"Through The Woods" הוא אלבומו השלישי של רועי דהן. אחרי אלבום הבכורה "some of this life" שזכה לשבחים, ואלבומו השני "the man in my head", שעליו נאמר שעבר בהצלחה את מבחן האלבום השני – דהן ממשיך את מגמת המוצלחות שלו. כל השירים באלבום יפים, וגם הפעם הוא נשמע מאוד רהוט וקומוניקטיבי, סימפטי בקולו החם, מרגש לעיתים ובעיקר נעים לאוזן. הנעימות הזו מתבטאת היטב גם כאשר הוא שר על בדידות, על אהבה אובדנית ועל אובדן דרך. גם כאשר המילים שלו מתארות חולשה, הביצוע נמרץ וזורם, הומוגני בעשירות ובדיוק.

במילים אחרות: "Through The Woods" הוא אלבום ללא רבב – וזהו הרבב בעיניי. הוא איתן מכדי לבטא באמת חולשות. חסרים בו הפגמים – שהם הפיגומים לבניין של השראה. נעדרים ממנו במיוחד הסדקים – שהם התשתית לצינור שמצופה ממנו להתמקם על הדרך שבין לב היוצר ללב המאזין לו. וכך, מי שמחפש פסקול שאמור ללטף, לעטוף ולחבק, גם אם תכניו מלנכוליים מדי פעם (לאו דווקא הלחנים המלווים) – ימצא באלבום הזה את מבוקשו, וגם יחוש כי הוא עובר בנתיב בטוח בטריטוריה של מי שיודע את הנוסחה ומיטיב לנווט איתה. אבל מי שמצפה מהמוזיקה שלו ללוות אותו בדרכים פחות צפויות, לאו דווקא בטוחות, אפילו מסוכנות במובן המערער – ערעור שנועד לשנות את נתיבי החשיבה והתחושה על מנת להתחדש – יתאכזב. האפלולית שלעיתים עולה ממנו זוהרת מרוב ליטוש כמעט קופירייטרי, שמעקר אותה מכוונתה המוצהרת. הכוונה הזו היא כמובן משוערת, ואין מקום  להטיל ספק באמינות או בכנות המחבר, מה גם שלא עושים בדיקת פוליגרף ליוצרים. ובכל זאת, האלבום הבהחלט יפה הזה – משדר יציבות שמנוגדת אפילו לשמו – עם כל המשמעויות הקולקטיביות והאסוציאטיביות  שיש במושג יער.

הפנים של האלבום הזה מופנות – ובצדק – לחו"ל. השירים הם באנגלית אמינה בצבע בינלאומי להיטי, ולא ניכרת בהם טביעת מקום מסוים, בוודאי שלא ישראלית. האם זה לשבחו או לגנותו של האלבום? זה כבר עניין של טעם והשקפת עולם.

פורסם בגלובס ב-1.12.2016