בלילה שבו נטע ברזילי הלמה בעוצמה בתופי השמחה הישראלית, גם באמפי שוני זינקו מדדי רגש גבוהים. ואילו היה בנמצא מכשיר לניטור תשוקה, תנופות גיטרה וחשמל מוזיקלי – הוא היה מוקפץ לקצה העליון, ומעבר לו, כשמיכה שטרית חגג על הבמה עשרים שנה לאלבום הסולו הראשון שלו, "מסמרים ונוצות". וההישג הועצם כשניכר היה ששטרית ביחד עם ברי סחרוף ויזהר אשדות – המיילדים של האלבום – ניגנו ושרו בהתלהבות זהה לזו שפרצה מהם לפני שני עשורים.

בלי גימיקים, במקצוענות עניינית, אבל בשמחה של רעות ותיקה, הם שרו וניגנו את שירי האלבום, לפי הסדר. "מילים מילים מילים. הרבה הרבה הרבה, אבל לא בעניין, לא בעניין שלנו", קיפצו בחלל המילים של "אינתי עומרי", אבל הם היו בעניין ועוד איך. כי "מסמרים ונוצות" לא איבד מטריותו, ופרספקטיבת הזמן חידדה היטב את הדיוק שבתיאורים-תיעודיים של שטרית את המצב: אישי, חברתי, פוליטי, בינאישי, רומנטי-פוצע, קורס, אבל מלא בחיות. וזה היה הפרדוקס המקסים שבהופעה – הפער בין השמחה, התרוממות הרוח כתוצאה מהמפגש המחודש עם השירים היפים לבין התוכן, שכנותו העצימה את מכאוביו.

שטרית עם גיטרה אקוסטית, מוקף באשדות ובסחרוף עם הגיטרות החשמליות שלהם ואהבתם. לעיתים הוא התפשט מהגיטרה וסילסל בידיו מבלי לנגן, מרוכז בהעברת השיר בשלום ממנו אל הקהל, שהוקיר תודה והתרגש מהאנרגיות של המוזיקה והמילים. "באביב, בחולצה לבנה, כמו מלך", שר שטרית עם הצ'לו היפהפה של יועד ניר, והוא באמת היה מלך, אם כי בחולצה שחורה, והשירים זרמו, מנווטים בידי הלהקה – רע מוכיח מפיק המופע בראשה, וכמוהו זהרו שאר אותוריטות המוזיקה: ז׳אן פול זימבריס בתופים, גיל סמטנה בבס, רון בונקר בגיטרה ואלדד ציטרין בקלידים. וכשתמו שירי מסמרים ונוצות התייצבו שירים מ"החברים של נטאשה", "קו הזינוק" (שגם הושר) של שטרית – ושירים של סחרוף ואשדות שנוצרו במהלך העבודה על האלבום (כמו "עיר של קיץ" ו"מונסון"). איך אמר שטרית לפני "שיר מאסף", החותם את "מסמרים ונוצות"? "השיר הזה מאסף כמה נקודות קטנות בחיים. כל נקודה מחזירה עולם שלם להרבה זמן". וכך היה.

לצד העבר פעם ההווה בדמות הסופר-גרופ החדש של שטרית, "מוסטאנג", שגם בו חברים מוכיח ובונקר, וגם פטריק סבג, אדם שפלן והמשורר רועי חסן. בהתלהבות הם שרו את השיר "המחר" שכתב חסן: "עוד לא התחיל וכבר נגמר. היה היה, אתה יודע", על רקע וידיאו ארט נפלא עם אורבניות וטבע בתחלופות אפילפטיות.

באוויר הקר, הצלול, המפכח שבין בנימינה לזיכרון יעקב, כשהושר "זמן קסם" של אשדות וסחרוף, אכן נוצר והתחדש זמן של קסם. "בוא תיגע בנצח" – זו הייתה הזמנה שהתממשה.

התפרסם בגלובס ב-20.05.2018

המופע "אבן גבירול, אדומי השפתות" אינו חדש. בשנת 2009 סחרוף ורע מוכיח הוציאו אלבום בשם זה, ולמרות שבחי הקהל והביקורות, הם ליוו אותו בהופעות נדירות ומועטות, שממשיכות לטפטף מאז עד היום – בדלילות מקוממת.

שבע השנים שעברו מאז הופעת הבכורה בירושלים שבה נכחתי – העמיקו עוד יותר את הססגוניות המוזיקלית שנכחה על הבמה בשבוע שעבר. סחרוף בשירה ובגיטרות ומוכיח בתופים לא היו עליה לבד, כמובן. המופע הזה "שייך" לכישרון המרהיב של שאר נגניהם – לא פחות מאשר להם. כלי הקשה וכלי נשיפה, וגיטרות כמובן. בכל שיר הוחשכה לכמה דקות הבמה, ואלומת אור מירקרה אחד מהם, והוא קיבל את תשומת הלב הבלעדית לנגינתו הייחודית: עדי רנרט, מארק אליהו, עודד גולדשמידט, יניב רבה, איל תלמודי, אסף רוט, איתמר דוארי ושי צברי בקולות – הקסימו בווירטואוזיות השופעת שלהם, שצבעה את השירים בצבעים עזים. הלהט הונגד לשלווה המדיטטיבית שבה פרט מארק אליהו על הקמנצ'ה – כלי קשת פרסי. שילוב הקולות והנגינה חולל תערובת צלילים וכלים מזרחית-מערבית-רוקנרולית, עדינה-רועשת, יפה להפליא, שגם המאזינים לה וגם המפיקים אותה מאצבעותיהם ומגרונם התענגו עליה.

סחרוף ניצח על כל ה"מהומה" הזו במבט משתאה ובשירתו שניכר בה עד כמה הוא מחובר לטקסטים. היה רגע מסוים, לפני ההדרנים, שהוא ומוכיח חייכו ביניהם חיוך קטן של "הצליח לנו". וכך, במרחק של מטרים ספורים מהרחוב הנושא את שמו, ומרחק כאלף שנים מהיותו –  שלמה אבן גבירול – משורר, פילוסוף, עם חיים סוערים וקצרים, נכח ברוחו על הבמה. "מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה, וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה", הוא שורר במאנית-דיפרסית, וקולו נשמע עד היום. בשיר האחרון בהופעה, "ככלות ייני", שנוגן, הושר ונרקד באקסטזת זמרים-נגנים-קהל, התברר סופית כי זו לא הייתה תחיית המתים, אלא תחיית החיים.

מועדון רדינג 3 בנמל ת"א, חול המועד פסח, 27.4.     

פורסם בגלובס ב-10.5.2016

רחוב אבן גבירול נראה פתאום אחרת. האיש שנושא את שמו ושמת לפני כאלף שנים, קם לתחייה אמש (יום חמישי) בתיאטרון ירושלים. ברי סחרוף ורע מוכיח, עם שמונה נגנים וירטואוז'יים כמותם, העלו על הבמה את אלבומם "אדומי השפתות", המבוסס על שיריו, ולמשך שעתיים נמוגו מרחקי הזמן. מילים עתיקות, מנגינות מרתקות, כלי נשיפה ומיתר ומיתרי גרון התלכדו ליצירה שלמה, מפליאה ביופיה.
 
ההתחלה היתה צנועה. "שפל רוח" היה השיר הפותח, וכמוהו הנימה הנכאה של סחרוף, שהתחדדה להלך רוח מיסטי, ולאט התחממה עם המוזיקה ועם שאר השירים, חוצבת פתח עמוק ונגיש למעבר.
 
בעוד שבאלבום "אדומי השפתות" סחרוף נשמע לעיתים כמבטל את עצמו ביראת כבוד בפני הטקסטים, הרי שבהופעה הוא כבר התרועע בחופשיות עם המילים וביטל באופן מרהיב את ההיררכיה ביניהם. המוזיקה היתה אתמול התכלית והעונג – של החושפים אותה והנחשפים אליה. רע מוכיח יצר בקפדנות מלאכת מחשבת של עיבודים שרוממו את השירים לדרגות שכבר חרגו מהמוזיקה למימדים טמירים יותר. כל אחד מהנגנים –  זהר פרסקו, עדי רנרט, אסף רוט, יניב רבה, איל תלמודי, עודד גולדשמידט ונאור כרמי – תרם ללהט ולברק של האש המשותפת, ובמקביל גם ביטא בנפרד את כישרונו הייחודי בסולו ממושך. גם שי צברי – פייטן טרובדורי, העמיק את היצירה בסלסוליו והגביה את רף השיאים, למשל בפינג פונג הראפרי ששיחק עם סחרוף בשיר "שוכני בתי חׂמר".
 
מבעד להרמוניה התגלו הגוונים העשירים – מתחרעים ברוקנרוליות, עזים במזרחיות ואווריריים בג'אזיות. הקהל תרם לחאפלה קצב של מחיאות כפיים וקריאות השתאות, סחרוף הוסיף נענועי גוף ושיער וחיוך שכיסה את כל המושבים.  "תבורך מבלי קצה", הוא שר, וזה בדיוק מה שהתבקש לומר לו. מישהו נרגש פרץ לבמה ולפני שהורד ממנה במהירות, הספיק לכרוע ברך בפני סחרוף ולכבדו במחיאות כפיים פרטיות, אסירות תודה.
 
חטיבת הקצב – תופים, כלי ההקשה ובאס – שקיבלה תשומת לב משמעותית, בעיקר בשיר הנושא, היתה כמו פעימות הדופק החי של תור הזהב. לכבוד ההדרן, לקראת חצות, סחרוף ותזמורתו ביצעו בהפתעה שיר של אבן גבירול שלא נכלל באלבום. "לא ניגַנו אותו אפילו בחזרות, אבל לפי דעתי הוא אמור להיות מוצלח", אמר סחרוף, וצדק. זה היה השיר "ככלות ייני" במנגינתו העממית המוכרת. "ככלות ייני, תרד עיני, פלגי מים". העיניים אכן זלגו מרוב התעלות כשהמנגינה הואצה עד לאקסטזה. גם סחרוף התקשה להיפרד מהקהל ולחתום את ההופעה – ככל הנראה אחת מהטובות ביותר שנראו כאן.         
    
"אדומי השפתות" מוגבלת לשלוש הופעות בלבד, ואמש כבר היתה הפעם הראשונה. זכות הציבור למחות על כך ולהפציר בהפקה שתתמיד את המופע הזה. הוא נועד להיכנס למערכת הנשימה של התרבות הישראלית ולהגיע לכולם – מתלמידי בית ספר ועד מופלגים בשנים. "פנו אלי וזכרו אהבתי", הפציר שלמה אבן גבירול, משורר ופילוסוף גאון, בשיר "בחייכם אדומי השפתות". ברי סחרוף ורע מוכיח מזכירים את אהבתו ומחיים את יופיה. אסור לאפשר לו לדהות.    
 
 פורסם ב-ynet ב-16.10.09

בימים אלה, כשהתואר "גאון" מושלך לכל עבר בחופשיות חסרת אחריות, חשוב להיכנס לפרופורציות ולהיזכר מיהו גאון אמיתי. שלמה אבן גבירול היה כזה – משורר ופילוסוף נודע שחי במאה ה-11 בתור הזהב של יהדות ספרד. כאלף שנים לאחר מותו, בתקופה שבה הפיוטים היהודיים העתיקים חווים פריחה בישראל, ברי סחרוף ורע מוכיח הלחינו שירים של אבן גבירול לאלבום "אדומי השפתות".
 
מדובר ביצירה מושקעת – מוזיקלית ותוכנית, שכוללת גם את הצד הספרותי וההיסטורי שבשירת אבן גבירול. בחוברת המפוארת המצורפת לאלבום ישנם צילומי מפות וציורים עתיקים,  כתבי יד מגניזת קהיר, ביאורים לשירים ומאמר מרתק שכתבה פרופ' חביבה פדיה (שבו בין השאר היא כותבת על הזיקה בין "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל ל"מליצתי בדאגתי הדופה" של אבן גבירול). בתקופה שבה פוחת מעמדו של פורמט האלבום, חוברת כזו מדגימה את הערך המוסף שלו על פני הורדת שירים. זוהי הזדמנות לחוות את המוזיקה בהקשרים רחבים ומעשירים יותר.
 
העושר ניכר גם בעיבודים ובהפקה, הגדושה מבלי להשתלט, בניצוחו האיכותי של רע מוכיח על נגנים משובחים, שהוא וסחרוף כלולים בהם. כלי נגינה קלאסיים – מזרחיים ומערבים, עתיקים ומודרניים וקולות הליווי המסלסלים של שי צברי, מעניקים ליצירה הזו חום שמפשיר את גבולות הזמנים. לעיתים האלבום  נשמע כמו חאפלה גברית עתיקה, למשל בשיר הנושא. בסך הכל, מדובר בשירים יפים שמותאמים בלחניהם ובעיבודיהם לסגנון שבו נכתבו ונשמע שסחרוף שר אותם בכנות, בהזדהות ובאהבה. ראויים לציון השיר "מה לך יחידה", שיופיו קומוניקטיבי ואפשר בקלות להלביש לו גם מילים בעברית היומיומית שלנו. עם זאת, הבעיה היא שאת רוב השירים האחרים קשה לשיר מחוץ לגבולות האלבום. גם לנכס אותם לחללי בתי כנסת לא בטוח שאפשר. השירים האלה הם פחות שירים "חיים" ויותר שירים "אומנותיים" ו"אקדמאים".
 
וזאת ההחמצה הגדולה של "אדומי השפתות". היתה לסחרוף – יוצר משפיע ומוביל – הזדמנות לתת לשירים של אבן גבירול את מה שהעניק לנתן אלתרמן ב"עוד חוזר הניגון". הוא היה יכול לגרום לבני הנוער לשיר בטבעיות נלהבת וצעירה את המילים המליציות הללו מימי הביניים. אבל סחרוף, אולי מתוך יראת כבוד לטקסטים האלה, ביטל את עצמו בפניהם. ממש כמו שנאמר באחד משירי האלבום: "שפל רוח, שפל ברך וקומה. אקדמך ברוב פחד ואימה. לפניך אני נחשב בעיניי כתולעת קטנה באדמה" ("שפל רוח"). אבל יוצר לא אמור לחשוש ולהמעיט את עצמו. הוא והשיר אמורים להיות שווים על מנת להתמזג זה בזה מבלי שאחד מבטל את השני.     
 
ובכלל, לא תמיד יש באלבום תואַם בין הטקסטים למנגינות, למשל ב"כתב סתיו", שבו הלחן מעביר יותר תחושת עליזות מאשר את אווירת הפאר של הטבע שהמשורר חוגג. גם ב"תבורך מבלי קצה" המנגינה לא הולמת לגמרי את המילים. למרות שמדובר ב"שיר יין", הוא נשמע מנומנם, והלחן והנגינה אומנם יפים, אך המוזיקה לא מצליחה לבטא את חושניות היין כפי שהיא ניכרת בטקסט. 
 
יש גם הצלחות, למשל ב"ולב נבוב", שבו הלחן מעביר היטב את הדכדוך שבטקסט וב"האימה תתכבד" המרתק, שבו ניכרת אווירת הסיוט כשסחרוף מדקלם את השיר על רקע המנגינה המבעיתה. דווקא במקומות שבהם נגמרות המילים – הנגינה האינסטרומנטלית מקסימה ורבת השראה, למשל בסוף "כתב סתיו" וב"שוכני בתי חמר", שבו מככב סקסופון הטנור של איל תלמודי.
 
אגף הפיוטים היהודיים העתיקים-חדשים עדיין ממשיך להיבנות. "אדומי השפתות" של סחרוף ומוכיח נמצא שם במקום מכובד על המדף. השאלה היא אם הוא יישאר במקומו, מבריק מייצוגיות, או יילקח משם למטה, לצורכי הקשבה מרובים, שעשויים לשחוק אותו מרוב שימוש, כפי שכל אלבום בעצם מייחל לכך. ובכלל, הגיע הזמן להוסיף לאגף הזה שובבות. לגאול מהטקסטים העתיקים גם את שירי החשק, האהבה והשעשוע.
 
ברי סחרוף ורע מוכיח, "אבן גבירול – אדומי השפתות", "נענע דיסק"  
 
פורסם ב-ynet ב-27.5.09

פורסם ב-ynet ב-20.8.08