה המוגברת.

דגימה מילולית: "כינור ישמיע שי זיכרונות כה נעימים".

"יין חם". מילים ולחן במקור: לי הייזלווד. תרגם לעברית: קובי רכט. ביצוע: קובי רכט, קובי אושרת ותום רהב

במקור זה היה הדואט "Summer Wine" של לי הייזלווד עם ננסי סינטרה. כעת זהו קאוור יפה מתוך אלבום חדש של שני הקוביים ֹ- רכט ואושרת – בשם "דברים השתנו", שכולו ביצועים דו-לשוניים לקלאסיקות רוק באנגלית. לא שמעתי את האלבום, אבל אם השיר הזה משקף אותו, אז הוא נשמע כמו משהו שבלי יומרה אומנותית, פשוט כיף להאזין לו.

דגימה מילולית: "עם דורבני הכסף שוב חולף בעיר. מצלצלים בשיר חוצה את האוויר".

"המכתב של רבקה לנעמי". אריאל הורוביץ: מילים, לחן וביצוע

כשאריאל הורוביץ ואחותו, ללי שמר, פינו את בית הוריהם זכרם לברכה, נעמי שמר ומרדכי הורוביץ, הם מצאו מכתבים ישנים. אחד מהם הפך לשיר באלבומו החדש של הורוביץ, שנקרא "הגיבורים שלי". זהו מכתב של רבקה ספיר – סבתו, לנעמי בתה – אמו. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בתל אביב. הצעד הזה היה לא פחות מסנסציוני באותה תקופה, מיד אחרי מלחמת השחרור, ורבים מהקיבוצניקים, אנשי עמל קולקטיבי, התנגדו להגשמה העצמית המחוצפת הזו של הפרט. כשסוף-סוף הגיעה נעמי לתל אביב, התברר לה שהחיים בעיר הגדולה מזמנים גם בדידות. אמה כתבה לה מכתב מרגש, שבו ציידה אותה במטען עם כלים להתמודדות, מלאים ערכיות ויופי. מומלץ להקשיב למילים. אגב, באלבום הקונספט הזה שירים מרגשים נוספים. חפשו את השיר "פרומן" על הרב פרומן שנפטר לאחרונה.

דגימה מילולית: "כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור דרך כל הפוגות של באך".

"איך אפשר". מילים: יהודה פוליקר. לחן: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס. ביצוע: יהודה פוליקר ובלקן ביט בוקס

קודם כל תפס אותי הפזמון. אווירה המנונית, אבל בניגוד לחגיגיות הטקסית שיש במושג המנון, כאן נשמעת גם קינה. פצע שפורץ החוצה כדי "לקלקל" את החגיגה, אבל הוא רק מעצים אותה מכוח אנושיותו. והחגיגה הזו היא הצבעוניות המשלבת את הרוק היווני של פוליקר והבלקניות הקירקסית של בלקן ביט בוקס. והצבעוניות הזו היא במה שעליה ניצבת מראה. ובמראה משתקפת ישראל 2013, פסח תשע"ג, שאחד משמותיו, חג החירות, הוא לעג לרש הנינגש.

דגימה מילולית: "זה הלב שמתקומם, זה העם שלא חולם / בכיכרות, במפעלים, כל הרחוב כולו זועם".

אחרי שנים של הליכה בדרך הנוחה של להקת האם שלה, "הבנות נחמה" עם הפופ-סול הקליט שלהן, וגם השתתפות בהרכב "מטרופולין" שאיכותו קומוניקטיבית, עדיני, שבקיאה בהלכות להיטים, החליטה לסטות מהשביל המרכזי ולפלס לעצמה דרך משלה, לא סלולה ולא בטוחה ובעיקר לא מובנת מאליה. יונתן (ג'וני) גולדשטיין הפיק לה אלבום עשיר ומורכב, שברובו כבד, מנוכר ולא קל לעיכול.

לשירים שכתבה והלחינה (והיא מלווה אותם בגיטרות, פסנתר וטמבורין) יש תכנים קודרים, רוויי הלקאה עצמית – "נשמה עלובה אני", היא מצליפה בעצמה בשיר "טבעו עיניי". האווירה באלבום מורכבת ולעיתים מאיימת ומעבירה תחושות סיוטיות וייאוש מהסוג של "אבדה אמונתי" לצד מתיקות, זוך עדין ומהורהר, פגיעות ומסתוריות.

לפרוץ את החלל

אמש (יום שני), במועדון זאפה בתל אביב, עדיני השיקה את אלבומה בהופעה ואפשרה לו לפרוץ את חלל האולפן הדחוס ולקבל חיים על הבמה, מול הקהל, תוך כדי שביצעה את כל שיריו. בעוד שבאלבום, היא נבלעת לעיתים בתוך המוזיקה הגדושה שלה וקולה היפה לא נשמע מספיק חזק וברור, בהופעה עצמה קולה התגבר, אפילו על רקע הנגנים הדומיננטיים שלה, שכמו המריצו אותה אתמול בתנועות גופם המתלהבות:

גולדשטיין בתכנותים ובתופים, ספי ציזלינג שהקסים בחצוצרה שלו, גלעד אברו שהקונטרבס שלו העמיק את האווירה הסיוטית, ויוסי מזרחי ודניאל שוהם בגיטרות. עדיני עצמה נותרה קפואה ומופנמת בגופה, אם כי לא בשירתה שהתחממה בהדרגה, עד כדי שיאי להט כמו בשירים "כאן" ו"אגו".

כשעלו לבמה קרולינה (קרן אברץ) ויעל דקלבאום, הלוא הן חברותיה לשלישיית "הבנות נחמה", היא כבר השתחררה לחלוטין. האהבה שבה הקיפו אותה ותחושת ההקלה מנטל הסולו התובעני, גרמו לה להישמע אפילו טוב יותר. האווירה הכבדה השתנתה מיידית לקלילה. "תגידי, את משוגעת? איך את כזאת מדהימה"?, פרגנה לה קרולינה, תוך כדי ששלושתן התארגנו על הבמה באופן משעשע, שרק אז התברר כמה היה חסר עד אז.

"איפה המפוחית? איך שמים את זה"? הן שאלו זו את זו, ועדיני בישרה שעוד מעט יוצאים אלבומים חדשים – לבנות נחמה, וגם ליעל דקלבאום, "ומי שעוד לא שמע את התקליט של קרולינה". בשלב ההוא קרולינה קטעה את עדיני: "טוב, בואו נתחיל", והן ביצעו שיר חדש שכתבה דקלבאום, מתוק כמו החיוכים שהעתירו זו על זו כשקולותיהן השתלבו כמו שלישיית פיות. אחר כך ביצעו גם כמה משיריהם הידועים, הבולט שבהם "So Far", ועדיני הרשתה לעצמה כמעט להתפרק מחולשת ההתרגשות.

האנרגיות שהותירה הלהקה, גם כששני שליש שלה כבר עזבו את הבמה, השפיעו על השיר הבא של עדיני, "Like That", שקיבל צליל חזק ורוקנרולי. אחר כך, בשיר "לבד", האווירה התמתנה אל תוך שקט רך שהבליט את יופיו המרגש. ובכלל, היופי שבאלבום אינו מהסוג הקליל והחמוד, אלא מהזן העמוק שיש להעמיק בו כדי לחוות אותו כראוי. גם הלחנים, שחלקם חדגוניים, אינם מקלים על ההאזנה לאלבום.

אך בהופעה חיה כמו אתמול, כשעדיני נחשפה בעדינותה ובעוצמותיה, אפשר היה להתפעל ממנה, למרות שלא חרגה מגבולות הכיסא שלה. בסך הכול, מעבר לאישיותה הסימפתית, עדיני מעוררת הערכה בנכונותה חסרת הפשרות להגיש את אמת היצירה שלה ללא הנחות, פשרות, ריכוכים והקלות.

פורסם ב-ynet ב-12.4.2011

המקום מתמחה בשמחות, ובמקרה או שלא במקרה – מוטיב ידוע אצל אריאל – כמה מהמשתתפים ציינו אתמול תוך כדי ההופעה שמחות פרטיות. זה התחיל במיקה קרני, שאחרי ששרה את "אגדת דשא", סיפרה: "לפני 13 שנים יצא לי לראות את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' והתאהבתי בבחור אחד משם, מיקי שביב (שניגן בס וגיטרות – ת.ל). התקשרתי אליו כי רציתי שיפיק לי תקליט. לא הרבה זמן אחר כך, הוא הפיק לי ילדה. היום זה יום הנישואים שלנו". השניים חגגו בביצוע יפהפה של "שלל שרב" בשני קולות משלימים ויפים. גם דורי בן זאב היה בענייני שמחות. על רקע מנגינת חתונות ואיחולי "מזל טוב לכולם" הוא שר, אחרי ביצוע מופרז בעליזותו של "ארול", את "סוף שבוע בכפר" בליווי האקורדיון של משה לוי, והדליף שללוי יש הערב יום הולדת.

אבל לא רק ביצועים שמחים היו אתמול. שולי רנד, למשל, שר בדרמטיות את "חיית הברזל" ויצר אווירת פחד סיוטית, כמעט אלימה, בהתאם לתיאור אחת מהחיות שבשיר: "מפחידה ואימתנית ותקיפה בתנועותיה". אחר כך עבר לנימה הרהורית, נעזר בכינור של אדם מדר (שריתק כל הערב בנגינה מצוינת בכינור, חליל, חצוצרה ועוד) ובקלידים של עמית הראל (שהשתתף איתו בעיבוד).

והיה רוק'נרול. ארז לב ארי ביצע את "ערב כחול עמוק" בחספוס מנוגד לרכות הרומנטית שבמקור, וברי סחרוף העניק ל"טרמינל" עוצמה סוחפת. נינט הביאה רוק תיאטרלי לשיר "טוק טוק טוק" ושילבה בו את "זרעי קיץ", אבל מד שיאי הרוק בהופעה הבהב בפראות כשאריאל זילבר שר את "הולך בטל". הפרפרומריות הכריזמטית שלו התחדדה בזכות יהודה עדר – המנהל האמנותי של המופע – שליווה אותו בגיטרה ממש כמו בימים של להקתם המשותפת, "תמוז". אחר כך עדר שר לבדו את "לילה שקט עבר על כוחותינו", והקדיש אותו לבנו המתגייס ולחבריו.  כשמוש בן ארי עלה לבמה ושר עם עדר את "סוף עונת התפוזים", התגלו שוב געגועים ל"תמוז" באמצע תשרי. חבר נוסף ב"תמוז", שלא הצטרף אליהם, היה שלום חנוך, שאיבד קצת את הריכוז ב"שיר כאב". "המון מילים", הוא התנצל, "מאיר היה מתורגל".

והיו יוצרים שזאת היתה הפעם הראשונה שלהם ב"שרים מאיר אריאל". תמר אייזנמן, אחת מהם, ביצעה את "בצהרי היום" רעננה כמו "משהו קר בלב מדבר" – כדברי השיר, והגיטרה שלה, ישות בפני עצמה, היתה כמו זמרת ליווי עם נוכחות.

זמרת ליווי אמיתית היתה התגלית – הילה רוח, מבית הספר למוזיקה "רימון", שליוותה בקולה את רוב המשתתפים, ושרה לבדה, בעוצמה רבה, את "עברנו את פרעה". חבל שחבורת צעירים, מעריצי אריאל, חסמו בשירתם הנלהבת מדי את שירתה, כפי שעשו בשירים נוספים. משתתפת חדשה נוספת באירוע הזה היתה "קרולינה" ששרה, מתפקעת מגרוב, את "איך לפעמים אני" ביופי קוֹלי שהכיל עדינות ופראות.

כן, הרבה אנרגיות השתוללו אתמול בהופעה. למשל, של ירמי קפלן, שתוך כדי ריקודים וקפיצות חגג את "תקווה" והמשיך לביצוע רגאיי של "לא יכול להוריד ממך את העיניים", תוך כדי שהצביע על מאיה בלזיצמן, שניגנה על הצ'לו וגם ליוותה בקולה את השירים. את השיר הוא דווקא הקדיש לתרצה אריאל, אלמנתו של אריאל, יוזמת ההופעה, וגם זאת שעליה נכתב השיר. הבנים, שחר ואודי אריאל, הכניסו לתוך השירים "לגמרי במקרה (פלוגה בקו)" ו"צדק צדק תרדוף" גם שירים דתיים כמו "והאר עיניננו", "הושיע את עמך" ו"אם ננעלו". "זה לא ממש קשור למאיר אריאל", מחא הקהל, ויואב קוטנר המנחה ועורך הערב חייך: "טוב, זאת פרוטקציה. אלה הילדים שלו".

הם חזרו בסיום המופע והצטרפו לאהוד בנאי. אחרי שריגש לבדו ב"שיר מים רבים" וב"שיר תת מודע זמני", הוא סיים איתם את המופע ב"בלוז כנעני" – השיר שכתב לזכר מאיר אריאל. בתום יותר משלוש שעות השתלטה על הלילה קרירות נעימה, מבשרת סתיו ומציפה געגועים. איך שרו בנאי והבנים? "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".

פורסם ב-ynet ב- 20.09.10

זו היתה הפעם הראשונה ששירי "אורות" בוצעו על הבמה. ההתחלה דווקא היתה שקטה. בלי הקדמות טל התיישב על כיסא עם גיטרה אקוסטית ועם "שיר הלל". בשיר הבא, "פסטיבל" הוא עדיין נצמד לגיטרה, אבל אז נפטר ממנה ומהכיסא והתחיל לרקד בשיר "אם בלשונות" מתוך "הברית החדשה" (האיגרת הראשונה אל הקורינתים).  "ועתה שלוש אלה תעמודנה", הוא שר, "האמונה, התקווה והאהבה, והגדולה בהן היא האהבה" – את המילה "אהבה" הוא הדגיש, זעק וייבב.

וכך טל המשיך לשיר רצף להיטים במהירות משתנה, אבל תמיד בכנות ובעוצמה, תוך כדי שהוא מותח את קצוות השירים. הנגנים, במקצוענותם ובשמחתם, הרתיחו עבורו את טמפרטורות המוזיקה – יוני אמבר בגיטרות, איל ניסנבוים בתופים, עופר אשד בבס ואלון רדעי בקלידים ובתכנותים ולעיתים תגבורת קלרינט פראית של הראל שלח. בשלב מוקדם יחסית עלתה לבמה האורחת הראשונה – קרולינה. עם שמלה אדומה ופרח ענק בין תלתליה היא הטעינה את החלל בחשמל כשפצחה בשיר שלה "אף אחד לא בא לי", ומיד התגלתה כמקבילה האנרגטית של טל. טל, מדי פעם, הצטרף אליה לקול שני, והפך את השיר לדואט מרגש. תוך כדי שהם מחובקים ושרים, יצא מהם גם דיאלוג מחויך, אבל אותנטי: "הו קרולינה", "הו אברהם". "אתה מהמם". "תודה רבה נשמה. גם את".

מרגע לרגע גדלה קבוצת הרוקדים שאיישה את מרגלות הבמה. קרולינה וטל המשיכו עם השיר שלה  "Happiness", ובסיומו היא ירדה מהבמה, אך החשמל רק התחזק, כשטל תפס גיטרה חשמלית והעביר הילוך לכיוון רוקיסטי בשיר "אבא". הכיוון הזה נמשך עד שנעצר כשטל חזר לגיטרה האקוסטית והתחיל לשיר ברוך "אם החיים הם חידה לא מפורשת, והסודות זורמים בהם כמו נחלים". מיטיבי הזמר כבר זיהו שזוהי פתיחת השיר "ים הרחמים" של קובי אפללו. לא היה צריך לחכות הרבה. המקור – אפללו – זינק לבמה, חיבק את טל והשלים איתו את השיר, שהשתדרג בקול השני הגבוה של טל. הקהל הצטרף לפזמון, שבמפתיע קיבל משמעות ממשית עם המילים "תאמר תודה ותהפוך פתאום למים".

כן, היה חם בשוני והאנשים הפכו לשלוליות זיעה אנושיות. כתם זיעה התפשט על חולצתו של טל ומשיר לשיר גדל היקפו עד שכיסה את כל החולצה. טל ואפללו שרו את "שיר געגועים" של אפללו, שקיבל עיבוד מלא עוצמה אלקטרונית. אפללו, הסגור יותר, נפתח ועבר עם טל למעין ריקוד יווני וניכר היה שכיף להם ביחד.

חגיגת הכיף נמשכה גם ב"אדם צובר זיכרונות" האהוב, במקור בביצוע דורית ראובני, שטל חידש אותו בפרויקט "עבודה עברית". הקהל התלהב מהשיר עצמו, וגם מהשינוי הקל שטל ערך למילים כששר בערגה "ויש לפעמים שאדם – מוצא את עצמו באמפי שוני". כעבור שיר או שניים עלה לבמה מוש בן ארי עם גיטרה ושר את "מסע ומתן" וטל ליווה אותו בקולות הגבוהים. השילוב של שניהם שימח את הקהל, שבשלב ההוא כבר רקד בכל מקום אפשרי. בן ארי התרגש: "כבר יותר מ-17 שנה שנינו מכירים – למרות שאנחנו בני 20", הוא הוסיף בחיוך, "ויש רגעים שיישארו גם אחרי 50 שנה, וזה אחד מהם". "ללא ספק", אישר טל, שניווט בקלילות, תוך כדי השירה שלהם,  מַשבר מיקרופון אל עבר סופו הטוב.

אחר כך טל, נטול אורחים, שר את "אורות" והקהל שר איתו בדבקות, כמו הימנון. "סימן שהכל טוב" – היה שם השיר הבא, וגם תיאור של המצב. "טוב, נראה לי שהכל טוב, לא"? הוא שאל, "או לפחות הכל לטובה". זה כבר היה אחרי שעתיים, בהדרנים, וטל ביצע את "מתרחקים מתקרבים". אחר כך עבר לשירים של להקתו לשעבר, "שוטי הנבואה", כמו "קול גלגל" והקהל שר איתו כמו תפילה. "טוב, מי אני שאעצור אתכם", הוא אמר באהבה, העלה את השיר לגבהים בלתי אפשריים והשתובב איתם. לרגע היה נראה שהוא מסיים ב"אם את הולכת" הרומנטי והשקט, אבל אז הפגיז ב"הילדים קופצים", והקהל קפץ איתו, ורקד והרים ידיים גבוה לשמיים כמו בשיר.  ההופעה הסתיימה ב"בסוף יוצאים מחוזקים לעולם" – ממש כמו שיצא ממנה הקהל.

פורסם ב-ynet ב-22.08.10

השיר הראשון, "Lovers", מציג אותן כמו כרטיס ביקור. הוא נפתח ומסתיים באה-קפלה מרשימה החושפת את קולותיהן העירומים מלאים כישרון, יופי, עדינות וחוזק משולבים. השירים הבאים מעבים את מה שהסתמן בתצוגת התכלית. הטבעיות שלהן מתבטאת גם באופן הקליל שבו הן עוברות מעברית לאנגלית ולהיפך, לעיתים באותו שיר. בעיקר זה בולט בשיר שגם שמו מורכב משתי השפות, So Far"  להיות". המעברים והתערובות האלה אינם מלאכותיים או מאולצים, אלא מתקיימים באופן משכנע מימין לשמאל ומשמאל לימין. המילים ששלושתן שרות משמשות עבורן גם כצלילים, הברות קוֹליות שבוקעות מכלי הנגינה הנגיש מכל – הגרון, וגם כמוליכות משמעות. בשיר "יה" הן ממש חוקרות את הקשרים האלה בין צורה, תוכן, זהות, אמונה ופרדוקסים. "מתוך ים אני היא יה", הן שרות. "מי היא יה?… "Believing my doubts"…

ולמרות השימוש המעניין ש"הבנות נחמה" עושות במילים, הטקסטים שלהן פשוטים, ולרוב גם פשטניים במסרים החיוביים שהן מעבירות, למשל: "יש בי אהבה בלי די" או "לא נזלזל בכוחה של חמלה", עם השלמה וקבלה שמתבטאות ב"זה מה שיש". מצד שני, לצד העליזות, האופטימיות ושמחת החיים המתוקה פועמים גם נואשות, עצב וכמיהות. המציאות שלהן אמיתית והיא מושרת כמו שהיא, ללא טשטוש. המודעות העצמית מביאה גם הומור עצמי, למשל בשיר "Flowers", שבו הפרחים שוכנים בכל מקום – בראש, בשיער וגם במכנסיים ובתחתונים. השיר הזה מושר, ובעצם משוחק, בהגזמה מכוונת, מצחיקה ושובבה, המבליטה צדדים קומיים שמוסיפים גוונים לשירתן המגוונת במילא.

והן שרות היטב. דנה עדיני (שהתפרסמה בדואט "רבות הדרכים" עם דניאל סלומון ומשתתפת בפרויקט "מטרופולין), (אם. סי) קרולינה (מההרכב "פאנסט" ומהלהיט "לא ציפיתי") ויעל דקלבאום (שהיתה זמרת ליווי של שלמה ארצי והקליטה איתו את השיר "לא יודע מה עובר לך בראש")  – שותפות שוות ערך באלבום לא רק בקולותיהן אשר משתלבים זה עם זה במרהיבות נעימה, אלא גם בנגינה ובכתיבת המילים והמנגינות. התוצאה היא שירים שכמעט כולם מוצלחים. במקרים המעטים שאופן השירה הצבעוני שלהן מאיים להשתלט מרוב גודש, קולותיהן היפים מצילים את השיר, אבל רוב הזמן הן מאוזנות בשירתן – חרישית או בולטת, בהתאם לרוח השיר.

העיבודים שהן חיברו לשירים ביחד עם יונתן לוי (מלהקת "איזבו") שהפיק אותן מוזיקלית (את עיבודי הקולות הן יצרו בעצמן) הם עדינים ומעניקים את תשומת הלב לקולן, שהוא כלי הנגינה העיקרי באלבום הזה. תשומת לב ניתנת גם לצד הוויזואלי, ובחוברת המילים שלושתן מצוירות (על ידי מרינה מלמוד) במסע צבעוני מרהיב שמשתרע על פני אזורים גיאוגרפים מגוונים, בתנועה, במנוחה, ואף בריחוף, ובחלקים מוארים וחשוכים של היממה.

השיר האחרון באלבום, "אין זה משנה", ידוע גם כ"קריאת שמע שעל המיטה". זוהי תפילה הנאמרת רגע לפני השינה, כשמקיפים את המיטה במלאכים שמעליהם ניצב אלוהים – "מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל". אל הפסוקים המרגיעים האלה הוסיפה קרולינה (שהלחינה) תפילה אישית פרטית: "אין זה משנה, כל עוד עצמינו נאהב".

האהבה של הבנות נחמה שופעת ומשפיעה, והן בהחלט מקיימות את ההבטחה הגלומה בשמן – לעודד ולנחם.

"הבנות נחמה", "לייבלה"

8.8.07, ynet