אנחנו כבר בשנה הזו. שש שנים אחרי הקודמת. וזה אומר שלפנינו אלבום נוסף של להקת הפה והטלפיים. כי כמו שעון תלת-שנתי מוכפל, מאז שנת 1989, כבר שלושים שנה הם מוציאים אלבום פעם בשש שנים. זה חלק מהקוד שלהם. עד שיהיו בני 80. ובינתיים הם מתמידים בכך באדיקות: אסף גברון, רם אוריון ואוהד פישוף. אלבומם הנוכחי, השישי, נקרא "קו המשווה" (בהתאם לסעיף נוסף בקוד שלהם, שמצווה עליהם לתת לכל אלבום כותרת גיאוגרפית. עד כה: "בין הים והביצות", "הפה והטלפיים בחלל", "ירושלים", "קליגרו" ו"תחת" –Under ).

כמו בהייקו, חמשיר או סונטה, האילוץ למשטר את נשמת השיר החופשייה, הדרישה להתאים אותה לתוך סד נוקשה ולהטביע אותה בתוך תבנית כפויה – הם אתגר שכופה לחלץ מתוך התבנית הצורנית משמעות. אבל המחויבות הזו היא גם משחררת. כדי להסתגל לפורמט מוכרחים להרפות ולהתמסר, ואז, רק אז פורץ החופש, ומגלה שיש כאן גם משחק משעשע.

הפה והטלפיים משתעשעים. הציות הנוקשה לכאורה מזמן אותם למגרש משחקים משלהם, בפרקי זמן קבועים, ו"מאלץ" אותם ליצור בחבורה מצומצמת, להפרות זה את זה עד לשיא – הולדת עוד אלבום מוצלח. בקיצור: מפעל חיים שהוא כיף חיים. גם להאזנה.

ושוב נשמעת השירה המנוכרת על רקע אורגן קסיו – כלי הנגינה המרכזי של ההרכב, שגם הוא חלק מהותי מהקוד. את הנושאים המרכזיים של יצירתם – נגטיביות של אהבה (שרק מהדהדת אותה יותר ויותר), פציפיסטיות וישראליות ביקורתית (כי את אשר יאהב יוכיח) ואובדנות (שמתוכה זועק היש)  הם מזקקים לכדי מופשטות שהופכת אותם לרלוונטיים ברמה אוניברסלית.

האינטליגנטיות האלגנטית שלהם – מוזיקלית וטקסטואלית – מחתימה בערכיות את שיריהם. בין "א' זו אהבה" – השיר הפותח, ל"עם אחד" – השיר הנועל משתרעת טריטוריה מרתקת של רעיונות ומימושיהם המרהיבים על אף מינימליסטיותם. רק לשם הדגמה, השיר "תנ"כת". לכאורה, רצף סתמי של 25 פסוקים – ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוקים א-כ"ו, מוקראים בטון מונוטוני (ופרובוקטיבי, בהקראה מתריסה של שם ה' המפורש) על רקע מנגינה. הפסוקים מתארים ביובשנות את מסע בני ישראל שיצאו ממצרים ומציינים את המקומות שבהם עברו וחנו, נסעו, עצרו והמשיכו. אבל פתאום מתברר כי המילים הסתמיות-לכאורה מצביעות על דרמות וטרגדיות, לחלקן משמעויות אקטואליות, גם אם לאו דווקא בהתאם למקור, המצומצמות למילות מפתח: "ויחנו במרה… ויחנו בדפקה… ויחנו בקברות התאווה… ויסעו מהר שפר, ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה, ויחנו במקהלות. ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת" – כן, זה השיא המבודח שחותם את השיר. את האלבום עצמו חותם  "עם אחד" (עוד מימוש של הקוד המחייב ששיר הסיום יהיה קאוור לשיר ישראלי פטריוטי). האלקטרוניקה משתלטת עליו והופכת את הרכות הדביקה שבמקור לרוק אפקטיבי. כך – עד שמתעוותים הקול והכול וקורסים לתוך שברי מילים צורמניות שדורסות את מה שהיה במקור "כולנו ביחד למען כולם". ואיזה שיקוף מציאות מצוין עולה מתוך הדאחקה.

פורסם בגלובס ב-28.12.2019     

30 שנה לאלבום "אנטארקטיקה" של קורין אלאל, ובמסיבת יום ההולדת שנחגגה במועדון הבארבי בת"א ב-8.8 – תִעתע פרדוקס גדול. מצד אחד, יוצרת-פרפורמרית מרגשת וקהל מוקיר הטעינו זה את זו באנרגיות שמחות שטסו על מצע השירים והנציצו את פני הנוכחים. מצד שני, השירים האלה – האלבום הזה – הם מצבור דיכאוני וקודר של צער תהומי וייאוש – אישי ופוליטי. העובדה ששלושים השנים לא קימטו את השירים, והם עדיין רעננים ורלוונטיים – חידדה עוד יותר את הכאב המילולי שהלחנים הנפלאים של אלאל טשטשו לעיתים: "התשמע שם קול אישה? צעקה קצרה ואחריה דממה. התשמע את הכאב? האוויר רועד, ענן לבן מתאבד"; "קרתה תקלה אל החור שנפער בחייה", "תוגה רובצת על כתפי, עוד רגע ואפרוץ בבכי. כאב סובב לו סובב לו בדמי ללא מנוח". אפילו בשיר החותם את האלבום, "שיר לשירה" שניסה להיאחז במתיקות המבט הילדותי, האמת העצובה הודתה: "לא תמיד יקשיבו לקולך".

דווקא הקשיבו בבארבי. האזנה תוך כדי שירה. הקהל פילס את קולו בשבילי השירים, החליק במיומנות של היכרות עמוקה ומוטמעת על כל פיתול קול וכל ניואנס בהגייה של קורין, שעם הגיטרה האקוסטית שלה הנכיחה את השירים שמעולם לא נעלמו, ביחד עם צוות נגנים מהודק ואפקטיבי: ערן צור – שגם הפיק את ההופעה (וניגן בהופעה המקורית לפני 30 שנה) – בבס, רם אוריון בגיטרה חשמלית, קרן טפרברג בתופים ושירה, ועידו זלזניק בקלידים. אחד מהשיאים של התמזגות קורין-קהל היה ב"ארץ קטנה עם שפם" (מילים: מאיר גולדברג), שבו תזמרה את הקהל למקהלה שחידדה איתה את הפסימיות של השיר, כשהיא מזמינה אותו לשיר מילה, וחוזרת עליה בהכפלה מהדהדת (קורין: "אפילו הימים". קהל: "קשים". קורין: "קשים").

השיר "התעשייה האבירית" (גם הוא של גולדברג – מאיר, ולא להתבלבל עם חנה גולדברג שגם מילותיה מככבות באלבום, למשל בשיר הנושא) כבר הפך את הבארבי להיכל קודש: אוריון ניגן באקוסטית של אלאל, שמשוחררת ממנה, הפכה את גופה וקולה לכלי נגינה ואיתה הקהל שליטף כל מילה בבלדה העצובה שהפכה למיתוס את נסיקתו והתרסקותו של פרויקט הלביא.

אל שמונה השירים באלבום אנטארקטיקה הצטרפו שירים מכוננים מכלל הקריירה של אלאל, כולל "כשזה עמוק" המשותף לה ולענבל פרלמוטר ז"ל, בביצוע מוחצן מאוד, אומנם מנוגד לאינטימיות של השיר, אבל מפיץ געגועים, חותר תחת ה"זיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב" – כי הזיכרון דווקא התעצם. גם שירים של צור הושרו, ואף הוא הזניק את הבארבי לאופוריה ב"לילות של ירח מלא" ו"תמונה אימפרסיוניסטית".

בהופעה התארחה ריקי גל, שאלאל העידה עליה: "כשלא רצו להקשיב לי, היא תמכה בי. צריך בחיים אנשים כמוה שאומרים לך 'תמשיך, תמשיך'". גל שרה את "מערבה מכאן" בעיבוד קרנבלי במיוחד ואלאל, מתמוגגת, ליוותה אותה בתוף מרים, ועשתה לה קול שני ב"קשר הירח". הן שרו ברכות אינטימית והביטו זו בעיני זו בעדינות מאסיבית (כן, יש כזה דבר, או שאולי שתיהן המציאו אותו על הבמה). ואז, כשאדי הרוך עוד לא התפוגגו, הצטרפו אליהם בתערובת משונה צלילי "נערת הרוק" – בחירה מעניינת לשיר את השיר הזה, המתאר גרופית – כן-או-לא מנוצלת מינית – דווקא בתקופת Me Too הנוכחית. מבט על שתי הנשים החזקות שעל הבמה הבהיר שמבחינתן, הנערה היא מהצד החופשי ככל הנראה. ואולי, למרות החיוכים, זה היה בכלל שיר מחאה, שגם התחבר ל"אל תקרא לי מותק" שהושר קודם.

"אנטארקטיקה" הושר רק בהדרן, וכמוהו "אי שם בלב". ולבסוף, לבד על הבמה, רק עם הגיטרה שלה, שרה אלאל את "אין לי ארץ אחרת" המתבקש, עם נהמת כאב וחיוך שנכרכו זה בזה. כי "אהבה היא אור הולך ובא", אבל בהופעה הזו היא האירה עד הסוף.

התפרסם בגלובס ב-16.8.2019

ובאמת, "ג'ינג'יות" – צמד ואלבום – היו קצרצרים, אך מורגשים היטב גם בשנות ה-90, תור הזהב של הרוק הישראלי עתיר הלהקות המצוינות. אמיר צורף ותמיר אלברט, יוצאי "נוער שוליים" ו"רוקפור" (צורף) ו"נושאי המגבעת" (אלברט) הקימו ביחד את "ג'ינג'יות" – להקה שנעצה ביקורת על לוח מוסווה בפאן אלקטרוני. להקת הסוואה עם עליצות בשם, בגרוב ובקצב לעומת המילים – מצפן זועם שהפנה למצפון – אבל מי באמת הסתכל?

"תיכף נדבר", הבטיח אלברט אחרי השיר הראשון – כששמחת המפגש ההדדית רק החלה. לא התראינו איתם מאז שנת 2004 (התקמבקות ראשונה). הם עדיין נשמעים אקטואליים, רלוונטיים וטריים. "תיכף נדבר", הבטיח אלברט גם אחרי השיר השני, נלהב אבל מתון, חייכנותו עמעמה את הזעם הטקסטואלי והמוזיקלי. אמיר צורף – דק ונערי, הניע את הגיטרה שלו במהירות שדית, שכישפה את הזמן ואת כוח המשיכה – או שהם כישפו אותה. "זהו, עכשיו אפשר לדבר", אמר אלברט סוף-סוף, וירה: "לפני כמה חודשים עברתי ניתוח מעקפים, ואף אחד לא נתן לי סיכוי שאעמוד כאן היום". והייתה לו בשורה: קינג קונג – שיר חדש, אפלולי ומקסים. המילים – שלא תהיה טעות – עדיין אלימות-מצמיתות. פורענות זוגית על רקע קטסטרופה עולמית: "האישה שהכי אהבתי ירתה לי בלב", הוא שר כשברקע מלאכת תופים משובחת; ובהמשך ההופעה, שיר חדש נוסף – "יונתן" היפהפה, שצורף ניגן עדין-עדין וליווה בשירה שקטה.

וזוהי הבשורה האמיתית מהמופע: לא להקה מתה שהועלתה באוב באופן מלאכותי (רק) מטעמים מסחריים ונוסטלגיים, אלא תחייה אמיתית ואורגנית של ישות פורייה, שהצמיחה חומרים חדשים ואלבום חדש, שאמור לצאת בהמשך השנה הזו.

נוכחות רם אוריון על הבמה הגשימה את הציפייה למיני-איחוד של להקת האם המיתולוגית של שניהם, "נושאי המגבעת". זה התחיל בשיר "אני טקסט פוליטי". "תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת, רם אוריון לא חברה, רם אוריון לא משחקת" – שר איתם הקהל בהתרגשות, שהמשיכה בשיר הבא – "האדמה מקולקלת". על הבמה נחת ערן צור והוביל את "הבא בתור הוא סוס": ה-שיר של נושאי המגבעת, וה-שיא של ההופעה, לפחות מבחינתי. "ציפורים מסתובבות ציפורים מסתובבות שמח פה ושמח שם". לגמרי.

ערן צור, מרחף על אדי התפוגגות השיר, התנסטלג: "אני זוכר אותם בשנות ה-90, רזים, כמעט רעבים ללחם, אבל יוצאים מהאולפן עם הג'ינג'יות, יודעים שיש להם אוצר". בעלי האוצר שרו עם צור את "עלבון" של אקס-להקתו "כרמלה גרוס ואגנר". הגיטרות של צור ושל צורף התנגחו מאושרות זו בזו. כתף התחככה בכתף. פועלי רוקנרול גאים, שממחצבתם פרצו ניצוצות של המוזיקה הבוקעת, נבקעת ומבקעת את שזכו להסתופף בחללה. משם המשיכו ל"תמונה אימפרסיוניסטית". "אני יכול להיות שיר של הג'ינג'יות", קרא צור.

בהמשך, אלברט הזמין את "מי שהפיק את הערב, וזה מצלצל טוב בגללו" – אסף אמדורסקי (שרק לאחרונה התארח בבארבי, גם כן על תקן המפיק, בהופעה של יהלי סובול). "תודה שהסכמתם לחזור להיות", הוא התרגש הפעם מול הג'ינג'יות. "אני אעשה ליין קטן שהיה בתקליט, לא אפריע להם", הצטנע, ועל הבמה התרחש (השיר) "הג'ינג'יות". "כשיש אתה סובל, כשאין אתה סובל", נצעקה מהבארבי האמת הזו, ובערב ההוא, הסבל הפך לעונג.

פורסם בגלובס ב-23.03.2017

אלבום האוסף הכפול, "סיפור חיים – אנתולוגיה של שירי משוררים", מענג בכמה היבטים. קודם כול, בזכות הקלאסיקות שתמיד נעים לשמוע בקול ה"אלברשטייני" – שירים כמו: "עוד חוזר הניגון", "את תלכי בשדה" ו"בגלל הלילה". אבל חשובה יותר היא הבמה שאלברשטיין מעניקה לשירים פחות ידועים, שמשום מה נשמטו מהרפרטואר התודעתי – רבים מהם מ"יונת האהבה", אלבומה הלא ממש מוכר משנת 1996. מדובר בשירים פוליטיים נוקבים כמו "ארצי ארצי" (מילים: יהודה קרני, לחן: אלברשטיין) ו"הציפורים אינן יודעות" שהלחינה למילים של אסתר ראב, לצד שירים יפהפיים כמו "נפשי" שכתב עמנואל הרומי, אבי ליבוביץ הלחין ואלברשטיין מבצעת עם שאנן סטריט. מבחינת המינון, מתוך 34 שירי האלבום, כמחציתם הם שירים "נסתרים" שכאלה, והלוואי שבזכותו יוארו בזרקור שהם ראויים לו.
על קולה של אלברשטיין מיותר להרחיב את הדיבור, והאלבום המגוון מחדד עוד יותר את עושרו ואת כישרונה לשחק בו בהבעות צליליות משתנות, בתפאורות שירים מתחלפות.

החדש הרגיש: עודד גולדשטיין / "בין הגבולות"

האוזן נהנית להתמסר לאלבום הבכורה הזה, פולק-רוק בעברית של יוצר צעיר עם קול מרשים – רענן, פגיע, אך גם עוצמתי. "בין הגבולות" עוסק בנקודת הזמן הקריטית של אנשים בתחילת דרכם, עם התשוקה להתנסות, אך חוסר הניסיון – כמו שזה מתבטא באופן מושלם בשיר "שריפות": "מה אתה יודע על שריפות? עוד לא עברת כלום. תכאב, תאהב, תרגיש. תרד למטה ותחזור, ותדבר מניסיון".
גיא לוי עיבד והפיק אלבום עשיר מוזיקלית, שלא מבליע את הקול האישי של גולדשטיין – עדין, אבל נחוש: "יש פה סדר לדברים ולכל אחד מקום", הוא שר בשיר "תילחם", "אתמול היית ילד , אתה איש גדול היום. ואם בפנים זה מתעקם, אז תילחם"! יש בו מקוריות והבנה של דקויות מורכבות רגשית ושל פרדוקסים, כמו: "רק לבד אני יכול לשים על מישהו את הראש", וגם: "החבר שלי, הפחד – רק איתו אני ביחד".
גם בשירי משוררים גולדשטיין מיטיב לגעת ולהפיח בהם חיים בדמות לחנים יפים והגשה מרגשת. כך הוא מיטיב עם "ניפרד" של אברהם חלפי ועם "נחל שלי" של לאה גולדברג.
אבל הוא הכי במיטבו במילים שלו: "אתה שולח אות וסימן לכל אורח, אבל בסוף, כשהוא שוכח, אתה נשאר עם הטעם שלך, ועם הריח". והריח של עודד גולדשטיין מפעים, ויש טעם לעוד.

המוכר, אבל לא לגמרי: ארז לב ארי / "כתמים של תרבות"

זה כבר אלבום הסולו השלישי של ארז בן ארי, שאלבומו הראשון נודע בלהיטיו "מה אעשה", "צדק" ("מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר") ובעיקר: "אנה אפנה" – שיר הנושא מהסדרה "סרוגים". בעוד שאלבומיו הקודמים ביטאו עולם דתי-אישי ומערכת יחסים פרטית-יצירתית עם אלוהים, באלבום הנוכחי, בן ארי עובר לטריטוריה חברתית, עם שירים-סיפורים יפים, חלקם אופטימיים ומשרטטים במילים ובצלילים תמונות של הגירה עם כל תלישותה, כולל החום והאהבה ("נשים גדולות מחבקות אותי ונרדמות"). גם בטרגדיות המתוארות באלבום במלוא כאבן, כמו שבוי המלחמה ששוחרר אך לא השתחרר (בשיר "נחום וציונה") והקורבן לאלימות במשפחה ("ריצ'י") – יש משהו מנחם ובעיקר מושך. אולי זהו יופיים של השירים, אולי צלילותם המוזיקלית והטקסטואלית, ו"אולי זו רק פתיחה למשהו אחר" – כפי שנקרא השיר האחרון באלבום, שכתב חיים גורי (בניגוד לשאר השירים, שאת כולם כתב לב ארי, חלקם בשיתוף עם יוצרים כמו דן תורן, ניצן כהן ופטריק סבג – שגם הפיק את האלבום). יש באלבום ממתקים רבים – כמו "סיפור מהראש" – שיר ילדים לפני השינה עם השורה הצובטת "אבא, תאהב אותי תמיד, גם אם לא אכין שיעורים" ו"תכול העיניים" – שיר אהבה וגעגועים לרב פרומן ז"ל, אבל הממתקים הללו לא רק שאינם מקלקלים את שיני הנפש, הם דווקא מחדדים אותה.

הרוקיסטית החסרה: ענבל פרלמוטר ורם אוריון / "ענבלאנס"

לפני עשרים שנה, שנת 1996, שהתה ענבל פרלמוטר ז"ל (סולנית "המכשפות" ויוצרת מוערכת בפני עצמה) בלונדון בחופשה. במהלכה, יצרה עם המוזיקאי רם אוריון את "ענבלאנס" – שירים שלה שהקליטה איתו בהקלטה ביתית. הרעיון היה להוציאו בארץ באופן צנוע על גבי קלטות במאות בודדות של עותקים.
זה מעולם לא קרה. בשנת 1997 פרלמוטר נהרגה בתאונת דרכים, והמיתוס של האלבום "הגנוז" התעצם ככל שעברו השנים וגברו הגעגועים אליה.
לאחרונה, רם אוריון, שהקליט איתה את האלבום – שחרר אותו סוף-סוף, בפורמט דיגיטלי. התשלום על כל רכישה עובר במלואו ישירות לחשבון הפייפל של צער בעלי חיים בישראל, ארגון שענבל התנדבה בו. קניית האלבום היא עזרה ישירה ומיידית בטיפול ובהצלת בעלי חיים במצוקה.
פחות מחצי שעה נמשך האלבום הזה, באנגלית, שבו נחווה שוב הקול המוכר של פרלמוטר – נמוך, חיוני ושוחר טוב גם באפלוליותו. היופי מתעצם בכאב ההחמצה על היעדרה מהזירה המוזיקלית והיצירתית. אפילו כשהיא שרה על יותר צללים מאשר אור – אורה בוקע: ברור, מדויק ורלבנטי; וגם כשקולה מתעוות על פני שיר שלם (""The Fog On The Bridge) – יש בו צלילות טהורה שצולחת את הזמן.

התפרסם בגלובס ב-21.4.2016

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר, לפתוח ב"כמה יוסי", שגם מתחיל את האלבום, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה לאחר צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, להקת "אשכרה מתים" – "ילדים" שחתמו את המופע כמו מסגרת בשיר הזה, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון באומנים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס ("Mambo Mambas") התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "TREE", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי". אלון המשיך איתם את הקו הזה ב"תני לי מקום" והכניס בו את הווירטואוזיות בנגינה ואת הכריזמה בשירה. גם רם אוריון החצין אנרגיות כובשות ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", ששר בקלילות צועקת, פוצעת אוזניים.

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless Id", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון".

 פורסם ב-2.10.09 ב-ynet

מה קורה לשירים בדרכם הארוכה מהיותם רעיון צלילי או מילולי ועד שהם בוקעים מתוך תקליט-אור? האם התחנות במסלול הזה – הכתיבה, השיופים, ההקלטות הראשוניות והשלבים הסופיים, מרחיקים או מחזקים את אותו צורך בסיסי של היוצר לבטא משהו חשוב?

לעיתים, התוצאה שאיתה נפגשים המאזינים נשמעת יפה ו"נכון" לאוזן, אבל מרוב ליטושים והעשרות משהו נחלש בתיאבון הראשוני של המבצע, והוא שר נפלא אך באופן מכאני.

לרם אוריון אין קול "יפה" או מושלם, אבל באלבומו "כן" הוא נשמע טרי כאילו עברו דקות ספורות מהרגע שהתחשק לו להביע את המוזיקה שלו בינו לבין עצמו, ועד שהיא הפכה זמינה ונגישה. קולו ה"קטן" והמוגבל יחסית מרופד ומעובה ברגש ובתאווה גדולה להחצין אותו. במשך שנים הוא תפקד בלהקות רוק: "הדה בושס", "נושאי המגבעת", "בתרי זוזי" ו"הפה והטלפיים" וניגן עם ערן צור, וזהו הפרויקט הראשון שלו כסולן. השנים שבהן התמחה והעמיק את כישורי הנגינה וההפקה שלו – גם באמצעות הפקותיו לאחרים: רועי (צ'יקי) ארד, "ביר 7", שילה פרבר ו"דפנה והעוגיות" – השביחו את כישרונו, ואלבומו נהנה מהיתרונות האלה. מדובר באלבום כפול, שחלקו השני מורכב משני  E.P שיצאו בשנתיים האחרונות.

מלבד "באה לקראתך" – שיר של שלומי ברכה, כל השירים הם של אוריון, לעיתים בשיתוף עם אסף גברון ו"הפה והטלפיים" ואיגי וקסמן (בשיר "רגע"). הטקסטים מתאפיינים בציוריות ("זאבים רבים בתוך הלב שלי" בשיר "פצצה"), כנות ("תמיד היית זה שעוזב, עכשיו תרגיש את הכאב" בשיר "אינסוף"),  סוריאליזם ("ילד וילדה משחקים תופסת בחנות רהיטים באילת. הוא עיוור והיא חירשת" בשיר "תופסת"), יכולת להמחיש סיפור, למשל בשיר היפהפה "גיבור גיטרה", שבו תיאור טראגי של מיתוס הרוקיסט שהולך עד הסוף ("כל מה שתיקח ידעך, והמשאלות יפלו עליך חזרה") ובתקווה שנצמדת אל הכאב ("אז תצא לרחוב, ותתחיל לחפש, כי אולי עוד סיכוי, כי אולי איזה נס, יעשו אצלך את המהפכה, ולרגע אחד תצליח להיכנס" בשיר "רגע").

הסבל המילולי מועצם במנגינות חזקות ביופיין (שמתחדד בשירים האינסטרומנטלים)  ובאפקטיביות שלהן, כלומר בהצלחתן לרגש, בין השאר באמצעות ההגשה. אוריון לא מטשטש את מגבלותיו הקוליות, ומתייחס אליהן כאל נתון שמדגיש את האותנטיות ההבעתית שלו. וכך הוא זועק וצורח ברגעים הרועשים שדורשים השירים, וגם מוציא עדינות וחולשה מינורית. הבסיס הנגינתי המיומן (גיטרות – אוריון ודפנה קינן, באס – ספי אפרתי, תופים – חגי שלזינגר) מועשר בסקסופון (תמר זיו), צ'לו (מאיה בלזיצמן), כלי הקשה (שי ברוך) והקולות של דפנה קינן מ"דפנה והעוגיות". אבל התוספות הן חלק אינטגרלי וטבעי בשירים ואינן מהוות מעטה קישוטי חיצוני.

הרעש שאוריון מוציא הוא תזזיתי ולעיתים מהיר על סף קוצר נשימה. יש בו חספוס, אבל הוא אלגנטי ולא מלוכלך, כפי שאפשר לצפות מרוקיסט נפוץ. הדם והדמעות נוכחים ("דם ודמעות על המיטה" בשיר אינסוף"), אבל ריח הזיעה אינו מורגש. אוריון מפגין ניקיון אסתטי, שמומחש גם בעטיפה היפה של האלבום, ובה לב אדום שיוצרים כדורי סנוקר על רקע השולחן הירוק כשבצד המקל עם פוטנציאל הערעור הוודאי שלו. במילים אחרות: יש כאן סמליות שמחושבותה מכסה על מטען נפיץ.

אוריון ניחן בנכס שכל יוצר מאחל לעצמו – אישיות מוזיקלית מובהקת, שמבדילה אותו מיוצרים אחרים, גם מהז'אנר שלו. במקרה שלו מדובר בטעם טוב שמחפה על חולשה ווקאלית ומייצר רוק אינטליגנטי.

התפרסם ב-ynet ב-13.5.07

אתה ודאי איבדת את הדרך.

אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת

אתה יכול למות בשקט.

סיפור פרברים, חלום נעורים

אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה:

אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים

רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע

עבור, כל מה שתרצה – תיקח

תפלס לך שביל בקהל אל הבמה

כל מה שתיקח – ידעך

והמשאלות יפלו עליך חזרה

בועט במגבר, זה לא מתחבר

שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר

אלבום הוקרה, מופע הצדעה

וערב לזכרו נמכר מראש, אתה צריך לפרוש בזמן

כל מה שתרצה – תיקח

תפלס לך שביל בקהל אל הבמה

כל מה שתיקח – ידעך

והמשאלות יפלו עליך חזרה.

אחד מהקסמים שבשיר הזה – "גיבור גיטרה", של רם אוריון הוא הפער, שעליו מגשרת המנגינה, בין המשמעות המדכדכת שיוצרות המילים לבין השירה מלאת התיאבון של אוריון. "מה? רק בשיר הזה"? הוא שואל אותי בביתו, תוך כדי כך שהורס לי את התיאוריה שניסיתי לחצוב מתוך הטקסט – על יסורי הרוקיסט, ספקותיו ונחישותו, כשברקע חייו המרים ועתידו הקודרני.

אז האמת היא שגם השירים האחרים מתוך הדיסק החדש שלו, שעומד לצאת בקרוב, מלאים בתאווה הצלילית הזאת.

ועדיין, רגע לפני שאוותר על ההחלטה להגדיר את השיר הזה כ"שיר מפתח", אני מנסה בכל זאת למצוא בו אלמנטים ביוגרפיים, אבל רם הודף אותי בעדינות נבוכת חיוכים: "חיפשתי בכוונה את הצדדים היותר אפיים וטרגיים שקשורים למושג גיבור גיטרה ולכל העניין הזה של רוקנרול, ובמידה רבה הם באמת מרגישים ככה לפעמים, אבל ההווייה עצמה היא לא כזאת מזעזעת. אני מרגיש בה בבית בסך הכל. זה שיר שרצה להיכתב, והשתדלתי לעשות אותו נכון. בסופו של דבר, כשאתה עובד על שיר, הכוונה היא נורא שטחית: אתה רוצה לעשות שיר בנזונה".

א. "אין שום דבר טבעי בלעלות על במה ולשיר"

העונג הטרי והבלתי מוסווה בשירה של אוריון, מקורו בוודאי בעובדה שאחרי שכל חייו המוזיקליים היה בלהקות (צמד "הדה בושס", "נושאי המגבעת", "בתרי זוזי", "הפה והטלפיים") – עכשיו הוא נמצא בחזית הבמה לבדו.

למה דווקא עכשיו? או בעצם למה רק עכשיו?

"כי לא בא לי יותר להיות בלהקה – זה עד כדי כך פשוט. עשר שנים הייתי בלהקות, ואחרי שסגרתי בסטה עם הלהקה האחרונה שהיתה לי, בתרי זוזי (את הפה והטלפיים נשים בצד, זה הרכב שלעולם לא מתפרק ועובד על סקאלה שונה מכל דבר אחר) רציתי להמשיך לעשות מוזיקה, אבל לא ראיתי סיבה לעשות להקה".

מיצית?

"כן, האמת" – הוא צוחק. "כתבתי שירים, והיה לי ברור שאני רוצה לקחת אותם גם לבמה, כי בלי במה אין שום קייס ללהקה. ואז התחלתי לשאול את עצמי אם אני רוצה לעשות להקה חדשה או לא. כי את השירים ואת המוזיקה בלאו הכי אני כתבתי, וגם אם הייתי קורא לזה להקה, זו עדיין היתה להקה שאני הייתי מרכיב ולא בדיוק להקה אורגנית. אז הבנתי שאין שום סיבה אמיתית לקרוא לזה להקה – אז לא".

המעבר הוא טבעי מבחינתך? זה לא מפחיד?

"אין שום דבר טבעי בלעלות על במה ולשיר. ברור שאתה מפחד, ברור שאתה מתרגש. זה דבר שאני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו, אבל מלא פעמים לפני ההופעה, הייתי ממש רוצה שכל העסק יתבטל, ששום דבר מזה לא יקרה. ברור שאתה מפחד, איזו שאלה".

למה ברור? יש כאלה שאוהבים את זה, לא?

"בטוח שיש, אבל אני לא מכיר הרבה כאלה. לפחות לפני שאתה מגיע לשלב של שגרה, ובטח שבשלבים ראשוניים, אז כל חוסר ביטחון אפשרי ופרנויה וחשש יבואו ויציגו את עצמם לפני שתתחיל להופיע. אני מניח שאצל ריטה זה שונה, אבל מהפרפורמרים שאני מכיר, כל מי שאני יכול לחשוב עליו מתמודד עם הקטע של להופיע ולשיר בכלל. ברור שלשיר זה הדבר היחיד שאתה רוצה לעשות, והדבר הכי כיף בעולם זה הופעה טובה וקהל שאומר לך סבבה, היית טוב. אבל זה לא סותר את העובדה שלפני שזה מגיע, ובטח שלפני שאתה מתחיל משהו חדש, ובטח שלפני שאתה הולך להופיע פעם ראשונה לא בתוך איזושהי מסגרת – ברור שזה מפחיד".

כבר הרבה זמן אתה מתבשל עם ההחלטה להופיע לבד?

"ידעתי שאני רוצה לעשות את זה מיד כשנגמר בתרי זוזי, אבל אז היו כל מיני דברים וידעתי שזה יקרה אחרי שסיימתי לעבוד על הדיסק של שילה (פרבר) 'תתנהגי יפה'. אז אמרתי אוקיי, עכשיו אני לא לוקח שום דבר, כי אני לא יכול לעבוד על דברים במקביל. אני לא יכול לחלק את עצמי בין פרויקטים".

למה?

"כי כשאני עובד על שירים, הם נמצאים איתי כל הזמן בתודעה. אם אני עובד על שיר אחד, אני חי עם השיר הזה עד שאני גומר לכתוב אותו. וזה ככה גם בקנה מידה יותר גדול: אם אני כרגע עובד על תקליט, אני חושב רק עליו עד שהוא מסתיים. ולכן כשאני כותב שיר, אז ברגע שיש לי ורסיה שנראית לי הוורסיה הגמורה שלו, אני מיד מקליט לו דמו, כשהכל טרי, כל הכוונות והרעיונות – וזה התיעוד הכי טוב של מה שהתכוונתי כשכתבתי אותו, ורק אז אני יכול לעבור הלאה".

ב. "אני ממשיך את מה שרציתי לעשות מגיל 12"

כשאני מחזירה לו את הדיסקים שלו, שהשאיל לי, השמחה פורצת ממנו, כמו אבא דואג שילדיו חזרו סוף סוף הביתה. הוא עצמו, מאז ילדותו ועד היום, מעולם לא עזב את הבית הזה, של המוזיקה. "היצירה היא משהו שתמיד היה", הוא מספר. "עד גיל 12 בערך זה היה ציור. בגיל חמש–שש ציירתי ספינות, אחר כך גופות – הרבה ציורים מקאבריים, ובסוף ציירתי גיטרות. כבר בכיתה ב' או ג' פינטזתי על להיות גיטריסט. מן הסתם זו היתה השפעה כבדה מאוד של אחי הגדול, שניגן קצת, ודרכו שמעתי גם הרבה מוזיקה. זו היתה סביבה כזו של מוזיקה – הוא והחברים שלו, וגם האחים של החברים שלי והשכן ממול, שהיה שם את הרמקולים על החלון ומפציץ. בסוף הוא נהיה שוטר… ואח שלי והחברים שלו היו בעצם סצינת הפאנק הראשונה בישראל. זה היה משהו שלא מזכיר בכלום פאנק אמיתי, כל האינטרפרטציה של הפאנק בארץ בסביבות 77' היתה שונה מאוד, אבל הם היו פאנקיסטים. שמעתי מוזיקה בכל רגע שיכולתי, ביום ובלילה. אומנם גם שיחקתי כדורגל והייתי בחבורות רחוב ועשינו קרבות אבנים, אבל ברגע שהתחלתי לנגן, אז לא הפסקתי עד עכשיו. זה מה שאני יודע. פשוט לא ראיתי אף פעם סיבה אמיתית להפסיק. ואני ממשיך עכשיו את מה שרציתי לעשות מגיל 12".

עד כמה – אם בכלל – אתה משעבד את החיים שלך בשביל היצירה? נניח, בזמן שאתה חווה משהו משמעותי, אתה חושב שהוא חומר טוב לשיר?

"משעבד זה משהו קצת שלילי, אבל אני מקווה שאצליח לכתוב שירים שיעשו צדק לעולם שלי, לחוויות, לטווח של הרגשות. אני לא רוצה שיקרו לי דברים נוראיים ושיהיה לי רע כדי שאוכל לכתוב שיר על זה שרע לי. אני רוצה שיהיה לי טוב בשביל שיהיה לי טוב. אבל ללא ספק, כשרע לך – יש איזשהו טעם לחיים אם יוצאת מזה מוזיקה. כי מוזיקה – מאיפה שלא מסתכלים עליה, היא דבר חיובי. זאת הרגשה מאוד טובה שיש לך שיר שאתה אוהב אותו. אבל אני לא מנסה ליזום את המצבים, אני לא חושב כל הזמן איך אתרגם אותם לשיר. מצד שני, אני משתדל לשמור על עיניים פתוחות ולא לישון יותר מדי, לחוות ולא להיות באיזשהו מצב של קהות או של שיעמום או שגרה. אני פשוט מפחד ממצב כזה. אני לא יודע מאיפה אנשים שישנים עד 4 אחר הצהריים ושותים עד 3 בלילה בפאב השכונתי מביאים בסוף שירים".

מה לגביך?

"זה בטוח לא משהו שאני מחפש".

ומה עם כל המיתוס של סקס, סמים ורוקנרול?

"אני לא יודע מה להגיד על זה. כל אחד חי את החיים שלו. זה גם קשור לתקופה בחיים שאתה נמצא בה. להחליט שהחיים שלך זה סקס, סמים ורוקנרול זה נשמע כאילו די דפוק. וזה משעמם. אף אחד גם לא מחזיק בזה מעמד יותר מדי זמן אם הוא מחליט לחיות ככה".

אתה מצליח להתפרנס ממוזיקה?

"אה, לא… הנתח הגדול של הפרנסה שלי זה לכתוב לעיתון טיימאאוט. חוץ מזה יש הופעות, ויש לי גם שלושה תלמידים שאני מלמד גיטרה. מלמד – אני לא בטוח שזאת מילה טובה. אולי עדיף מדריך, כי אם בוחנים אותי בתור מורה, אני לא מורה כזה טוב. אני לא יודע כל כך – כי לא למדתי כמעט, אבל אני חושב שאם מישהו רוצה לנגן בטריטוריות שאני מכיר, אז אני יכול להיות מנחה, מורה דרך, די טוב".

אתה אוהב ללמד?

"האמת היא שככה, עם מעט תלמידים, בצורה הזאת – כן. זה מעניין. זה גם הקלישאה הזאת, שאני לומד מהם".

ג. "הרעיון שנושאי המגבעת יתאחדו, הוא משהו שיש לחשוש ממנו"

"נושאי המגבעת" זה משהו שכאילו מסרב לגווע. בכל פעם צץ משהו אחר שקשור ללהקה ("זה מצחיק, וזה באמת ככה. זה נורא אופייני לנושאי המגבעת. תמיד זה היה ככה. לגווע? למה שזה יגווע"?). לפני כמה שבועות נכתב במקומון "כל הזמן" שמוטי שהרבני, שהיה המנהל שלכם, מוציא אלבום אוסף של "נושאי המגבעת" בלי להתייעץ איתכם. איך בכלל אתה מסביר את העובדה שלהקה שלא קיימת, מייצרת כזה עניין מתמשך?

"טוב, יש את התשובה הפשוטה. יש את מוטי שהרבני – שאני מת עליו, אבל הדברים שהוא עושה לפעמים, וזו דוגמה מעולה, זאת אומרת, אלוהים אדירים. אני לא מרשה לעצמי ממש להתעצבן מזה כי הלהקה לא קיימת ואני לא בלהקה. אני לא הולך לקחת את זה אמוציונלית כמו שהיינו לוקחים את הדברים האלה בזמן שהיינו בלהקה, אבל כן… האמת היא שאני משתדל למצוא את זה יותר מצחיק מאשר מעצבן, אבל ברור שזה גם מעצבן. מצד שני, קראתי את הכתבה ההיא, וזה נורא הצחיק אותי. זה היה כאילו הכל אותו דבר כמו תמיד, כל הדינמיקה הזאת של הדברים שמוטי אומר ושאדם אומר ושאני אומר ושאוהד אומר. ככה זה נראה באמת. וחבל שהוא מפחד לערב את הלהקה, כי אם הוא כן היה קופץ לתוך המים הקרים איתנו, אז לפחות הוא היה יכול למצוא חומרים טובים יותר – הרי שמונים אחוז מהארכיון לא היו נגישים עבורו. יש לי טונות של הקלטות מחזרות ומהופעות. זה מקומם שבסופו של דבר הוא גם עושה את התקליט הזה שאני לא בטוח שיש סיבה אמיתית לעשות אותו, וגם הוא עושה אותו הרבה–הרבה–הרבה פחות טוב ממה שהיה אפשר לעשות אותו".

דיברת איתו?

"לא".

למה?

"מה הטעם? הוא כבר גמר לעשות את התקליט הזה, ואני לא שמעתי את התקליט. חוץ מזה, כשראיתי את הקסטת וידיאו האחרונה שהוא הוציא של הופעה של נושאי המגבעת, נעשה לי שחור בעיניים, כי הוא מצא עוד משהו, עוד הופעה מצולמת, ולא הופעה טובה במיוחד, צילום שרחוק מלהיות טוב וסאונד שעוד יותר רחוק מלהיות טוב. אז אין לי כוח לזה. גם אם עכשיו יתחילו צעדים תקשורתיים או משפטיים או לא משנה מה – זה יעשה נזק לדבר הזה שנקרא נושאי המגבעת, לישות הזאת. הנזק כבר נעשה והויבראציות הרעות באוויר. הוא הולך להוציא את זה בכל מקרה, כי הוא תחת הרושם שהוא לא צריך לשאול אותנו, שזה שלו. הוא הופך את כל הדבר הזה שנקרא נושאי המגבעת לשלו. נראה לי שבגלל שהלהקה הזו באיזשהו מקום דפקה לו את החיים, אז הוא נחוש כאילו לסחוט את הדבר הזה עד כמה שהוא יכול, כדי להחזיר לעצמו משהו. אני לא הולך להילחם בזה. אני מקווה שזה יהיה כמה שפחות מביך, ושזה הדיסק האחרון במסגרת הזו".

יש סיכוי שתתאחדו אי פעם?

"אני חושב שהרעיון שהלהקה הזאת תתאחד זה משהו שיש לחשוש ממנו. ואני לא היחיד בלהקה הזו לשעבר שחושב ככה".

למה?

"אני פשוט לא רואה סיבה אמיתית טובה לאחד את הלהקה הזו".

אממ… כסף?

"צריכה להיות הצעה שאי אפשר לסרב לה. בינתיים, תודה רבה, הצלחנו לסרב להצעות".

ד . "למה שלא ארצה את זה"?

ב"מומה" כתוב עליך שאתה "שייך לקבוצה מצומצמת אך בעלת השפעה, של מוסיקאים ישראליים שאינם מוכנים להיות חלק מ'המוסיקה הישראלית המקובלת'. המיינסטרים לא מעניין אותם, והם לא חולמים להיות בעלי אלבומי זהב, או אפילו להיות מושמעים בתחנות רדיו אמצע הדרך הישראליות".

אתה מסכים עם זה?

"לא עם הניסוח, אבל הכוונה היתה טובה. זה התחיל טוב. אוקיי, המשפט הראשון היה בסדר".

קבוצה מצומצמת, אך בעלת השפעה – באמת נשמע טוב… מה לגבי הלא מוכנים להיות חלק מהמוזיקה הישראלית המקובלת?

"אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. מה זאת אומרת? אין לי שום גישת אנטי".

ככה זה נראה. בגלל זה אני שואלת אותך.

"אני לא נגד דברים. כבר אמרתי לך: מוזיקה זה דבר חיובי. כל מוזיקה היא חיובית. אני לא יכול להגיד שאני נגד מוזיקה כלשהי".

מה לגבי "המיינסטרים לא מעניין אותם"?

"המיינסטרים זה דבר מעניין באופן כללי. דברים שיש להם אפיל רחב מאוד, זה מעניין, ובדרך כלל גם יש לזה איכויות אמיתיות. אני לפעמים כן חלק מהמוזיקה הישראלית המקובלת. כתבתי גם שירים לאיגי וקסמן, שאחד מהם – 'תישא אותי לאשה', שהלחנתי – ממש הצליח. אני הסתובבתי שנה וחצי על במות עם צביקה פיק"…

איך היה?

"היה מעניין מאוד. אני גם מופיע עם ערן צור, שאני חושב שהוא מספיק מבוסס. אז בסך הכל, בעיקר בישראל, הגבול הזה בין המוזיקה המקובלת למוזיקה הלא מקובלת הוא די מטושטש ואפילו אפשר לחצות אותו מתי שרוצים".

מה לגבי: "לא חולמים להיות בעלי אלבומי זהב או אפילו להיות מושמעים בתחנות רדיו אמצע הדרך הישראליות"?

"אני מאמין שמתישהו 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג' יקבל זהב, ואני די משוכנע שיהיו לי תקליטי זהב".

אתה רוצה?

"ברור!!! מה השאלה"?!

אז תשלח תיקון בהול ל"מומה".

"אבל זה סבבה. אם הייתי כותב אוטוביוגרפיה, היא היתה נראית אחרת, אבל זה ביוגרפיה שמישהו חיצוני – קוטנר – כתב, ואין לי טענות אליו. ברור שכל דיסק שעשיתי או שניגנתי בו או כתבתי או הפקתי – הייתי נכנס לאופוריה מטורפת אם הוא היה מוכר זהב. אבל זה לא משנה בכלום את הגישה שלי למה שאני עושה, ולזה קוטנר התכוון. ברור שהייתי רוצה ש'סונול' של צ'יקי ימכור עשרות אלפי חתיכות. למה לא, לעזאזל?! למה שאני לא ארצה את זה"?

אבל לפי מה שכתוב במומה, נראה שאתה בז לדברים האלה.

"אני בז לגישה של להיות במודעות לאלבום זהב כל הזמן, ובטריטוריה של עצמי אני מקווה להיכנס למקומות שלא הייתי בהם קודם. ברור שאני לא חוזר אחורה – חס וחלילה, וזאת עוד סיבה מעולה לא לאחד את נושאי המגבעת. אבל אני לא בז למיינסטרים. אני מעריץ מיינסטרים! ואני הכי מעריץ שירים מעולים שנורא מצליחים. הרבה מהמיינסטרים הוא מוזיקה מאוד טובה, ובפופ הישראלי יש הרבה מוזיקאים ופרפורמרים מאוד טובים. אני לפעמים חושב שזה די מדהים, הכמות של יוצרים טובים ומרתקים, לא רק יחסית לגודל של המדינה אלא גם לגיל ולעובריות של התרבות שלה".

אגב, פרט לא מדויק נוסף ב"מומה" הוא שאוריון ירושלמי במקור. "האמת היא שכשהביוגרפיה שלי עלתה לאתר, כתבו שנולדתי באור יהודה", הוא מספר. "ואז האתר ירד, וכשהוא עלה מחדש, אמרתי טוב, בדחילו ורחימו אבקש מהם לתקן את הדבר הקטן הזה. שלחתי להם מייל שנולדתי בתל אביב. הם שינו, ורשמו שנולדתי בירושלים… אבל שלא ישתמע שאני מדבר נגד קוטנר… בסך הכל אני בר מזל שיש לי ערך באנציקלופדיית הרוק הישראלית. וכשאני מסתכל בביוגרפיה הזו, אז מה שמהווה בשבילי מדד לאיפה שאני עומד זה השורה של הלינקים בצד של האמנים הקשורים – ואני אומר לעצמי: סבבה. רשימה יפה, ככה שאין לי טענות".

ה . "זה עולם שנבנה"

פרויקט נוסף שאוריון מעורב בו הוא "נוודי האוכף" – שירים שהוא מקליט עם רוגל אלפר (מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ושותפו לצמד "הדה בושס", איתו החל את דרכו המוזיקלית). עשרות ואולי מאות השירים שלהם נכתבים תוך כדי הקלטה, וממהרים להשתחרר אל החלל הווירטואלי, להורדה חופשית.

למה אתם לא מפיצים את המוזיקה שלכם בדרך המקובלת?

"כי זאת הזדמנות די ייחודית באופן שבו היא מתרחשת, לראות מה קורה למוזיקה שלך אם אתה עומד לגמרי מחוץ לכל סוג של מערכת כלשהי, וזה כולל גם תקשורת. זו לא מיליטנטיות תקשורתית, אנחנו פשוט רוצים שזה יהיה מחוץ לכל מנגנון אפשרי. גם הייצור וגם ההפצה וגם מנגנון ההפקה – קורים לגמרי מחוץ למעגלים ההם, ובשלב הזה אנחנו רוצים לשמור את זה ככה. ברגע שהתחלנו – לא רצינו ששום דבר יתערב בזה וישנה את זה. חוץ מזה, זה משהו שעדיין קורה, עדיין לא נגמר, אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים איך הוא ייראה כשיהיה גמור. זה עולם שנבנה. אנחנו עדיין לומדים אותו".

מה יהיה בהמשך שלו?

"בינתיים זאת הרמת קיום של הדבר הזה, ואנחנו לא נוגעים בו ולא מתערבים. בהמשך, אולי נחליט לעשות מזה משהו אחר, אבל עכשיו זה לא הזמן".

מה אתה אומר בכלל על האינטרנט, שבין השאר מאפשר נגישות בין אמן לקהל שלו? זה טוב בעיניך או רע?

"זה טוב באופן כללי, מבחינת ההיווצרות של הקהילות, הפלורליזם, הדמוקרטיה. אבל לגבי המעורבות של האמן בפורומים – גיליתי שזה יכול להיות בעייתי. קודם כל, זה מעסיק אותך יותר מדי. אני, למשל, בחצי שנה האחרונה בצורה מודעת נכנס כמה שפחות לפורומים, כי מצאתי את עצמי כל הזמן בודק אותם. הרי גם אם לא כותבים עליך, אז כותבים על העולם שלך, על אנשים שאתה מכיר, על אירועים שהיית בהם ושניגנת בהם. ומהצד של האמן – אם אתה מתחיל להישאב לזה יותר, זה יכול לפגוע ביצירה שלך. כשהפורומים הופכים לפעמים למין תוכנית ריאליטי של התחום שלך, אז פשוט לא בריא לראות יותר מדי את העולם שלך דרכם. אבל מכל בחינה אחרת אני חושב שהפורומים העיקריים הם הפלטפורמה הכי טובה ומעניינת היום".

ו. "זה שירים, זה בנאדם וזאת זמרת"

בתור מפיק, עם איזה יוצרים אתה מוכן לעבוד?

"בשלוש השנים האחרונות הפקתי את סונול, את ביר 7 ואת שילה – ואין מכנה משותף ביניהם חוץ מהעובדה שהיה לי נורא כיף לעשות אותם ושאני מאוד אוהב את הדיסקים האלה, אבל לגבי התהליכים והדינמיקה והאינטראקציה – אין שום דבר חופף ביניהם. כל אחד מהם היה בשבילי עשייה אחרת לגמרי".

עבדת בין השאר עם ענבל פרלמוטר ועם שילה פרבר, ואני מוכרחה לשאול אותך איך זה לעבוד עם נשים לעומת לעבוד עם גברים? יש הבדל? מה ההבדל בין רוקיסטית לעומת רוקיסט, למשל?

"את רואה בצ'יקי רוקיסט"?

אממ…

"את מבינה? הוא לא דומה לאף אחד. ושילה לא דומה לאף אחד, ודפנה (מביר 7) אם היא דומה למישהו, אז זה קצת לצ'יקי (אחיה). בטח שסוג האנשים שאני בוחר לעבוד איתם ושבוחרים לעבוד איתי הם אינדיווידואליסטים בטירוף. אני לא חושב במונחים של רוק נשי או רוק גברי. זה שירים, זה בנאדם וזאת זמרת. זה קול. האנשים האלה הם יותר מדי ספיציפיים מלהיות גברים או נשים".

גם אוריון עצמו הוא יותר מדי ספציפי בשביל להשוות אותו למשהו אחר. צניעותו ומופנמותו על רקע המקצוע הכה מוחצן שבחר לעצמו מאירות אותו בזרקורים יוצאי דופן. ואיכשהו, המטמורפוזה שהוא עובר על הבמה, נראית טבעית לגמרי. כרגע, בכל מקרה, הוא עסוק אך ורק בהופעה שלו. "בדרך לתקליט אני רוצה שהשירים שלי יעברו הופעה", הוא מסביר.

חדר חזרות, שבוע וחצי לפני הופעת הבכורה. רם אוריון, ספי אפרתי (באס ושירה), ניצן חורש (גיטרה ושירה) וחגי שלזינגר (תופים). עוד מעט הסוד שהם שותפים לו, יהפוך לנחלת הכלל. אבל עכשיו, זה עדיין רק שלהם.

החדר תיכף יישרף מרוב רוק, אבל אצלם העוצמה מתבטאת בחיוכים קטנים, בהתמכרות עצמית למנגינה – בלי לאבד קשר–נפש אחד עם השני, ובראייה המשקיפה על הכל, שתפקידה לבקר ולשפר. "זה היה מהיר בגבולות הסביר", אומר אוריון אחרי השיר "תיכף ישוב". לי זה נשמע מושלם, אבל בחדר לא מרוצים לגמרי. פה ושם מחייכים בהבעה של "תפסתי אותך" אל זיוף שרק הם חשים בו.

אור צהוב קלוש, התופים נותנים אות ו…רעש. השקט של רם – כמו הדומייה שבה סוללה נטענת – מתפרץ בכוח.

אחרי כל שיר, מעיק חסרון מחיאות הכפיים, המתבקשות. אבל קל לדמיין אותן מחבקות את ארבעתם, בעוד כמה ימים.

בינתיים זאת רק חזרה מסודרת של ילדים טובים, שמקפידים להיצמד ללוח הזמנים. אפילו ההתפרצויות מבוקרות. כשנשאר זמן רק לשיר אחד, הם מחליטים לבצע את "נ נח נחמן נחמן מאומן" של "בתרי זוזי". בסוף השיר, שזה סוף החזרה, רם מרשה לעצמו קפיצה קטנה באוויר.

זאת חזרה טיפוסית? אני שואלת כשהם אורזים את כלי הנגינה.

"לא, מה פתאום", אומר ניצן. "בדרך כלל יש גם בנות ובלגנים"…

או יה.

2004, פרויקט הראיונות שלי לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet