"היופי נתקע כמו סכין בלב", כתבה המשוררת זלדה, וזוהי התחושה מ"אי במערבולת, שרות זלדה" – אלבום המוקדש לשיריה, בלחנים חדשים, מפי זמרות-יוצרות. אלבום שכולו "קול אישה", היוצא בתזמון מושלם. על רקע הדרת זמרות מהופעות, כולל הסערה האחרונה – מופע ההתרמה למפעלות הרב פירר, כשסיכומי העשור בזמר העברי עדיין מהדהדים חיסרון זמרות מהם.

גם בלי ההקשר העדכני זהו אלבום בוער, ולא רק מפני שזלדה היא "משוררת אש" שהבעירה היא מוטיב חשוב ביצירתה. הזמרות ביצירה הזו, בהפקתה המרשימה של תום דרום, משלבות את הרליגיוזיות האינטימית עם אנרגיות המחאה שבוקעות מזלדה, ומעבירות את מיזוג הקצוות הללו כשופר-צינור.

כך למשל, "ואיקץ" שמירה עווד הלחינה ושרה בסערה (וממנו לקוח ציטוט היופי בפתיח), לעומת "כאשר חי המלך" בהלחנת שרון רוטר ששרה אותו בעדינות מופנמת. או "אני ציפור מתה" בהלחנת יסמין לוי ששרה בבלקניות הצוענית האקספרסיבית שלה, לעומת "בנחל אכזב" החרישי ששרות יהודית רביץ ותמר אייזנמן שהלחינה, והחצוצרה של ספי ציזלינג מתקשרת בה עם החצוצרה הכתובה – "בנחל אכזב החשק היחף מריע לשרב בחצוצרה של פז". ובכלל, החצוצרה של ציזלינג והחליל של סלעית להב מפיחים באלבום את האש ומזרימים דרכה ערוצי אוויר לשאיפת המוזיקה והמילים. איתם – נגנים עילויים נוספים, שמשמעותיים ליצירה בתרומתם (ניר מנצור בתופים, שני איתמרים – דוארי בכלי הקשה וציגלר בבס וגיטרות, שחם אוחנה בבס וקונטרבס, רון בונקר בגיטרות ובנג'ו, דניאל אנגליסטר בגיטרות, מאיה בלזיצמן בצ'לו, אבנר קלמר בכינור ועוד).

גם הקטעים החלשים יותר באלבום מעוררים פרשנות – "עם סבי" (לחן: ענת מלמוד) האינטימי, שנרקיס שרה אותו בסערה אוריינטלית מלאכותית; או "פנאי" – הכה שונה אצל דאנה איבגי (לחן: יקיר הלל) מזה המזוהה עם חוה אלברשטיין בהלחנת חיים ברקני, ועדיין מיטיב לשקף את השלווה בשיר.

כשמקשיבים לאלבום מתאהבים (או מחדשים אהבה) בזלדה שכתבה בשיר "שני יסודות" – שאסתר רדא סופחת וסוחפת בצבעי רגאיי – "איך אפשר לעבור את החיים הנוראים האלה בלי שמץ של טירוף, בלי שמץ של רוחניות, בלי שמץ של דמיון, בלי שמץ של חירות". ודווקא יש באלבום הזה המון חירות, בגרוב וגם בחופש לחתוך לעיתים את המילים ולהרכיבן מחדש בשונה מהמקור. בכל מקרה, מומלץ לא להסתפק בשירים המושרים אלא להתעמק במקור. לאלבום מצורף ספר מושקע – סיבה בפני עצמה לרכוש אותו בזכות קטעים מראיונות עם זלדה, ביקורות על ספריה, פרשנויות מעמיקות, ובעיקר השירים עצמם.

עדיין קשה לדעת האם הם יוזרמו מהאלבום היישר לקאנון הישראלי, ובכך יונגשו לתצרוכת עצמית-פרטית, וגם לצרכים ציבוריים-טקסיים. שהרי הלחנת שירי משוררים, עלולה (בעיקר מטעמי יראת כבוד של המלחין) להפוך אותם ל"שירי מוזיאון" – יפים ומוערכים, אך לא שימושיים ביומיום. אבל לפחות שיר אחד עשוי להצטרף למיינסטרים מבלי לטשטש את איכותו – "הדליקו נר" שהלחינה אהובה עוזרי ושרה אילנה אליה בליריות אקטואלית מאירת עוולות חברתיות.

כי כזו הייתה זלדה, נפש פרטית שניסחה בשפתה חיים אישיים משולבים בזהויותיה היהודית, הישראלית, הנשית והדתית, החופשית להתפעל ולפקפק, וגם לאבד כיוון, כפי שכתבה ב"צל ההר הלבן" ששרה מיקה הרי (והלחינה עם ערן ויץ): "ולא ידעתי עוד מה שם התחנה שהגיעו אליה חיי". ודווקא מחוסר האוריינטציה המכמיר הזה, הקול הנשי שבאלבום מנווט בביטחון אל הילת התודעה.

פורסם בגלובס ב-08.11.2019

בלילה שבו נטע ברזילי הלמה בעוצמה בתופי השמחה הישראלית, גם באמפי שוני זינקו מדדי רגש גבוהים. ואילו היה בנמצא מכשיר לניטור תשוקה, תנופות גיטרה וחשמל מוזיקלי – הוא היה מוקפץ לקצה העליון, ומעבר לו, כשמיכה שטרית חגג על הבמה עשרים שנה לאלבום הסולו הראשון שלו, "מסמרים ונוצות". וההישג הועצם כשניכר היה ששטרית ביחד עם ברי סחרוף ויזהר אשדות – המיילדים של האלבום – ניגנו ושרו בהתלהבות זהה לזו שפרצה מהם לפני שני עשורים.

בלי גימיקים, במקצוענות עניינית, אבל בשמחה של רעות ותיקה, הם שרו וניגנו את שירי האלבום, לפי הסדר. "מילים מילים מילים. הרבה הרבה הרבה, אבל לא בעניין, לא בעניין שלנו", קיפצו בחלל המילים של "אינתי עומרי", אבל הם היו בעניין ועוד איך. כי "מסמרים ונוצות" לא איבד מטריותו, ופרספקטיבת הזמן חידדה היטב את הדיוק שבתיאורים-תיעודיים של שטרית את המצב: אישי, חברתי, פוליטי, בינאישי, רומנטי-פוצע, קורס, אבל מלא בחיות. וזה היה הפרדוקס המקסים שבהופעה – הפער בין השמחה, התרוממות הרוח כתוצאה מהמפגש המחודש עם השירים היפים לבין התוכן, שכנותו העצימה את מכאוביו.

שטרית עם גיטרה אקוסטית, מוקף באשדות ובסחרוף עם הגיטרות החשמליות שלהם ואהבתם. לעיתים הוא התפשט מהגיטרה וסילסל בידיו מבלי לנגן, מרוכז בהעברת השיר בשלום ממנו אל הקהל, שהוקיר תודה והתרגש מהאנרגיות של המוזיקה והמילים. "באביב, בחולצה לבנה, כמו מלך", שר שטרית עם הצ'לו היפהפה של יועד ניר, והוא באמת היה מלך, אם כי בחולצה שחורה, והשירים זרמו, מנווטים בידי הלהקה – רע מוכיח מפיק המופע בראשה, וכמוהו זהרו שאר אותוריטות המוזיקה: ז׳אן פול זימבריס בתופים, גיל סמטנה בבס, רון בונקר בגיטרה ואלדד ציטרין בקלידים. וכשתמו שירי מסמרים ונוצות התייצבו שירים מ"החברים של נטאשה", "קו הזינוק" (שגם הושר) של שטרית – ושירים של סחרוף ואשדות שנוצרו במהלך העבודה על האלבום (כמו "עיר של קיץ" ו"מונסון"). איך אמר שטרית לפני "שיר מאסף", החותם את "מסמרים ונוצות"? "השיר הזה מאסף כמה נקודות קטנות בחיים. כל נקודה מחזירה עולם שלם להרבה זמן". וכך היה.

לצד העבר פעם ההווה בדמות הסופר-גרופ החדש של שטרית, "מוסטאנג", שגם בו חברים מוכיח ובונקר, וגם פטריק סבג, אדם שפלן והמשורר רועי חסן. בהתלהבות הם שרו את השיר "המחר" שכתב חסן: "עוד לא התחיל וכבר נגמר. היה היה, אתה יודע", על רקע וידיאו ארט נפלא עם אורבניות וטבע בתחלופות אפילפטיות.

באוויר הקר, הצלול, המפכח שבין בנימינה לזיכרון יעקב, כשהושר "זמן קסם" של אשדות וסחרוף, אכן נוצר והתחדש זמן של קסם. "בוא תיגע בנצח" – זו הייתה הזמנה שהתממשה.

התפרסם בגלובס ב-20.05.2018

יש משהו מפתיע באלבום "עתיד" של גבריאל בלחסן – האופטימיות. התכנים אומנם קשים, וכמו באלבומיו הקודמים "רכבות", "השנים היפות של גבריאל" ו"בשדות", וגם ביצירה של להקת "אלג'יר", בלחסן עדיין ממשיך לתאר את האופן שבו מחלת המאניה-דיפרסיה משתרגת בחייו, אבל למרות שהוא מפרט בחדותו הפוצעת את מהלכי הדיכאון, זה אינו בהכרח אלבום מדכא. בלחסן נשמע תאב חיים בשירתו. "אתה לא קיים", הוא זועק בשיר "סליחה" (שנמשך יותר משמונה דקות), אבל בלחסן דווקא נוכח והכריזמה שלו מתחזקת מאלבום לאלבום. כוחו מתגלה בעוצמת ההגשה שלו, בתיאורו המשכנע את חולשתו ויותר מהכל – בכישרונו לעורר אמפתיה עד כדי כמיהה לחבקו.

באלבום הארוך יחסית (66 דקות) בלחסן מאפיין את גוני האפלה כשהוא עורך ספירת מלאי של פרטים טריוויאליים מהיומיום: 7 בתים, 3 בתי חולים, 15 אשפוזים, 20 כלבים, 2 תאונות, 6 צלקות, 11 אחים, 2 הורים, 5 חדרים, 32 שנה של חיים. בשיר "השטן" הוא מפרט את חטאיו בנוסח התפילה של הימים הנוראים "אשמנו בגדנו" ("בזיתי, גנבתי, גזלתי… עמדתי אדיש מול אישה שאהבה אותי וגירשתי אותה… ביזיתי את עצמי מול המון כשאני שטוף מאניה"), וגם מוטיבים אוניברסליים יותר, שכבר הופיעו אצלו באלבומים הקודמים, כמו: טומאה-טהרה, קודש-חול, האנשים כקופים, ומקיימי פולחני הדתות, שאותם הוא מתאר בתיעוב מהול בקנאה בשיר "רק לעוד כמה שעות".

ולמרות ריבוי הפרטים המדכדכים, האלבום אינו מעמיס על המאזין, בזכות מגנט אישיותו של בלחסן. הוא אינו מנסה לייפות או להתחנחן – כבר בשיר הראשון הוא מקלל, אבל הנואשות שלו אינה נואשת. העיבודים לשירים לעיתים עליזים ולחניו, חלקם יפהפיים, הופכים גם הם את האלבום למרגש. לכך תורמים גם נגניו של בלחסן (כולל אותו בגיטרה), שיוצרים צליל סמיך ועשיר, למרות המינימליסטיות שמורכבת מרוק בסיסי של גיטרות (רון בונקר) באס (אריאל שרבקובסקי) תופים (אוהד בולוטין). ארבעתם נצרפו כלהקה מצוינת במהלך הופעותיהם ושותפים בהפקה המוזיקלית ובעיבודים של השירים. נגינתם – כליווי לשירה וכיצירה אינסטרומנטלית, ממש מסחררת והופכת את "עתיד" לאחד מאלבומי הרוק הישראלי הכי טובים בשנים האחרונות. האזנה לאלבום, במיוחד אחרי שצולחים את השיר האחרון, "כדורי הרגעה בדבש" בן 17 (כן, שבע-עשרה) הדקות, מסתיימת בחוסר נשימה, אך גם בסיפוק שלאחר חוויה משמעותית. השיר הזה סיים גם את האלבום "השנים היפות של גבריאל". הפעם הוא מתוגבר במילים נוספות ובשירה חזקה יותר בפראותה ובצעקתה.

האם בלחסן ממחזר את עצמו בשיריו? בינתיים הוא כמו הורה לכמה ילדים, שנושאים את חותמו, אבל כל אחד מהם ייחודי. בכל מקרה, הוא נמצא כעת בציון דרך מסקרן. האלבום הזה מחזק את התחושה שיצירתו כבר אינה רק אמנות, אלא גם שליחות. האם יהפוך לקולם של חולי המאניה-דיפרסיה? (הוא הרי מתאר את שתיהן: מאניה – "הייתי עליון, הייתי עליון, הייתי אלוהים", ודיפרסיה – "שממת עולם, דממה של סוף").

ואולי בלחסן יפתיע בכיוונים אחרים ויחשוף את צדדיו הנוספים? יש בו, למשל, הומור – בינתיים מרומז ("וכולם יגדלו וייגדלו שפמים" בשיר "עתיד" או: "ואני לא מתחרט על כלום חוץ מעל 99 נקודה פסיק תשע מהכל" בשיר "השטן"). כישרונותיו, שאחד מהם הוא בחירתו באמנים גדולים שיניעו איתו את המוזיקה שלו והתמדתו העיקשת להשלים שוב ושוב את המשימה המפרכת של יצירת אלבום – מסמנים שהעתיד שאחרי "עתיד" עשוי להיות יצירתי לא פחות.

פורסם ב-ynet ב-8.4.2010