גם הטקסטים הרהוטים של יהלי סובול מִתפקדים במסדר הנוכחות הזה. כרגיל, הם מדיפים אמירות ציוריות חכמות כמו בשיר הנושא: "לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים אני מתחתם. אבל בכל מקרה, אני אוהב את הים". והם מתפתחים לשיאים כתיבתיים כמו: "שנינו יחד על ספת מעצבים / שישים דקות והברברים באים / לא יודע איך נגמר המשחק / מוקף בבר בשואבי אבק" ("מישהו אחר").

כמו בשם השיר הרביעי, "הכל במקום", גם אצל "מוניקה" הכל מונח במקומו – חמימות הגיטרות לצד המתכתיות האלקטרונית הקרירה. אבל אז מתברר שבעצם, הכותרת "הכל במקום" היא אירונית. אומנם מהלך החיים נראה תקין ו"הכסף פועם פנימה, החוצה / כמו הדם אל הלב, כמו הזמן אל היום", אבל הנורמטיביות היעילה מהבהבת מצוקה ומתוך ההשלמה מבעבעים הקולות "אל תיתן לחיים לעבור לידך" וסובול נשמע נואש וזועם. ולא רק בשיר הזה. סובול מרשה לעצמו לאורך האלבום להחצין צעקות, אם כי הפראיות שלהן פחות משוחררת ויותר מסוגננת.

מערכות היחסים המונצחות בשירים עברו את שלבי הספק, ולכאורה הן יכולות ליהנות מפירות היציבות. אבל כבר בשיר הפתיחה "גשר" משהו נתקע ומתערער: "אין אחד שלא נפצע, אבל לפעמים אין חור יציאה / איך שלא תסובב את זה, קשה להבין מה קרה". הערעור הולך ומתחדד בשירים כמו "השמלה ממדריד" – "הרבה הרבה זמן שהקרח לא נמס כאן". ויש גם לוזריות כבדה כמו בשיר "ילד מפתח" (שכתב פיטר רוט) עם התלישות והתנודתיות במובן הפיזיקלי ("ילד מפתח אובד בחלל. פעם חלקיק, פעם הוא גל"). שיא אסוני מתגלה בשיר "רמקולים" של שחר אבן צור, שבו מתבררים ממדי המצוקה הקלסטרופובית: "אני חי בתוך רמקולים. צועק הצילו, לא שומעים אותי".

ולמרות הצטברותם של החתכים בנפש, הם נבלעים בתוך המוזיקה הדשנה ורק בשיר היפהפה "הסתברות", הם מרגשים באמת. המושגות של האהבה נראית בו כה מופרכת, ובמילים של סובול: "מבחינת ההסתברות, זה בדיוק כמו שתיפול עכשיו באמצע הרחוב אבן מכוכב שמת מזמן". ללא הרף נשאלת השאלה: "איך אפשר בכלל לקוות? איך אפשר בכלל?".

"זה נעים להרגיש בלי בלמים", שר סובול, והאלבום כולו נשמע נעים, אבל השאלה המתבקשת אצל "מוניקה סקס" היא לאיזה "נעים" הם שואפים – האם לזה המענג או להיותם נעים במובן התזוזה? ובכלל, האם שלטון הבנאליה שמונצח ב"להפסיד לניו יורק" – "הקלישאות בסוף תמיד מנצחות. עומדות בדלת, מחייכות" – מקובל עליהם?

כך או כך, המילים הנואשות של האלבום "מנגינה", שמנסות לחורר את החומה המוזיקלית השלמה שלהם, יוצרות סדקים דקים בלבד שאין בהם לערער. כל אחד מהשירים הולם את תחנות המיינסטרים, אבל לא הולם בהן. המצוקה נשארת בפנים ולא פורצת החוצה. את המנגינה הזאת אי אפשר להסעיר.

פורסם ב-ynet ב-6.2.11   

הנימה המשפחתית הזו שרתה על כל המופע, שהיה מכובד אבל לא מכופתר. זה התחיל באופן שבו האמנים סיפרו בחופשיות על החיבור שלהם לשירים ששרו והמשיך בנוכחותה החיננית של עמנואלה עמיחי, בתו של המשורר, שסיפרה על אביה, הקריאה שירים שלא פורסמו מעזבונו והופיעה עם קטעים מההרכב שלה, שכולל גם את נתן סלור ואת גומא שריג. "אנשים חושבים שגדלתי על מילים ומטאפורות", היא אמרה, "אבל האמת היא שגדלתי על שניצל ופירה". היא סיפרה מנקודת מבטה על האופן בו עמיחי כתב כל הזמן – "לא היתה יראת קודש סביב הכתיבה שלו. השירה היתה טבעית בשבילו".

וכך גם היתה השירה של המשתתפים בהופעה, ששרו באינטימיות קרובה, בעיקר כשהטונים היו במילא שקטים ורכים, כמו בשיר הנושא של הערב, "לילה אחד של אהבה" של שפי ישי, ששר את המילים האלה בלחן היפה שהתאים להן ובליווי פסנתר שהדגיש אותן.

החן הפשוט הזה ליווה את המופע גם כאשר האווירה היתה דרמטית יותר, למשל כשקרני פוסטל שרה בליווי הצ'לו שלה והפסנתר והקולות של תום דרום את השיר "בטרם" שהתחיל שקט והפך לעַז. גם יהוא ירון ודניאלה ספקטור שרו – היא בגיטרה קלאסית והוא בגיטרה חשמלית – את "מות אבי" (לחן: שלמה גרוניך) במנעד שבין עדינות לתיאטרליות. ואפילו כשירון עבר לרוק באווירה סיוטית ב"שיר ליל שבת" בלחן של סשה ארגוב (הפחות מוכר מהלחן הידוע של משה וילנסקי, שיעל קראוס שרה קודם לכן), עדיין גברו המילים המנחמות: "מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר".

למקום אחר לקחה קראוס את "באהבתנו" (בלחן של יהודית רביץ), כאשר ביצעה אותו בעיבוד בוסה נובה מרענן. ישראל גוריון דווקא לא שינה דבר מהנוסח המוכר של "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ("שערך הארוך נערה, שערך הקצר") בלחן של מוני אמריליו. הוא ליווה את עצמו בגיטרה וזכה גם לליווי מהקהל, שהתרפק על השיר האהוב. זה היה יפה ונוסטלגי (בטעם הדודאים) ואפשר היה בקלות להפוך את המופע כולו לערב להיטים שכזה, אבל הבחירה המוצדקת היתה הפעם לחדד את צבעיו של עמיחי דווקא באמצעות גוונים פחות מוכרים.

המשורר עמיחי נכח בקטעי וידיאו מתוך תוכנית טלוויזיה שבה הקריא משיריו וסיפר על עצמו. אבל גם בלי ההמחשה הוויזואלית הזו שיריו החיו אותו בכל רגע במופע. "לא למות עכשיו", בלטו המילים האלה כשמיקה קרני בליווי מיקי שביב שרה את "אלול בעין כרם" בלחן שלה. בסופו של דבר, שירים לא עוצרים את המוות וגם לא מחיים את המתים. אבל הם מקרבים אותם אלינו עד כדי מגע "באהבתנו".

פורסם ב-ynet ב-31.10.10

הם דווקא נשמעו צעירים ורלוונטיים, אמש (חמישי), כשהתאחדו כדי לחגוג 20  שנה לצאת אלבומם "אין לבחור" במופע יחידי במועדון הבארבי בתל אביב. בין וידיאו ארט שחור-לבן עגמומי שהוקרן מאחוריהם לקטעי קישור מצחיקים מוקלטים, הם עוררו התרגשות – לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא קודם כל, בגלל המוזיקה.

ההתחלה דווקא לא היתה חלקה. היו כמה תקלות טכניות קצרות, אבל "פוליאנה" צלחו אותן בקלילות. אליוט (שרון בן עזר) התיישבה עם גיטרה אקוסטית ובלי שום הקדמה ביצעה במתיקות את "Dykes and the holy war" תוך כדי ליווי רהוט של שאר הלהקה – רזי בן עזר אחיה בקלידים, עמי לוי בגיטרה, שבי עוזיאל בבס ושימי בן לולו (כיום בלהקת "פונץ'" ובעבר בלהקת "החשמליות" שבה השתתף גם עמי לוי) בתופים. כל אחד מהם הטעין את כליו בכישרונו.

גם מי שלא היה בקיא ברפרטואר של הלהקה – נהנה, בזכות השירים שאינם רק יפים, אלא גם חכמים, כואבים, משעשעים ומוחים. למשל, "גיבור צבא ההגנה", שבזמנו נאסר לשידור ברדיו. אתמול התברר כי הוא עדיין  אקטואלי, ושגם היום בוודאי לא היו משמיעים אותו בגלל שפתו הבוטה, למרות שביקורתו כלפי המאצ'ואיזם המכוער מתבקשת אפילו יותר. אליוט, בחיוך מריר, עדכנה מעט את השיר כשסיימה אותו במילים "אההה – לא חשוב איך יקראו לרמטכ"ל הבא – אתה פשוט מדהים". בתואר הזה אפשר היה להכתיר גם את הביצוע שלה, שלא איפשר להתאושש ממנו, כי מיד אחריו בוצע שיא נוסף – השיר "בעלטת" שכתב המשורר אמיר גלבוע ואליוט דקלמה אותו על רקע המנגינה:  "אם יראוני אבן ואומר אבן, יאמרו אבן / אם יראוני עץ ואומר עץ, יאמרו עץ / אך אם יראוני דם ואומר דם, יאמרו צבע". המנגינה השתוללה והתוותה תחושת אסון ברורה. הקהל, במקום להתחלחל, התמוגג, ומאוחר יותר אפילו דרש (וקיבל) את השיר כהדרן. זה לא היה הדם היחיד בהופעה. גם בשיר "בכוונה" הוא כיכב: "מי הרעיל את הדם בכדי לטהר את העולם"?

בינתיים, שבי עוזיאל שר באיטיות מונוטונית מכוונת את "And If" ואליוט, בקולה  שעוצמתו לא הסוותה את עדינותו, הקסימה ב"יקירתי" – תרגום-עיבוד של רזי בן עזר ל-"Do Not Forsake Me" הנודע (שכתב נד וושינגטון והלחין דימיטרי טיומקין). "תשמעו, זה לא נורמלי מה שקורה פה", אמרה אליוט. "לא תיארנו ולא שיערנו. אתם פשוט הקהל הכי טוב שהיה לנו אי פעם". ואז היא החזירה אהבה ב"זיוה" – הלהיט שהכי מזוהה איתה, והקהל צעק בהתלהבות את המילים שיופיין הוא דביליותן. כך "הסתיימה" ההופעה, לפני בוא ההדרנים. והם היו מקסימים, בזכות האורחים ששידרגו אותם. על הבמה היו רק אליוט ורזי, כשקרני פוסטל הצטרפה אליהם בצ'לו בשיר הענוג "Escape will always fail" והנשימה אותו במלנכוליה.

"ויש לנו עוד הפתעה", הכריזה אליוט, ורונה קינן עלתה לבמה עם גיטרה. אליוט עברה למפוחית, לא לפני שסיפרה לקהל על בחור בשם ליאו שמגיע לכל ההופעות של פוליאנה, מההופעה הראשונה ועד זו הנוכחית, מצויד במפוחית. ואז הלהקה כולה, כולל פוסטל – עם סולו צ'לו, וקינן – שתרמה פיסה מקולה – שרו גרסה יפהפיה של  "Strange Fruit", שלאט אך בהתמדה צבר תאוצה רוקית אינסטרומנטלית.

ושוב "פוליאנה" ירדו מהבמה, וחזרו כדי לרגש ב"אותה תראה" של להקת החשמליות (מילים: בועז כהן, לחן: עמי לוי). כשהכל הסתיים, כרגיל בהופעות טובות, התערבבו עם המולת הקהל היוצא גם הדהודי נגינה ושירה שנותרו בחלל, כמו התיפוף הפראי-מסוגנן של אליוט על תופי הטם טם בשיר "חלמתי תבל מכוסה אפר" של המשוררת אסתר ראב, דודה-רבה שלה ושל רזי, עם המילים שסיכמו את הרגע: "כי לא פסה האהבה".

פורסם ב-ynet ב-13.8.10

יש לכן הסבר לתופעה הזאת?

"זה פשוט קרה", הן עונות ביחד.

השתיים נפגשו בפעם הראשונה כאשר פוסטל והצ'לו שלה התארחו באלבומה הראשון של בן צור, "צוללת". בהמשך בן צור הזמינה את פוסטל להתארח בהופעה שלה ובאלבומה השני, ובמוצאי שבת הקרובה (16.6) הן יתאחדו שוב לכמה שירים במסגרת הופעה של בן צור בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. לרגל המאורע, התכנסו שתיהן בבית של אפרת כדי לבצע ביחד, במיוחד ל-ynet, את השיר "באתי והלכתי" ולדבר על יצירתן.

"כולנו משקרים"

הנינוחות החיננית של בן צור לא מסגירה את העובדה שבימים אלה היא עסוקה מאוד כיוצרת. בנוסף לחזרות לקראת ההופעה שלה, היא משחקת בהצגה "הברון מינכהאוזן" בתיאטרון "גשר" ובסדרה "פרשת השבוע", שהצילומים של עונתה השנייה מתחילים בקרוב.

את מוצאת קשר בין שני התחומים שלך, מוזיקה ומשחק?

"המוזיקה שלי מושפעת מהעובדה שאני שחקנית, מהעבודה שלי עם במאים ומהאווירה של התיאטרון. בשירים שלי יש תמונה שלמה: מקום, זמן מאוד מסוים ומזג אוויר".

אגב, יש הבדלים בין שני האלבומים שלך?

"האלבום הראשון הוא יותר בריחה לעולמות דמיוניים ומרחפים. בשני יש נחיתה על הקרקע, ראיית מציאות בגובה העיניים".

את משחקת את אהובתו של הברון מינכהאוזן, המפורסם בשקרנותו. מה היחס שלך לשקר?

"אני לא אוהבת שמשקרים, אבל כולנו קצת משקרים לפעמים שקרים קטנים. ולפעמים אנחנו מתבלבלים ומשקרים גם לעצמנו".

את בטוחה שזה באמת מתוך בלבול?

"לא נראה לי שזה בכוונה. אולי ממקום שבו אנחנו לא אומרים לעצמנו עד הסוף את האמת ולא מצליחים לראות את הדברים כמו שהם. לפעמים אנחנו רוצים לחיות לפי משהו שנמצא בראש שלנו כשהמציאות היא אחרת. שקרים שהם בעצם סוג של הדחקות. אבל אני מאוד מחונכת ומתעבת שקרנים. האמת היא שאני לא כל כך מכירה שקרנים, כמו שאני לא מכירה כל כך אנשים רעים".

באמת?

"כן, כי אם מתקרבים לאנשים, אז רואים עוד דברים. ואז לא חושבים על מישהו שהוא רע ושקרן".

תיאטרון זאת אומנות של שקר או אמת?

"בשבילי זאת אמת".

האם יש אמת בקלישאה שקושרת בין יצירה לכאב?

"קשה לי להסביר מה גורם לבנאדם לכתוב ומה גורם לו להיחסם ולא לכתוב. יש ערוץ פתוח למשהו, אבל זה לאו דווקא קשור לכאב. יש תקופות שבהן אתה לא ממש קרוב לעצמך ונראה לי שבמצבים כאלה אי אפשר ליצור. אני מרגישה שאם הייתי לוקחת לעצמי יותר שקט וזמן, אז דברים היו קורים יותר, זה לא קשור לכאב. אולי כן".

קרני: "אפי, תסתכלי סטטיסטית על כל הטקסטים שלך ותגידי לי כמה שירים שמחים יש לך"…

אפרת: "פעם החלטתי שאני חייבת לכתוב איזה שיר קליל אחד, ולא הצלחתי"…

קרני: "את רואה, על זה אני מדברת. אני חושבת שכאב מאוד מפרה. זאת אכן קלישאה, אבל ככה זה. אני בנאדם שמח עם בדיחות וכל זה, ואז אני עומדת על הבמה ו: שיר – בית קברות, כובד מטורף. ואז נגמר השיר ו: 'אה, תיראו מה קרה לי אתמול', הכי בעליזות. זאת מטמורפוזה מטורפת, ואני רואה אותה גם אצל מוזיקאים אחרים. שואלים אותי איך זה יכול להיות שאני שמחה אבל כותבת דברים כבדים וקשים. ככה זה. אצלי הדברים יוצאים רק ממקומות פחות טובים. עם שמחה וששון אף פעם לא הצלחתי, אבל אני מנסה".

אפרת: "אני חושבת שעומק רגשי מזוהה אצלנו עם כאב ועם עצב. אולי אם היו מחנכים אותנו להכיר יותר את השמחה, אבל גם בעומק שלה… חוץ מזה, שמחה היא משהו שבאמת יותר קשה להשיג אותו. יותר קל לנו לסבול. טוב, די. אנחנו לא רוצות לדבר על דברים כאלה. קרני ואני בשמח'ה. אנחנו 'אוף שימחעס'".

ישמח אותך גם להפיק מוזיקלית או לביים?

"אולי, אבל אני עדיין רחוקה מזה. ומי יודע, אולי בכלל אפנה לכיוון אחר".

לאן, למשל?

"להיות בטיול ארוך–ארוך–ארוך. נראה לי מדהים נניח בגיל 64 לנסוע בעולם, אבל אז לחזור ולעשות את הפרויקט שלי. זה הכי מהמם, לא"?

קרני: "הכי מהמם".

אפרת: "לכתוב איזה שיר".

קרני: "ועוד שיר ועוד שיר ועוד שיר".

פורסם ב-ynet  14.06.07