בשנות ה-90 התקיים בעיתון "העיר" המנוח טורניר סוער. התחרות התיימרה להכריע אחת ולתמיד מהו "סולו הגיטרה הישראלי הטוב ביותר". לשלב הגמר הגיעו שתיים: הגיטרה החשמלית ב"שיר סתיו" של אריק לביא ("כל הנחלים הולכים לים") והגיטרה האקוסטית ב"העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים. בשניהם הגיטריסט היה יצחק קלפטר. אחרי התלבטות סוערת של השופטים, שחלקם גיטריסטים וירטואוזים בפני עצמם, הוכרז לבסוף המנצח בדו-קרב: הסולו החשמלי של "שיר סתיו". וכך, קלפטר בעצם ניצח את עצמו.

גם הופעת המחווה לקלפטר, "דמיון חופשי", שהתקיימה בהיכל התרבות בת"א בצהרי שישי טרום שבועות (7.6.19), הייתה הופעת ניצחון. המנצחים היו הנוכחים כולם, על הבמה ולמרגלותיה – קהל מגוון ורב-גילאי. כמו שהיטיב להגדיר דיוויד ברוזה, דקות לפני שזעק בהתלהבות באמצע "שיר אהבה בדואי": "לא זכורות לי הופעות שבהן האמנים נהנים כמו הקהל".

הצלחת המופע התבססה על שילוב הרמוני בין זמרים נודעים כמו ברי סחרוף, דני סנדרסון ("מורי ורבי", כינה אותו קלפטר) וברוזה לפחות מוכרים כמו: שרון קרלן, שפתחה את ההופעה בנעימה "דה בה דה" (אות הפתיחה לתוכנית "4 אחר הצהריים" בגל"צ), ולאורך ההופעה, בכל שיר ששרה, השהתה את המילים בכבוד ובהתכוונות.

די בהתחלה הוגש תפריט טעימות מהמוזיקה של קלפטר, על-ידי גיא מזיג שניהל מוזיקלית ורועי בר נתן. "קפסולה קלפטרית", הם כינו את מחרוזת השירים, שהתאחדו לשיר אחד ארוך שעשוי מרבים משיריו ולחניו, עם חיתוכים והרכבות משעשעים, כמו: "שוברת לבבות קטנה, אני שביר מתפורר בקלות, אבל מחזיק מעמד". וגם: "אני אוהב את גלית בעיקר עם צמות, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".

ההופעה הדגישה את גדולתו של קלפטר כגיטריסט, במחוות של גיטריסטים אגדיים כחיים רומנו ושלמה מזרחי – שהופיע לצד ברי סחרוף (שהנציח אותו בשירו "כמה יוסי" – "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן") וגם לצד שלומי נוסף, ברכה, גיטריסט ענק אף הוא. עוד גיטריסטית מצוינת: תמר אייזנמן, שרה את "רק אתמול" וחידדה בנימה מחוספסת את השעבוד מרצון למען האהבה. רצף סולואים מפורסמים של קלפטר (כולל השניים מהפתיח) שבוצע בחגיגיות על הבמה, קיבע באופן סופי את עליונות קלפטר הגיטריסט.

השמירה על העיבודים הישנים והמפורסמים של השירים יצרה הופעה כייפית בעליל. לכאורה, מה הטעם במופע גרסאות כיסוי הדומות למקור? הרי העניין הוא לחדש. אבל הקסם בהופעה התחולל במפגש בין העיבודים המוכרים לקולות אחרים ושונים בתכלית. לעיתים נדירות, היו בכל זאת עיבודים מעט שונים, למשל, ב"בלילה" היפה, שקלפטר ביצע עם יעל לוי בפסטיבל הזמר 1980, ודודו טסה שר בגוון אפלולי וסילסל בקולו במקום החצוצרות שבמקור; ובעיקר: "תעשי רק מה שאת אוהבת", כשגל דה פז בקולה השחור, כזמרת נשמה כנסייתית, הוסיפה לו אנרגיות אסרטיביות, מתודלקות בגיטרה של שמוליק בודגוב – עוד גיטריסט-על.

קלפטר עצמו הצטרף לשירים ספורים. בקולו הנוכחי – צרוד ומרוסק – הוא העניק לשיריו ממד חדש, פגיע וכמעט מיתי, במיוחד כשאצבעותיו הטביעו עצמן על הגיטרה. הוא לא רק ריגש, אלא גם הצחיק, כשסיפר למשל שאריק איינשטיין ביקש ממנו – משוחרר טרי מהצבא – לכתוב לו שירים ולנגן איתו. "אני לא יודע לכתוב ולא יודע לנגן", הגיב, ואיינשטיין ענה: 'אז תנגן רע!'. "אז זה הרע שאני מנגן", הוא חתם. "אני רוצה אותך, אתה יקר לי", שרה איתו קרלן בדואט "עד עולם אחכה", והקהל הסכים איתה.

וגם הסכים שהביצוע של סחרוף, ביחד עם טסה, ל"שביר" של איינשטיין, היה מופתי. סחרוף לא נשמע שביר, אלא דווקא עוצמתי, וכששלמה מזרחי הצטרף אליו בעוד שיר איינשטייני בלחן קלפטרי – "יושב על הגדר", הגיטרות של שתיהן התנפצו בצליליהן על הבמה ומעבר לה. אחר כך הצטרף לסחרוף שלומי ברכה ל"דמיון חופשי", ושני אלופי הגיטרה הללו רכבו על הגיטרות כמו קאובואים על סוסיהם, "גולשים עם הרוח מעבר להרים".

קלפטר, שהגיח גם לשיר את "צליל מכוון", התרגש מאהבת הקהל. "נשיקות לכולם", הכריז, "מה אתם עושים היום בערב?". אחר כך שר את "נפגשנו", שהוא חתום בו גם על המילים, ותוך כדי ש"הלחן מסתלסל עם המילים, השורות הופכות לשירים" – ההופעה המשיכה בדרכה לפנתיאון ההופעות הטובות ביותר, ואכן, בסיומה הוא מלמל שוב ושוב: "זה השיא, זה השיא".

התפרסם בגלובס ב-14.6.2019

"בואו, נפתח לכם שולחן", הכריז דני סנדרסון בהשקת אלבומו "מכאן הדרך" במוזיאון ת"א (10.2). "מנה ראשונה – שירים מוכרים מהעבר, מנה עיקרית – האלבום החדש, ובסוף נגיש שלל קינוחים!".

נדיר שבהופעה לכבוד אלבום חדש – מבצעים את כולו, לפי הסדר. נהוג להתחשב בקהל, שהשירים עדיין זרים לו, ולכן מגישים רק כמה דגימות חדשות, והשאר להיטים. סנדרסון הלך על הכול. גם שלאגרים, גם אלבום מלא, וגם קהל מאושר.

אז איך גורמים לחומרים חדשים להיטמע בקלילות ברפרטואר המוכר? ראשית, מתמצתים. "מכאן הדרך", שהוא כבר אלבום הסולו ה-11 של סנדרסון, הוא יצירה בת 35  דקות בלבד. השירים – וזה התחדד בהופעה – הם סנדרסוניים בעליל – לחנים נעימים וקליטים המחבקים מילים שגם בעוקצנותן שוחרות טוב. התוצאה: שירים מתוקים-מרירים שנשמעים כאילו תמיד היו כאן, בערך מתקופת גזוז, רק פחות אבסורדיים ופרועים, ויותר מפוכחים. גזוז מעובה באלכוהול.

אם נמשיך את דימוי המסעדה של סנדרסון – אז לא רק האוכל היה מצוין וחסר "נפילות", אלא גם ההגשה שלו: המנות – היפות והטעימות – הוגשו בתזמון מושלם ובמינונים מדויקים, ונוכחותו של השף המקצוען שרתה על הצוות כולו. מוזיקאים מובחרים אחד-אחד, ובראשם כפיר בן ליש בשירה ובגיטרות ("הוא מלווה אותי כבר 19 שנה", פרגן סנדרסון, "והוא משורר ומלחין בזכות עצמו"). סנדרסון כהרגלו פורח כחלק מלהקה, שהוא אמנם מוביל בקפדנות (שמתחזה לקלילות), אבל בוחר פעמים רבות לשיר בה בקול שני. מנהיג שהכריזמה שלו מתבטאת ביצירה עצמה, לא ב"שופוני". זה ניכר בפרטים הקטנים כמו המחול המסוגנן שלו עם הלהקה תוך כדי נגינה, ואפילו ברגישותו כשהסיט לרגע הצידה, בעדינות כמעט אגבית, את בן ליש, שלא יסתיר את המתופף אמיר ברסלר שניגן סולו.

והוא עדיין שנון ומצחיק מאוד. "פנו אליי מ'דה ווייס", הוא סיפר, "הציעו לי להיות שופט, אבל זה נראה לי די מביך שאני אהיה השופט היחיד שיושב על בוסטר". כן, הוא צחק על עצמו – על גובהו ועל גילו – "50 שנה במקצוע! כשאני הייתי באירוויזיון, שוויצריה שלחה את היידי".

בין הלהיטים מכל להקותיו – "כוורת", "גזוז" ודודה", הוא הזמין "אישה מדהימה, בת זוג שלי, ענת!". אל הבמה עלתה ענת עצמון וצחקה איתו: "סוף-סוף יש לנו הזדמנות לבלות שלוש דקות ביחד, אחרי כל התקופה האחרונה. התגעגעתי אליך" – ומיד הוסיפה את גווניה ללהקה כששרה איתם את "שיר עבודה" של גזוז. גם אחרי שנגוזה בחושך, נוכחותה המשיכה להבהב בשיר הבא, "זאת שמעל לכל המצופה" ("היא תמיד אומרת דבר פשו-ו-ו-ו-ט"), שסנדרסון כתב לגשש החיוור, והפעם ביצע ברגש עם נגניו. גם הקומיקאי רועי בר-נתן הגיח, ושר את "היא התיישבה ליד פסנתר" – בהיפריות מהירה אפילו יותר מהמקור. ובכלל, בזכות חטיבות כלי הנשיפה וכלי המיתר – שהצטרפו ללהקה בחלקים ניכרים, שודרגו גם שירים שלכאורה אסור לגעת בהם, כמו "נתתי לה חיי" – שקיבל בוסט של חצוצרות. זה היה השלב שבו הקהל כבר עמד על רגליו, ונשאר כך לאורך כל ההדרנים. הראשון שבהם היה "לידיה הלוהטת" מ"דודה" הרוקנרולית. אפילו גידי גוב נצפה בקהל שר אותו בהתלהבות, כשמולו בן ליש בתפקיד "שלו": לא נופל מהמקור, אבל גם לא מזכיר אותו. שעתיים של חיוכים רצופים הסתיימו בתשוקה הלא ממומשת להגדיל את המנה.

פורסם בגלובס ב-16.02.2017       

כמו התרנגולים עצמם, גם ההופעה כולה – שהתמקמה בהיכל התרבות של ראשון לציון במסגרת פסטיבל ראשון לציון – נעה בין קלאסיות להיתוליות. הקריצות האקטואליות טפטפו מדי פעם לתוך השירים תרכיזי רלוונטיות ודאגו לשמר אותם ללא ריחות פורמלין ונפטלין. כך, למשל, רננה רז, המנחה, התפייטה על מעיינות היצירה הנובעים, אך מיהרה להוסיף שישראל עדיין מתייבשת, במחווה ברורה לתשדיר החיסכון במים, בכיכובה.

דמיינו את רועי בר נתן מדקלם את "שיר השכונה" כשהוא מחופש לדודה פולנייה, כולל החלוק, הרולים בשיער והמבטא הכבד. זה היה מצחיק בדיוק כמו שזה נשמע. אפילו נעמי פולני – מייסדת הלהקה,  הבמאית, הכוריאוגרפית והמעבדת הקוֹלית –  שישבה בקהל, התלהבה. שיעשעו גם שני כהן והראל סקעת ששרו את "כשאת אומרת לא" עם פרשנות בת-זמננו על התקשורת המתוסבכת בין המינים. סקעת:  "את חופרת". כהן:  "תירגע, אני מסבירה פה משהו על בנות".

בין הביצועים ה"קלאסיים" בלטו "זמר אהבה לים" ששרו אלון אולארצ'יק וקרן פלס בעיבוד צנוע (של עדי רנרט, מעבד המופע) שהדגיש את עדינותו. כך גם "אליפלט" שביצעו רונה קינן ושלומי שבן ו"השמלה הסגולה" המקסימה, שהפעם לבשו אותה פלס וסקעת – שממש נועד לשיר שירים נפלאים ומורכבים שכאלה. להקת בום פם, מצדה, הוסיפה עסיסיות גרובית כששרו וניגנו עם רונה קינן את "אין כמו יפו" ובלעדיה את "רחוב פנורמה".

אלון אולארצ'יק, ילד מוצלח שכמותו, ביצע את "יוסי ילד שלי מוצלח" עם מיקה קרני, שתרמה כינור וחן. בשני קולות מתוקים הם הצליחו להעביר באופן מושלם את מהות השיר עם כל החולמניות, התום, הקסם והשובבות. חוץ מזה, תובל פטר, האקורדיוניסט המקורי של הלהקה, ליווה את יונה עטרי ב"ערב במסחה", וכשמעדה לרגע במילים, זה רק הוסיף להתרגשות שלה ושל הקהל.

המופע הצדיע לנעמי פולני ובין השירים הוקרנו קטעי וידיאו שבהם שיבחו אותה אושיות במה ומוזיקה ישראליות כמו ספי ריבלין, גברי בנאי ורבקה מיכאלי. סכנת הטביעה באגם סכריניות דביק נמנעה בזכות ההומור של הדוברים וההסברים המעניינים, למשל של יאיר ניצני, שדיבר על ההרמוניות התרנגוליות שמזכירות לו את להקת "הביץ' בויז" ועל השפעת התרנגולים על להקות ישראליות כמו "כוורת", "תיסלם" ו"משינה".

מלבד המילים והלחנים המשובחים של מיטב הכותבים והמלחינים, "התרנגולים" נודעו גם בכוריאוגרפיה המיוחדת שיצרה להם פולני. אמש הדגימו אותה, בגמלוניות מסוימת, רקדנים מסמינר הקיבוצים לצלילי הביצוע המקורי של "שיר הסיירים". ואז הוזמנה לבמה פולני עצמה, שהצטרפה אליהם בקלילות לתשואות הקהל. עוד מדגימה מצוינת היתה רננה רז, שניצלה את כובע הרקדנית והכוריאוגרפית שלה כדי להמחיש בגופה "מגוון תנועות תרנגוליות". היא קפצה, דילגה והתנועעה באופן מרהיב וצנוע ובעיקר ריגשה באופן הכאילו אגבי, אך מתוכנן ומדויק, שבו נעה.

מרגש, אבל באופן אחר, היה "פנס בודד" בביצוע הרך של בועז בנאי ואריאל פוליאקוב, הבנים של גברי בנאי וישראל פוליאקוב שלפני שהיו שני-שליש מהגששים, שרו בתרנגולים. פוליאקוב ג'וניור הקדיש את השיר לאביו, פולי, ובשיקופיות שמאחוריהם הוקרנו שניהם כזאטוטים עם אבותיהם.

עוד ביצוע מדמיע היה של אב ובנו – ליאור ייני (בעלה לשעבר של פולני וחבר בתרנגולים) ויותם ייני (הבן שלו ושל פולני). הם שרו מחרוזת "תרנגולית" וסיימו ב"האם אמרו לך פעם" כשיותם השמיע את ה"האִם האִם" באופן שנשמע כמו "האמא". מיד אחר כך הוא ניגש לאמא הפרטית שלו, העלה אותה לבמה, נשק לה והפקיד אותה בידי רננה רז. זה כבר היה השלב של ההוקרה המעשית, שבו פולני קיבלה תעודת הוקרה ומדליה מיצחק טוניק מפקד גלי צה"ל ומדב צור ראש עיריית ראשון לציון ולבסוף גם "מחמאה כספית" מידי "התרנגול" גברי בנאי בשם מוקיריה. אחר כך דיברה בתמציתיות חיננית על התרנגולים ויוצריהם – "חיים חפר, סשה ארגוב ואני. כנופייה שאוהבת את המעשה" ועל השמחה שנוצרת כשמשקיעים בחשקים את כל היפה "עד שאתה רגוע ושלם עם הבחירה. זהו. זה הסוד".

טוב טעם שרה על המופע המושקע הזה, שנחתם כשם שהתחיל ב"הכל זהב". פתאום, 50 שנה אחרי שנכתבו, המילים נשמעו טריות והולמות להפליא:  "מחוץ לעיר מריחים את הסתיו ומחכים לגשמי הזהב".

פורסם ב-ynet ב-26.09.10