כך, למשל, בפרק הפותח "היא", על זמרות יוצרות, אומרת נורית גלרון על חוה אלברשטיין: "היא הביאה לי את החיים שלי דרך השירים שלה. רציתי להיות כמוה". ולא מדובר רק בהשפעה של הוותיקים על הצעירים. יהודית רביץ, לדוגמה, מספרת על תחושותיה כשצפתה בריטה שרה בטלוויזיה את "שביל הבריחה", איך היא "מרשה לנו, ה'וורדרדים' האלה, להוציא את הציפורניים, את האובססיה ואת המקומות האפלים… הרגשתי שאף אחת מאיתנו, הזמרות, לא תוכל לשיר כמו ששרנו מקודם. לא יכולתי לשיר את 'שבתות וחגים' ו'וידוי' בטמפרטורה של דלקת אם ריטה לא הייתה". ריקי גל השפיעה על דנה ברגר ("ידעתי שאני רוצה להיות זמרת, אבל רק כשראיתי אותה, ידעתי איזה זמרת אני רוצה להיות"), וגם על קרן פלס, כששמעה אותה שרה את "נערת הרוק" ("היא אומרת משהו שנחשב גס, וזה מרגיש כמו אמנות"), וגל עצמה מצטטת את מתי כספי שאמר לה: "אני מקנא בך על הרגש הכל-כך זמין שלך". גם מנקודת המבט הגברית מדווחות השפעות (שלמה ארצי על שלום חנוך: "הוא נדמה בעיניי לאל").

ויש גם סקופים, כמו העובדה שהלהיט "לא עובדת בשביל אף אחד" של סי היימן היה במקור שיר גברי – "לא עובד בשביל אף אחד". "תוסיפו ת'", הציע יעקב גלעד חד ההבחנה, "וזה יעשה היסטוריה", וכך היה. גם קובי אוז היטיב לגלות את שרית חדד הצעירה. במובן הזה, הסדרה היא גם על זיהוי ועל הכישרון לזהות כישרון.

אבל גם כאשר הכישרון ודאי, לא די בכך. "יש פחות כבוד לנשים כיוצרות. הייתי רוצה לקבל כבוד של גבר", חותמת יהודית רביץ את הפרק הראשון, ומזניקה בכך את הפרק הבא, "הוא" – על היוצר הישראלי. השילוב המדובר בין מצ'ואיזם (הגבר הישן) לפגיעות (הגבר החדש) הוא שחוק, אבל כשהדיון הוא מנקודת המבט של המוזיקה הישראלית, זה מרענן – שלומי שבן מצביע על שמוליק קראוס כמייצג השילוב בין המאצ'ו לגבר הפגיע; שלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד": "כתבתי על עצמי כגבר, כשהייתי ילד. רציתי להיות גבר. יש לי חלק בעניין הגבר הפגיע"; ושלום חנוך מעיד: "כשכתבתי 'אדם בתוך עצמו' התכוונתי לעצמי".

החסרונות בסדרה הם ביומרה "לתפוס מרובה" בפרק אחד, למשל, הקיפוח של המוזיקה המזרחית שנדחס לפרק "הוא" (באמצעות פרשת ניסים סרוסי וירון לונדון, שכבר דוסקסה לעייפה),  וגם בהיעדרות יוצרים שרלוונטיים לסיפור, כמו אסתר שמיר – חלוצת הרוק הישראלית – שנשמטה מהפרק "היא", וכך גם עפרה פוקס – זמרת פופ מצליחה, שבדומה לזמרות שכן מוזכרות בסדרה (שרונה אהרון אמא של דיוויד ברוזה ולאה סיטין אמא של נורית גלרון) – נאלצה לוותר על מימוש עצמי יצירתי לטובת האימהות. חסרונות שרק מעידים על רוחב היריעה ועל אילוצי העריכה.

מדובר אומנם בסדרה על מוזיקה ישראלית, אבל לא פחות מכך היא מספרת את סיפורה של הישראליות ושל השפה העברית. כשקורין אלאל מסכמת את גלגול המילה "מותק" לאורך השנים עד להיפוך משמעותה (מתואר שוביניסטי מקטין למילת חיבה מעצימה), מתברר שמוזיקה היא גם שפה, ושפה היא תרבות, ופוליטיקה. וכך, "בית, פזמון" משרטטת טריטוריה מעמיקה יותר מזו המוצהרת, ומבלי לטשטש את הקשיים. "המוזיקה בחרה בי ואני בחרתי להיות אמא", ממחישה שרית חדד, שמנסה להוכיח שדווקא אפשר לשלב בין השתיים, אבל בסוף מודה בכנות מרגשת: "הסתבכתי פה". "בית, פזמון" מתבוננת במורכבות המסובכת ברזולוציה מיקרוסקופית ובצבעוניות קליידוסקופית.

[yes דוקו, יוצרת ועורכת: אתי אנטה-שגב, במאי: אדם סנדרסון, מפיקה: טמירה ירדני, עורכת התסריט: שירי ארצי]

פורסם בגלובס ב-20.10.2018

תחושת המציצנות בעל כורחה, מקבלת לגיטימציה מהשירים עצמם, שמזינים אותה בעיקר בתיאורים הפחות אידיליים כמו "ללכת איתך כל הזמן ולדעת שמה שהיה נעלם" ("סוף העונה"). כך גם בשיר "הפעם", שמסתיים במשפט "כל כך קשה לי בלעדיך". ריטה נשברת במילה האחרונה, המופשטת מכלי הנגינה ומותירה אותה לבדה. רק קולה מכסה אותה, וגם בו היא משתמשת באופן חלקי.

השבירה הנקטעת הזו היא שיאו של האלבום, אבל בעצם בכל שיריו ריטה מוותרת על האפיון שהכי מזוהה איתה – הגודש הקולי. וזהו ההישג של "רמזים". עברי לידר, שהפיק אותו ביחד עם גדי גידור המנהל האומנותי, הצליחו לנטרל מריטה את הדרמטיות הרגשית העזה, שעם השנים הפכה למניירה ומשכה התנגדות לא פחות מאשר העניקה לה הערצה. המשימה שעמדה בפניהם לא היתה פשוטה. חומרי האש שמהם עשויה ריטה נפיצים. יש לגשת אליהם בזהירות כדי להפיק מהם את החוזק המתון. נטרולם עלול לאבדם או להרדימם. השליטה בלהבה עלולה לכבות אותה.

אבל ריטה הצליחה להשתחרר מהליכתה על מסלול המופרזות ונשמעת מצוין. ריסון הכוח הוא כוח בפני עצמו והעוצמה ממשיכה להתקיים מעצם ניתובה למסלולים שקטים. אפשר להיווכח בכך בשירים "האם היית", "איך זה קורה" ו"רמזים", בהם ריטה נשמעת רכה, שברירית ונוגעת בדקויות. בשירים הללו לידר חילץ ממנה ילדותיות לא מלאכותית. היא אינה "מתיילדת", אלא מהססת, כמעט תמימה ולכן מעוררת אמפתיה.

ולמרות שהשירים נעימים לאוזן, לא כולם מצליחים לגמרי לרגש. יש בהם יותר מדי חרוזי קלישאה בנוסח "ללכת-שלכת", וגם הלחנים (רמי קליינשטיין, עברי לידר, עידן רייכל, עילי בוטנר, עודד ארביב) מסתפקים ברף אסתטי נוח ובטיחותי ואינם מפתיעים. כדי להפתיע לא מוכרחים להדהים או להמם, אבל רצוי להיות יצירתי או לפחות חינני. כמו למשל בשיר "גרה מול המים", שכתב יוסי בנאי והלחינה ענבל סמדר, עם הקול השני הנשי (ליווי של סמדר וליאת בנטוב), ההדגשה "בוכות מעצמן" שמזכירה את "בוכות הדמעות מעצמן" בשיר הילדים של מרים ילן-שטקליס, והקול של ריטה, שכאן הוא נמוך מעט ויוצר עומק. השיר הזה שוחרר ראשון כסינגל ועורר ציפיות שכל האלבום יהיה כמותו. בסופו של דבר, הוא עדיין מאפיל על שאר השירים בתמציותו העדינה.

"רמזים" אינו יצירת מופת, אבל הוא אלבום חשוב בדיסקוגרפיה של ריטה. הוא מתאר היטב תהליך של חיפוש, שעדיין לא הגיע לסופו. זוהי רק תחנה ראשונה בדרך חדשה. האתגר עדיין בעיצומו. ההתמתנות אינה בהכרח המטרה הסופית, כי לוותר לגמרי על הווקאליות העצומה של ריטה, זוהי טעות שאינה פחותה משימוש יתר שלה. כך או אחרת, ההתנסויות המרעננות האלה הן בהחלט פוטנציאל מסקרן לשירים עתידיים מרגשים.

ריטה, "רמזים", "הד ארצי"

פורסם ב-ynet ב-20.01.08

הזיהוי מתרחש כבר בצליל הראשון – ריטה, אבל המתינות מפתיעה. האוזן נפתחת אליה, מתרחבת בחוסר אמון כדי למצוא את הפאתוס שבוודאי מסתתר בצליל הבא. אבל אין שום פאתוס.
    
יש מילים, של יוסי בנאי, ולחן של ענבל סמדר. לשיר קוראים "אני גרה מול הים" (במקור "אני גר מול הים"), והוא נכנס אל הרדיו בחודש שעבר, במלאת שנה למותו של בנאי, אך לא מושמע מספיק. וזה תמוה, בהתחשב בעובדה שמדובר בסינגל ראשון מהאלבום החדש והמסקרן של ריטה, ראשון מאז שעזבה את "הליקון". והוא גם שונה, יוצא דופן מכל מה שריטה הרגילה אותנו אליו בשנים האחרונות.
 
לפני כל הנימוקים וההסברים, מדובר פשוט בשיר יפה. מילים יוסי-בנאיות מספרות באהבה דוויה על מציאות החיים הישראלית, זו שבה "נושאים את הסבל בתוך סל השמחות". והמילים מולבשות במנגינה רבת חסד של יוצרת צעירה, ענבל סמדר. ואת השילוב הזה לוקחת ריטה תחת חסותה-קולה ומגישה בעדינות שהולמת את מילות השיר. "וגבוהים השמיים והים הוא עמוק", כתב בנאי, והגבהות העמוקה הזו מתכנסת בנוחות אל תוך חלל קטן. עברי לידר, המפיק המוזיקלי של האלבום, היטיב ליצור לריטה עיבוד מינימליסטי עם גיטרות אקוסטיות, קלידים וקולות ליווי נשיים צנועים.
  
שום וירטואוזיות לא נחשפת כאן הפעם. לשם מה? סגולותיה הווקאליות של ריטה ונוכחותה העוצמתית ידועות, מגובות ונתמכות במעל עשרים שנות תצוגת תכלית. הפעם היא נחשפת בתבונה מרעננת, זו שגילתה את סוד הכוח – ההבנה כי עצם קיומו מספיק ולכן אין צורך להחצינו.  
 
וכך היא נמנעת מלהיכנס למהמורות שטמונות במשפט "יש ימים שצורח הכאב בחזה". זמרות עתירות דרמה, הסוגדות למופרזות, כולל היא עצמה בנסיבות מתועדות, היו מתקשות לעמוד בפיתוי לצרוח את ה"צורח", לכאוב בהתרסה את "הכאב" ולסחוט את הריאות שמתחת ל"חזה" עד קצותיהן. ייתכן שגם ריטה עצמה, ללא הריסון שבעיבוד, היתה מתפתה לכך. אבל האיפוק שבו היא שרה הפעם אפקטיבי, והוא יוצר צינור נקי שמאפשר לצמרמורות להרטיט.    
 
רק שתי דקות וחצי מתרחש השיר הזה. אין צורך ביותר. כל המוסיף מְפַגֵעַ. תמצית מדויקת, כואבת ונעימה, באופן הרמוני על אף הסתירה, מותאם למילים של בנאי: "יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה. פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה".
 
ריטה נשמעת כאן שקופה מרוב זכות ודרך השקיפות הזאת עובר אור שמאיר את דמותה יותר מאשר הזרקורים המסנוורים שהשליכה אלינו בשנים האחרונות. הלוואי וככה, באופן שכולו נטו שקט, היא נשמעת בכל אלבומה החדש. זאת התפנית שריטה כה זקוקה לה כזמרת. הכיוון של הדיווה הגדולה מהחיים כבר מוצה, נסחט, נשחק ועבר לעולם שכולו או רובו פארודיה. הסגנון הזה כבר הפך כה מזוהה עם ריטה, עד שהשכיח את מורכבותה שיודעת לדייק דקויות ואת העובדה שגם בלי איפור היא יפה. משמח יהיה אם עברי לידר ישיב לריטה את ימי התום ולא יסתפק בערב כחול עמוק – אחד.
 
"אני גרה מול המים", מילים: יוסי בנאי, לחן: ענבל סמדר, ביצוע: ריטה      

12.6.07, ynet

מתוך "מי אכל את הירח" (מילים: לאה נאור, לחן: נחום היימן, ביצוע: דליה פרידלנד ומשתתפי "זרעים של מסטיק")

מישהו ראה את הירח בלילות האחרונים? אני, בכל אופן, לא.
במוזיקה הישראלית לדורותיה, לעומת זאת, הוא נוכח בקביעות.
הנה כמה תזכורות, בשליפה.

1. "ריקוד לאור ירח" / מילים ולחן: מיקי שביב, ששר עם "טנגו"

2. "סלואו ירח"  / מילים: רוני ערן, לחן: שרון ליפשיץ, ששרה עם מיכה שטרית

3. "אגדת השמש והירח" / מילים: אהוד מנור, לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי, ביצוע: "אתניקס" וריטה

4. "הבלדה על האיש שהחליף את הירח" / מילים, לחן וביצוע: ארקדי דוכין

5. "אור הירח" / מילים, לחן וביצוע: אביב גפן

6. "ירח" / מילים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

7. "ירח כחול" / מילים ולחן: שרון מולדאבי ושחר בן ברק, ביצוע: "גן חיות"

8. "כבר אחרי חצות (עוד לא כיבו את הירח") / מילים: עמוס אטינגר, לחן: נורית הירש, ביצוע: אילנית

9. "יא ירח" /  מילים: יחיאל מוהר, לחן: דובי זלצר, ביצוע: להקת הנח"ל

10. "קשר הירח" / מילים: אהוד מנור, לחן וביצוע: קורין אלאל

11. "ירח בשמיים" / מילים, לחן וביצוע: לאה שבת

12. "ירח" / מילים: נתן אלתרמן, לחן: עידו אגמון, ביצוע: חמי רודנר

אתם מוזמנים להוסיף (ואולי גם אני. אחרי שאפרסם ואלך ל"שירונט" כדי לראות מה החמצתי).

אגב, הירח בשירי הילדים שווה פוסט נפרד. במקום הראשון, לדעתי, הספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטין, שאני מסוגלת לדקלם בעל פה בכל רגע נתון…